והנני עגומה ועגונה, יותר מאלף שנה

מכתבים מאת הרב שריה דבליצקי אל ידידו הד"ר דניאל גולדשמידט, ובהם הנהגה מיוחדת באמירת הקינות ואיחולי גאולה

הר ציון, תשעה באב, 1954, צילום אדי הירשביין, אוספי ביתמונה

יום ד בראשית תשכ"ו
למעלת כבודו הרב הנכבד רבי דניאל גולדשמידט שליט"א.
שלום וברכה וכל טוב סלה.
היות והשנה לפני ימי הסליחות קניתי את ספר הסליחות שכבודו הוציא לאור. רציתי כעת לכתב לכבודו שנהניתי מאד מהמהדורא הזאת בכל הפרטים. ואמירת הסליחות שאמרתי מתוך ספר זה לפני התיבה (כי אני אומר כל השנה כל הסליחות לפני התיבה בלי נדר) גרמה לי קורת רוח מרובה. סידור ופיזור השורות של התפילות גורמים ותורמים הרבה להבנת הפשט ובפרט גם הביאור הקצר המילולי וכו'. הנני לומר לכבודו ישר כוחו ויוסיף עוד להוציא ולפרסם הרבה ספרים נחוצים ומועילים. הייתי מציע כעת ספר קינות לתשעה באב באותה צורה ממש. הקינות שבידינו הן משובשות בהרבה מקומות. והוצאה מדעית יפה היא חובת השעה. (דרך אגב, באחת הקינות כתוב בערך, אני גלמודה וכו' "יותר מאלף שנה". אני נוהג שם לומר את התאריך המדוייק כל שנה ושנה. וראוי להכניס את זה בטכסט בהוצאה מדעית החדשה. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה ואקוה שאז כבודו בודאי לא יקפיד אם המהדורה תישאר בלי קונים כאבן שאין לה הופכים. כדאי הוא בית אלוקינו לאבד עליו…)

 

העמוד הראשון של מכתב משנת תשכ"ו, ארכיון דניאל גולדשמידט, הספרייה הלאומית.

 

בארכיון הספרייה מצויים שני מכתבים ששלח הרב שריה דבליצקי, פוסק ומקובל, מתלמידי החזון אי"ש, אל ד"ר דניאל גולדשמידט, חוקר התפילה והפיוט: "לוח הזמנים", השזור במכתבים, מגלה משהו על תפיסת תפקידם וערכם של האדם הפרטי ותפילתו למול משך קורות-הימים: "חובת השעה" היא הוצאה מדעית יפה של סדר הקינות (אשר מצוי במהדורות משובשות). הזכרת "הפרט השנה המדוייק" של מניין השנים לחורבן בית המקדש "כל שנה ושנה" הינה הנהגה של הרב המבטאת התייחסות אישית, חיה וקרובה אל הנאמר בקינות "והנני עגומה ועגונה, יותר מאלף שנה".

 

העמוד הראשון מתוך הקינה בכתב ידו של דניאל גולדשמידט, ארכיון דניאל גולדשמידט, הספרייה הלאומית.
כתב היד של הקינה המלאה 

בשני המכתבים איחולים ייחודיים להקשרם. במכתב הראשון מאחל הרב דבליצקי שמהדורת הקינות של ד"ר גולדשמידט תישאר בלי קונים. ציפייה פועמת זו לבניין בית המקדש באה לידי ביטוי גם בנוסח אשר יש הכותבים אותו בעמוד הראשון של ספר קינות הנרכש בערב תשעה באב: "ספר זה קניתיו על מנת שלא להשתמש בו". במכתב השני מאחל הרב דבליצקי לד"ר גולדשמידט: "וכשם שזכה לפרש ולהדיר את הקינות כן יזכה לפרש ולהדיר כשנודה לו את 'שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו'". נוסח מילות הסיום של האיחול שאוב מן הברכה המופיעה בסדר ההגדה של פסח, בסיום חלק ה'מגיד'. השימוש בנוסח זה במכתב מיום ה' באב תשכ"ח מרמז אולי על כך שלנגד עיניי רוחו של מחבר המכתב עמדה באותם ימי חודש אב אימרת חז"ל "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל".

מכתב משנת תשכ"ח, ארכיון דניאל גולדשמידט, הספרייה הלאומית.


בס"ד יום ה' אב תשכ"ח

לכבוד הרב הגדול הנכבד רבי דניאל גולדשמיד שליט"א
שלום וברכה וכל טוב סלה.
בתודה רבה הנני מאשר בזה קבלת התשורה שכבוד תורתו שלח לי בזה, סדר הקינות לט' באב, בצורה ובדיוק כזה שעוד לא היה כהנה להידור לפאר ולשלימות. כבודו עשה בזה עבודה עצומה ובפרט בפירושו וציון המקורות והדיון עליהם. תמיד הצטערתי על העדר דבר כזה ומשום כך כתבתי לכבודו לפני כמה שנים אודות זה. כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה. וכשם שזכה לפרש ולהדיר את הקינות כן יזכה לפרש ולהדיר כשנודה לו את "שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו"
בכבוד רב והוקרה רבה
ש. דבליצקי
נ.ב. בקינה איך תנחמוני הבל. והנני עגומה ועגונה יותר מאלף שנה. אני נוהג כאן להזכיר את הפרט השנה המדוייק לחורבן בית המקדש.
ועל ידי זה מתקיים גם מנהג הספרדים המכריזים כל שנה ושנה אחר תפילת ערבית את פרט השנה לחורבן הבית.

 

 

ד"ר דניאל גולדשמידט

 

צילום: שי כהנים, באחד הימים בבית הכנסת של הרב שריה דבליצקי בבני ברק

 

 

 

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

חנה ושבעת בניה – סיפור לחנוכה או לתשעה באב? העבודה הבלשית שהביאה לחשיפתו של פיוט לא מוכר של אחד מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים.

רבי יהודה הלוי והקינה הגנוזה

המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה, הקרוי על שם מייסדו, פרופ' עזרא פליישר ז"ל, שוכן מזה 50 שנה בחדר קטן בקומה העליונה של הספרייה הלאומית – קומה שרוב באי הספרייה אינם מכירים כלל. אבל בין כתליו מתרחשים 'אירועים' מרגשים פעם אחר פעם – בעיקר אירועים של גילוי, זיהוי וחשיפה של שירים עתיקים.

אך לעתים מתגלות גם הפתעות אחרות. כך, דרך משל, בין קטעי שירה ופיוט זוהה לפתע דף מתוך ספר בן סירא, הספר העברי הקדום ביותר הנמצא בידינו אחר התנ"ך.

 

כ"י קמברידג' T-S AS 118.78 – קטע מספר בן סירא

 

הסיפור שיסופר כאן התרחש לפני כמעט ארבעים שנה, אבל מקרים דומים מתרחשים במפעל לחקר השירה והפיוט פעם אחר פעם. באותם ימים הייתי סטודנטית צעירה, ופרופ' פליישר הזמין אותי להצטרף לצוות העובדים במפעל. תפקידנו היה לבדוק כל קטע גניזה, לפענח אותו פיענוח ראשוני, לנסות לזהות את הפיוטים המועתקים בו, ואם אין הם מוכרים – להעתיק אותם. על פי העתקותינו קוטלגו הפיוטים בדרך מתוחכמת, המאפשרת לזהות קרעים של שירים על פי כל סימן מזהה אפשרי: התחלה, סיום, חרוז קבוע, פזמון חוזר ועוד.

אחד הימים זכור לי במיוחד. תוך כדי בדיקה שיטתית של קטע אחר קטע, על פי סדר הופעתם המקרית באוסף הסדרה החדשה בקמברידג' שאותו קטלגנו באותם ימים, הגיע לידי כתב היד הבא:

 

כ"י קמברידג' T-S NS 129.1a עמוד א'

 

כ"י קמברידג' T-S NS 129.1a עמוד ב'

 

כתב היד כולל סיום של פיוט כלשהו:

 

 

אחריו פיוט נוסף, שלם, הנפתח בעמוד א ומסתיים בעמוד ב; ולבסוף – התחלה של פיוט אחר:

 

 

לפני כל תחילת פיוט באה כותרת בערבית יהודית. לפני הפיוט השלם כתוב:

 

 

'גירה לה איצא ז'ל' – כלומר: זולתו (פיוט אחר הדומה לקודמו), לו גם כן ז"ל, כלומר: גם הוא של אותו מחבר, זכרונו לברכה.

לפני הפיוט האחרון הכותרת קצרה יותר, אך משמעה דומה:

 

 

'ולה איצא' – ולו גם כן.

הכותרות מלמדות אפוא שאותו מחבר עצמו כתב את כל הפיוטים הללו. עתה היה עלי לזהות את הפיוטים. מובן שמיקדתי את תשומת לבי קודם כול בפיוט השלם. פיענחתי את תחילתו:

 

 

'על חנה את לבי אקרעה' – פניתי לקטלוג ההתחלות, אך לא מצאתי התחלה זו.

ניסיתי לבדוק מכיוון אחר. קראתי את סיום הפיוט:

 

 

'והנה אחריך ראש הניעה' – בדקתי בקטלוג הסיומים, אך שוב לא מצאתי דבר. בפיוט מסומן גם פזמון חוזר, המסומן במילה 'כמנורה':

 

 

אבל גם אותו לא מצאתי בקטלוג הרפרינים (פזמונות חוזרים). בדקתי שנית, שמא כתוב 'במנורה' – ושוב לא נמצא דבר. מעתה היה ברור לי שפיוט בלתי מוכר לפנינו. את חתימת שם מחברו הבאה בראשי המחרוזות (חוץ ממחרוזת הפתיחה) – יהודה – זיהיתי בנקל. אך מי הוא אותו יהודה?

בצר לי, פניתי אל השירים האחרים שבכתב היד. כאן המלאכה הייתה קלה: הפזמון החוזר שבשיר הראשון – המסומן במילה 'השברתי' – התברר כלשון הפסוק 'השברתי קדרתי שמה החזיקתני' (ירמיהו ח, כא), ועל פי הקטלוג הוא מופיע בקינה הידועה של ר' יהודה הלוי 'יום חובי ענה בי ואנחה הציקתני'. זיהוי זה תאם גם לסיום השיר: 'כמטרה שמתני'. פתחתי את מהדורת שירי ר' יהודה הלוי וראיתי שאכן מדובר בשיר זה. גם תחילתו של השיר האחרון – 'אמר אויב בבוא גזירותיו' – התבררה מיד כקינה ידועה נוספת של ר' יהודה הלוי. עתה גדלה ההתרגשות עד מאוד: הבנתי שבידי קובץ של קינות לתשעה באב שכתב ר' יהודה הלוי, וביניהן אחת שלמה, בלתי ידועה! חיזוק נוסף לזיהוי השיר כקינה פרי עטו של ר' יהודה הלוי עלה מהציון שבצד הכותרת שבכתב היד:

 

 

ל' בראש פיוט פירושה 'לחן', כלומר נעימה שעל פיה צריך לשיר אותו. לאחר מכן נוהגים המעתיקים לציין התחלה של שיר ידוע, כדי לסמן לחזן לשיר את השיר המועתק על פי הניגון המוכר לו של השיר שתחילתו מצוינת כאן. ואכן, הפיוט המצוין כאן – 'איך נָוִי' – הוא קינה ידועה ומפורסמת מאת מחבר לא ידוע, המספרת – על פי המדרש – את סיפור בנו ובתו של ר' ישמעאל הכוהן הגדול שנלקחו בשבי ואדוניהם רצו לזווגם. הקינה נאמרת עד היום כמעט בכל עדות ישראל (אצל האשכנזים נשתבשה תחילתה והיא נפתחת 'ואת נוי').

עם העתקת השיר התגלה הדמיון הגדול לקינה 'איך נוי': התברר שלפנינו עוד קינה סיפורית, השקולה באותו משקל עצמו (9 הברות דקדוקיות בכל טור), אך הפעם על סיפור חנה ושבעת בניה. ר' יהודה הלוי פייט באופן דרמטי ומרשים. אחרי פתיחה קצרה:

 

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה

לִפְנֵי צַר בְּעָמְדָהּ יוֹם הָרָעָה

  כַּמְּנוֹרָה נֵירוֹתֶיהָ שִׁבְעָה.

 

באים תיאורים מפורטים של השיחות בין המלך הרשע, הדורש מבני חנה לעבוד עבודה זרה, מבטיח להם הבטחות אם ישמעו בקולו, ומאיים עליהם במות-עינויים אם יסרבו לו, כגון הצעתו לבן השלישי:

 

שְׁמַע קוֹלִי, אֲשִׂימְךָ שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ,

וְאִם לֹא – אֲשִׂמְּךָ סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ!

 

האחים קוטעים את דבריו פעם אחר פעם בהצהרות אמונה המלוות בביטויי זלזול במלך, כדברי הבן הראשון:

 

אַתְּ מֶלֶךְ מִדֵּעָה וְלֵב חָסַר,

עֲשֵׂה חֶפְצָךְ, כִּי מִפִּי לֹא תָסַר

שְׁמוֹ, לֺא אֲדַבֵּר עָלָיו תּוֹעָה!

 

או תשובת הבן השני:

 

אֵיךְ, פֶּתִי, אֶעֱזוֹב אִישׁ מִלְחָמָה (=את הקב"ה)?

מַכָּתִי לְשׁוֹדְךָ הָיְתָה שׂוּמָה (כלומר: אם תכני, סופך להיענש),

וַאֲנִי אֶהֱלוֹךְ לִמְקוֹם יְיָ שָׁמָּה…

 

הדרמה מגיעה לשיאה אחרי שששת הבנים הראשונים נהרגו, ומגיע תור הבן השביעי. המלך מתפעל מיופיו ומנסה לשכנעו לעבוד לפסל, ואחרי שגם הבן הזה מסרב – הוא פונה אל האם, חנה, ו'מגייס' אותה לפתות את בנה לשמוע בקולו:

 

הָהּ לָךְ אֵם כִּרְאוֹת אֶת שׁוֹאָתוֹ,

קְחִי נָא בְנֵךְ וְגַם פַּתִּי אוֹתוֹ!

 

חנה אכן פונה אל בנה, אך משכנעת אותו לא לשמוע למלך ולא לפחד מן המוות:

 

אַל תַּעֲרוֹץ, בְּנִי, מִצַּר וּמִיתָתוֹ,

כִּי כְפֶשַׂע – וְסָר מָוֶת וְהֶמְיָתוֹ,

וְתִהְיֶה בְּסוֹד אַבְרָהָם וַעֲדָתוֹ,

וְגַם חָשׁוּב כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ.

 

בראותה את אחרון בניה נהרג, פורצת חנה בקריאה אל הקב"ה להופיע, ואכן השיר מסתיים בבת קול היוצאת מן השמים לנחם את חנה, ובסיכום האירוע מפי הפייטן, הזועק ושואל: 'אֵיךְ בָּלַע הַצַּר צֹאן אֵל כְּעוּגָה / וְהִקְדִּישׁ בָּנַי כְּצֹאן הַהֲרֵגָה?'

הפזמון 'כמנורה נרותיה שבעה', החוזר בסוף כל מחרוזת, הופך את המנורה ושבעת נרותיה לסמל לחנה ושבעת בניה, ודמותם נותרת כשהיא מאירה וזורחת.

 

בצד השמחה בגילוי השיר המרשים, עלתה עוד מסקנה חשובה מן הממצא: סיפור חנה ושבעת בניה נקשר בתודעתנו לחג החנוכה. אבל יהודה הלוי בחר לפייט אותו בקינה לתשעה באב, כמוכח מן השירים הסמוכים לו בכתב היד ומן הלחן שבראשו. סיפור המלך האכזר הרוצח את שבעת הבנים שאינם מוכנים להשתחוות לפסלו מוצג כאחד האסונות שיש להתאבל עליהם ביום הזה, והמשורר האומן הצליח להחיות אותו כדי לעורר את שומעיו לאבל ולקינה.

 

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה

לִפְנֵי צַר בְּעָמְדָהּ יוֹם הָרָעָה

כַּמְּנוֹרָה נֵירוֹתֶיהָ שִׁבְעָה.

 

יוֹם הוּבְאוּ לִפְנֵי הַצַּר קֵיסָר

בְּרוֹב חֵמָה נִרְאָה, זָעֵף וָסָר:

"בֵּן נָעִים, שְׁמַע, כִּי אַתְּ בֶּן מוּסָר,

עֲבוֹד פִּסְלִי, אֲשִׂימְךָ מִנְזָר וְטִפְסָר,

וְאִם לֹא – תְּעֻונֶּה בְּאַכְזְרִיּוּת מוּסָר!"

"אַתְּ מֶלֶךְ מִדֵּעָה וְלֵב חָסַר,

עֲשֵׂה חֶפְצָךְ, כִּי מִפִּי לֹא תָסַר

שְׁמוֹ, לֺא אֲדַבֵּר עָלָיו תּוֹעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

הַשֵּׁנִי הוּבָא בְּפַחַד וְאֵימָה.

"הַבִּיטָה וּרְאֵה, כִּי זֶה יוֹם מְהוּמָה,

וַאֲחִיכֶם נֶהֱרַג בְּחָרוֹן וְחֵימָה,

אַל תַּעֲזוֹב אֶת נַפְשְׁךָ לִנְקָמָה!"

"אֵיךְ, פֶּתִי, אֶעֱזוֹב אִישׁ מִלְחָמָה?

מַכָּתִי לְשׁוֹדְךָ הָיְתָה שׂוּמָה,

וַאֲנִי אֶהֱלוֹךְ לִמְקוֹם יְיָ שָׁמָּה,

וּכְ[סִיל] כְּמוֹתְךָ נֶפֶשׁ לוֹ יָרְעָה."

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

וְהַשְּׁלִישִׁי בָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

"גֶּשׁ הֵנָּה, אַל תִּהְיֶה כְאִישׁ הֵלֶךְ!

שְׁמַע קוֹלִי, אֲשִׂימְךָ שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ,

וְאִם לֹא – אֲשִׁמְּךָ סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ!"

וְהָרְבִיעִי עוֹמֵד כְּמַחְזִיק בְּפֶלֶךְ,

וַיַּעֲנוּ: "אֵיךְ נַעֲזוֹב צוּר פֶּלֶךְ?

נַפְשֵׁנוּ – הוּא נְתָנָהּ, וְלוֹ תֵלֵךְ!"

וְהַחֲמִישִׁי מֵת כְּמוֹת הָאַרְבָּעָה,

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

דְּמוּת שִׁשִּׁי הִשְׁחִית בְּמִינֵי עַנּוֹת,

וּשְׁבִיעִי אֲזַי הוּבָא בְמַעֲדַנּוֹת.

"בְּנִי, חוּסָה עַל יָפְיָךְ, אֲשֶׁר בּוֹ בָנוֹת

מְקַנְּאוֹת, וּבְמִטּוֹת רַעֲנַנּוֹת

לֵך, וְנַפְשָׁךְ בְּחוֹתָמוֹ לֵהָנוֹת."

"צַר הֶחֱרִיב אַרְמוֹן שׁוֹכֵן מְעוֹנוֹת,

עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵיעָנוֹת?

הֵן נַפְשָׁךְ תְּבַלַּע רוּחַ סוֹעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

"הָהּ לָךְ אֵם כִּרְאוֹת אֶת שׁוֹאָתוֹ,

קְחִי נָא בְנֵךְ וְגַם פַּתִּי אוֹתוֹ!"

"אַל תַּעֲרוֹץ, בְּנִי, מִצַּר וּמִיתָתוֹ,

כִּי כְפֶשַׂע – וְסָר מָוֶת וְהֶמְיָתוֹ,

וְתִהְיֶה בְּסוֹד אַבְרָהָם וַעֲדָתוֹ,

וְגַם חָשׁוּב כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ."

נְשָׁקַתְהוּ כִּרְאוֹתָהּ הֲרִיגָתוֹ,

קָרְאָה: "צוּר הַכְּרוּבִים, הוֹפִיעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמַע מֵאֵין הֲפוּגָה:

"אַשְׁרַיִךְ, חַנָּה הַמְעֻונָּגָה,

[כִּי] בִטְנֵךְ בַּשּׁוֹשַׁנִּים סוּגָה!"

אֵיךְ [בָּלַ]ע הַצַּר צֹֹאן אֵל כְּעוּגָה

וְהִקְדִּישׁ בָּנַי כְּצֹֹאן הַהֲרֵגָה?

[אֵיךְ] כִּתְרֵךְ מֵעַל רֹאשֵׁךְ הוֹגָה?

אוֹיַבְתֵּךְ בָּזָה גַּם לָךְ לָעֲגָה,

וְהִנֵּה אַחֲרַיִךְ רֹֹאשׁ הֵנִיעָה.

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

 

עוד על קינות ט' באב

"בליל זה יבכיון": עזרא ברנע מבצע את הקינה הפותחת את סדר הקינות לליל ט' באב

"אש תוקד בקרבי": קינה המיוחסת לאברהם אבן עזרא מושרת על ידי אילן דמרי

"על נהרות בבל": מזמור קינה הפותח את תפילת ליל ט' באב

עשרות ביצועים נוספים לקינות לתשעה באב מחכות לכם באתר הפיוט והתפילה

 




כך המציא נפוליאון את הרבנות הראשית

איך מתחתנים? ועם כמה נשים מותר? והשאלה המאוד רלוונטית: מה גובר על מה - הדת או המדינה? אילו הם רק חלק מהשאלות שהסנהדרין הגדול של הקיסר נפוליאון התבקש להשיב עליהם.

הקיסר נפוליאון מעניק אמנציפציה ליהודים המתחננים, מתוך הדפסה צרפתית – מקור לא ידוע

כשלא היו עסוקים בהחרבת העולם הישן ובבריאת עולם חדש ומופלא, ניקרה "השאלה היהודית" בראשם של המהפכנים הצרפתיים עד שהחלה לסמל את הקושייה הגדולה ביותר של הנאורות: האם בכוחו של האדם להשתנות? היהודי, שסימל יותר מכל קבוצה אחרת את השונות האנושית (ובעיקר, קיום שאיננו נוצרי), עמד עתה בראש פרויקט "ההתחדשות" האדיר שייעדה המהפכה הצרפתית לבני האומה הצרפתית.

רעיון "ההתחדשות" קיפל בתוכו גם חישוב פוליטי קר: הוא בחן אילו מקבוצות החברה הצרפתית של אחרי המהפכה מוכנות לקבל זכויות פוליטיות ולתרום את חלקן לכינון עולם נאור יותר, רציונלי וחף מדעות קדומות. ההפרדה הראשונית שביצעו המהפכנים נגעה לשאלת האזרחות: האם עניי צרפת, וביניהם היהודים, זכאים ב"אזרחות פעילה" – משמע, בזכות לבחור ולהיבחר למוסדות הפוליטיים של המהפכה – או שמא הם זכאים רק ל"אזרחות סבילה" – שמגולמת בצורה הברורה ביותר בהגנה הפטרונית של הרפובליקה? גם לתומכים הנחושים ביותר באמנציפציה של היהודים היה תנאי מקדים: על יהודי צרפת לוותר על כל דרישה ללאומיות יהודית ולהיטמע כיחידים באומה הצרפתית. היהודיות של יהודי צרפת היא, על כן, ביטוי של דתם ודתם בלבד.

הביטוי המעניין ביותר של היחס האמביוולנטי, אך עם זאת החיובי, כלפי היהודים במהפכה נמצא במאמרו של המהפכן הנרי גרגואר (Gregoire) אשר טען שמצבם הירוד של היהודים נובע משתי סיבות עיקריות: האפליה הנוצרית כנגדם, והתורות "המגוחכות" שמפיצים רבניהם. הוא קרא לאומה הצרפתית להושיט יד ליהודיה כדי להרימם מאשפתות, וליהודים להירתם למאמץ ולהפוך עצמם לאנשים מודרניים יותר.

 

הוגה ההתחדשות היהודית – הנרי גרגואר (Gregoire), תחריט מאת ס. ג'יי. לה גרוס

 

בספטמבר 1791 נקבעה חקיקה חסרת תקדים בכיוון זה: ביטול כל הבחנה חוקית בין יהודים ללא יהודים ברפובליקה הצרפתית. מבחינה משפטית גרידא, היהודים הפסיקו במהלך העשור המהפכני להיות קבוצה מובחנת. הייתה בצעד זה ברכה וקללה: האמנציפציה המפתיעה איפשרה ליהודים כיחידים להשתלב ביתר קלות בחברה הצרפתית. עם זאת, עבור חברה בעלת צביון קהילתי מובהק, שום גוף – רבני או אחר – לא יכול היה לפנות לשלטון ולהתמקח על זכויותיהם הקולקטיביות.

 

הענק הצרפתי עולה על בימת ההיסטוריה

 

לתוך הקלחת המהפכנית הזאת נכנס בשנת 1789 הגנרל עטור התהילה, נפוליאון בונפרטה. הוא ביצע הפיכה צבאית ברפובליקה והקים משטר קצר ימים – הקונסולאט. בראש המשטר קצר הימים עמדו הקונסול הראשון – נפוליאון עצמו, ומתחתיו שני קונסולים נוספים, אשר החליפו את הוועדה המהפכנית הקודמת – הדירקטוריון שכשל.

מתוך רצון עמוק להפיק לקחים מכישלונותיה של המהפכה, חתר נפוליאון, הקונסול הראשון שבשנת 1804 גם הכתיר את עצמו לקיסר, להשגת שורה של הסכמים ופשרות היסטוריות: הסכם פיוס (הקונקורדאט) עם האפיפיור בשנת 1801, והכרה בכנסיות הלותרנית והקלווניסטית ככנסיות לגיטימיות בצרפת. הסמכות הרבנית בצרפת, שאיבדה הרבה מכוחה ומתפקידה עם המהפכה, פנתה אל המשטר החדש בדרישה לפתרון דומה.

בניסיון להשיג לגיטימציה למשטר דיקטטורי שמקורותיו בהפיכה צבאית, בחר נפוליאון ביהודים כמקרה מבחן תעמולתי. לאחר שביסס את מעמדו כמשחרר היהודים עם ביטול החובה לגור בגטאות, זימן ב-30 במאי 1806 אסיפת נכבדים יהודים שהורכבה מרבנים, פקידים ומנהיגים יהודים נאורים וידועים. האסיפה זומנה בעקבות תלונה שהוגשה נגד יהודי אלזס בטענה שהם גובים ריבית נשך משכניהם הנוצרים. מטרתו של נפוליאון הייתה להביא להשתלבותם של היהודים, ואף להטמעותם המלאה בחברה הצרפתית. במיוחד היה נפוליאון מעוניין שהיהודים ינטשו את דרכיהם השגויות – בעיקר, את מקור פרנסתם כמלווים בריבית לנוצרים – ויאמצו מלאכות ומשלחי יד שיתרמו להם ולאומה הצרפתית.

 

הקיסר נפוליאון מעניק אמנציפציה ליהודים המתחננים, מתוך הדפסה צרפתית – מקור לא ידוע

 

בין דת למדינה: הסנהדרין החדש

על מנת לתת תוקף רשמי, לבסס ולהרחיב את מסקנות האסיפה, כינס נפוליאון אסיפה נרחבת יותר לא רק מצרפת אלא מאירופה כולה. כמו כמעט כל דבר שעשה הקיסר, עמד מאחורי צעד זה חזון שאפתני לעתיד: נפוליאון דרש יצירת קודקס הלכתי-חוקתי חדש שיעמוד לכל היהודים בכל הדורות, אליו יהיו מחוייבים כמו אל התלמוד. הוא קרא לגוף החדש שהוקם בפברואר 1807 "הסנהדרין הגדול", וקבע שכמו מקבילו העתיק, עליו להיות מורכב משבעים ואחד משתתפים. שלא כבעבר, עשרים וחמישה מחבריו לא היו אנשי דת.

המסמך שהנפיק "הסנהדרין הגדול", שנכתב בצרפתית ותורגם במקביל לעברית, מספק 12 תשובות מרתקות ל-12 השאלות ששיגר נפוליאון: חברי הסנהדרין ביקשו לאחוז ככל יכולתם בשני צדי המקל. הם קבעו שעל היהודים לפעול להשתלב בממלכות בהם הם יושבים, אך בכל זאת לשמור על זהותם הדתית. אך כשהנאמנות למדינה מתנגשת עם הנאמנות להלכה, נראה שהמדינה היא שתצא כשידה על העליונה. דוגמה לכך היא התקנה השישית במסמך, הקובעת שכאשר חובותיו הצבאיות של יהודי מתנגשות עם שמירת המצוות, הוא רשאי להימנע מלשמור על מצוות מסוימות על מנת להגן על מדינתנו.

 

פתיחת המסמך שהנפיק "הסנהדרין הגדול", הדפסה משנת 1814. המסמך המלא ניתן להורדה באתר Hebrewbooks.com

 

בשאר התקנות נעשה ניסיון כן ואמיץ לשלב בין שתי הרשויות – המדינה הצרפתית והדת היהודית, ולמצוא את דרך המלך (או הקיסר) ביניהן. הדוגמה הבולטת בהקשר זה היא טקס הנישואין: על מנת שטקס הנישואין יהיה כשר לפי הסנהדרין, על הזוג להירשם אצל פקיד ממשלתי בנוסף על הטקס הדתי שמבצע רב.

 

הסנהדרין דנים בשאלה: האם מותר ליהודי לשאת יותר מאישה אחת? המסמך המלא ניתן להורדה באתר Hebrewbooks.com

 

משעה שהציג הסנהדרין את תשובותיו המלומדות (בצרפתית ובעברית) לשתים-עשרה השאלות ששיגר נפוליאון, שאלות שנגעו לדרך בה החוק היהודי והחוק הצרפתי אמורים להשתלב, קרא הקיסר לפירוקו ולהקמת שש קונסיסטוריות בצרפת גופא – גופים שתפקידם לאכוף את קביעות הסנהדרין.

אם כל זה נשמע מעט מוכר לכם, אתם לא טועים. היה זה למעשה הגלגול המודרני הראשון של "הרבנות הראשית" – רעיון שהתגלגל לקהילות שונות בצרפת ובגרמניה, ואפילו במדינת ישראל. כהוקרת תודה על ניסיונות השילוב הבלתי נלאים של קיסר הצרפתים (כולל צרפתים בני דת משה) חיברו יהודי האימפריה המתרחבת של נפוליאון עשרות רבות של שירים, דרשות וטקסטים דתיים בהם הוכתר נפוליאון כ"נבחר האל". הקהילה היהודית ניצלה כל הזדמנות לחגוג כל מאורע חיובי בחייו של נפוליאון: הינצלותו מהתנקשות, נצחון צבאותיו, הכתרתו לקיסר, יום הולדתו, נישואיו המלכותיים, לידת בנו ועוד ועוד ועוד.

 

ברכת מי שבירך לקיסר, מתוך "ספר מאסף המחלות". מאוספי הספרייה הלאומית

 

רגינה יונאס – סיפורה של הרבה הראשונה

מכתב נדיר מגרמניה הנאצית של 1938: רגינה יונאס, הרבה הראשונה, כותבת אל הפילוסוף וחוקר החסידות הנודע מרטין בובר ומבקשת לעלות ארצה.

צילום: Centrum Judaicum Archives, first published source: Klapheck, Elisa. Fräulein Rabbiner Jonas: The Story of the First Woman Rabbi, Toby Axelrod (Translated) ISBN 0-7879-6987-7

"נולדתי בברלין למשפחה דתית, ואבי נפטר כשמלאו לי 11 שנים. לא היו לי האמצעים ללמוד באוניברסיטה, אבל למדתי במרץ בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות. אני צריכה ורוצה לפרנס את אמי, שסובלת מאוד. (יש לי גם אח.)

– הרבה רגינה יונאס כותבת למרטין בובר ב-1938. מרטין בובר כבר גר בירושלים באותה עת.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד ראשון. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

טמון בקופסה בארכיוני הספרייה הלאומית, בתוך מעטפה מקופלת בקפידה, שמור מכתב של אישה פורצת דרך ומעוררת השראה שסיפורה כמעט אבד.

סיפורה של הרבה רגינה יונאס כמו נידון להישכח ואז להתגלות שוב ושוב. דמותה של האישה שהייתה חלוצה בתחומה ומנהיגה דתית שכיהנה בתור רבה בתקופה החשוכה של שלטון הנאצים, נותרה מעוררת מחלוקת עד עצם היום הזה. אלמלא מכתבים כמו זה ששלחה למרטין בובר, אפשר שסיפורה היה נשכח ודמותה הייתה נותרת באפלולית לנצח.

את התזה שלה בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות בברלין כתבה הרבה רגינה יונאס על הנושא: "האם נשים יכולות לכהן ברבנות" תשובתה הייתה חיובית והיא גיבתה אותה במקורות מקראיים, תלמודיים ורבניים. על עבודתה זו העניק לה המורה שלה, הרב אדוארד בנת', את הציון "טוב". היה זה ב-1930. כעבור שבועיים, נפטר הרב בנת' באופן פתאומי.

אולי בשל כך נאלצה רגינה להמתין עוד חמש שנים ארוכות עד שהוסמכה סוף סוף לרבנות. בברלין היא לא מצאה רב שיסמיך אותך והיה זה לבסוף רבה של העיר אופנבך, הרב הרפורמי ד"ר מקס דינמן, שהסמיך אותה באופן פרטי. יחד – הם שינו את פני ההיסטוריה של היהדות.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד שני. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

וכך, נעשתה יונאס לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות באופן רשמי. היא התעקשה שייפנו אליה בשם "הרב גברת" (פרוליין), שכן בשם "גברת הרב" (פראו) היה נהוג לפנות אל אשת הרב. יונאס בחרה ללבוש אדרת סגולה ולא אדרת שחורה בעת עבודתה. לא היה מי שימנע זאת ממנה מפני שלא היו כללים נהוגים בעניין כי מעולם לא הייתה אישה שקדמה לה והוסמכה לרבה. יונאס עבדה ללא ליאות כדי לקדם את השוויון בין נשים לגברים ביהדות, ונלחמה ללא הרף על מעמדה כרבה בתנועה הרפורמית בברלין.

ב-1938, רק שלוש שנים לאחר הסמכתה, שלחה את מכתבה זה למרטין בובר ובו סיפרה לו על עבודתה בברלין בתור רבה:

"אני מעניקה הדרכה רוחנית לחולים בבתי החולים ובבתי האבות בברלין, אני גם מרצה בבית הכנסת, עורכת הלוויות, ונושאת דרשות בבתי הכנסת של בתי האבות בברלין."

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד שלישי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

היו אלה תפקידים דתיים שעמיתיה הגברים לא התנגדו שתמלא, בשעה שהם קיימו טקסי נישואים ופיקחו על גירושים. ממכתבה למרטין בובר עולה תחושת דחיפות וסכנה המרמזת על הימים הנוראים שעתידים לבוא על היהודים בגרמניה:

"החיים הדתיים מתחילים להידרדר [בברלין].

אני סבורה שבחברה החסידית יש יותר חופש ויש פחות דעות קדומות כלפי נשים. קיוויתי למצוא אצלך הבנה לנושא שלא מצאתי אצל המורים שלי; 'שאלת האשה' היא שאלה מורכבת כמו 'השאלה היהודית' בתפוצות. אני לא רוצה לעזוב את המקצוע שלי, אני חייבת לעבוד בו. אולי יש אפשרות בארץ…"

יונאס שטיפלה באמה החולה והזקנה ותמכה באחיה, ביקשה להיעזר בבובר ולבדוק את האפשרות לעלות ארצה, אבל בסופו של דבר לא יכולה הייתה להשאיר אותם לבדם ונשארה בגרמניה.

בשנת 1942 גורשה רגינה יונאס יחד עם אמה למחנה הריכוז טרזינשטט. שם, בלב האפלה, היא הגשימה את ייעודה באופן המלא והנשגב ביותר, ניחמה את הבאים למחנה, נשאה דרשות מלאות חסד ותקווה עבור בני קהילתה שאותם כה אהבה ושעבור הזכות לשרת אותם בתור רבה נלחמה כל חייה.

על מותה של הרבה יונאס יש דיווחים סותרים. הדבר היחיד שידוע בוודאות הוא שהיא גורשה מטריזנשטט לאושוויץ באוקטובר 1944 ושבסוף שנת 1944 היא נרצחה שם, בת 42 שנים בלבד.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד רביעי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד חמישי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

תודה לד"ר סטפן ליט ממחלקת הארכיונים על עזרתו בהכנת הכתבה.