"את ודאי רוצה לשאול משהו על ביאליק" אמרה האישה בת השמונים ושלוש לעיתונאית רות בונדי, כשזו הגיעה לראיין אותה בשנת 1959 מטעם העיתון "דבר". אבל בונדי ענתה שלא. היא אינה רוצה לשאול על ביאליק. היא התכוונה דווקא לשאול על מאניה, ולכתוב עליה, בעצמה. לא על המשורר הלאומי. "עליי? מה פתאום, אין מה לכתוב", השיבה מאניה ביאליק נחרצות. "אני אישה פשוטה".
"לאורך כל השנים היו שניסו להקטין את קומתה של מאניה, נכתבו עליה דברים מזלזלים ואף שגויים" אומרת יהודית דנון, מנהלת ארכיון בית ביאליק. "טענו למשל, שלא ידעה עברית, שלא הייתה מעורבת בכלל ביצירתו ובעולמו הרוחני של ביאליק והוא היה זר לה לחלוטין. הטענות הללו אינן מתיישבות עם העובדה שמאניה כתבה במו ידיה מכתבים בשפה העברית, אשר שמורים עד היום בארכיון, וכי ביאליק עצמו כתב לה מכתבים רבים בשפה העברית. הרי לא ייתכן שכתב לה איגרות רבות כל כך בשפה שאינה מבינה".
41 שנים היו נשואים בני הזוג, ויחסיהם ידעו עליות ומורדות. מאניה ספגה בשתיקה לא מעט מצידו של המשורר הלאומי, אשר שב וביקש ממנה מחילה, והיא בחרה לסלוח. עד יום מותו שמרה על כבודו ועל נאמנותה אליו. אולם על אף הצער הכבד שפקד אותה לאחר לכתו, נראה שרק אז היא הייתה חופשייה לפעול בעצימות גבוהה למען מטרות שהיו החשובות לה, ואף נתנה דרור לביטוי האמנותי שבה, אולי כדרך להגשים חלום ילדות ישן שנגוז בשל נישואיה.
מאניה מנוחה לבית אברבוך נולדה למשפחה אמידה בפרוור של העיר ז'יטומיר (ווהלין) בדרום מערב האימפריה הרוסית. היא הייתה האחות הבכורה מבין שמונה ילדים. אביה שבח, סוחר עצים, היה אדם דתי וציוני שחינך את ילדיו בהתאם. מאניה שקדה על לימודי היהדות, אך אהבה יותר מכל לנגן בפסנתר והשקיעה רבות במוזיקה.
בגיל 8 היא שמעה לראשונה על מי שעתיד להיות המשורר הלאומי: "שמעתי עליו עוד לפני שראיתי אותו. הייתי אז אולי בת שמונה. בא ידיד של אבא וסיפר עליו. עילוי, הוא אמר. וגם סבא שלו סיפר עליו פלאים. הכל שיבחו אותו, איזה נער מוכשר".
מאניה התקבלה ללימודים גבוהים למוזיקה בגימנסיה וחלמה לממש את כשרונה כפסנתרנית מקצועית. אולם סבתה התנגדה לרעיון שנכדתה תלך בכיוון זה, שכן לטענתה, המוזיקה עלולה להרחיק אותה מאורח החיים הדתי ושמירת המצוות וכן לפגוע בסיכויה לשידוך טוב. כך נגוז לו חלומה האומנותי של הנערה הצעירה. השידוך הגיע מאוחר יותר, בהסדר שנקבע בין שבח אברבוך, אביה של מאניה ליעקב משה, סבו של ביאליק. לאחר פגישתם הראשונה לא הייתה מאניה נלהבת במיוחד: ״ראיתי צעיר.. קומתו בינונית, אבעבועות בפניו, פוזל קצת אבל בכל זאת בעל מראה נעים למדי… אנחנו רק החלפנו מילים מועטות וירינו באלכסון מבטים זה לזו".
למחרת הפגישה הראשונה ההיא, נסעו כולם לבית סביו. "הוא היה זקן שחוח, מופלג כבן 86-85", מתארת אותו מאניה, "נתן לי מאה רובל ובירכני, שכל רובל יהפוך לאלף. נשארתי בז'יטומיר לשנים-שלושה שבועות וחיים נחמן התחיל לבקרני יום יום, וכך באו היכרות והתקרבות. חיים נחמן מאד התקרב לבני משפחתי, מן היום הראשון הרגיש עצמו בן בית. הוא שוחח עם קרובינו על נושאים ספרותיים. יש שהיינו יושבות ומאזינות בשתיקה. התגאיתי שארוסי הוא כל כך מלומד. לפעמים היינו יוצאים ומשתובבים כילדים. ביאליק היה מצטרף אלינו ומשתובב איתנו כנער. הוא היה מאד מפוזר ותמיד צחקנו לפיזור נפשו. כשבאה לז'יטומיר גם אחותי הצעירה היה לעיתים קרובות סבור שזו אני, אף על פי שלא היינו דמות כלל זו לזו…"
היא לא נשאלה מעולם אם היא מסכימה לאירוסין, דבר אשר לא נעם לה, אך למרות זאת – לא הביעה התנגדות.
באחד הימים לאחר אירוסיהם ביאליק שמע את מאניה פורטת על מנדולינה, וכתב לה שיר. את השיר הוא שלח לעורך "הפרדס", יהושע חנא רבניצקי. הוא ביקש להקדיש אותו לכלתו העתידית, מאניה אברבוך. הכבוד נחסך ממאניה כאשר רבניצקי סירב לפרסם את השיר בטענה שאין זה הולם כי חתן יקדיש בפומבי שיר לכלתו טרם נישואיהם. השיר ראה אור רק שנים לאחר מכן, במנותק מהקשרו המקורי.
הם נישאו ביוני 1893. מאניה הייתה בת שבע עשרה, חיים נחמן בן עשרים. בתחילה עבד ביאליק בעסק היערות של חותנו ובלילות היה כותב שירים וסיפורים. מאניה הייתה, כמובן, עקרת בית. בהמשך קיבל ביאליק משרה כמורה לעברית ואז, אחרי שעברו להתגורר באודסה, הוא הרחיב את פעילותו הספרותית, עסק בהוצאה לאור והחל להתפרסם כדמות משמעותית בעולם התרבות העברית המתחדשת..
חיים נחמן ומאניה ביאליק לא הצליחו להביא ילדים לעולם, דבר אשר ציער את שניהם והביא למשברים חוזרים ונשנים בחיי הנישואין שלהם.
אחרי 22 שנים באודסה, שם סבלו מרדיפות שונות של השלטונות, קיבלו בני הזוג אישור לעזוב את ברית המועצות ועברו להתגורר בברלין. בשנת 1924 עלו לארץ ישראל והשתקעו במבנה שיקרא לעתיד "בית ביאליק". בתקופה זו החל ביאליק במסורת "עונג שבת" לפיה אירח בביתו מידי שבוע אמנים וסופרים. מאניה לקחה חלק באירוח, כאישה של הבית – היא הגישה תה והשתתפה בשיחות.
השאלה הגדולה אודות מערכת היחסים שלהם היא האם מאניה לקחה חלק בחייו המקצועיים והתרבותיים של בעלה? בראיונותיה המועטים ובספר הזכרונות שלה, היא מספרת כי בעלה תמיד קרא בפניה את שיריו והתייעץ עמה. כשביאליק כתב את "אגדת שלושה וארבעה", לדוגמא, הוא התקשה לחבר סיום ליצירה. מאניה באותה העת נזכרה בסיפור שסיפרה לה סבתה בילדותה – וחלקה אותו עם בעלה. "מאניה, הצלת אותי!" הוא קרא, "כעת אוכל לגמור את האגדה" (מתוך "פרקי זכרונות").
מאוחר יותר, הוא כתב לרב ד"ר יעקב נאכט על תרומתה זו של מאניה ליצירתו, ואף הקדיש לה את האגדה עם פרסומה: "למאניה, מפיך לאוזנך".
בנסיעותיו לקונגרסים הציוניים, הוא היה כותב תדיר – למאניה אשתו ולחבריו רבניצקי ויעקב פיכמן, אבל ההבדלים בין המכתבים בולטים לעין.
באזני כולם הוא מתלונן על המסעות הקשים, העייפות וחוסר הביטחון, ועולב בבני האדם שהוא פוגש – אבל בעוד מכתביו למאניה קצרים, ומכילים מעבר לתלונות משפטים ספורים של דאגה לשלומה ולרווחתה ועניינים טכניים. לעומת זאת, מכתביו לידידיו עמוסים בתיאורים מפורטים בלשון ציורית עד מאד של חוויותיו, דיונים מקצועיים ורעיונות.
מעולם לא הרשה ביאליק לעצמו להתבטא במכתביו אליה בבוטות ובחופשיות בה התבטא במכתבים מול חבריו, ובמכתב לחברו הסופר מרדכי עבדיהו, נראה שהוא מבין איך נקראים דבריו בעיניה: "סבלו מסערות הזעם הללו רבניצקי ואשתי ושאר אנשים ממקורבי לבי. ולא באה 'שפיכות דמים' זו אלא כדי לטהר ולזכך ולהדק עוד יותר את ברית-הלבבות בינינו" (מ' עובדיהו, מפי ביאליק).
האם אכן היו מכתביו ביטוי לאהבתו אליה?
בשנת 1972, לאחר מותה של מאניה, התפרסמו פרשיות הקושרות את שמו של ביאליק עם נשים אחרות. המפורסמת בהן היא הציירת אירה יאן שתרגמה שתי פואמות של ביאליק לרוסית ואיירה את מהדורת 1908 של שיריו. אישה נוספת היא הסטודנטית חיה פיקהולץ שביאליק פגש בנסיעתו ללונדון בשנת 1931. במכתב אותו כתבה מאניה לביאליק ביידיש היא מלינה על יחסו אליה ואף מציינת כי הוא מתעלל בה התעללות שאמנם היא אינה פיזית, אך רוחנית.
עדות נוספת לקרעים ביחסי בני הזוג נמצאת במכתבו של ביאליק עצמו למאניה באותה שנה, בעת מסעו לקהילות פולין:
"עדיין לא עלה בידי להוכיח לך, שכל חשדותייך שווא הם ואין להם יסוד. מה אוכל אפוא לעשות, מאניטשקה? לא הייתי מעלה מעולם על דעתי, שלאחר חיים משותפים במשך ארבעים שנה כמעט, תכירי את בעלך כל כך מעט. אני נשבע לך בחיי, בחייך, היקרים לי מחיי, ובחיי הורינו היקרים שלא אירע שום דבר, שיש בו כדי לתת לך את הרשות לחשוב עלי ככה. יש שאני מצער אותך בפנייך, ואולם כשאני רחוק ממך, אין אני מוכשר לעשות דבר קטן שבקטנים, העלול לעלוב אותך. להפך, כל מה שהרבינו לחיות יחד, כך גדולה התחברותי ומסירות נפשי אליך. אלוהים הוא היודע כי אני אומר זאת לא כדי להניח את דעתך, אלא באמת ובתמים. האומנם לא הבינות זאת בעצמך?"
אבל מאניה, למרות שנפגעה, בסוף סלחה. הוא היה ונותר, בשנות חייו, כל עולמה.
ביאליק שב והתנצל בפניה ואף הילל באוזני מכריו את נאמנותה הרבה. במכתב לצייר חיים גליקסברג, הוא כותב: "אין הרבה נשים כמוה, היודעות לאהוב באמת ולהיות מסורות. היא גם בעלת חוש דק מן הדק ובעלת טאקט, והעיקר, היא אמיתית וצנועה, אין בה מן ההתנפחות המציינת לרוב את הנשים של אנשי שם" (ח' גליקסברג, ביאליק יום-יום).
עם הזמן, ככל הנראה בשל החשדות, החליף את המכתבים הקצרצרים, שלרוב מסתכמים בדאגה לשלומם, רווחתם ובריאותם של מאניה והוריה במכתבים ארוכים יותר. לרוב, חתם אותם בביטוי "אני מנשקך" או "המחבקכם באהבה". במכתבו משנת 1931, הוא אף מגדיל ואומר מפורשות למאניה: "אל תעשי את עצמך ואותי לצחוק. אני זקוק עכשיו ליחס אחר לגמרי ולהתנהגות אחרת עמדי לצדך. כל ימי מאמין הייתי בטעמך הטוב. האומנם שגיתי?"
פמיניסטית ותיקה – חדשה נולדה
ביאליק נפטר בשנת 1934, והוא בן 61, לאחר סיבוך מניתוח שעבר בוינה. במכתב לידיד המשפחה ד"ר דוד רוטבלום מאניה מתארת את תחושת הריק, הצער והאובדן: "לפעמים נדמה לי הנה יכנס. הוא צריך לבוא מן העיר או מאיזה מקום אחר אבל זהו רק דימיון. לא תהיינה עוד שיחות מעניינות בביתי. הבית העליז והחי התרוקן, נשאר בלא תורה ובלא מדע… רק ליבי המתאבל בוכה על האסון הגדול שקרה אותי. הכל תם ונגמר.״
אך מאניה לא תמה ולא נגמרה אחרי מותו של ביאליק. למעשה, מותו היה לידתה של מאניה אחרת, דומיננטית, בטוחה בדרכה ובעשייתה, שהייתה חדשנית מאד לזמנה.
מאניה הוסיפה לחיות עוד 38 שנים לאחר מותו של ביאליק. תחילה, עברה להתגורר בדירה ברחוב מלצ'ט וביקשה להמשיך את הפעילות בבית ביאליק וכן להיות חברה בועד המנהל שלו. את הבית תרמה לעירייה למען שימור מורשתו של בעלה והפיכתו למוזיאון. היא פעלה בויצ"ו בהתנדבות למען נשים ואף השתתפה בשוק הספרים של חנוכה מטעם הארגון, לטובתו היא אפילו רקמה מפיות בעבודת ידה. היא התנדבה עם ילדים והפכה מהר מאד לנשיאת כבוד של לשכת בנות הברית על שם הנרייטה סאלד.
אבל המיזם הגדול ביותר שלה, מיזם שהיה אז חריג מאד ושחסר בנוף הישראלי עד היום, הוא הקמת "בית האישה על שם מאניה ביאליק". באמצע שנות ה-60, מאניה מחליטה להביא ליסודו של בניין חדש בשטח בית ביאליק שיהווה בית ליצירת האישה העברית, וירכז פעילות למען העלאת המודעות ליצירה נשית עברית, וכן מעמד וזכויות האישה בישראל. בצוואתה היא כתבה : "בבניין זה יכונסו וירוכזו כל פרי רוחה ויצירתה בספרות ובאמנות של האשה העברית בלשון העברית, ביידיש ובכל לשון אחרת וכל מה שנכתב ויכתב על האשה העברית בכל הלשונות".
מאניה הצליחה להגשים את החזון היצירתי שבה, חזונה הנשכח של אותה ילדה שויתרה על לימודי המוזיקה והקריירה כפסנתרנית, באמצעות הקמת מוסד תרבותי שטרם נראה כמותו בישראל. את הבית ניהלה הסופרת אנדה עמיר ובו התקיימה פעילות תרבותית ענפה: ערבי שירה, קונצרטים, הרצאות, חוגים ותערוכות של נשים למען נשים. עם פתיחתו של הבית קיבלה מאניה מכתב מ״התאחדות הנשים לשווי זכויות״ המחזקות את ידיה על המפעל שיסדה ומברכות אותה שתזכה ״לשאוב נחת מהתפתחותו ושיגשוגו של הבית בהתאם למטרות שהונחו בו ע״י מיסדיו – העלאת מעמדה וזכויות האשה במדינת ישראל".
בבית פעלה גם ספרייה ובה אלפי ספרים נדירים מתקופת ימי הביניים ועד העת המודרנית – כולם נכתבו על ידי נשים. עוד התקיים בבית אגף אמנות פלסטית שהכיל יצירות רבות ומתחלפות של נשים עבריות. מאות סופרות ומשוררות – מזלדה ועד יונה וולך ודבורה עומר, וכן נשות אקדמיה ותרבות, שחקניות, אמניות, פזמונאיות וציירות התארחו בבית ותרמו לרוח הנשית החיה והבועטת שבו.
המפעל המשגשג והנדיר במחוזותיו קיים את פעילותו במשך 20 שנה, אבל פעילותו הופסקה וכיום משמש המקום כאולם הכנסים והתרבות של בית ביאליק. מה קרה לחזונה המבריק והכה מתקדם של מאניה ומדוע הופסקה פעילותו?
"מאניה נפטרה, למרבה הצער חזונה לגבי המקום הלך ודעך וצביון המקום השתנה אחרי 20 שנות פעילות" אומרת יהודית דנון. "חשוב לציין את המפעל הזה שלה כי באותם ימים זו הייתה יוזמה מהפכנית, מלאת תעוזה של מי שעמדה בצלו של בעלה כל השנים. זו הייתה צוואתה – להמשיך את המפעל הנשי המיוחד הזה. מאניה הייתה חלוצה ומיוחדת בתחום הזה ואומר אפילו שהייתה מראשונות הפמיניסטיות בישראל".
מאניה ביאליק נפטרה בשנת 1972 והיא בת 96. המצבה על קברה לא מספרת את סיפורה המלא. "רעיית המשורר" נכתב בפשטות על הצד שלה, שנמוך משמעותית מצידו של בן זוגה.
בצוואתה היא ביקשה שגם דירתה, כמו הבית ברחוב ביאליק, תשמש ספרייה או מוזיאון לשירות הציבור. ואכן בדירתה ברח' מלצ"ט 3 נפתח בשנת 1976 "ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי".
באותו ראיון בודד ונדיר שהעניקה לרות בונדי לעיתון "דבר", אמרה מאניה כי מעולם לא רצתה שיכתבו עליה. היא סיפרה שלא רצתה שמכתביה לביאליק, או מכתביו שלו אליה, יתפרסמו ובכל זאת הסכימה לבסוף לפרסומם. היא הורתה שספר הזכרונות שלה יפורסם אך ורק לאחר מותה משום ש"איננה סופרת".
מה היה קורה אלמלא נישאה מאניה למשורר הלאומי הדגול? האם הייתה הופכת לפסנתרנית ומלחינה מצליחה? האם היו לה ילדים? האם הייתה זוכה להקים מיזמים נוספים למען רוח התרבות וזכויות נשים? אין לדעת כמובן, וכל אלו הן רק ספקולציות. אך דבר אחד בטוח למדי – מאניה אברבוך ביאליק היא אישה פורצת דרך שראוי שיכתבו עליה, על פועלה, על חזונה וללא כל קשר לבעלה, על אף שאפילו היא, לא ידעה שהיא כזו.
לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"
