מעשה דברוריה: האישה שהייתה תנא

היא הייתה דמות ייחודית, כמעט חד פעמית בעולם התלמודי: אישה שהגיעה למעמד של תלמידת חכמים והפכה לממשיכת הדרך במשפחתה החשובה. ברוריה הייתה ביתו של התנא רבי חנניא בן תרדיון, ואשת התנא רבי מאיר שאת שמותיהם כולנו מכירים. אבל למרות שלמדה ולימדה תורה כמוהם, היא דמות מוכרת פחות. איך עובדת היותה אישה השפיעה על לימודה? ומדוע סופה נשאר בגדר תעלומה עד היום? זהו סיפורה של התנאית היחידה

אשה לומדת ומלמדת. האם עדיין נדרשת אילוסטרציה?

אשה לומדת ומלמדת. האם עדיין נדרשת אילוסטרציה?

אי שם בהרי הגליל, לפני אלפיים שנה, ישב רבי חנינא בן תרדיון, ועשה מעשה שלא ייעשה:  הוא לימד את ילדיו תורה. את בנו וגם – את בתו, כשווה בן שווים. הבת מגדילה לעשות והופכת לתלמידה חכמה אף יותר מבנו, לזו שממשיכה את הדרך. קראו לה ברוריה והיא היתה האישה היחידה אי פעם שנקראה "תנא", כלומר אחת מחכמי ישראל שדבריהם השתמרו בספרות התלמודית  בתקופת המשנה והגמרא.  

בילדותה נראה שאביה לימד אותה תורה ממש כאילו היתה גבר, ונראה  שמתפתחת תחרות סמויה בינה לבין אחיה שכנראה לומד יחד איתה. כשניגשים אל רבי חנינא בן תרדיון בשאלה הלכתית על כשרותו של תנור, במקום לתת תשובה ישירה הוא מצטט את דברי ילדיו. הוא מסביר את המחלוקת ההלכתית ביניהם, ור' יהודה בן בבא מגיב לדברים ומצהיר – "יפה אמרה בתו מבנו". גם במקום נוסף מובאים דבריה לפני רבי יהושוע והוא מצהיר – "יפה אמרה ברוריה". 

דווקא הרגעים בהם היא נתקלת במוות בחייה חושפים בפנינו טפח מאישיותה. המוות של אחיה, המוות של אביה ובסופו של דבר גם תיאור מותה שלה. על אחיה מספרים כי הוא יצא לתרבות רעה ונהרג על ידי הליסטין (שודדים). בלוויה שלו, אף אחד מבני המשפחה לא שותק והם כולם מוכיחים אותו על מעשיו הרעים. ברוריה, אביה ואמה מביעים את מורת רוחם מהדרך שבה בחר בנם. 

אבא שלה, נתפס על ידי הרומאים כשהוא לומד ומלמד תורה למרות שהם אסרו זאת ולפיכך מוצא להורג בדרך אכזרית ביותר: עוטפים את גופו בספר התורה ומבעירים את האש. הוא נשרף יחד עם ספרו. באותה שעה, עומדת ברוריה בתו לידו ושואלת אותו "אבא, אראך בכך?". היא רואה את אבא שלה סובל ושואלת למה ככה היא צריכה לראות כך את אביה. ואולי גם שואלת את שאלת השכר והעונש, מדוע מגיעה לאביה מיתה נוראית כזו. אבל אבא שלה לא מתבלבל. אם הייתי נשרף לבד היה לי קשה, הוא עונה. אבל כיוון שאני נשרף יחד עם האותיות של ספר התורה אני יודע שעוד יהיה עתיד, שעלבוני ועלבון התורה עוד יידרש מהרומאים. 

Hanina22
"גווילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר". רבי חנינא בן תרדיון מוצא להורג, מתוך מנורת הכנסת של בנו אלקן

רבי חנינא בן תרדיון מוסיף לדבר וטובע את הביטוי "גווילין נשרפין ואותיות פורחות". הוא מסביר לברוריה וגם לנו, בדורות הבאים אחריו, כי יש רגעים קשים בחיים שלנו, רגעים בהם נראה שהכל אבוד. אבל האותיות, הרוח, ממשיכות לפרוח ולרחף באוויר. ספר התורה הספציפי הזה אולי נשרף, אבל האותיות יחיו עוד אלפי שנים קדימה וגם הסיפור שלו ושל בתו. 

בתוך האווירה הזו גדלה ברוריה. היא גדלה בבית בו היא יכולה ללמוד על אף היותה אישה. היא גדלה בבית בו הלימוד הוא ערך עליון ומקודש. עדיף אפילו למות, רק לא לחיות ללא למידה. וככה, ברוריה מתעצבת כתלמידת חכמים ראשונה במעלה. עד כדי כך מוערכת חכמתה בעולם של חז"ל שכאשר מנסים לנזוף בתלמיד שמבקש ללמוד משהו בצורה מהירה התגובה היא – אם ברוריה לא יכולה, גם אתה לא תצליח. כי ברוריה הרי היתה חכמה יותר מכולם. מה שהיא לא הצליחה, כנראה שאף אחד לא יכול : "ומה ברוריה אשתו של רבי מאיר בתו של רבי חנינא בן תרדיון שלמדה שלוש מאות שמועות ביום משלוש מאות חכמים ואפילו כך לא יצאה ידי חובה בשלוש שנים ואתה אמרת בשלושה חודשים?"

Whatsapp Image 2024 03 03 At 10.26.48
בין הנשים היחידות שדבריהן מובאים בגמרא. ברוריה.

ובכל זאת, לא קוראים לה הרבנית ברוריה, גם לא התנאית ברוריה. גם כשמפארים את חכמתה בתלמוד תמיד מזכירים: היא בתו של רבי חנינא בן תרדיון. היא אשתו של רבי מאיר. רק דרכם היא יכולה להביא את חכמתה לידי ביטוי. בסיפורים המובאים בתלמוד אודותיה, כמעט תמיד מספרים על אינטראקציה שלה עם אביה או עם בעלה. באחד הסיפורים על רבי מאיר וברוריה מספרים לנו שיש לרבי מאיר שכנים שמצערים אותו,  הם מתעללים בו עד כדי כך שהוא מתפלל שהם ימותו. ברוריה שומעת זאת וחולקת על דרך הפעולה שלו. היא מצטטת פסוק מתהילים בו כתוב "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם". ומסבירה לו שהוא צריך להתפלל שאותם בריונים יפסיקו לחטוא ולהציק לו ולא שהם ימותו. שמי שצריך למות אלה החטאים ולא החוטאים. 

בסיפור זה, כמו בסיפורים נוספים, ברוריה היא המובילה בזוגיות שלה ושל רבי מאיר, היא זו שמלמדת אותו, שנוזפת בו, שקוראת אותו לסדר, שמסבירה לו את הפסוקים שהוא הבין לא נכון. רבי מאיר הוא אחת הדמויות החזקות בספרות חז"ל. ובכל זאת, בכל שיחה של אשתו ברוריה ושלו, התלמוד מספר לנו כיצד הוא לומד ממנה משהו חדש. 

ולמרות כל זאת, מעשית, היא נשארת בצל.  היא לא נמצאת כמעט בבית המדרש, היא לומדת מהבית. בתחילה עם אביה, אחר כך מול בעלה. אנחנו כמעט לא שומעים אותה עומדת בפני עצמה לבד מול חכמים אחרים ומרביצה בהם תורה. רוב החכמה הגדולה שלה לא השתמרה ולא עברה אלינו. היא כמעט לא מופיעה בדיונים הלכתיים כדמות בפני עצמה ואנחנו לא שומעים אותה חולקת על חכמים בני דורה. 

רק פעם אחת אנחנו שומעים אותה בשיחה עם תלמיד חכם בן דורה. ושם, זו לא שיחה של תורה, זו שיחה על היותה אישה. רבי יוסי הגלילי יוצא אל הדרך ושם, מחוץ לבית המדרש, הוא פוגש אותה. "באיזו דרך נלך ללוד?" הוא שואל אותה. והיא עונה לו – "גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה היה לך לומר באיזה ללוד". 

כשתלמיד חכם סוף סוף שואל אותה שאלה, זו אינה שאלה שקשורה לעולם התורה, זו לא שאלה של בית המדרש, זו סתם שאלה על כיווני הדרך. ברוריה, הידועה בחוכמתה החריפה, לא נשארת חייבת. אם אני רק אישה מבחינתך ולא תלמידת חכמים, אסור לך בכלל לדבר איתי, היא אומרת לו. ואולי גם קצת נוזפת על כך שהוא רואה בה סתם 'אישה' ולא את תלמידת החכמים שהיא באמת. השיחה מתרחשת בחוץ, בדרך, ומרמזת כנראה על העובדה שאין לחכמתה של ברוריה מקום של ממש בבית המדרש. בסופו של דבר, למרות רוחב ידיעותיה, היא נשארת במעמד הנמוך של אישה. כזו, שאין להרבות איתה בשיחה. 

תמונה ראשית
ציור קיר מאת הוגו באלין בבית הכנסת בשדרות וילשייר בלוס אנג'לס. בציור נראים רבי עקיבא (מאחורי הסורגים), רבי חנינא בן תרדיון (עטוף במגילה), רבי מאיר (יושב) וברוריה (עומדת מעל מאיר)

סופה של ברוריה הוא סוף עצוב וגם חידה מסתורית. 

מסופר כי רבי מאיר עובר לבבל. לכאורה, כדי לברוח מהשלטון הרומאי. אבל לפי טענה אחרת בתלמוד, הוא בורח משום "מעשה דברוריא". המעשה עצמו לא מפורט בתלמוד עצמו, אבל הוא מופיע בפירוש רש"י. לפי האגדה, ברוריה ליגלגה על חכמים שאמרו "נשים דעתן קלה". כדי להוכיח לה שהיא טועה והם צודקים, רבי מאיר שולח אליה את אחד מתלמידיו שינסה לפתות אותה לדבר עבירה (מינית). בסופו של דבר היא מתאבדת והוא, רבי מאיר, בורח בשל הבושה. 

הסיפור הזה הוא סיפור קשה מאד. במקום האור הגדול של  תלמידת החכמים האחת והיחידה שיש לנו, הוא מאפיל על זכרה באשמת מיניות מופקרת ובושה. פרשנים וחוקרים מתווכחים  לא מועט על מקור הסיפור הזה, ועל השאלה האם הוא מהימן מבחינה היסטורית ואם אכן רש"י בעצמו הביא אותו בפירושו או שמדובר בתוספת מאוחרת יותר של עורך לא ידוע. 

האם כך באמת סיימה ברוריה את חייה, או שאולי היה קשה למישהו לשאת את עובדת היותה אישה, עד כדי כך שנדרש סיפור מחריד שירתיע נשים נוספות מלהתקרב לעולם לימוד התורה?

בין אם הסיפור נכון היסטורית ובין אם ברוריה סיימה את חייה בדרך אחרת, ברור כי היו מי שלא יכלו לשאת את חכמתה של האישה לצידם את העובדה שאישה מסוגלת לעבודת לימוד  כשלהם ואולי, אף עולה עליהם בחוכמתה כפי שמתואר בכתובים. ולכן, או שהפילו אותה באמצעות תכסיס או שהפילו אותה באמצעות סיפור. כך או כך, המסר ברור: נשים צריכות להתרחק מלימוד תורה. 

במאה התשע עשרה, אישה משכילה בשם טויבה סג"ל כותבת מאמר בכתב עת הגליציאני העברי. ובו היא מאשימה את הדור שלה, כי אפילו בימים של השכלה ושחרור לא נותנים לנשים העבריות להיות שותפות בלימוד ובמשפט כמו בימי קדם. טויבה סג”ל מסיימת את המאמר שלה במילים קשות: “הלוא יתן הקורא אמון לדברי, אם אומר כי חטאת האנשים האלה גדלה מהורג נפש, כי בידיהם יהרסו וימיתו את חושינו וכישרונותינו”.

טויבה סג"ל מזכירה לנו כי הדרת נשים ממעטת את החוכמה של הדור כולו. כי כאשר מרחיקים את ברוריה מבית המדרש בעצם מונעים מאיתנו את החוכמה שלה. ברוריה היתה אחת. תלמידת חכמים ותנאית שהעזה לפרוץ את גבולות בית המדרש, שהעזה להתווכח עם חכמים, שהעזה להפיץ את תורתה. אבל גם את הסיפור שלה אנחנו לא מכירים במלואו. וגם בסיפור שלה אנחנו שומעים שוב ושוב כמה נמנע ממנה ללמוד בשל היותה אישה. מי יודע כמה עוד נשים כמוה אבדו לנו במהלך ההיסטוריה, כמה תורה וחכמה לא שמענו בשל ההדרה וההשתקה. והלוואי שבימים אלו נעז לפתוח את השערים לגמרי ולאפשר לכל אישה ואישה את מקומה. אחרת, מספרת לנו טויבה סג"ל, לא רק הנשים מפסידות. העולם כולו מפסיד את חוכמתם.

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"

אישה כמו שהיא: סיפורה של רחל כצנלסון שז"ר

היא הייתה גיבורה ציונית פמיניסטית אחרת, והעמידה אידיאל נשי שונה בנוף הציוני של העלייה השנייה. לצד פעילות חברתית ענפה היא גידלה במסירות, ללא בושה או הסתרה, את ביתה המיוחדת - בתקופה שבה רוב בני מעמדה לא נהגו כך. "על הדרך" היא גם ערכה את אחד מעיתוני הנשים העבריים הראשונים וזכתה בפרס ישראל. ובכל זאת, היא מוכרת ומונצחת בעיקר כ"אשת הנשיא". הגיע הזמן להכיר את רחל כצנלסון שז"ר בזכות עצמה

Shazar832

רחל כצנלסון שז"ר, התמונה באדיבות לע"מ

שישים ושש שנות זוגיות שידעה עליות ומורדות, בת אחת עם תסמונת דאון, עשרות שנים של פעילות ציבורית במוסדות הציוניים לפני קום המדינה ואחריה, עשר שנים בבית הנשיא, ועדיין, עבור רבים השם רחל כצנלסון שז"ר לא אומר הרבה, אלא אם תוזכר בנשימה אחת לצד בעלה – הנשיא השלישי של מדינת ישראל, זלמן שז"ר. 

אולם רחל כנצלסון שז"ר לא הייתה רק "אשת הנשיא", אלא אישה רבת פעלים ומנהיגה ציונית שהייתה אמיצה מספיק להתמקד ביודעין ובמכוון בנושא שהיה אז עוד בחיתוליו ואולי אף זכה לביקורת ובוז: תפקיד האישה וחשיבותה בתוך התנועה הציונית. 

רחל כצנלסון נולדה ב- 1885 בעיר בוברויסק שבבלורוסיה. בוברויסק הייתה אז עיר עם רוב יהודי מובהק, שחיי היהודים בה היו ענפים ועשירים. היא עצמה זכתה להיוולד למשפחה אמידה ומבוססת שאיפשרה לה  לרכוש השכלה מערבית. אבל למרות חייה הנוחים יחסית בעירה, כשהיא מוקפת בבני משפחתה האוהבת, רחל נמשכה אל השונה. 

Nnl Aleph11375278240005171 Ie79613146 Fl79613150
בנין בית הכנס בבוברויסק, עיר הולדתה של רחל. התמונה באדיבות המכון למדעי היהדות בסנט פטרסבורג, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה. הלאומית

הציונות הייתה בימים אלה תנועה מהפכנית חדשה שהחלה לצמוח באירופה, ומשכה בחזונה את צעירי המשפחות היהודיות. אחרי פרעות קישינייב בשנת 1903, יהודים רבים נהו אחר החזון הציוני וחלמו להקים את המדינה היהודית החדשה על אדמת ארץ ישראל הרחוקה, גם אם הביצוע הממשי היה עדיין רחוק.  

רחל, שעבורה הדרך הארוכה ומלאת האתגרים הייתה רק תמריץ, הפכה לפעילה ציונית נלהבת והדביקה את המשפחה כולה בקדחת הציונות. עד סוף שנות ה-30 עלו ארצה כל בני משפחתה פרט לאחיה שנפטר בטרם הספיק לעלות (אלמנתו וילדיו עלו לאחר מותו). עד כמה נחשב הדבר חריג? על כך יכולים להעיד דבריה של רחל עצמה: "מכל 70 בני הדודים שלי, הגיעו ארצה רק בני אבי ואמי, עוד אחד או שניים הציצו ועזבו, אחרים גם לא הציצו".

כיאה לחלוצה שהייתה, רחל עלתה ראשונה מכל בני משפחתה, וכבר בסוף שנת 1912 הגיעה לנמל יפו. בארץ, תחת השלטון העות'מאני, המצב היה רחוק מלהיות נוח או קל.  חבל הארץ המוזנח, המאובק והעני היה שונה בתכלית מכל מציאות שחוותה או הכירה בבית האירופאי האמיד שעזבה. אולם מעבר לכך, רחל, שעלתה לבדה, נתקלה בקושי כפול: היא הייתה אישה. 

דבר הפועלת, 1948
תורה פמיניסטית ציונית? מתוך דבר הפועלת, 1948

מצד אחד, יכול היה להיות יותר גרוע. חלוצי העלייה השנייה, אנשים כמו דוד בן גוריון, משה שרת וברל כצנלסון הושפעו מערכי הסוציאליזם שהתפתח כמעט במקביל לציונות, ומתוך כך הייתה התנועה הציונית חלוצה אמיתית בכל הנוגע ליחסיה כלפי נשים. 

מצד שני, כמו כל שינוי היסטורי, גם מאבק הנשים החלוצות למעמד והכרה לא עבר חלק. מהחלוצות, שרובן הגיעו לארץ כרווקות וללא ילדים, ציפו להתמסר מוחלטת. לא ניתן היה לשלב חיי משפחה עם חיי חלוצה ציונית. מנגד לגברים הציוניים שהאמינו בנשים ובכוחן להשתלב במאבק החלוצי, היו גם רבים שזלזלו בהן וסגרו בפניהן את הדלת. בנוסף, הגברים לא רצו לקחת חלק פעיל בחיי המשפחה ומשק הבית, וכך עמדה בפני הנשים בחירה אכזרית – להימנע לחלוטין מחיי משפחה, או להותיר את גידול הילדים בידי מטפלות ואומנות או לבית הילדים של הקבוצה והקיבוץ ולהתנער מתפקידן האמהי. 

בחלק מהמקומות המצב היה גרוע עד כדי כך שתועדו מקרים של נשים ששלחו יד בנפשן מאחר ולא יכלו להתמודד עם הפער בין שלל מחויבויותיהן. 

שנות המאבק הזה היו גם שנותיה הראשונות של רחל בארץ, והיא זכתה להתנסות בכל חוויה חלוצית שהייתה לא"י להציע. היא התנסתה בעבודה חקלאית בכנרת ובקיבוצים נוספים, הייתה שותפה בחווה החלקאית שהקים ברל כצנלסון בירושלים ואף לימדה עברית ב"חוות העלמות", אליה נשלחה זמן קצר לאחר עלייתה ארצה.  . 

חוות העלמות הוקמה ב-1911 על ידי חנה מייזל, חלוצה אגרונומית שרכשה קרקע חקלאית על גדות הכינרת, שם הכשירה נשים לעבודה חקלאית לצד לימודי משק בית "רגילים". 

כשרחל נשלחה אליה, פחות משנתיים מיום הקמתה, כדי למלא תפקיד של מורה לעברית, היא הרגישה נחיתות מול עולים גברים שהגיעו כמוה רק עכשיו לארץ וגם לימדו עברית. היא כתבה לחברה הקרוב ברל כצנלסון, שעודד אותה להגיש את מועמדותה למשרת הוראה בחווה: "ברל, דבר קשה הוא לכתוב מכתב כמו שכתבתי אני לחנה מייזל. חפצתי שהיא תדע שאין להשוות אותי עם מורה אמיתי שלמד בחיידר וכן הלאה. תעשה את זה במקומי. ספר לה את כל זה. בייחוד מכאיב אותי שלא הספקתי לעבור על כל התנ"ך". 

997012239067405171
עם חברות הקיבוץ בבית המרגוע מעלה החמישה. תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון קיבוץ מעלה החמישה, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

באווירה  הזו, בשנים ההן היא התחילה לעצב את תפיסתה הפמיניסטית שהייתה שונה מזו של נשים אחרות בנות דורה.

בעוד שפעילות ציוניות אחרות כמו מניה שוחט וגולדה מאיר האמינו כי מטרת העל היא הידמות מלאה ומוחלטת של נשים לגברים, כצנלסון האמינה בשוויון הזדמנויות אבל ראתה גם את התועלת בהבדלים המהותיים בין גברים לנשים, והאמינה שדווקא מתוך השוני  הזה יוכלו החלוצות לתרום אפילו יותר לחברה הציונית.

במיוחד הצטערה לראות כיצד נדחקות הנשים לפינה כשהן הופכות לבעלות משפחה ואימהות, "האם לא מגוחך שנערה כזאת, כשהיא נכנסת לחיי המשפחה, חושבת ברצינות גמורה שהיא תארגן את חייה כאמה וסבתה, תשרת את הילדים ואת הבעל ותהיה מאושרת. מדוע בעלה מסדר את חייו באופן גלוי והיא בהסתרה. מדוע הוא חי את חייו בחייו והיא חיה בהפסקות, אחרי סיפוק צרכי הבית צרכי הילד וצרכיו שלו. מדוע נחל חייה הוא רק נחל צדדי?"

מתוך אותה תחושת החמצה ודחיקתן מהשיח הציבורי, הקימו חלוצות העלייה השנייה והשלישית את ועד הפועלות, שהוקם בשנת 1921, כשנה אחרי הקמת הסתדרות הפועלים. הועד פעל תחת ההסתדרות אולם מטרותיו היו פמיניסטיות במוצהר – ובראשן  עיצוב דמותה של האישה החלוצה העברייה והציונית. 

בינתיים, במקביל לעבודתה רחל מתפנה לבניית חייה האישיים, וב-1920 היא נישאת לאהובה זלמן רובשוב. חייה לצד זלמן ידעו עליות ומורדות. למרות שהיו בקשר זוגי מאז 1909, הם חיו בנתק במשך כמעט עשור: רחל הייתה כבר בא"י בעוד זלמן, שהקדיש שנים רבות מחייו לטובת המפעל הציוני, הסתובב ברחבי אירופה כפעיל ודיפלומט ציוני. 

D813 017
רחל עם בעלה, זלמן שז"ר. התמונה באדיבות לע"מ

כשנה לאחר נישואיהם, הצטרפה רחל לבעלה בווינה שם הוא התמנה לחבר במשרדי "ברית פועלי ציון". בוינה היא יולדת את בתם היחידה – רודה. 

כבר למן ההתחלה רחל  מרגישה כי בתה אינה ככל התינוקות. קשיי האימהות "הרגילים" בשילוב שונותה של רודה עוררו אצלה משבר אמיתי. "אני לא יכולה להסתיר ממך", כתבה לזלמן ששהה רחוק מהן בשליחות בברלין, "אני חיה בעולם בלהות. יומם וגם בליל אין מנוח. לבי לא שקט, עוברות מחשבות שונות וגם להוציא אותן מהפה אי אפשר. אינני פוחדת מפני רע, אך מפני התאבנות הלב". 

כשהייתה רודה בת שלוש היא אובחנה עם תסמונת דאון, והדאגה והטיפול בה ליוו את הזוג שז"ר עד סוף חייהם. אולם בניגוד למקובל בזמנו, הם לא הפנו עורף לבתם, לא נטשו אותה לטיפול בידי אחרים ולא התביישו בה. לאורך כל חייה זכתה רודה שז"ר לאהבה וטיפול מסור, אבל אין ספק שמשקעי ההתמודדות הזו ותחושת ההחמצה הותירו חותם באמה רחל. למרות שהאמינה, בניגוד למרבית החלוצות בנות דורה, כי האימהות אינה מגבלה אלא זכות ואף מעלה, היא התאכזבה מכישלון הנשים להעביר חלק מעול המשפחה גם לגברים, "אני מזמן חדלתי לראות את האידיאליה בחיי משפחת הפועל. אני רואה את הסבל…האם הצעירה שקועה כולה בחייה הפרטיים והיא עיוורת וחירשת לענייני חיינו. העיוורון הזה לא אומר שהיא מטפלת כל כך טוב בילד. כל אישה מרגישה שהיא חוטאת: לילד, לבית, לרצפות. היא עובדת הרבה מאוד ותמיד מונה את חטאיה. האישה היא הד של חיי החבר". 

997009851663005171
האמא הראשונה. רחל כצנלסון שז"ר מבקרת פצועי צה"ל בביה"ח הדסה. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית.

בשנת 1924 חזרה משפחת שז"ר לארץ, ורחל נבחרה לתפקיד בוועדת התרבות של ועד הפועלות. זו הייתה הוכחה נוספת לייחודה בנוף החלוצי הכולל – היא האמינה כי תרבות היא חלק בלתי נפרד מעיצוב החברה הציונית, חשובה לא פחות מחקלאות וביטחון.

היא גם בחרה במודע, להישאר לפעול בוועד הפועלות עצמו. בעוד פעילות אחרות כמו גולדה מאיר ומניה שוחט ראו בוועד הפועלות רק מקפצה אל ועד הפועלים ואל הזירה הפוליטית העיקרית, רחל האמינה זירת הפעילות הנשית חשובה לא פחות.

לאחר מספר שנות פעילות בהסתדרות היא התחילה לערוך את "קובץ דברי הפועלות" הראשון, ולאחר צאתו לאור אף נבחרה למזכירות ועד הפועלות בשנת 1930. היא עושה את כל זה כאשר במקביל, ממשיכים בני הזוג שז"ר בפעילותם הציונית המשותפת באירופה ובאמריקה. 

אבל בשנת 1934 היא עוזבת כדי לייסד עיתון חדש, "דבר הפועלת", ועידן חדש מתחיל בחייה של רחל כצנלסון שז"ר.

דף שער001

עוד בשנת 1926 שאפה רחל להקים עיתון שישמיע את קולן של הנשים, ידבר בשמן ויקרב נשים נוספות אל הרעיון הציוני ואל המוסדות הציוניים שכבר הוקמו בא"י. עבודת העיתונות והכתיבה לא הייתה זרה לזוג שז"ר שעסקו שניהם בכתיבה, תרגום ועריכה לכתבי עת או עיתונים לאורך כל חייהם – זלמן שז"ר היה כותב הנוסח הראשון של מגילת העצמאות, בעוד רחל ערכה ואיגדה מאמרים, ספרים והגות בנושאי הציונות. 

בשנים ההן הקימו חברות ועד הפועלות את עיתון "האשה" שהיה עיתון עצמאי הדן בענייני השעה מזווית ראייה נשית, "ירחון האשה שואף ליצירת טיפוס חדש, של האישה הארץ ישראלית אשר אינה רואה את ביתה ואת חוג פעולתה כתכלית בפני עצמה אלא כחלק מהבניין הצבורי והלאומי בכלל", נכתב במאמר המערכת של הגיליון במלאת חצי שנה ליציאתו לאור. אבל העיתון לא האריך שנים ונסגר. 

עכשיו החליף אותו מפעל חייה של רחל שז"ר -"דבר הפועלת". העיתון התפרסם בתחילה כמוסף בתוך עיתון דבר, כאשר מטרתו הייתה להגדיל את תפוצת העיתון ולפתוח אותו לקהלים נוספים. רק בתחילת שנות ה-50 הפך לעיתון עצמאי המתפרסם בזכות עצמו.

פרט לרחל שהייתה העורכת הראשית וגייסה את כל הכותבות, השתתפו וכתבו בעיתון נשים כמו דבורה דיין אמו של משה דיין, רבקה אהרונסון היא "אובי" האחות הקטנה של מייסדי מחתרת ניל"י (ומי שהייתה או לא הייתה ארוסתו של אבשלום פיינברג), מנייה שוחט ועוד. 

כולן, פרט לרחל שקיבלה שכר זעום, כתבו בהתנדבות. רחל ראתה בעיתון אמצעי לחינוך נשים והעברת מסרים, ידע ומידע לנשים הפועלות בא"י: "היא (הפועלת) מוכרחה להבליט יותר את עצמאותה ומקוריותה ולהוסיף משלה לחיי המחשבה של התנועה כולה".

997009452187105171
רחל נואמת בבית הנשיא, התמונה מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סוף סוף מצאה רחל בית אמיתי ומקום שבו הרגישה שהיא יכולה לפעול ולבטא את עצמה בחופשיות. אחרי שנים של פעילות ציבורית ופוליטית שבה הרגישה שהיא אינה מצליחה להשתלב, ושנכפה עליה לאמץ גינונים גבריים או להתעלם מתכוניותה הנשיות, מצאה את עולמה בין דפי העיתון. היא המשיכה לערוך את דבר הפועלת במשך עשרים ושבע שנים.

השנים עברו ומשברים נוספים המשיכו לפקוד את העם היהודי בעולם ובארץ. בימי מלחמת עולם השנייה והשואה, תמכה רחל בגיוס נשים לצבא בתקווה כי השתתפותן המעשית בהגנת היישוב והארץ תתרום אף היא לקידום מעמדן החברתי.

עם הקמת המדינה הצטרף בן זוגה לממשלת המעבר וכיהן בשנותיה הראשונות של המדינה כשר החינוך, וכן כבעל תפקידים שונים בסוכנות היהודית ובמוסדות ציוניים נוספים. רחל המשיכה בעריכת העיתון לצד פעילותה המעשית למען קידום נשים. ביום העצמאות העשירי למדינת ישראל, בשנת 1958, היא קיבלה את ההכרה שהייתה כה ראויה לה וזכתה  בפרס ישראל. בין הנימוקים להענקת הפרס נאמר: "… פועלה בקרב החברה ומערכותיה, על עבודתה זה קרוב לחמישים שנה בשדה הקליטה התרבותית, החינוכית והתרבותית של האישה העובדת בארץ. יש לראותה כמדובבת ומכנסת את הביטוי הספרותי של האישה החלוצה".

997009634110505171
רחל ינאית בן-צבי (מימין) משוחחת עם רחל כצנלסון -שזר בוועידת הפעלים השביעית. התמונה מתוך יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף הנשיא יצחק בן צבי.

בשנת 1963 נבחר זלמן שז"ר לנשיאות  וכיהן בתפקיד זה כעשור. רחל המשיכה בפעילותה הציבורית לצידו, עכשיו כאשת הנשיא. 

התפקיד הזה, מטבע הדברים, השאיר את חותמו על מורשתם של בני הזוג. רחל כצנלסון שז"ר מוכרת היום לרבים רק כרעיית נשיא המדינה השלישי, אולם היא הייתה לפני זה חלוצה וציונית נלהבת, עיתונאית וסופרת ובעיקר פמיניסטית אדוקה בימים שבהם המאבק הפמיניסטי עוד היה בחיתוליו. גם אם כיום נראה שהדרך לשיוויון ארוכה, רעיונותיה וכתביה היו הבסיס האיתן ממנו יצאו דורות של נשים לכבוש את דרכה  של האישה הישראלית להכרה ולשוויון.

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"

בין תרצה אתר לאלתרמן: רחל מרכוס שלא הכרתם

הצעירה האמיצה שהעזה ללכת אחרי חלומותיה ונהייתה לשחקנית תיאטרון מצליחה, הפכה לאחר נישואיה במידה רבה ל"נושאת הכלים" של בעלה וכשרונה נבלע בינו לבין ביתם המשותפת. האם רחל מרכוס יכולה הייתה להיות מישהי אחרת לולא נישאה בגיל צעיר לנתן אלתרמן?

715 537 Blog 1 832

רחל מרכוס עם נתן אלתרמן ובתם, תרצה, 1945. מתוך 'נתן אלתרמן - פרקי ביוגרפיה' של מנחם דורמן, עמ' 163. הוצאת הקיבוץ המאוחד. הרישום על עטיפת הספר הוא של צילה בינדר, אהובתו של אלתרמן

"ידעתי שלהיות אשתו של משורר גדול זה לא קל. ידעתי שזה גורל והסכנתי לזה. לא נבהלתי. לא כעסתי. הבנתי את זה כמעין שליחות. אם כי קטונתי מזה. מה אני לעומת הכשרון הענקי שלו. התיאטרון שימש לי זירה להתפרקות. אם לא התיאטרון לא הייתי מחזיקה מעמד לצידו."

(הארץ, 13.12.1985) 

בבוקר יום מותה, התפרסם במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ" ראיון אישי עם השחקנית רחל מרכוס. הכתבה המפרגנת הובילה לגל של טלפונים מתפעלים מחבריה ומכריה. ביניהם הייתה גילה אלמגור, חברתה של רחל, שהעריצה אותה. אך מה שלרחל היה חשוב לדעת זה דווקא האם התמונה עם בעלה וביתה שהופיעה לצד הריאיון, שהיה סיכום מפואר לחייה המרתקים, היו ברורים מספיק. בשיחה הזו עם חברתה הותיקה ניתן לשמוע רמז לקונפליקט הגדול בחייה: בין עצמה לבין בעלה ובתה. בני משפחתה הכינו לה חגיגה גדולה אך היא לא הספיקה להנות ממנה. באותו ערב היא נפטרה ממחלת לב ממנה סבלה. 

רחל ליד תמונתו של נתן מתוך כותרת ראשית 18 ינואר 1984
צילום של רחל מרכוס מכתבה שפורסמה שנה לפני מותה. בחרה להצטלם דווקא ליד דיוקנו של בעלה המנוח, נתן אלתרמן
חדשות 15 בדצמבר 1985
הידיעה שפורסמה למחרת פטירתה של רחל מרכוס בעיתון 'חדשות', ה-15 לדצמבר, 1985.

רחל מרכוס הייתה שחקנית תיאטרון מוכשרת ועטורת פרסים, אבל בזכרון הציבורי היא נחרתה אולי יותר מכל כאשתו של נתן אלתרמן, המשורר הלאומי, וכאימה של תרצה אתר המוכשרת. חייה לצידם היו מאבק מתמיד של נסיון לתת מקום לחלקים השונים, ולעיתים סותרים, בליבה וגם בשגרת יומה. 

הרבה לפני שהפכה לאשת איש ולאם, נפשה יצאה רק לדבר אחד: להיות שחקנית. הרצון העמוק, הפועם, הזה היה טבוע בה מאז ומתמיד: "מאז שאני זוכרת את עצמי" היא מספרת, "לא רציתי ולא יכולתי לשמור לעצמי שום דבר יפה שהיה לי; בשיר, במחשבה, בסיפור, בחוויה שחוויתי."

בגרודנו שבליטא, שם נולדה ב-1912, היא קראה משפט של הסופר הדגול לב טולסטוי שהשפיע עליה עמוקות: "אומנות היא פעולה שתכליתה העליונה היא להעביר את הרגשות הנעלים ביותר שבני אדם זכו להם". זה מה שהיא שאפה לעשות לאורך כל חייה המקצועיים.

רחל מתוך כותרת ראשית 18 ינואר 1984
רחל מרכוס בצעירותה, מתוך הכתבה אודותיה בשבועון 'כותרת ראשית': "בילדותי הייתי עומדת בקיץ, בחלון, באוקראינה, ומדלקמת בעל-פה שירים שלמים כדי שגם אניה וגם וואניה ישמעו אותי, ומבלי שחשבתי אם הם בכלל מעוניינים לשמוע או מבינים את מה שאני מדקלמת."

הדרך להגשמת החלום לא היתה פשוטה. בתחילה חשבה ללמוד מקצוע מסודר – להיות מורה. אך כשסיימה את לימודיה בגימנסיה העברית 'תרבות' בגרודנו, ומשפחתה התכוננה לעלות ארצה, היא החליטה לקום וללכת בעקבות ליבה. היא נסעה ב-1932 לוינה ללמוד בסטודיו המפורסם למשחק שייסד הבמאי היהודי-אוסטרי מקס ריינהרדט. היא עברה את בחינות הכניסה בהצלחה והחלה בלימודים, אך עם עליית הנאצים לשלטון היא נאלצה לעזוב את אירופה לטובת ארץ ישראל.

את אלתרמן פגשה בזכות הדרך המפותלת שנאלצה לעבור כדי למצוא תעסוקה במקצוע אותו ביקשה לעצמה. עם הגעתה לארץ, כשהתשוקה לשחק בוערת בה, היא פנתה לחפש עבודה בתיאטראות המוכרים. כשדחו אותה ב'הבימה', היא לא התייאשה אלא הגתה רעיון חדש: היא תעלה בעצמה מופע קריאה אומנותית של שירי משוררים. עם נסיון מועט שצברה בימי נעוריה בקריאה מרשימה ודרמטית היא החלה לנדוד מיישוב ליישוב ותוך זמן לא רב הופעותיה הפכו למבוקשות. 

Whatsapp Image 2024 02 08 At 13.57.00

שולמית בת-דורי, חברה מימיי לימודי המשחק בוינה, לקחה אותה לקפה 'שלג לבנון' הידוע ששכן ברחוב אלנבי בתל אביב, שם ישבו כל המי ומי בבראנז'ה התרבותית של הישוב היהודי. אותו ערב ישב שם לבדו נתן אלתרמן המלנכולי. הוא היה רק בן 24 ובאותה עת היה כבר ידוע למדי. מלבד שירה הוא כתב גם מאמרים וכן תרגם באותה תקופה פזמונים ומחזות. רחל, שהייתהה יפהפייה שופעת שמחת חיים, לא התביישה ופנתה אליו בישירות. היא ביקשה כי יכתוב לה דבר מה שתוכל לצרף לערבי הקריאה שלה. האם דווקא ההבדלים ביניהם יצרו את המשיכה ההדדית? בכל מקרה הוא הסכים לבקשתה וכך נוצר הקשר הראשוני ביניהם. הם החלו לבלות יחד וב-1935 נישאו. שש שנים מאוחר יותר נולדה ביתם היחידה, תרצה. הם לא נשאו את אותו שם משפחה: רחל שמרה כל השנים על שם משפחתה המקורי, ובתה, כשם עט, קצרה את "אלתרמן" ל"אתר". 

מתוך הספר על תרצה אתר של מוטי זעירא
רחל מרכוס על הבמה. מתוך ראיון שפורסם עמה בכתב העת 'במה' לעניני אמנות תיאטרונאית, גיליון 103, תשמ"ו, עמ' 64-59.

בינתיים, רחל החלה להופיע בתיאטראות, בתחילה באלו בהם עסק אלתרמן בתרגום ובהמשך – בזכות כשרונה הרב, קיבלו אותה גם בתיאטראות הידועים ביותר בארץ. בתיאטרון הקאמרי היא הופיעה בעשרות הצגות. במהלך הקריירה היתה גם מורה למשחק בבית צבי ובניסן נתיב. אך גם בימי השיא של הקריירה המשגשגת שלה – היא מעולם לא תפסה את כל עולמה. 

החינוך שקיבלה בבית, מלבד היותו יהודי קפדני, הכין אותה להיות רעייה ואשת משפחה נאמנה. כזו היא אכן הייתה כל חייה. "שום גינונים של שחקנית לא היו לי בבית. ידעתי היטב לבשל ולאפות, לדאוג לכל צרכי הבית ולשמור שלא יבואו אנשים הביתה, שלא תופרע עבודתו. תרצה היתה כל פעם מחדש מתפעלת מעבודתי הקשה ואומרת לי: אמא, אני נותנת לך את פרס קפלן לחריצות ויעילות". היא עבדה קשה גם מחוץ לבית, ולא נהנתה מאבק הכוכבים שנדמה היה שאלתרמן פיזר סביבו: "במקביל ניהלתי מאבק קשה ומתיש על המקום שלי בתיאטרון. ב'קאמרי' אף פעם לא ליקקתי דבש.."

מתוך 50 שנות תארטון 2
רחל מרכוס משחקת בהצגה "כנרת כנרת" שכתב בעלה נתן אלתרמן, 1961. מתוך הספר '50 שנות תיאטרון ישראלי – הקאמרי', עמ' 153

מרכוס חיה על הקו הדק שבין שני העולמות של המשפחה והקריירה. היא עשתה זאת בתקופה בה עירוב בין העולמות הללו לא היה נפוץ. הנסיון לשמור על איזון בין קריירה מושקעת מלאת חזרות ארוכות והופעות ליליות לבין חיי המשפחה לא היה תמיד קל. היא ידעה שהיא מהווה משענת רחבה ויציבה עבור שני אהובי ליבה: נתן ותרצה. אך נראה היה לפעמים שכל מה שעשתה לא היה מספיק ותרצה הקטנה סבלה מהיעדרויותיה של אמה בלילות.   

בערב לזכרה ששודר בערוץ 1, עודד קוטלר, שהיה נשוי לבתה במשך תקופה, סיפר על אותו שילוב שהיה בעצם מהותה של רחל (או רוחל'ה כפי שהוא מכנה אותה): "מה שהיה משגע את הסביבה שלה היה הסתירות והניגודים באופיה. היא הייתה הרבה יותר מאשר אדם אחד בתוכה. הידיים שלה עוד הריחו מבצל ושום מהבישול המופלא שלה והיא כבר הייתה בדרך לבלאדות הסקוטיות של אלתרמן. היא הייתה כישרון אדיר; שופע, ספונטני, מלא דמיון, מלא חן, מלא הומור, משהו שעולה על גדותיו."

Whatsapp Image 2024 02 08 At 13.56.58 (1)
רחל מרכוס בהצגה "שובי שבא הקטנה". מתוך ראיון שפורסם עמה בכתב העת 'במה' לעניני אמנות תיאטרונאית, גיליון 103, תשמ"ו, עמ' 64-59.

בבית, היא נדרשה ליותר מאישה "רגילה" – החיים לצידו של משורר דגול ונודע כאלתרמן לא היו קלים: "חיי היו מלחמה מתמדת לשמור על השקט של נתן. זה לא היה קל לבלוע הכל, לספוג הכל… איפשרה זאת רק ההערצה הענקית שהיתה לי לכישרונו". לעיתים, זה היה נראה שהיא לא מקבלת כגמולה. מרכוס שילמה מחירים רבים וכואבים על נישואיה לגדול משוררי המדינה. היא התמודדה באומץ עם נטייתו לשכרות, עם יחסיו הכמעט סימביוטיים עם בתם תרצה, ועם הקשר הרומנטי ארוך השנים והידוע לכל עם המאיירת צילה בינדר. "הוא היה אדם קשה מאוד" היא אומרת בראיון אחר, "מסוגר, סגפן, מתבודד". ידיד משותף של בני הזוג מעיד: "עם השנים סדר יומו הפך לכפייתי. הוא לא ידע לשתות והיה חוזר הביתה בערב שתוי. הוא חי חיים כפולים, בגלוי, ובו בזמן גילה קנאות קיצונית, לא רציונלית, ביחס לרחל ולעבודתה כשחקנית."  

הארץ 6.3.1969
"רחל מרכוס תשחק תפקידים מרכזיים ב-3 מחזות חדשים", ידיעה מעיתון 'הארץ', 6 למרץ 1969.
Capture 1
רחל מרכוס עם נתן אלתרמן ובתם, תרצה, 1945.

חבר של בני הזוג תיאר את חייהם המשותפים הלא פשוטים לאורך השנים: "המפגש בין נתן לרחל היה מפגש בין משורר, אדם מסוגר ומסוגף, שחי על תקן של גאון לאומי לביו אישה שהופעה בפני קהל היה תמצית חייה. כך הפכו חייהם למאבק והתנגשות בלתי פוסקים, מסובכים מאוד, ורווי דרמות. בהתנגשות הזאת נשחקה תרצה, הבת היחידה".

כשרחל מספרת על החיים בין שני ענקי תרבות, יש בה הרבה כאב וגם השלמה: "אני הייתי מאושרת מן הקשר הזה [בין אלתרמן לביתו תרצה – י.א.]. מאושרת בצִלם. הערצתי את שניהם, בנוסף לאהבה שאהבתי אותם, והייתי מוכנה לכל. לא היו לי כל רגשתי נחיתות, אבל הרגשתי כמו נושא הכלים. הסאנשו פאנשה במשפחה."

גם כשקיבלה הכרה ממסדית וציבורית, היה ניכר שלא כל הפוטנציאל הטמון בה הוגשם. כשזכתה בפרס הלאומי לתיאטרון ע"ש קלאוזנר ב-69' אמרה: "אף פעם לא השגתי מה שרציתי באמנות, אבל אני משתדלת". לאחר מותו של נתן העלתה רחל ערב יחיד משל עצמה, בו הגשימה חלק משאיפותיה האומנותיות. המופע שלה נקרא "עולמו של ילד" והיו בו קטעי שירה ופרוזה.  

997003226250405171
כרזה מתוך הארכיון העירוני של תל אביב-יפו, 1969, עיריית תל אביב, שמור בספרייה הלאומית.

שבע שנים לאחר מותו של נתן, מתה בתה, תרצה. המוות המפתיע היה מכאיב במיוחד והותיר אותה כמעט לבדה. מרכוס השקיעה את עצמה בנכדים שכה אהבה, יעל ונתן, שנקרא על שם סבו. וכן כמובן, בתיאטרון, אותו עולם קסום שנתן לה תמיד מפלט ומשמעות.   

באותו ראיון אחרון שנתנה מרכוס לתמר מרוז היא אומרת: "אני קוראת את שיריו של נתן וזוכרת את מה שכתב, שמותר לתת לאדם נפשו בעד נפש זולתו. אינני מתחרטת על שום דבר. היה לי פיצוי מלא על הכל: הגעתי לשחקים אליהם איש לא הגיע." 

האם מן הראוי שנהרהר על ההשלמה שהייתה לה עם הבחירות בחייה? אולי נותר לנו רק לתהות אילו פסגות נוספות הייתה יכולה לכבוש לולא נישואיה והתמסרותה לאיש גדול זה. 

הארץ 16.12.1985
רבים התאבלו על מותה. עיתון 'הארץ', ה-16 לדצמבר, 1985.

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"

על ראש הטמבל בוער הכובע

נדמה כי כובע הטמבל מלווה את מדינת ישראל מאז ומתמיד | בלי ששמנו לב, עברו כבר 100 שנים מאז שהכובע הופיע לראשונה | למה קוראים לו כובע טמבל? מי המציא אותו, איזו מטרה הוא נועד לשרת, ואיך זה קשור לכינים? | בשדה, בחווה, בצבא וגם במוזיאון בניו-יורק – כובע הטמבל שולט

715 537 Blog 832

דוד בן גוריון חובש כובע טמבל, 1967. צילום: דוד אלדן, לע"מ

"אבל הטמבל איש טוב לב לכן נראה לו / לחלק לעם את כל מה שהיה לו / הוא התעורר בערימה של קש וזבל / בבגדים בהם נולד עירום וטמבל".

מילים ולחן: ולדימיר ויסוצקי. תרגום: יהונתן גפן

מעטים הם הסמלים האייקוניים הישראלים שהפכו על-זמניים וחלק בלתי-נפרד מהתרבות הישראלית; אפשר להגיד בבטחה שכובע הטמבל נמצא גבוה בראש הרשימה. קשה לחשוב על פריט אופנתי מזוהה יותר עם ה"ישראליות" – בין אם בעבר ובין אם בהווה, בצבא ובאזרחות, בעבודה ובטיול – כובע הטמבל הפך לחלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל. הוא מזוהה מאוד עם קיבוצים ועם התנועה החלוצית וההתיישבות. המאייר המיתולוגי דוש קיבע את מעמדו לדראון עולם כאשר צייר את הדמות המוכרת של "שרוליק", הילד-צבר הישראלי הנצחי, חבוש כובע טמבל. ואולם דוש לא המציא את כובע הטמבל, ולמעשה כיסוי הראש הכה-מוכר מלווה את מדינת ישראל כבר מאה שנים.

מתי "נכנס" הכובע לתוך התרבות הישראלית, ומאיפה הגיע? מדוע הוא נקרא כובע טמבל, ומה משמעות המילה "טמבל" בכלל?

997009638219105171
בלהה פרנקל מירון (משמאל) ונילי הורקין צועדות, חובשות כובע טמבל ועליו המדליות מצעדות אחרות


בגדי הפועל החדשים

כדי להבין איך נכנס כובע פשוט ולא אסתטי במיוחד, עשוי בד זול, להיכל התהילה של הציונות ומדינת ישראל – יש לחזור לשנות ה-20 של המאה ה-20. באותן שנים, תקופת העלייה השלישית והתבססות של דור חדש "ארצישראלי" ומקומי, החלו מתחים קלים בין הצברים לבין העולים, הוותיקים מהם. הישראלים החדשים רצו להבדיל את עצמם מהיהודים הגלותיים וליצור מראה חדש ומקומי, שייצג את הערכים הבולטים של התנועה הציונית: חלוציות, עבודה ומקומיות, ואחת הדרכים הבטוחות לכך היא אופנה. כך נוצר למעשה דגם הלבוש ה"פשוט", אופנה מקומית של פועלים וחלוצים ישראלים, ששאבה השראה מהאידיאולוגיה המפאי"ניקית הסוציאליסטית של אותם ימים. כובע הטמבל השתלב היטב באסתטיקה החלוצית של התקופה.

997009633804105171
כובע הטמבל נועד להחליף את כיסויי הראש שהיו נהוגים לפניו, כמו מגבעות וקסקטים. סתת האבן זליג פרידמן, חבוש כובע טמבל, מוקף בפועלים חובשי כובע קסקט, שנות ה-30, רחביה, ירושלים

בספרה "בגדי הארץ החדשה" מספרת ענת הלמן כיצד דגם בגדי העבודה הפשוט היה סוג של "אופנת נגד" שנועדה לסתור את הגנדרנות והקפדנות שאפיינו את האופנה העירונית שהתפתחה במקביל לדגם הפשוט (הלמן מכנה אותה "הדגם המהוגן"). הדגם הפשוט היה מרושל במכוון, כמו הכריז על חוסר חשיבות שלובשו מייחס לו; מכנסיים וחולצה פשוטים, לרוב בצבע חאקי, לצד חולצות פלנל או כותנה פשוטה. אופנת פועלים ישראלית זו התבטאה בצורה ברורה בתוצרת מפעלי "אתא" ("אריגים תוצרת ארצנו") והשלים אותה כיסוי הראש המוכר כל כך – כובע הטמבל.

Anat Heman
שרטוט של בגדי "הדגם הפשוט", מתוך ספרה של ענת הלמן

שלוש פינות לכובע שלי

כיסוי הראש הוא חלק חשוב מאוד בכל מלתחה, ולעתים קרובות הוא מייצג מעמד, אידיאולוגיה וכמובן דת ושייכות. לכובע הטמבל המקורי היו כמה תכונות מיוחדות: הוא יוצר מכמה חתיכות בד בצורה המזכירה משולש, שנתפרו יחד כך שקודקודיהן יגעו זה בזה, ועוד פיסת בד רחבה שנתפרה לחלק התחתון כך שהיא מרחיבה את קוטרו של הכובע. בניגוד לכובעים בעלי צורה דומה שנתפרו מחתיכה אחת של בד, כובע הטמבל ה"מקורי" תוכנן כך שהוא יוכל להתקפל בצורה נוחה ולהיכנס לכיס בלי לתפוס הרבה מקום, או לשמש כמטלית לניגוב זיעה. הכובע הפשוט וכמעט חסר-הצורה עמד בניגוד מובהק למגבעות, לצילינדרים ולקסקטים שהיו נהוגים בעיר, ועלות ייצורו המינימלית הפכה אותו לפתרון זמין וקל בהרבה ביחס לכובעים אחרים שהיו יקרים מאוד באותה תקופה. כובעי הטמבל הראשונים החלו להיראות באמצע שנות ה-20, ובאמצע שנות ה-30 החלו לייצר אותם במפעלי "אתא".

997009703416005171
כובע טמבל "מקורי", ניתן לקיפול, הישר מקיבוץ עין-השופט

בשנות ה-50 הפך כובע הטמבל לסמל מוכר ואופייני לדמות הישראלי והצבר, ולדמותו של "שרוליק" שצייר המאייר והקריקטוריסט דוֹש (קָרִיאֵל גַרדוֹש), ניצול השואה שעלה לישראל מהונגריה, יש חלק גדול בכך. דמותו הפשוטה ייצגה את כל מה שהצברים רצו להבליט כנגד היהודי הגלותי, במיוחד אחרי השואה, וכובע הטמבל שתמיד חבוש לראשו היה אחד הסממנים הבולטים לכך.

פוליטיקאים ישראלים חבשו כובע טמבל בהופעות ציבוריות, עולים חדשים קיבלו כובעי טמבל כסימן היכר של מקומיות, ובמחתרות ישראל ולאחר מכן בצה"ל חבשו גרסאות צבאיות של כובע הטמבל. שיא הפופולריות של כיסוי הראש הישראלי היה בין שנות ה-50 לשנות ה-70, והוא התקבע כסמל ישראלי לחלוציות, עבודה, מקומיות וציונות.

אחרי מלחמת יום כיפור, עת האתוס הישראלי של הצבר התערער ומתחים חברתיים צפו על פני השטח, החלה לרדת קרנו של כובע הטמבל. השד העדתי יצא מהבקבוק והכובע הפשוט, שאכן היה מזוהה עם הקיבוצים ותנועות העבודה של הציונות המוקדמת, הפך להיות גם סממן פוליטי. אנשי הקיבוצים והמושבים שהיו מזוהים עם הכובע באופן מובהק החלו להמעיט בשימוש בו, ושמו – טמבל – הפך גם למושא ללעג.

טמפלרים, תורכים, ושאר כובעים

לפני שנבין מאיפה הגיע כובע הטמבל ומתי נראה לראשונה, כדאי להתעכב על המונח "טמבל" בפני עצמו. כינוי הגנאי הכמעט-חביב הזה הפך לחלק בלתי-נפרד מהשפה העברית החדשה, ולעתים נדמה כאילו היה איתנו תמיד; אולם המילה "טמבל" מקורה כלל אינו בעברית. מחקר קצר בנושא מראה כי המילה "טמבל", ובגרסה דומה "טנבל", נמצאת בלא מעט שפות, בינן כמובן עברית, תורכית, ערבית, יוונית, רומנית, סרבית, וכן הלאה; מקורה בפרסית, ומשמעה "עצלן". לעברית המילה הגיעה ככל הנראה דרך התורכית בה דיברו העות'מאנים בזמן השלטון התורכי בארץ, ובאופן דומה גם בערבית מקומית משתמשים באותה מילה – "תמבל". בין עצלנות לטיפשות המרחק קצר, וכך התקבעה משמעות המילה בלהגים המקומיים – עברית וערבית פלסטינית – ככינוי גנאי כללי. ניכר כי מראהו המטופש של הכובע זיכה אותו בשם זה, אולם סיפורים שונים מביאים מגוון הסברים לתופעה.

עד לזמן כתיבת שורות אלה קיים עדיין ויכוח אודות מוצאו של כובע הטמבל, מי המציא אותו ואיפה, ומדוע הוא מכונה כך. אגדה אורבנית מוכרת היא שהכובע הובא לארץ על-ידי המתיישבים הגרמנים-טמפלרים שהתיישבו פה באמצע המאה ה-19, והיה קרוי "כובע טמפל" על שמם. לכאורה, עם ההגעה לארץ, כונה הכובע "טמבל" משום שזו הייתה הדרך בעגה הערבית המקומית להגיד "טמפל". קשה מאוד למצוא הוכחות ל"הסבר" זה, ולמרות זאת הוא שב ומופיע בסיפורים שונים, והפך עם הזמן לחלק מהפולקלור של כובע הטמבל. מקרים נוספים של דמיון למילה "טמבל" הציעו הסברים שונים: היו שטענו שמקור השם הוא ב"Dunce cap" ("כובע שוטים") האנגלי והאמריקאי, שמזכיר במידת מה את צורת הכובע ועל כן הכובע כונה "טמבל", ואחרים מזהים את הדמיון למונח האנגלי "dumbbell", שמשמעו משקולת, ומשמש כינוי עממי לשוטים וטיפשים. ואולם, נראה כי גם במקרים אלה מדובר באגדות אורבניות שהתווספו לסיפורים על אודות הכובע לאורך השנים.

כינים בין מקווה ישראל לתל-אביב

את ההסבר המשכנע ביותר למוצאו של כובע הטמבל ניתן למצוא בדברי הימים של בית הספר החקלאי הראשון בארץ, מקווה ישראל. אחד השמות הנוספים בהם מוכר כובע הטמבל הוא "כובע מקוואי", על שם בית הספר המיתולוגי. ציטוט מפורסם של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ב-1948, גורס כי "הכובע האוסטרלי הופך כל טמבל להעלד ("גיבור" ביידיש) ואילו הכובע המקוואי הופך כל העלד לטמבל". מסופר כי חניכי בית ספר מקווה ישראל היו הראשונים להשתמש בכובע הטמבל, היות והוא היה פתרון זול עבור כמות גדולה מאוד של תלמידים שהיו צריכים כיסוי ראש אחיד וזול לעבודה בשדות. חוקר הכובעים דנצ'ו ארנון העיד כי צאצאיו של הכובען התל-אביבי נחמיה קירש סיפרו כי האחראית על המשק בבית הספר מקווה ישראל פנתה לאביהם בבקשה ליצור כובע להגנה מפני השמש עבור התלמידים, שאפשר יהיה לקפלו בקלות מבלי לפגוע בו. הוא יצר כובע מבד פיקה בצורה נוחה לקיפול, וזו הייתה ראשיתו של כובע הטמבל. החובשים אותו, לרוב כאמור ממעמד הפועלים, שיוו לעצמם מראה מגוחך למדי – ועל כן זכו בכינוי המתאים; לעתים מספרים שהעירוניים בתל-אביב ראו את הפועלים שמגיעים מהשדות, חובשי כובע חסר צורה, זלזלו בהם, ועל כן הדביקו להם את כינוי הגנאי "כובע טמבל".

997005985900405171
הכנת כנות לכרם הענבים מקווה ישראל 1933. חבושים בכובע טמבל

סיפור פולקלור דומה הקשור במקווה ישראל מספר כיצד זמן קצר לפני שמאות תלמידי בית הספר החקלאי היו אמורים לנסוע כולם להצגת תיאטרון בעיר העברית תל-אביב, התגלה כי הם כולם נדבקו במכה קשה של כינים. עקב כך נאלץ צוות הפנימיה לגלח את ראשם של כל החניכים, כנהוג באותה תקופה. ואולם, אי אפשר היה לשלוח אותם כך, גזוזי ראש, להצגה במוסד מכובד כמו התיאטרון בתל-אביב; לפיכך "אולתר" במהירות כובע פשוט מכמה חתיכות בד, ותלמידי מקווה ישראל הוכרחו לחבוש אותו כדי לכסות את קרקפתם. בהגיעם לתיאטרון בתל-אביב ראו אותם התלמידים העירוניים – "ילדי השמנת" – ומרוב שמראם היה מגוחך, קראו "הנה הטמבלים עם הכובע", והשאר היסטוריה. מקווה ישראל מתגאים בהיותם חלק מהמורשת של כובע הטמבל, ואף הקימו סדנאות עבודה בתוך בית הספר שבהן תפרו את הכובע.

טמבל, אבל לפניך

כובע הטמבל מלווה את ישראל כבר מאה שנים. הוא עבר בין השדות והחלוצים, דרך המחתרות והצבא, ולבסוף הפך להיות חלק בלתי-נפרד מהנוף הארצישראלי. כיום כמעט כל כובע בעל צורה דומה מכונה באופן אוטומטי "טמבל", אפילו אם מדובר בכובע "דלי" שאי אפשר לקפל בצורה נוחה כמו כובע טמבל "מקורי". הוא נקשר בדמות הישראלי החדש – הצבר, נכנס גם לפנתיאון האופנה המקומי והגיע עד לאחד מהמוזיאונים המפורסמים בעולם – MoMa בניו-יורק – כאייטם תרבות על-זמני. הוא היה חלק ממאבקי השד העדתי והפך לסמל לאומי בעיני כל עולה חדש שהגיע לארץ. בין אם הומצא במקווה ישראל ובין אם לא, ומבלי לדעת לבטח איזה מהסיפורים על אודות מקור השם הוא בהכרח הנכון, אפשר להכריז בבטחה שהכובע המצחיק הזה פה כדי להישאר – ומי שלא מכיר בכך, כנראה פשוט טמבל…