אישה כמו שהיא: סיפורה של רחל כצנלסון שז"ר

היא הייתה גיבורה ציונית פמיניסטית אחרת, והעמידה אידיאל נשי שונה בנוף הציוני של העלייה השנייה. לצד פעילות חברתית ענפה היא גידלה במסירות, ללא בושה או הסתרה, את ביתה המיוחדת - בתקופה שבה רוב בני מעמדה לא נהגו כך. "על הדרך" היא גם ערכה את אחד מעיתוני הנשים העבריים הראשונים וזכתה בפרס ישראל. ובכל זאת, היא מוכרת ומונצחת בעיקר כ"אשת הנשיא". הגיע הזמן להכיר את רחל כצנלסון שז"ר בזכות עצמה

Shazar832

רחל כצנלסון שז"ר, התמונה באדיבות לע"מ

שישים ושש שנות זוגיות שידעה עליות ומורדות, בת אחת עם תסמונת דאון, עשרות שנים של פעילות ציבורית במוסדות הציוניים לפני קום המדינה ואחריה, עשר שנים בבית הנשיא, ועדיין, עבור רבים השם רחל כצנלסון שז"ר לא אומר הרבה, אלא אם תוזכר בנשימה אחת לצד בעלה – הנשיא השלישי של מדינת ישראל, זלמן שז"ר. 

אולם רחל כנצלסון שז"ר לא הייתה רק "אשת הנשיא", אלא אישה רבת פעלים ומנהיגה ציונית שהייתה אמיצה מספיק להתמקד ביודעין ובמכוון בנושא שהיה אז עוד בחיתוליו ואולי אף זכה לביקורת ובוז: תפקיד האישה וחשיבותה בתוך התנועה הציונית. 

רחל כצנלסון נולדה ב- 1885 בעיר בוברויסק שבבלורוסיה. בוברויסק הייתה אז עיר עם רוב יהודי מובהק, שחיי היהודים בה היו ענפים ועשירים. היא עצמה זכתה להיוולד למשפחה אמידה ומבוססת שאיפשרה לה  לרכוש השכלה מערבית. אבל למרות חייה הנוחים יחסית בעירה, כשהיא מוקפת בבני משפחתה האוהבת, רחל נמשכה אל השונה. 

Nnl Aleph11375278240005171 Ie79613146 Fl79613150
בנין בית הכנס בבוברויסק, עיר הולדתה של רחל. התמונה באדיבות המכון למדעי היהדות בסנט פטרסבורג, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה. הלאומית

הציונות הייתה בימים אלה תנועה מהפכנית חדשה שהחלה לצמוח באירופה, ומשכה בחזונה את צעירי המשפחות היהודיות. אחרי פרעות קישינייב בשנת 1903, יהודים רבים נהו אחר החזון הציוני וחלמו להקים את המדינה היהודית החדשה על אדמת ארץ ישראל הרחוקה, גם אם הביצוע הממשי היה עדיין רחוק.  

רחל, שעבורה הדרך הארוכה ומלאת האתגרים הייתה רק תמריץ, הפכה לפעילה ציונית נלהבת והדביקה את המשפחה כולה בקדחת הציונות. עד סוף שנות ה-30 עלו ארצה כל בני משפחתה פרט לאחיה שנפטר בטרם הספיק לעלות (אלמנתו וילדיו עלו לאחר מותו). עד כמה נחשב הדבר חריג? על כך יכולים להעיד דבריה של רחל עצמה: "מכל 70 בני הדודים שלי, הגיעו ארצה רק בני אבי ואמי, עוד אחד או שניים הציצו ועזבו, אחרים גם לא הציצו".

כיאה לחלוצה שהייתה, רחל עלתה ראשונה מכל בני משפחתה, וכבר בסוף שנת 1912 הגיעה לנמל יפו. בארץ, תחת השלטון העות'מאני, המצב היה רחוק מלהיות נוח או קל.  חבל הארץ המוזנח, המאובק והעני היה שונה בתכלית מכל מציאות שחוותה או הכירה בבית האירופאי האמיד שעזבה. אולם מעבר לכך, רחל, שעלתה לבדה, נתקלה בקושי כפול: היא הייתה אישה. 

דבר הפועלת, 1948
תורה פמיניסטית ציונית? מתוך דבר הפועלת, 1948

מצד אחד, יכול היה להיות יותר גרוע. חלוצי העלייה השנייה, אנשים כמו דוד בן גוריון, משה שרת וברל כצנלסון הושפעו מערכי הסוציאליזם שהתפתח כמעט במקביל לציונות, ומתוך כך הייתה התנועה הציונית חלוצה אמיתית בכל הנוגע ליחסיה כלפי נשים. 

מצד שני, כמו כל שינוי היסטורי, גם מאבק הנשים החלוצות למעמד והכרה לא עבר חלק. מהחלוצות, שרובן הגיעו לארץ כרווקות וללא ילדים, ציפו להתמסר מוחלטת. לא ניתן היה לשלב חיי משפחה עם חיי חלוצה ציונית. מנגד לגברים הציוניים שהאמינו בנשים ובכוחן להשתלב במאבק החלוצי, היו גם רבים שזלזלו בהן וסגרו בפניהן את הדלת. בנוסף, הגברים לא רצו לקחת חלק פעיל בחיי המשפחה ומשק הבית, וכך עמדה בפני הנשים בחירה אכזרית – להימנע לחלוטין מחיי משפחה, או להותיר את גידול הילדים בידי מטפלות ואומנות או לבית הילדים של הקבוצה והקיבוץ ולהתנער מתפקידן האמהי. 

בחלק מהמקומות המצב היה גרוע עד כדי כך שתועדו מקרים של נשים ששלחו יד בנפשן מאחר ולא יכלו להתמודד עם הפער בין שלל מחויבויותיהן. 

שנות המאבק הזה היו גם שנותיה הראשונות של רחל בארץ, והיא זכתה להתנסות בכל חוויה חלוצית שהייתה לא"י להציע. היא התנסתה בעבודה חקלאית בכנרת ובקיבוצים נוספים, הייתה שותפה בחווה החלקאית שהקים ברל כצנלסון בירושלים ואף לימדה עברית ב"חוות העלמות", אליה נשלחה זמן קצר לאחר עלייתה ארצה.  . 

חוות העלמות הוקמה ב-1911 על ידי חנה מייזל, חלוצה אגרונומית שרכשה קרקע חקלאית על גדות הכינרת, שם הכשירה נשים לעבודה חקלאית לצד לימודי משק בית "רגילים". 

כשרחל נשלחה אליה, פחות משנתיים מיום הקמתה, כדי למלא תפקיד של מורה לעברית, היא הרגישה נחיתות מול עולים גברים שהגיעו כמוה רק עכשיו לארץ וגם לימדו עברית. היא כתבה לחברה הקרוב ברל כצנלסון, שעודד אותה להגיש את מועמדותה למשרת הוראה בחווה: "ברל, דבר קשה הוא לכתוב מכתב כמו שכתבתי אני לחנה מייזל. חפצתי שהיא תדע שאין להשוות אותי עם מורה אמיתי שלמד בחיידר וכן הלאה. תעשה את זה במקומי. ספר לה את כל זה. בייחוד מכאיב אותי שלא הספקתי לעבור על כל התנ"ך". 

997012239067405171
עם חברות הקיבוץ בבית המרגוע מעלה החמישה. תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון קיבוץ מעלה החמישה, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

באווירה  הזו, בשנים ההן היא התחילה לעצב את תפיסתה הפמיניסטית שהייתה שונה מזו של נשים אחרות בנות דורה.

בעוד שפעילות ציוניות אחרות כמו מניה שוחט וגולדה מאיר האמינו כי מטרת העל היא הידמות מלאה ומוחלטת של נשים לגברים, כצנלסון האמינה בשוויון הזדמנויות אבל ראתה גם את התועלת בהבדלים המהותיים בין גברים לנשים, והאמינה שדווקא מתוך השוני  הזה יוכלו החלוצות לתרום אפילו יותר לחברה הציונית.

במיוחד הצטערה לראות כיצד נדחקות הנשים לפינה כשהן הופכות לבעלות משפחה ואימהות, "האם לא מגוחך שנערה כזאת, כשהיא נכנסת לחיי המשפחה, חושבת ברצינות גמורה שהיא תארגן את חייה כאמה וסבתה, תשרת את הילדים ואת הבעל ותהיה מאושרת. מדוע בעלה מסדר את חייו באופן גלוי והיא בהסתרה. מדוע הוא חי את חייו בחייו והיא חיה בהפסקות, אחרי סיפוק צרכי הבית צרכי הילד וצרכיו שלו. מדוע נחל חייה הוא רק נחל צדדי?"

מתוך אותה תחושת החמצה ודחיקתן מהשיח הציבורי, הקימו חלוצות העלייה השנייה והשלישית את ועד הפועלות, שהוקם בשנת 1921, כשנה אחרי הקמת הסתדרות הפועלים. הועד פעל תחת ההסתדרות אולם מטרותיו היו פמיניסטיות במוצהר – ובראשן  עיצוב דמותה של האישה החלוצה העברייה והציונית. 

בינתיים, במקביל לעבודתה רחל מתפנה לבניית חייה האישיים, וב-1920 היא נישאת לאהובה זלמן רובשוב. חייה לצד זלמן ידעו עליות ומורדות. למרות שהיו בקשר זוגי מאז 1909, הם חיו בנתק במשך כמעט עשור: רחל הייתה כבר בא"י בעוד זלמן, שהקדיש שנים רבות מחייו לטובת המפעל הציוני, הסתובב ברחבי אירופה כפעיל ודיפלומט ציוני. 

D813 017
רחל עם בעלה, זלמן שז"ר. התמונה באדיבות לע"מ

כשנה לאחר נישואיהם, הצטרפה רחל לבעלה בווינה שם הוא התמנה לחבר במשרדי "ברית פועלי ציון". בוינה היא יולדת את בתם היחידה – רודה. 

כבר למן ההתחלה רחל  מרגישה כי בתה אינה ככל התינוקות. קשיי האימהות "הרגילים" בשילוב שונותה של רודה עוררו אצלה משבר אמיתי. "אני לא יכולה להסתיר ממך", כתבה לזלמן ששהה רחוק מהן בשליחות בברלין, "אני חיה בעולם בלהות. יומם וגם בליל אין מנוח. לבי לא שקט, עוברות מחשבות שונות וגם להוציא אותן מהפה אי אפשר. אינני פוחדת מפני רע, אך מפני התאבנות הלב". 

כשהייתה רודה בת שלוש היא אובחנה עם תסמונת דאון, והדאגה והטיפול בה ליוו את הזוג שז"ר עד סוף חייהם. אולם בניגוד למקובל בזמנו, הם לא הפנו עורף לבתם, לא נטשו אותה לטיפול בידי אחרים ולא התביישו בה. לאורך כל חייה זכתה רודה שז"ר לאהבה וטיפול מסור, אבל אין ספק שמשקעי ההתמודדות הזו ותחושת ההחמצה הותירו חותם באמה רחל. למרות שהאמינה, בניגוד למרבית החלוצות בנות דורה, כי האימהות אינה מגבלה אלא זכות ואף מעלה, היא התאכזבה מכישלון הנשים להעביר חלק מעול המשפחה גם לגברים, "אני מזמן חדלתי לראות את האידיאליה בחיי משפחת הפועל. אני רואה את הסבל…האם הצעירה שקועה כולה בחייה הפרטיים והיא עיוורת וחירשת לענייני חיינו. העיוורון הזה לא אומר שהיא מטפלת כל כך טוב בילד. כל אישה מרגישה שהיא חוטאת: לילד, לבית, לרצפות. היא עובדת הרבה מאוד ותמיד מונה את חטאיה. האישה היא הד של חיי החבר". 

997009851663005171
האמא הראשונה. רחל כצנלסון שז"ר מבקרת פצועי צה"ל בביה"ח הדסה. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית.

בשנת 1924 חזרה משפחת שז"ר לארץ, ורחל נבחרה לתפקיד בוועדת התרבות של ועד הפועלות. זו הייתה הוכחה נוספת לייחודה בנוף החלוצי הכולל – היא האמינה כי תרבות היא חלק בלתי נפרד מעיצוב החברה הציונית, חשובה לא פחות מחקלאות וביטחון.

היא גם בחרה במודע, להישאר לפעול בוועד הפועלות עצמו. בעוד פעילות אחרות כמו גולדה מאיר ומניה שוחט ראו בוועד הפועלות רק מקפצה אל ועד הפועלים ואל הזירה הפוליטית העיקרית, רחל האמינה זירת הפעילות הנשית חשובה לא פחות.

לאחר מספר שנות פעילות בהסתדרות היא התחילה לערוך את "קובץ דברי הפועלות" הראשון, ולאחר צאתו לאור אף נבחרה למזכירות ועד הפועלות בשנת 1930. היא עושה את כל זה כאשר במקביל, ממשיכים בני הזוג שז"ר בפעילותם הציונית המשותפת באירופה ובאמריקה. 

אבל בשנת 1934 היא עוזבת כדי לייסד עיתון חדש, "דבר הפועלת", ועידן חדש מתחיל בחייה של רחל כצנלסון שז"ר.

דף שער001

עוד בשנת 1926 שאפה רחל להקים עיתון שישמיע את קולן של הנשים, ידבר בשמן ויקרב נשים נוספות אל הרעיון הציוני ואל המוסדות הציוניים שכבר הוקמו בא"י. עבודת העיתונות והכתיבה לא הייתה זרה לזוג שז"ר שעסקו שניהם בכתיבה, תרגום ועריכה לכתבי עת או עיתונים לאורך כל חייהם – זלמן שז"ר היה כותב הנוסח הראשון של מגילת העצמאות, בעוד רחל ערכה ואיגדה מאמרים, ספרים והגות בנושאי הציונות. 

בשנים ההן הקימו חברות ועד הפועלות את עיתון "האשה" שהיה עיתון עצמאי הדן בענייני השעה מזווית ראייה נשית, "ירחון האשה שואף ליצירת טיפוס חדש, של האישה הארץ ישראלית אשר אינה רואה את ביתה ואת חוג פעולתה כתכלית בפני עצמה אלא כחלק מהבניין הצבורי והלאומי בכלל", נכתב במאמר המערכת של הגיליון במלאת חצי שנה ליציאתו לאור. אבל העיתון לא האריך שנים ונסגר. 

עכשיו החליף אותו מפעל חייה של רחל שז"ר -"דבר הפועלת". העיתון התפרסם בתחילה כמוסף בתוך עיתון דבר, כאשר מטרתו הייתה להגדיל את תפוצת העיתון ולפתוח אותו לקהלים נוספים. רק בתחילת שנות ה-50 הפך לעיתון עצמאי המתפרסם בזכות עצמו.

פרט לרחל שהייתה העורכת הראשית וגייסה את כל הכותבות, השתתפו וכתבו בעיתון נשים כמו דבורה דיין אמו של משה דיין, רבקה אהרונסון היא "אובי" האחות הקטנה של מייסדי מחתרת ניל"י (ומי שהייתה או לא הייתה ארוסתו של אבשלום פיינברג), מנייה שוחט ועוד. 

כולן, פרט לרחל שקיבלה שכר זעום, כתבו בהתנדבות. רחל ראתה בעיתון אמצעי לחינוך נשים והעברת מסרים, ידע ומידע לנשים הפועלות בא"י: "היא (הפועלת) מוכרחה להבליט יותר את עצמאותה ומקוריותה ולהוסיף משלה לחיי המחשבה של התנועה כולה".

997009452187105171
רחל נואמת בבית הנשיא, התמונה מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סוף סוף מצאה רחל בית אמיתי ומקום שבו הרגישה שהיא יכולה לפעול ולבטא את עצמה בחופשיות. אחרי שנים של פעילות ציבורית ופוליטית שבה הרגישה שהיא אינה מצליחה להשתלב, ושנכפה עליה לאמץ גינונים גבריים או להתעלם מתכוניותה הנשיות, מצאה את עולמה בין דפי העיתון. היא המשיכה לערוך את דבר הפועלת במשך עשרים ושבע שנים.

השנים עברו ומשברים נוספים המשיכו לפקוד את העם היהודי בעולם ובארץ. בימי מלחמת עולם השנייה והשואה, תמכה רחל בגיוס נשים לצבא בתקווה כי השתתפותן המעשית בהגנת היישוב והארץ תתרום אף היא לקידום מעמדן החברתי.

עם הקמת המדינה הצטרף בן זוגה לממשלת המעבר וכיהן בשנותיה הראשונות של המדינה כשר החינוך, וכן כבעל תפקידים שונים בסוכנות היהודית ובמוסדות ציוניים נוספים. רחל המשיכה בעריכת העיתון לצד פעילותה המעשית למען קידום נשים. ביום העצמאות העשירי למדינת ישראל, בשנת 1958, היא קיבלה את ההכרה שהייתה כה ראויה לה וזכתה  בפרס ישראל. בין הנימוקים להענקת הפרס נאמר: "… פועלה בקרב החברה ומערכותיה, על עבודתה זה קרוב לחמישים שנה בשדה הקליטה התרבותית, החינוכית והתרבותית של האישה העובדת בארץ. יש לראותה כמדובבת ומכנסת את הביטוי הספרותי של האישה החלוצה".

997009634110505171
רחל ינאית בן-צבי (מימין) משוחחת עם רחל כצנלסון -שזר בוועידת הפעלים השביעית. התמונה מתוך יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף הנשיא יצחק בן צבי.

בשנת 1963 נבחר זלמן שז"ר לנשיאות  וכיהן בתפקיד זה כעשור. רחל המשיכה בפעילותה הציבורית לצידו, עכשיו כאשת הנשיא. 

התפקיד הזה, מטבע הדברים, השאיר את חותמו על מורשתם של בני הזוג. רחל כצנלסון שז"ר מוכרת היום לרבים רק כרעיית נשיא המדינה השלישי, אולם היא הייתה לפני זה חלוצה וציונית נלהבת, עיתונאית וסופרת ובעיקר פמיניסטית אדוקה בימים שבהם המאבק הפמיניסטי עוד היה בחיתוליו. גם אם כיום נראה שהדרך לשיוויון ארוכה, רעיונותיה וכתביה היו הבסיס האיתן ממנו יצאו דורות של נשים לכבוש את דרכה  של האישה הישראלית להכרה ולשוויון.

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"

למה כובע טמבל נקרא כובע טמבל?‎

נדמה כי כובע הטמבל מלווה את מדינת ישראל מאז ומתמיד | בלי ששמנו לב, עברו כבר 100 שנים מאז שהכובע הופיע לראשונה | למה קוראים לו כובע טמבל? מי המציא אותו, איזו מטרה הוא נועד לשרת, ואיך זה קשור לכינים? | בשדה, בחווה, בצבא וגם במוזיאון בניו-יורק – כובע הטמבל שולט

715 537 Blog 832

דוד בן גוריון חובש כובע טמבל, 1967. צילום: דוד אלדן, לע"מ

"אבל הטמבל איש טוב לב לכן נראה לו / לחלק לעם את כל מה שהיה לו / הוא התעורר בערימה של קש וזבל / בבגדים בהם נולד עירום וטמבל".

מילים ולחן: ולדימיר ויסוצקי. תרגום: יהונתן גפן

מעטים הם הסמלים האייקוניים הישראלים שהפכו על-זמניים וחלק בלתי-נפרד מהתרבות הישראלית; אפשר להגיד בבטחה שכובע הטמבל נמצא גבוה בראש הרשימה. קשה לחשוב על פריט אופנתי מזוהה יותר עם ה"ישראליות" – בין אם בעבר ובין אם בהווה, בצבא ובאזרחות, בעבודה ובטיול – כובע הטמבל הפך לחלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל. הוא מזוהה מאוד עם קיבוצים ועם התנועה החלוצית וההתיישבות. המאייר המיתולוגי דוש קיבע את מעמדו לדראון עולם כאשר צייר את הדמות המוכרת של "שרוליק", הילד-צבר הישראלי הנצחי, חבוש כובע טמבל. ואולם דוש לא המציא את כובע הטמבל, ולמעשה כיסוי הראש הכה-מוכר מלווה את מדינת ישראל כבר מאה שנים.

מתי "נכנס" הכובע לתוך התרבות הישראלית, ומאיפה הגיע? מדוע הוא נקרא כובע טמבל, ומה משמעות המילה "טמבל" בכלל?

997009638219105171
בלהה פרנקל מירון (משמאל) ונילי הורקין צועדות, חובשות כובע טמבל ועליו המדליות מצעדות אחרות


בגדי הפועל החדשים

כדי להבין איך נכנס כובע פשוט ולא אסתטי במיוחד, עשוי בד זול, להיכל התהילה של הציונות ומדינת ישראל – יש לחזור לשנות ה-20 של המאה ה-20. באותן שנים, תקופת העלייה השלישית והתבססות של דור חדש "ארצישראלי" ומקומי, החלו מתחים קלים בין הצברים לבין העולים, הוותיקים מהם. הישראלים החדשים רצו להבדיל את עצמם מהיהודים הגלותיים וליצור מראה חדש ומקומי, שייצג את הערכים הבולטים של התנועה הציונית: חלוציות, עבודה ומקומיות, ואחת הדרכים הבטוחות לכך היא אופנה. כך נוצר למעשה דגם הלבוש ה"פשוט", אופנה מקומית של פועלים וחלוצים ישראלים, ששאבה השראה מהאידיאולוגיה המפאי"ניקית הסוציאליסטית של אותם ימים. כובע הטמבל השתלב היטב באסתטיקה החלוצית של התקופה.

997009633804105171
כובע הטמבל נועד להחליף את כיסויי הראש שהיו נהוגים לפניו, כמו מגבעות וקסקטים. סתת האבן זליג פרידמן, חבוש כובע טמבל, מוקף בפועלים חובשי כובע קסקט, שנות ה-30, רחביה, ירושלים

בספרה "בגדי הארץ החדשה" מספרת ענת הלמן כיצד דגם בגדי העבודה הפשוט היה סוג של "אופנת נגד" שנועדה לסתור את הגנדרנות והקפדנות שאפיינו את האופנה העירונית שהתפתחה במקביל לדגם הפשוט (הלמן מכנה אותה "הדגם המהוגן"). הדגם הפשוט היה מרושל במכוון, כמו הכריז על חוסר חשיבות שלובשו מייחס לו; מכנסיים וחולצה פשוטים, לרוב בצבע חאקי, לצד חולצות פלנל או כותנה פשוטה. אופנת פועלים ישראלית זו התבטאה בצורה ברורה בתוצרת מפעלי "אתא" ("אריגים תוצרת ארצנו") והשלים אותה כיסוי הראש המוכר כל כך – כובע הטמבל.

Anat Heman
שרטוט של בגדי "הדגם הפשוט", מתוך ספרה של ענת הלמן

שלוש פינות לכובע שלי

כיסוי הראש הוא חלק חשוב מאוד בכל מלתחה, ולעתים קרובות הוא מייצג מעמד, אידיאולוגיה וכמובן דת ושייכות. לכובע הטמבל המקורי היו כמה תכונות מיוחדות: הוא יוצר מכמה חתיכות בד בצורה המזכירה משולש, שנתפרו יחד כך שקודקודיהן יגעו זה בזה, ועוד פיסת בד רחבה שנתפרה לחלק התחתון כך שהיא מרחיבה את קוטרו של הכובע. בניגוד לכובעים בעלי צורה דומה שנתפרו מחתיכה אחת של בד, כובע הטמבל ה"מקורי" תוכנן כך שהוא יוכל להתקפל בצורה נוחה ולהיכנס לכיס בלי לתפוס הרבה מקום, או לשמש כמטלית לניגוב זיעה. הכובע הפשוט וכמעט חסר-הצורה עמד בניגוד מובהק למגבעות, לצילינדרים ולקסקטים שהיו נהוגים בעיר, ועלות ייצורו המינימלית הפכה אותו לפתרון זמין וקל בהרבה ביחס לכובעים אחרים שהיו יקרים מאוד באותה תקופה. כובעי הטמבל הראשונים החלו להיראות באמצע שנות ה-20, ובאמצע שנות ה-30 החלו לייצר אותם במפעלי "אתא".

997009703416005171
כובע טמבל "מקורי", ניתן לקיפול, הישר מקיבוץ עין-השופט

בשנות ה-50 הפך כובע הטמבל לסמל מוכר ואופייני לדמות הישראלי והצבר, ולדמותו של "שרוליק" שצייר המאייר והקריקטוריסט דוֹש (קָרִיאֵל גַרדוֹש), ניצול השואה שעלה לישראל מהונגריה, יש חלק גדול בכך. דמותו הפשוטה ייצגה את כל מה שהצברים רצו להבליט כנגד היהודי הגלותי, במיוחד אחרי השואה, וכובע הטמבל שתמיד חבוש לראשו היה אחד הסממנים הבולטים לכך.

פוליטיקאים ישראלים חבשו כובע טמבל בהופעות ציבוריות, עולים חדשים קיבלו כובעי טמבל כסימן היכר של מקומיות, ובמחתרות ישראל ולאחר מכן בצה"ל חבשו גרסאות צבאיות של כובע הטמבל. שיא הפופולריות של כיסוי הראש הישראלי היה בין שנות ה-50 לשנות ה-70, והוא התקבע כסמל ישראלי לחלוציות, עבודה, מקומיות וציונות.

אחרי מלחמת יום כיפור, עת האתוס הישראלי של הצבר התערער ומתחים חברתיים צפו על פני השטח, החלה לרדת קרנו של כובע הטמבל. השד העדתי יצא מהבקבוק והכובע הפשוט, שאכן היה מזוהה עם הקיבוצים ותנועות העבודה של הציונות המוקדמת, הפך להיות גם סממן פוליטי. אנשי הקיבוצים והמושבים שהיו מזוהים עם הכובע באופן מובהק החלו להמעיט בשימוש בו, ושמו – טמבל – הפך גם למושא ללעג.

טמפלרים, תורכים, ושאר כובעים

לפני שנבין מאיפה הגיע כובע הטמבל ומתי נראה לראשונה, כדאי להתעכב על המונח "טמבל" בפני עצמו. כינוי הגנאי הכמעט-חביב הזה הפך לחלק בלתי-נפרד מהשפה העברית החדשה, ולעתים נדמה כאילו היה איתנו תמיד; אולם המילה "טמבל" מקורה כלל אינו בעברית. מחקר קצר בנושא מראה כי המילה "טמבל", ובגרסה דומה "טנבל", נמצאת בלא מעט שפות, בינן כמובן עברית, תורכית, ערבית, יוונית, רומנית, סרבית, וכן הלאה; מקורה בפרסית, ומשמעה "עצלן". לעברית המילה הגיעה ככל הנראה דרך התורכית בה דיברו העות'מאנים בזמן השלטון התורכי בארץ, ובאופן דומה גם בערבית מקומית משתמשים באותה מילה – "תמבל". בין עצלנות לטיפשות המרחק קצר, וכך התקבעה משמעות המילה בלהגים המקומיים – עברית וערבית פלסטינית – ככינוי גנאי כללי. ניכר כי מראהו המטופש של הכובע זיכה אותו בשם זה, אולם סיפורים שונים מביאים מגוון הסברים לתופעה.

עד לזמן כתיבת שורות אלה קיים עדיין ויכוח אודות מוצאו של כובע הטמבל, מי המציא אותו ואיפה, ומדוע הוא מכונה כך. אגדה אורבנית מוכרת היא שהכובע הובא לארץ על-ידי המתיישבים הגרמנים-טמפלרים שהתיישבו פה באמצע המאה ה-19, והיה קרוי "כובע טמפל" על שמם. לכאורה, עם ההגעה לארץ, כונה הכובע "טמבל" משום שזו הייתה הדרך בעגה הערבית המקומית להגיד "טמפל". קשה מאוד למצוא הוכחות ל"הסבר" זה, ולמרות זאת הוא שב ומופיע בסיפורים שונים, והפך עם הזמן לחלק מהפולקלור של כובע הטמבל. מקרים נוספים של דמיון למילה "טמבל" הציעו הסברים שונים: היו שטענו שמקור השם הוא ב"Dunce cap" ("כובע שוטים") האנגלי והאמריקאי, שמזכיר במידת מה את צורת הכובע ועל כן הכובע כונה "טמבל", ואחרים מזהים את הדמיון למונח האנגלי "dumbbell", שמשמעו משקולת, ומשמש כינוי עממי לשוטים וטיפשים. ואולם, נראה כי גם במקרים אלה מדובר באגדות אורבניות שהתווספו לסיפורים על אודות הכובע לאורך השנים.

כינים בין מקווה ישראל לתל-אביב

את ההסבר המשכנע ביותר למוצאו של כובע הטמבל ניתן למצוא בדברי הימים של בית הספר החקלאי הראשון בארץ, מקווה ישראל. אחד השמות הנוספים בהם מוכר כובע הטמבל הוא "כובע מקוואי", על שם בית הספר המיתולוגי. ציטוט מפורסם של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ב-1948, גורס כי "הכובע האוסטרלי הופך כל טמבל להעלד ("גיבור" ביידיש) ואילו הכובע המקוואי הופך כל העלד לטמבל". מסופר כי חניכי בית ספר מקווה ישראל היו הראשונים להשתמש בכובע הטמבל, היות והוא היה פתרון זול עבור כמות גדולה מאוד של תלמידים שהיו צריכים כיסוי ראש אחיד וזול לעבודה בשדות. חוקר הכובעים דנצ'ו ארנון העיד כי צאצאיו של הכובען התל-אביבי נחמיה קירש סיפרו כי האחראית על המשק בבית הספר מקווה ישראל פנתה לאביהם בבקשה ליצור כובע להגנה מפני השמש עבור התלמידים, שאפשר יהיה לקפלו בקלות מבלי לפגוע בו. הוא יצר כובע מבד פיקה בצורה נוחה לקיפול, וזו הייתה ראשיתו של כובע הטמבל. החובשים אותו, לרוב כאמור ממעמד הפועלים, שיוו לעצמם מראה מגוחך למדי – ועל כן זכו בכינוי המתאים; לעתים מספרים שהעירוניים בתל-אביב ראו את הפועלים שמגיעים מהשדות, חובשי כובע חסר צורה, זלזלו בהם, ועל כן הדביקו להם את כינוי הגנאי "כובע טמבל".

997005985900405171
הכנת כנות לכרם הענבים מקווה ישראל 1933. חבושים בכובע טמבל

סיפור פולקלור דומה הקשור במקווה ישראל מספר כיצד זמן קצר לפני שמאות תלמידי בית הספר החקלאי היו אמורים לנסוע כולם להצגת תיאטרון בעיר העברית תל-אביב, התגלה כי הם כולם נדבקו במכה קשה של כינים. עקב כך נאלץ צוות הפנימיה לגלח את ראשם של כל החניכים, כנהוג באותה תקופה. ואולם, אי אפשר היה לשלוח אותם כך, גזוזי ראש, להצגה במוסד מכובד כמו התיאטרון בתל-אביב; לפיכך "אולתר" במהירות כובע פשוט מכמה חתיכות בד, ותלמידי מקווה ישראל הוכרחו לחבוש אותו כדי לכסות את קרקפתם. בהגיעם לתיאטרון בתל-אביב ראו אותם התלמידים העירוניים – "ילדי השמנת" – ומרוב שמראם היה מגוחך, קראו "הנה הטמבלים עם הכובע", והשאר היסטוריה. מקווה ישראל מתגאים בהיותם חלק מהמורשת של כובע הטמבל, ואף הקימו סדנאות עבודה בתוך בית הספר שבהן תפרו את הכובע.

טמבל, אבל לפניך

כובע הטמבל מלווה את ישראל כבר מאה שנים. הוא עבר בין השדות והחלוצים, דרך המחתרות והצבא, ולבסוף הפך להיות חלק בלתי-נפרד מהנוף הארצישראלי. כיום כמעט כל כובע בעל צורה דומה מכונה באופן אוטומטי "טמבל", אפילו אם מדובר בכובע "דלי" שאי אפשר לקפל בצורה נוחה כמו כובע טמבל "מקורי". הוא נקשר בדמות הישראלי החדש – הצבר, נכנס גם לפנתיאון האופנה המקומי והגיע עד לאחד מהמוזיאונים המפורסמים בעולם – MoMa בניו-יורק – כאייטם תרבות על-זמני. הוא היה חלק ממאבקי השד העדתי והפך לסמל לאומי בעיני כל עולה חדש שהגיע לארץ. בין אם הומצא במקווה ישראל ובין אם לא, ומבלי לדעת לבטח איזה מהסיפורים על אודות מקור השם הוא בהכרח הנכון, אפשר להכריז בבטחה שהכובע המצחיק הזה פה כדי להישאר – ומי שלא מכיר בכך, כנראה פשוט טמבל…

תעלומת הקרניים של משה רבנו

מיכלאנג'לו, מגדולי אומני הרנסאנס, הותיר אחריו לצד עושר תרבותי גם תעלומה מסקרנת: למה הוסיף קרניים לדמותו של משה רבנו בפסלו הידוע "משה"?

715 537 Blog (7)

פסל משה של מיכלאנג'לו. צילום: Ulrich Mayring

ברומא, לא רחוק מהקולוסיאום, נמצאת כנסיית סן פייטרו אין וינקולי. מאחורי החזית הצנועה של הכנסייה מסתתרת אחת מיצירות האומנות המפורסמות בעולם, שהפכה את הכנסייה הפשוטה למראה לאתר מפורסם בפני עצמו. זהו הפסל "משה", שהוקם כחלק מהמצבה של האפיפיור יוליוס השני.

האומן מיכלאנג'לו בואונרוטי, מהבולטים שבאומני תקופת הרנסאנס, יצר את הפסל "משה" בהוראת האפיפיור עצמו. העבודה החלה בשנת 1505 והסתיימה לאחר כ־10 שנים. האפיפיור, שהזמין את העבודה לטובת המצבה של עצמו, מת שנתיים קודם לכן ולא זכה לראותה.

הפסל מציג את דמותו של משה רבנו, ונוסף לזקן הארוך וללוחות הברית שלצידו, מעט מפתיע לגלות שלמשה רבנו יש גם זוג קרניים קטנות. שתי בליטות מוזרות יוצאות מראשו באופן לא מחמיא במיוחד. יש שטוענים שמיכלאנג'לו הוסיף את הקרניים בכוונה מתוך זלזול באפיפיור. אך הדעה הרווחת יותר היא שהדבר מבוסס על טעות.

Michelangelo Moses
פסל משה של מיכלאנג'לו. צילום: Ulrich Mayring

איך תיתכן טעות בפסל של אומן כל כך מוערך, שיצר אותו במשך עשור? הסיפור הוא כזה: את התנ"ך (במקרה הזה הברית הישנה) למדו מיכלאנג'לו ובני הדורות שלפניו בעזרת הוולגטה, שכתב הכומר הירונימוס. הירונימוס, שזכה גם לתואר "קדוש", תרגם את התנ"ך ללטינית בסוף המאה הרביעית לספירה. הוא התבסס על התרגומים היווניים שנעשו לפניו ואף למד עברית כדי להבין גם את המקור היהודי.

נחזור לקרניים המפתיעות של משה. פתרון התעלומה נמצא בפרשת כי תשא. בפסוקים האחרונים של הפרשה נתקל הירונימוס בבעיה בעבודת התרגום (שמות לד, כט–ל, לה):

"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קָרַן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו… וראו בני ישראל את פני משה כי קָרַן עור פני משה."

Biblia Sacra1599
Biblia sacra אנטוורפן 1599. פתוח בפסוקים המתארים את ירידת משה מהר סיני (עמודה שניה משמאל)

הירונימוס בוודאי ידע שקרן פירושה horn, כלומר איבר בראשם של בעלי חיים. אך ייתכן שהתקשה להבין שבמקרה הזה הכוונה למילת פועל ולא לשם עצם. אז איך התגלגלו הדברים לידי כך שלמשה היו קרניים?

התרגום היווני המפורסם הידוע כ"תרגום השבעים" (Septuagint) מסביר שפניו של משה היו מהודרות או מודגשות, תרגום לא רע בסך הכול. אבל הירונימוס נעזר גם בתרגומו של עקילס ליוונית. עקילס גדל באזור טורקיה של היום במאה השנייה. הוא התגייר, ויש המזהים אותו עם אונקלוס הגר, המוכר לנו כמתרגם התורה לארמית.

בתרגומו של עקילס לפסוק שלנו נכתב שלמראה פניו של משה היו קרניים. זה אומנם נשמע מוזר אבל בתקופות קדומות קרניים סימלו כוח, ולכן לעיתים חוברו קרניים לקסדותיהם של לוחמים. עקילס דייק שלא בהכרח יצאו קרניים מראשו של משה אלא שהיה זה "מראה" של קרניים.

הירונימוס הלך בדרכו של עקילס והשתמש במילה cornutam / cornuta בלטינית, זאת אומרת קרניים של בעל חיים ולא קרני אור.

Cornuta
וולגטה מצרפת המאה ה-13

לפי הסבר אחד, ייתכן שבבחירת המילה cornutam יש מימד אנטישמי. בברית החדשה ובאמונה הנוצרית קרניים בדרך כלל משויכות ליצורים מפלצתיים ולשטן. ולמרות שהברית הישנה חשובה גם היא לנצרות, אולי משה רבנו, כמייצגו של העם היהודי, תואר ברמז כמנהיג אנשי השטן ומשמש דמוניזציה ליהדות.

אפשרות אחרת היא שהירונימוס כמו גם עקילס קיבלו את הרעיון ממקור לגמרי אחר:

יש פיוט קדום המופיע בחלק מהמחזורים האשכנזיים הישנים. הפיוט מתייחס למשה רבנו כשקיבל את התורה על הר סיני, ונהוג היה לאומרו בחג השבועות, הוא חג מתן תורה, בזמן קריאת התורה בבית הכנסת.

הפיוט נכתב בארמית ארץ ישראלית קדומה בשילוב מילים יווניות. לפי הלשון והמבנה הפיוט מתוארך לתקופה הביזנטית, אבל לדברי חוקר הפיוט והתפילה יוסף היינימן, הוא מבוסס על שירה עממית שעברה בעל־פה מתקופה קדומה בהרבה.

הפיוט מורכב מ־22 שורות ובנוי כאקרוסטיכון לפי סדר האלף־בית. הוא תורגם לעברית בשנת 1966 בידי אברהם רוזנטל. הפיוט פותח במילים "ארכין ה' שמיא לסיני" (ה' הרכין את השמיים לסיני), ובהמשך מתאר שהאלוקים קבע קרני הוד בראשו של משה. עד כאן הכול נשמע בסדר ומתאים לפסוקי התורה. אבל לקראת סוף הפיוט מופיעים מלאכי השרת לפני אלוקים ונרתעים ממשה רבנו. לדבריהם משה עלול לנגוח בהם.

מחזור רומה 1441
הפיוט ארכין ה' שמיא לסיני,  מחזור רומה 1441

ייתכן שהשילוב הזה של תיאור הקרניים המופיעות במקרא עם יכולת הניגוח שאולי מתבססת על הבנה עממית מקובלת באותה תקופה – הוא שיצר דמות דמיונית של משה עם קרניים לראשו.

אולי מכאן לקח עקילס את דבריו שלאחר כ־250 שנה אומצו בידי הירונימוס לתרגומו הלטיני של התנ"ך.

אז האם יצירתו המפורסמת של מיכלאנג'לו מבוססת על דברים אלו?

חוקרת האומנות רות מלינקוף הוכיחה שמוטיב הקרניים (קרני בעל חיים) אצל משה היה מקובל בשלל יצירות אומנות נוצריות בימי הביניים, לא תמיד במובן שלילי. לעיתים מופיע משה עם קרן אחת, כובע שממנו חודרות קרניים ואפילו שיער בצורת שתי קרניים. נראה שבהוספת קרניים לפסל שלו, היה למיכלאנג'לו על מה להסתמך.

חוקרת האומנות מלכה רוזנטל הראתה שמשה בעל הקרניים הופיע גם באיורים בספרות היהודית. במספר ספרים שהודפסו בעיר פיורדא (Furth), כיום העיר פירט שבגרמניה, בין השנים 1741–1750 מופיעות בעמוד השער דמויותיהם של משה ואהרון. משה מחזיק מקל ולוחות ולראשו זוג קרניים.

הגדה
הגדה של פסח, פיורדא 1741
אשל אברהם 1741

פרשני ימי הביניים כמו רש"י, רשב"ם ואחרים לא מקבלים כמובן את הדעה הזאת. דבריו של אבן עזרא ביחס לדמות כופרת בשם חיוי מסכמים את העניין באופן דרמטי למדי:

"ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל [משה] לחם, שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו [בני ישראל לגשת אל משה] מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל [חוי הפושע] את עיניו…"

הטובים לטייס, והטובות גם: סיפורו של חיל האוויר

מחיל הבנוי על קומץ מתנדבים שטס במטוסים מפוקפקים ממלחמת העולם השנייה, הפך חיל האוויר לאחד מהגופים הצבאיים המובילים בעולם. מהמבצע במלחמת השחרור בו טסו במטוסים שיוצרו עבור הצבא הנאצי, דרך התכנון המבריק של המבצע להפצצת הכור בעיראק ועד לסיפורו הכואב של רון ארד ומאבקה החלוצי של אליס מילר. זהו סיפורו של חיל האוויר

832 Iaf

מטוס של טייסת הקרב הראשונה, טייסת 101. צילום: בנו רותנברג, 1951. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ערב הקמת מדינת ישראל היו "למדינה שבדרך" פלוגות של חיילים קרביים, מערך מודיעיני לא רע בכלל, פעילות דיפלומטית מרשימה ולא מעט פעילים נלהבים בארץ ובעולם, שנדבקו בחיידק הציוני. מה לא היה? מערך אווירי איכותי. למרות שלאורך שנות ה-30 וה-40 נעשו כמה ניסיונות להקים מערך שכזה, הוא לא הצליח להתרומם. הגענו למלחמת העצמאות כשלחמש חמש צבאות מדינות ערב התוקפות היו כ-60 מטוסי קרב ובוודאי מאות טייסים, ולישראל מטוסים קלים שיכולים לכל היותר להטיל פצצה מאולתרת. המצב דחק. בן גוריון וצמרת הצבא הצעיר הבינו שחייבים לנקוט בפעולה משמעותית, ועליהם להקים מערך אווירי התקפי בדחיפות.

997009635697005171
ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן גוריון (במרכז), עזר ויצמן מפקד חיל האוויר (משמאל) והטייס דני שפירא בטקס קבלת מטוס המיראז' 3, מטוס קרב צרפתי, 1961. צילום: אריה יעקבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

רכישת מטוס קרב לא היתה משימה פשוטה כלל וכלל במאי 1948. העולם עוד ליקק את הפצעים ממלחמת העולם השנייה, וארצות הברית סירבה למכור מטוסי קרב למדינת היהודים. מי שהסכימה הייתה צ'כוסלובקיה. המדינה שזה עתה השתחררה מעול הכיבוש הנאצי חיפשה נואשות אחר מדינה שתסכים לרכוש את המטוס שייצרה, איווה S199. 

בימי המלחמה, יוצר בצ'כיה מטוס המסרשמידט, מטוס הקרב הטוב בעולם, שפותח על ידי הנאצים במטרה לכבוש בעזרתו את כל אירופה. את הידע לבנות מטוסים היה לה גם חלק מהרכיבים ששימשו לבניית המסרשמידט היו ברשותה. ומה בכל זאת היה חסר במלאי? המנוע והמדחף. הצ'כים ניסו לאלתר, ומתוך כך יצרו את אחד ממטוסי הקרב הגרועים בעולם – בלתי יציב בצורה מסוכנת ועם רקורד מרשים של תאונות טייס – שהדביק לו שם של מטוס אובדני.

אבל לישראל באותה עת לא הייתה ברירה והמטוסים נרכשו והוברחו לארץ במבצע בָּלָק (שם המבצע הוא אזכור לדמות התנ"כית בָּלָק בן-צפור). בארץ זכו מטוסי האיווה בשם ישראלי חדש – הסכין. יעילותם המבצעית הייתה נמוכה מאוד, אבל בכל זאת היה בעצם קיומם יתרון משמעותי – גורם ההפתעה. צבאות ערב לא שיערו בנפשם כמה מהר תצליח מדינת היהודים להצטייד בכלי תעופה.

ציור מתי קמחי 1988
מטוסי ספיטפייר של חיל האוויר הישראלי, מיירטים מטוס סאנדרלנד של חיל האוויר המלכותי בדדרכו מהמזרח הרחוק לאירופה. איור של מיקי עמית, 1988, מתוך "קווים בשמיים – חיל האוויר באיורים".

למרות חסרונותיו הרבים, הצליחו טייסי הסכין להפיל את שני מטוסי האויב הראשונים בהיסטוריה של קיומו, בזכות הטייס מודי אלון שנשלח בתחילת יוני לתל אביב. חיל האוויר הקטן והצנוע זיהה שני מטוסי דקוטה מצריים שהגיעו במטרה להפציץ את העיר. מעל שמי העיר ומול עיניהם של אלפי תל אביבים צוהלים הצליח אלון לזנב את המטוסים ולהפציץ אותם כהוגן. חודשים ספורים אחרי התקרית נהרג אלון בתאונת טייס כשניסה להנחית את המטוס הצ'כי הגרוע. אחרי עוד כמה תאונות מצערות שהובילו למותם של טייסים, ויתרה ישראל סופית על כל ה"סכינים" והצליחה לרכוש מהצ'כים מטוסי ספיטפייר בריטים. 

עם סיום המלחמה והחתימה על הסכמי הפסקת האש, היו לחיל האוויר כמה מטרות לפניו, וכמה בעיות משמעותיות לפתור. ראשית, היה על הצבא להצטייד בצי מטוסים אמיתי, לא כזה שנרכש בסתר ובטח לא כזה שמורכב ממטוסי קרב ישנים והרוסים ממלחמת העולם השנייה.

שנית, היה עליו להמציא את דור חדש של הטייסים. בימי המלחמה הסתמך החיל על מתנדבים, יהודים ציונים שהגיעו ממדינות כמו בריטניה, ארה"ב ודרום אפריקה, שם למדו טייס. אחד מהטייסים האלה היה רודי אוגרטין. במלחמת העולם השנייה הצטיין אוגרטין כטייס קרב אמריקאי שהפיל שלושה מטוסי אויב. הוא נפל בשבי הגרמני והצליח להימלט ממנו. במהלך מלחמת העצמאות הפיל ארבעה מטוסי אויב.

רודי אוגרטין
מתוך "תולדות חיל האויר – מעצמאות לקדש", הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר.

אוגרטין היה ידוע לא רק כאחד מטייסי הקרב הטובים שהיו בישראל, אלא גם כמדריך המיתולוגי של קורסי הטייס הראשונים. עד תחילת שנת 1950 הצליחו אוגרטין וחבריו לכיסא המפלט להכשיר כ-50 טייסים, ובאותה שנה נפתח רשמית קורס הטייס הראשון.

בוגרי קורס טיס 1
מתוך "תולדות חיל האויר – מעצמאות לקדש", הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר.

שנות ה-50 המוקדמות עברו על החייל בהתפתחות מואצת. בדומה למרבית הצבא, שהוקם במהירות ותחת אש האויב, גם חיל האוויר היה זקוק לשנים האלה כדי לעצב את דמותו וכוחו. הקמת הטייסות, פיתוח המערך הטכני לתיקון וטיפול במטוסים, פיתוח קורס טייס וקורס מדריכי טייס – כל אלו התרחשו בשנים הראשונות לקיומו. לצד מגמת הפיתוח המואץ, המשיך חיל האוויר לבצע את ייעודו ולהגן על שמי הארץ. חדירת מטוסים זרים לגבולות הארץ הייתה בשנים ההן כמעט דבר שבשגרה, שכן טייסים רבים לא היו מודעים למדינה החדשה שבין נהר הירדן לים התיכון, ונכנסו לשטח האווירי של ישראל. מטוסים אחדים אף יורטו ע"י טייסים ישראלים, לאחר שחדרו לשטחים הטריטוריאליים של ישראל ולא נענו לקריאות של טייסים ישראלים לנחות, למשל, כשהורידו לקרקע מטוס קרב בריטי שטס מעל ישראל. עזר ויצמן, מי שהיה מפקד טייסת 101, הטייסת הראשונה, סיפר לימים, "אני לוקח סירת מנוע מנמל תל־אביב, שט אל המטוס, עולה עליו, ומוצא כמה חברים אנגלים, נדהמים ומופתעים, בודקים את המפות שלהם ומנסים למצוא בהן זכר למדינה עצמאית נוספת".

קורס גופנאים 1949
מתוך "תולדות חיל האויר – מעצמאות לקדש", הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר.

לאחר כמעט עשור שהוקדש להתמקצעות, התארגנות מחדש והקמה יש מאין של מערך הטייס של צה"ל, הגיעה שעתו הגדולה של חיל האוויר. השנה היא 1956 ומבצע חדש, הגדול ביותר בהיקפו מאז מלחמת השחרור, בשילוב כוחות בריטים וצרפתים, עמד בפתח – מבצע קדש. במהלך מבצע קדש היו טייסי החיל אמונים על הבאת חיילי הצנחנים אל מסדרונות סיני, כ-15 מטוסי תובלה מסוג דקוטה ועוד כמה מטוסי קרב שגיבו את השיירה הצניחו את מאות חיילי הצנחנים והנח"ל סמוך למעבר המיתלה. בנוסף, תחת מבצע תרנגול, הצליחו טייסי חיל האוויר להפיל מטוס תובלה מצרי אחד שבו טסה כמעט כל צמרת הפיקוד של צבא מצרים. לאורך כל ימי המבצע נשמרו שמי הארץ תחת שליטה ישראלית.

מבצע קדש היה במובנים רבים נקודת המפנה של חיל האוויר כמו גם של צה"ל כולו ואף אולי של מדינת ישראל. הישגיה במלחמה היו משמעותיים, זאת בניגוד לשותפותיה למלחמה צרפת ובריטניה, שספגו כישלון חרוץ הן בהשגת יעדיהן האסטרטגיים – שליטה במפרץ סואץ הסמוך והן במעמדן העולמי. עם סיום המבצע השיגה ישראל שקט אזורי לתקופה ממושכת – מתקפות הפאדיון פחתו משמעותית ומפרץ אילת לא היה נתון להתקפות המצריות יותר. בזכות שיתוף הפעולה שלה עם המעצמות האירופאיות, זכתה ישראל למלאי של נשק מתקדם וכלי טייס חדשים מצרפת. עידן חדש יצא לדרך. מכאן והלאה ידעו כל מצביאי ומנהיגי המדינה כי בכל מלחמה ומבצע חיל האוויר חייב להיות בשמיים. אף טייס זר לא יכול היה לטעון עוד שלא הכיר את המדינה החדשה במזרח התיכון. בנוסף, בימי מבצע קדש ישראל מיצבה עצמה כמדינה עם תעשייה וידע צבאי שיש בו ערך לארצות נוספות.

אופרה אחרת: הפצצת הכור בעירק

סיפורנו מתקדם שני עשורים קדימה. בשנים שבין 1956 לשנת 1981, הספיק חיל האוויר להשתתף בשלוש מלחמות ולהגיע להישגים מרשימים. צי המטוסים גדל לאין שיעור וגם ארצות הברית הפכה לבעלת ברית וספקית הציוד עיקרית לישראל. בשנת 1981 רושם החיל הישג משמעותי והיסטורי – הפצצת הכור הגרעיני בעירק. קדמו לו כמה שנים של ניסיונות דיפלומטיים ומודיעיניים לסכל את התקדמות הפיתוח, שלא צלחו. בניגוד למלחמות ולמבצעים אחרים, תוכנית הפצצת הכור הייתה מבצע שכמעט כולו בוצע על ידי חיל האוויר.

צילום צח אבנור
מטוס נץ מספר 107, אחד ממטוסי ה-F-16A שהשתתפו בתקיפת הכור הגרעיני בעירק. צילום: צחי אבנור, מתוך ויקיפדיה.

מלבד שמונת מטוסי הקרב מסוג F16 שהטילו את הפצצות, היו מעורבים במבצע עוד כ-60 כלי טייס שונים ששימשו לאבטחת הכוח התוקף לגיבוי ולחילוץ בעת הצורך.

בשנת 1977 מגשים סדאם חוסיין חלום ישן: הוא מצליח להקים בעיראק כור גרעיני ראשוני בו מפיקים העיראקים פלוטוניום – אחד מהרכיבים הנחוצים להרכבת פצצת אטום. כשנה אחר כך מגיע המידע לידי המודיעין הישראלי. למרות שההצהרות הרשמיות של עיראק ושל צרפת (שסייעה לה בפיתוח הכור בתמורה לסכומי כסף משמעותיים ונפט במחיר משתלם במיוחד), כי מטרתו היא מחקרית בלבד, גודלו ויכולותיו העידו אחרת. מדינות העולם הגיבו באדישות להתקדמות העיראקים והאשימו את ישראל בהיסטריה והסתה, טענות שגם יריביו הפוליטיים של בגין השמיעו בארץ.

אבל צה"ל וקהיליית המודיעין סברו כי עיראק היא מדינה עוינת ותוקפנית לישראל מיום הקמתה. איש לא ידע כיצד ינהג סדאם חוסיין, דיקטטור אכזרי וצמא דם, כשבידיו נשק להשמדה המונית. כל אלה השפיעו עמוקות על רוה"מ בגין, שמאז ומתמיד הושפע מלקחי השואה ותוצאותיה, ואף היטיב לנסח זאת, "אם האויב מאיים עלינו בהשמדה עלינו להאמין לו", אמר. המבצע נוהל בחשאיות מירבית ואף אחת מבנות הברית של ישראל לא שותפה בתיכנונים.

ב-7 ביוני 1981 יצאו שמונה מטוסי קרב מבסיס עציון הסמוך לאילת. מפקד המבצע היה אל"מ זאב רז, שפעל תחת הרמטכ"ל רפאל איתן ומפקד חיל האוויר דוד עברי. לצד רז פעלו גם טייסי קרב ששמם יצא למרחקים, כמו אלופי ההפלות של צה"ל ישראל שפיר ויפתח ספקטור ולצידם גם אילן רמון, שמאוחר יותר היה האסטרונאוט הישראלי הראשון ונספה באסון הקולומביה.

990040476850205171
אל"מ אילן רמון במדי חיל האויר. 1999. צילום
מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

השמיניה המופלאה נדרשה לצאת למסע מסוכן ביותר – יותר מ-1000 קילומטר מעל מדבריות הענק של מדינות אויב, בדממת אלחוט. במהלך המבצע נדרשו הטייסים לבצע פעולות מסוכנות מאוד כמו תדלוק חם – תדלוק בזמן שמנועי המטוס פועלים והשלכת מכלי הדלק הריקים מהמטוס אל הקרקע תוך כדי טיסה. עם הגיעם לאזור הכור, עמוק בתוך השטח העיראקי, השליכו הטייסים 16 טון פצצות תוך כדי תמרוני אוויר מרשימים בעזרתם חמקו מעוצמת הפיצוץ. ההפצצה הובילה להרס מוחלט של הכור והוציאה אותו מכלל שימוש.

על פועלו במבצע אופרה קיבל אל"מ זאב רז את צל"ש הרמטכ"ל.

בתוך שלוש שעות בלבד הצליחו שמונת הטייסים לחזור בשלום מהמבצע כשכל מטרותיו הושגו – הכור חוסל, אף אחד מכוחותינו לא נפגע ואף המטוסים חזרו ללא פגע. חיל האוויר עשה היסטוריה. כאשר שמע סדאם חוסיין שמטוסי חיל האוויר פרצו את שמי עיראק, השמידו את הכור וחזרו ללא פגע, הוא הורה להוציא להורג את מפקד סוללת הנ"מ שהוצבה לשמור על הכור. ברחבי העולם גינו את ישראל על המבצע. גם ארצות הברית מחתה קשות על השימוש הישראלי – הפסול לדבריה – בנשק האמריקאי. בארץ, לעומת זאת, נרשמה אופוריה ותחושת ניצחון. 

אולם לא רק הצלחות אופוריות נרשמו לטובת החיל. כארבע שנים אחרי, באוקטובר 1986, נפל הנווט הקרבי רון ארד בשבי ארגון אמ"ל בלבנון. בעת שביצעו טיסה מבצעית, הופל מטוס הפאנטום שעליו טסו ארד והטייס ישי אבירם, שחולץ משדה הקרב. על אף שנעשו לאורך השנים ניסיונות לאתרו, עקבותיו אבדו. הוא הוגדר כנעדר בשנת 1988. לאורך השנים נעשו מספר ניסיונות להבין מה עלה בגורלו של ארד וספקולציות שונות הועלו לגביו: שהועבר לשטח איראן, שנהרג בעת שניסה להימלט משוביו בלבנון או שנהרג ממחלת עור קשה בשנות ה-90. כך או כך, גורלו נותר לוט בערפל. לאורך השנים ניסו משפחתו ואנשים אחרים להפעיל לחץ ציבורי לשחרורו, מאמצים שלא צלחו. 

עד היום רון ארד הוא סמל – חייל ישראלי שנפל בשבי ולא חולץ. 

רון ארד 22 יולי 1988 חדשות 1
רון ארד. התמונה מתוך ראיון עם אשתו התפרסם כשנתיים לאחר נפילתו בשבי בעיתון חדשות, 22 ליולי, 1988: "אשת הנווט השבוי תמי ארד מסרה אתמול ד״ש נרגש לבעלה דרך ראיון בגלי צה״ל. מפקד חיל־האוויר אמר: "אני מקווה שמישהו שמע אותה. הסיכוי שווה הכל״."  הראיון המלא בע"מ 3.

מילר נ' משרד הביטחון

חיל האוויר התפתח משמעותית לאורך השנים. אולם עד אמצע שנות ה-90, לפחות מחצית מהאוכלוסייה נשארה מאחור, בכל הקשור אליו. על אף שלפני קום המדינה ובימיה הראשונים נשים רבות התנדבו בתפקידי לוחמה ואפילו שימשו כטייסות כמו זוהרה לביטוב ודיתה פרח, או אלינור רודניק, אמריקאית יהודייה וציונית שהייתה חלוצת תעופה ובהמשך פיתחה ביחד עם טדי קולק את קורס הטיסה המחתרתי לפעילי ההגנה. גם במבצע קדש שירתו טייסת אחת, יעל רום, ונווטת אחת בתיה אורני. אולם דרכן של האחרונות לא הייתה קלה, הן ספגו ההערות משפילות ונדחו על ידי הטייסים הגברים שלצידן עד שנסגרו שעריו של הקורס בפני נשים באופן סופי. עד שבשנת 1995 נערה אחת שאלה – למה? והלכה עם השאלה הזאת כל הדרך לבג"צ.

אליס מילר
אליס מילר, צילום: דובר צה"ל. לאחר שסיימה תואר בהנדסת אווירונאוטיקה שירתה כקצינה בחיל האוויר. כתבה ספר על חייה שיצא לאור בשנת 2020.

אליס מילר הייתה עתודאית, בוגרת תואר ראשון בהנדסת אווירונאוטיקה בטכניון. בבואה להתגייס ביקשה להתמיין לקורס טייס וסורבה בשל היותה אישה. בעקבות כך הגישה עתירה לבג"צ בבקשה לפתוח את הקורס בפני נשים תחת הטענה של פגיעה בזכות היסוד לשוויון בין המינים. המדינה טענה מצידה כי המניעה נובעת משיקולים טכניים בלבד – ההכשרה הארוכה לטייס ושנות הקבע הארוכות עומדות בסתירה מול השאיפה של נשים לאימהות. בג"צ דחה את הטענות האלה ברוב קולות וקורס הטייס נפתח לנשים. אליס מילר אמנם לא הצליחה להתקבל אל הקורס, אולם שלוש שנים אחרי שעתרה מילר לבג"צ, סיימה אישה אחרת את הקורס במגמת נווטות. זה לא קרה בן לילה אבל מאז בג"צ מילר חיל האוויר יכול להתגאות גם בהתקדמות המגדרית שעשה. מחיל גברי שבו "הטובים לטייס, והטובות לטייסים", לחיל שבו משרתות טייסות קרב, נווטות וטייסות מסוקים ותובלה. בשנת 2019 מונתה לראשונה במח"א מפקדת טייסת. בעקבות פתיחת הקורס לנשים, נפתחו בפני נשים קורסים יוקרתיים נוספים בצה"ל כמו קורס חובלים ותפקידי לוחמה שונים.

חיל האוויר הישראלי הוא אחד מחיילות האוויר הטובים בעולם כיום, והטוב במזרח התיכון. שליטתו בשמי הארץ בלתי ניתנת לערעור. בימי מלחמת חרבות ברזל פעלו ופועלים טייסי וטייסות חייל האוויר, הצוותים הטכנים, טייסות המסוקים וכל בעלי התפקידים בחיל שכם לצד כנף ביחד עם כוחות הקרקע הפועלים מתחת. 

בימיה הראשונים של המדינה, כשהמטוסים שעמדו לרשותנו היו לכל היותר "סכינים" איש לא שיער בנפשו כי בתוך זמן קצר תהפוך מדינה קטנה שעוד לא צוירה במפות העולם, למעצמת התעופה הגדולה באזור. 

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"