שישים ושש שנות זוגיות שידעה עליות ומורדות, בת אחת עם תסמונת דאון, עשרות שנים של פעילות ציבורית במוסדות הציוניים לפני קום המדינה ואחריה, עשר שנים בבית הנשיא, ועדיין, עבור רבים השם רחל כצנלסון שז"ר לא אומר הרבה, אלא אם תוזכר בנשימה אחת לצד בעלה – הנשיא השלישי של מדינת ישראל, זלמן שז"ר.
אולם רחל כנצלסון שז"ר לא הייתה רק "אשת הנשיא", אלא אישה רבת פעלים ומנהיגה ציונית שהייתה אמיצה מספיק להתמקד ביודעין ובמכוון בנושא שהיה אז עוד בחיתוליו ואולי אף זכה לביקורת ובוז: תפקיד האישה וחשיבותה בתוך התנועה הציונית.
רחל כצנלסון נולדה ב- 1885 בעיר בוברויסק שבבלורוסיה. בוברויסק הייתה אז עיר עם רוב יהודי מובהק, שחיי היהודים בה היו ענפים ועשירים. היא עצמה זכתה להיוולד למשפחה אמידה ומבוססת שאיפשרה לה לרכוש השכלה מערבית. אבל למרות חייה הנוחים יחסית בעירה, כשהיא מוקפת בבני משפחתה האוהבת, רחל נמשכה אל השונה.

הציונות הייתה בימים אלה תנועה מהפכנית חדשה שהחלה לצמוח באירופה, ומשכה בחזונה את צעירי המשפחות היהודיות. אחרי פרעות קישינייב בשנת 1903, יהודים רבים נהו אחר החזון הציוני וחלמו להקים את המדינה היהודית החדשה על אדמת ארץ ישראל הרחוקה, גם אם הביצוע הממשי היה עדיין רחוק.
רחל, שעבורה הדרך הארוכה ומלאת האתגרים הייתה רק תמריץ, הפכה לפעילה ציונית נלהבת והדביקה את המשפחה כולה בקדחת הציונות. עד סוף שנות ה-30 עלו ארצה כל בני משפחתה פרט לאחיה שנפטר בטרם הספיק לעלות (אלמנתו וילדיו עלו לאחר מותו). עד כמה נחשב הדבר חריג? על כך יכולים להעיד דבריה של רחל עצמה: "מכל 70 בני הדודים שלי, הגיעו ארצה רק בני אבי ואמי, עוד אחד או שניים הציצו ועזבו, אחרים גם לא הציצו".
כיאה לחלוצה שהייתה, רחל עלתה ראשונה מכל בני משפחתה, וכבר בסוף שנת 1912 הגיעה לנמל יפו. בארץ, תחת השלטון העות'מאני, המצב היה רחוק מלהיות נוח או קל. חבל הארץ המוזנח, המאובק והעני היה שונה בתכלית מכל מציאות שחוותה או הכירה בבית האירופאי האמיד שעזבה. אולם מעבר לכך, רחל, שעלתה לבדה, נתקלה בקושי כפול: היא הייתה אישה.

מצד אחד, יכול היה להיות יותר גרוע. חלוצי העלייה השנייה, אנשים כמו דוד בן גוריון, משה שרת וברל כצנלסון הושפעו מערכי הסוציאליזם שהתפתח כמעט במקביל לציונות, ומתוך כך הייתה התנועה הציונית חלוצה אמיתית בכל הנוגע ליחסיה כלפי נשים.
מצד שני, כמו כל שינוי היסטורי, גם מאבק הנשים החלוצות למעמד והכרה לא עבר חלק. מהחלוצות, שרובן הגיעו לארץ כרווקות וללא ילדים, ציפו להתמסר מוחלטת. לא ניתן היה לשלב חיי משפחה עם חיי חלוצה ציונית. מנגד לגברים הציוניים שהאמינו בנשים ובכוחן להשתלב במאבק החלוצי, היו גם רבים שזלזלו בהן וסגרו בפניהן את הדלת. בנוסף, הגברים לא רצו לקחת חלק פעיל בחיי המשפחה ומשק הבית, וכך עמדה בפני הנשים בחירה אכזרית – להימנע לחלוטין מחיי משפחה, או להותיר את גידול הילדים בידי מטפלות ואומנות או לבית הילדים של הקבוצה והקיבוץ ולהתנער מתפקידן האמהי.
בחלק מהמקומות המצב היה גרוע עד כדי כך שתועדו מקרים של נשים ששלחו יד בנפשן מאחר ולא יכלו להתמודד עם הפער בין שלל מחויבויותיהן.
שנות המאבק הזה היו גם שנותיה הראשונות של רחל בארץ, והיא זכתה להתנסות בכל חוויה חלוצית שהייתה לא"י להציע. היא התנסתה בעבודה חקלאית בכנרת ובקיבוצים נוספים, הייתה שותפה בחווה החלקאית שהקים ברל כצנלסון בירושלים ואף לימדה עברית ב"חוות העלמות", אליה נשלחה זמן קצר לאחר עלייתה ארצה. .
חוות העלמות הוקמה ב-1911 על ידי חנה מייזל, חלוצה אגרונומית שרכשה קרקע חקלאית על גדות הכינרת, שם הכשירה נשים לעבודה חקלאית לצד לימודי משק בית "רגילים".
כשרחל נשלחה אליה, פחות משנתיים מיום הקמתה, כדי למלא תפקיד של מורה לעברית, היא הרגישה נחיתות מול עולים גברים שהגיעו כמוה רק עכשיו לארץ וגם לימדו עברית. היא כתבה לחברה הקרוב ברל כצנלסון, שעודד אותה להגיש את מועמדותה למשרת הוראה בחווה: "ברל, דבר קשה הוא לכתוב מכתב כמו שכתבתי אני לחנה מייזל. חפצתי שהיא תדע שאין להשוות אותי עם מורה אמיתי שלמד בחיידר וכן הלאה. תעשה את זה במקומי. ספר לה את כל זה. בייחוד מכאיב אותי שלא הספקתי לעבור על כל התנ"ך".

באווירה הזו, בשנים ההן היא התחילה לעצב את תפיסתה הפמיניסטית שהייתה שונה מזו של נשים אחרות בנות דורה.
בעוד שפעילות ציוניות אחרות כמו מניה שוחט וגולדה מאיר האמינו כי מטרת העל היא הידמות מלאה ומוחלטת של נשים לגברים, כצנלסון האמינה בשוויון הזדמנויות אבל ראתה גם את התועלת בהבדלים המהותיים בין גברים לנשים, והאמינה שדווקא מתוך השוני הזה יוכלו החלוצות לתרום אפילו יותר לחברה הציונית.
במיוחד הצטערה לראות כיצד נדחקות הנשים לפינה כשהן הופכות לבעלות משפחה ואימהות, "האם לא מגוחך שנערה כזאת, כשהיא נכנסת לחיי המשפחה, חושבת ברצינות גמורה שהיא תארגן את חייה כאמה וסבתה, תשרת את הילדים ואת הבעל ותהיה מאושרת. מדוע בעלה מסדר את חייו באופן גלוי והיא בהסתרה. מדוע הוא חי את חייו בחייו והיא חיה בהפסקות, אחרי סיפוק צרכי הבית צרכי הילד וצרכיו שלו. מדוע נחל חייה הוא רק נחל צדדי?"
מתוך אותה תחושת החמצה ודחיקתן מהשיח הציבורי, הקימו חלוצות העלייה השנייה והשלישית את ועד הפועלות, שהוקם בשנת 1921, כשנה אחרי הקמת הסתדרות הפועלים. הועד פעל תחת ההסתדרות אולם מטרותיו היו פמיניסטיות במוצהר – ובראשן עיצוב דמותה של האישה החלוצה העברייה והציונית.
בינתיים, במקביל לעבודתה רחל מתפנה לבניית חייה האישיים, וב-1920 היא נישאת לאהובה זלמן רובשוב. חייה לצד זלמן ידעו עליות ומורדות. למרות שהיו בקשר זוגי מאז 1909, הם חיו בנתק במשך כמעט עשור: רחל הייתה כבר בא"י בעוד זלמן, שהקדיש שנים רבות מחייו לטובת המפעל הציוני, הסתובב ברחבי אירופה כפעיל ודיפלומט ציוני.

כשנה לאחר נישואיהם, הצטרפה רחל לבעלה בווינה שם הוא התמנה לחבר במשרדי "ברית פועלי ציון". בוינה היא יולדת את בתם היחידה – רודה.
כבר למן ההתחלה רחל מרגישה כי בתה אינה ככל התינוקות. קשיי האימהות "הרגילים" בשילוב שונותה של רודה עוררו אצלה משבר אמיתי. "אני לא יכולה להסתיר ממך", כתבה לזלמן ששהה רחוק מהן בשליחות בברלין, "אני חיה בעולם בלהות. יומם וגם בליל אין מנוח. לבי לא שקט, עוברות מחשבות שונות וגם להוציא אותן מהפה אי אפשר. אינני פוחדת מפני רע, אך מפני התאבנות הלב".
כשהייתה רודה בת שלוש היא אובחנה עם תסמונת דאון, והדאגה והטיפול בה ליוו את הזוג שז"ר עד סוף חייהם. אולם בניגוד למקובל בזמנו, הם לא הפנו עורף לבתם, לא נטשו אותה לטיפול בידי אחרים ולא התביישו בה. לאורך כל חייה זכתה רודה שז"ר לאהבה וטיפול מסור, אבל אין ספק שמשקעי ההתמודדות הזו ותחושת ההחמצה הותירו חותם באמה רחל. למרות שהאמינה, בניגוד למרבית החלוצות בנות דורה, כי האימהות אינה מגבלה אלא זכות ואף מעלה, היא התאכזבה מכישלון הנשים להעביר חלק מעול המשפחה גם לגברים, "אני מזמן חדלתי לראות את האידיאליה בחיי משפחת הפועל. אני רואה את הסבל…האם הצעירה שקועה כולה בחייה הפרטיים והיא עיוורת וחירשת לענייני חיינו. העיוורון הזה לא אומר שהיא מטפלת כל כך טוב בילד. כל אישה מרגישה שהיא חוטאת: לילד, לבית, לרצפות. היא עובדת הרבה מאוד ותמיד מונה את חטאיה. האישה היא הד של חיי החבר".

בשנת 1924 חזרה משפחת שז"ר לארץ, ורחל נבחרה לתפקיד בוועדת התרבות של ועד הפועלות. זו הייתה הוכחה נוספת לייחודה בנוף החלוצי הכולל – היא האמינה כי תרבות היא חלק בלתי נפרד מעיצוב החברה הציונית, חשובה לא פחות מחקלאות וביטחון.
היא גם בחרה במודע, להישאר לפעול בוועד הפועלות עצמו. בעוד פעילות אחרות כמו גולדה מאיר ומניה שוחט ראו בוועד הפועלות רק מקפצה אל ועד הפועלים ואל הזירה הפוליטית העיקרית, רחל האמינה זירת הפעילות הנשית חשובה לא פחות.
לאחר מספר שנות פעילות בהסתדרות היא התחילה לערוך את "קובץ דברי הפועלות" הראשון, ולאחר צאתו לאור אף נבחרה למזכירות ועד הפועלות בשנת 1930. היא עושה את כל זה כאשר במקביל, ממשיכים בני הזוג שז"ר בפעילותם הציונית המשותפת באירופה ובאמריקה.
אבל בשנת 1934 היא עוזבת כדי לייסד עיתון חדש, "דבר הפועלת", ועידן חדש מתחיל בחייה של רחל כצנלסון שז"ר.

עוד בשנת 1926 שאפה רחל להקים עיתון שישמיע את קולן של הנשים, ידבר בשמן ויקרב נשים נוספות אל הרעיון הציוני ואל המוסדות הציוניים שכבר הוקמו בא"י. עבודת העיתונות והכתיבה לא הייתה זרה לזוג שז"ר שעסקו שניהם בכתיבה, תרגום ועריכה לכתבי עת או עיתונים לאורך כל חייהם – זלמן שז"ר היה כותב הנוסח הראשון של מגילת העצמאות, בעוד רחל ערכה ואיגדה מאמרים, ספרים והגות בנושאי הציונות.
בשנים ההן הקימו חברות ועד הפועלות את עיתון "האשה" שהיה עיתון עצמאי הדן בענייני השעה מזווית ראייה נשית, "ירחון האשה שואף ליצירת טיפוס חדש, של האישה הארץ ישראלית אשר אינה רואה את ביתה ואת חוג פעולתה כתכלית בפני עצמה אלא כחלק מהבניין הצבורי והלאומי בכלל", נכתב במאמר המערכת של הגיליון במלאת חצי שנה ליציאתו לאור. אבל העיתון לא האריך שנים ונסגר.
עכשיו החליף אותו מפעל חייה של רחל שז"ר -"דבר הפועלת". העיתון התפרסם בתחילה כמוסף בתוך עיתון דבר, כאשר מטרתו הייתה להגדיל את תפוצת העיתון ולפתוח אותו לקהלים נוספים. רק בתחילת שנות ה-50 הפך לעיתון עצמאי המתפרסם בזכות עצמו.
פרט לרחל שהייתה העורכת הראשית וגייסה את כל הכותבות, השתתפו וכתבו בעיתון נשים כמו דבורה דיין אמו של משה דיין, רבקה אהרונסון היא "אובי" האחות הקטנה של מייסדי מחתרת ניל"י (ומי שהייתה או לא הייתה ארוסתו של אבשלום פיינברג), מנייה שוחט ועוד.
כולן, פרט לרחל שקיבלה שכר זעום, כתבו בהתנדבות. רחל ראתה בעיתון אמצעי לחינוך נשים והעברת מסרים, ידע ומידע לנשים הפועלות בא"י: "היא (הפועלת) מוכרחה להבליט יותר את עצמאותה ומקוריותה ולהוסיף משלה לחיי המחשבה של התנועה כולה".

סוף סוף מצאה רחל בית אמיתי ומקום שבו הרגישה שהיא יכולה לפעול ולבטא את עצמה בחופשיות. אחרי שנים של פעילות ציבורית ופוליטית שבה הרגישה שהיא אינה מצליחה להשתלב, ושנכפה עליה לאמץ גינונים גבריים או להתעלם מתכוניותה הנשיות, מצאה את עולמה בין דפי העיתון. היא המשיכה לערוך את דבר הפועלת במשך עשרים ושבע שנים.
השנים עברו ומשברים נוספים המשיכו לפקוד את העם היהודי בעולם ובארץ. בימי מלחמת עולם השנייה והשואה, תמכה רחל בגיוס נשים לצבא בתקווה כי השתתפותן המעשית בהגנת היישוב והארץ תתרום אף היא לקידום מעמדן החברתי.
עם הקמת המדינה הצטרף בן זוגה לממשלת המעבר וכיהן בשנותיה הראשונות של המדינה כשר החינוך, וכן כבעל תפקידים שונים בסוכנות היהודית ובמוסדות ציוניים נוספים. רחל המשיכה בעריכת העיתון לצד פעילותה המעשית למען קידום נשים. ביום העצמאות העשירי למדינת ישראל, בשנת 1958, היא קיבלה את ההכרה שהייתה כה ראויה לה וזכתה בפרס ישראל. בין הנימוקים להענקת הפרס נאמר: "… פועלה בקרב החברה ומערכותיה, על עבודתה זה קרוב לחמישים שנה בשדה הקליטה התרבותית, החינוכית והתרבותית של האישה העובדת בארץ. יש לראותה כמדובבת ומכנסת את הביטוי הספרותי של האישה החלוצה".

בשנת 1963 נבחר זלמן שז"ר לנשיאות וכיהן בתפקיד זה כעשור. רחל המשיכה בפעילותה הציבורית לצידו, עכשיו כאשת הנשיא.
התפקיד הזה, מטבע הדברים, השאיר את חותמו על מורשתם של בני הזוג. רחל כצנלסון שז"ר מוכרת היום לרבים רק כרעיית נשיא המדינה השלישי, אולם היא הייתה לפני זה חלוצה וציונית נלהבת, עיתונאית וסופרת ובעיקר פמיניסטית אדוקה בימים שבהם המאבק הפמיניסטי עוד היה בחיתוליו. גם אם כיום נראה שהדרך לשיוויון ארוכה, רעיונותיה וכתביה היו הבסיס האיתן ממנו יצאו דורות של נשים לכבוש את דרכה של האישה הישראלית להכרה ולשוויון.
לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"