אי שם בהרי הגליל, לפני אלפיים שנה, ישב רבי חנינא בן תרדיון, ועשה מעשה שלא ייעשה: הוא לימד את ילדיו תורה. את בנו וגם – את בתו, כשווה בן שווים. הבת מגדילה לעשות והופכת לתלמידה חכמה אף יותר מבנו, לזו שממשיכה את הדרך. קראו לה ברוריה והיא היתה האישה היחידה אי פעם שנקראה "תנא", כלומר אחת מחכמי ישראל שדבריהם השתמרו בספרות התלמודית בתקופת המשנה והגמרא.
בילדותה נראה שאביה לימד אותה תורה ממש כאילו היתה גבר, ונראה שמתפתחת תחרות סמויה בינה לבין אחיה שכנראה לומד יחד איתה. כשניגשים אל רבי חנינא בן תרדיון בשאלה הלכתית על כשרותו של תנור, במקום לתת תשובה ישירה הוא מצטט את דברי ילדיו. הוא מסביר את המחלוקת ההלכתית ביניהם, ור' יהודה בן בבא מגיב לדברים ומצהיר – "יפה אמרה בתו מבנו". גם במקום נוסף מובאים דבריה לפני רבי יהושוע והוא מצהיר – "יפה אמרה ברוריה".
דווקא הרגעים בהם היא נתקלת במוות בחייה חושפים בפנינו טפח מאישיותה. המוות של אחיה, המוות של אביה ובסופו של דבר גם תיאור מותה שלה. על אחיה מספרים כי הוא יצא לתרבות רעה ונהרג על ידי הליסטין (שודדים). בלוויה שלו, אף אחד מבני המשפחה לא שותק והם כולם מוכיחים אותו על מעשיו הרעים. ברוריה, אביה ואמה מביעים את מורת רוחם מהדרך שבה בחר בנם.
אבא שלה, נתפס על ידי הרומאים כשהוא לומד ומלמד תורה למרות שהם אסרו זאת ולפיכך מוצא להורג בדרך אכזרית ביותר: עוטפים את גופו בספר התורה ומבעירים את האש. הוא נשרף יחד עם ספרו. באותה שעה, עומדת ברוריה בתו לידו ושואלת אותו "אבא, אראך בכך?". היא רואה את אבא שלה סובל ושואלת למה ככה היא צריכה לראות כך את אביה. ואולי גם שואלת את שאלת השכר והעונש, מדוע מגיעה לאביה מיתה נוראית כזו. אבל אבא שלה לא מתבלבל. אם הייתי נשרף לבד היה לי קשה, הוא עונה. אבל כיוון שאני נשרף יחד עם האותיות של ספר התורה אני יודע שעוד יהיה עתיד, שעלבוני ועלבון התורה עוד יידרש מהרומאים.
רבי חנינא בן תרדיון מוסיף לדבר וטובע את הביטוי "גווילין נשרפין ואותיות פורחות". הוא מסביר לברוריה וגם לנו, בדורות הבאים אחריו, כי יש רגעים קשים בחיים שלנו, רגעים בהם נראה שהכל אבוד. אבל האותיות, הרוח, ממשיכות לפרוח ולרחף באוויר. ספר התורה הספציפי הזה אולי נשרף, אבל האותיות יחיו עוד אלפי שנים קדימה וגם הסיפור שלו ושל בתו.
בתוך האווירה הזו גדלה ברוריה. היא גדלה בבית בו היא יכולה ללמוד על אף היותה אישה. היא גדלה בבית בו הלימוד הוא ערך עליון ומקודש. עדיף אפילו למות, רק לא לחיות ללא למידה. וככה, ברוריה מתעצבת כתלמידת חכמים ראשונה במעלה. עד כדי כך מוערכת חכמתה בעולם של חז"ל שכאשר מנסים לנזוף בתלמיד שמבקש ללמוד משהו בצורה מהירה התגובה היא – אם ברוריה לא יכולה, גם אתה לא תצליח. כי ברוריה הרי היתה חכמה יותר מכולם. מה שהיא לא הצליחה, כנראה שאף אחד לא יכול : "ומה ברוריה אשתו של רבי מאיר בתו של רבי חנינא בן תרדיון שלמדה שלוש מאות שמועות ביום משלוש מאות חכמים ואפילו כך לא יצאה ידי חובה בשלוש שנים ואתה אמרת בשלושה חודשים?"
ובכל זאת, לא קוראים לה הרבנית ברוריה, גם לא התנאית ברוריה. גם כשמפארים את חכמתה בתלמוד תמיד מזכירים: היא בתו של רבי חנינא בן תרדיון. היא אשתו של רבי מאיר. רק דרכם היא יכולה להביא את חכמתה לידי ביטוי. בסיפורים המובאים בתלמוד אודותיה, כמעט תמיד מספרים על אינטראקציה שלה עם אביה או עם בעלה. באחד הסיפורים על רבי מאיר וברוריה מספרים לנו שיש לרבי מאיר שכנים שמצערים אותו, הם מתעללים בו עד כדי כך שהוא מתפלל שהם ימותו. ברוריה שומעת זאת וחולקת על דרך הפעולה שלו. היא מצטטת פסוק מתהילים בו כתוב "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם". ומסבירה לו שהוא צריך להתפלל שאותם בריונים יפסיקו לחטוא ולהציק לו ולא שהם ימותו. שמי שצריך למות אלה החטאים ולא החוטאים.
בסיפור זה, כמו בסיפורים נוספים, ברוריה היא המובילה בזוגיות שלה ושל רבי מאיר, היא זו שמלמדת אותו, שנוזפת בו, שקוראת אותו לסדר, שמסבירה לו את הפסוקים שהוא הבין לא נכון. רבי מאיר הוא אחת הדמויות החזקות בספרות חז"ל. ובכל זאת, בכל שיחה של אשתו ברוריה ושלו, התלמוד מספר לנו כיצד הוא לומד ממנה משהו חדש.
ולמרות כל זאת, מעשית, היא נשארת בצל. היא לא נמצאת כמעט בבית המדרש, היא לומדת מהבית. בתחילה עם אביה, אחר כך מול בעלה. אנחנו כמעט לא שומעים אותה עומדת בפני עצמה לבד מול חכמים אחרים ומרביצה בהם תורה. רוב החכמה הגדולה שלה לא השתמרה ולא עברה אלינו. היא כמעט לא מופיעה בדיונים הלכתיים כדמות בפני עצמה ואנחנו לא שומעים אותה חולקת על חכמים בני דורה.
רק פעם אחת אנחנו שומעים אותה בשיחה עם תלמיד חכם בן דורה. ושם, זו לא שיחה של תורה, זו שיחה על היותה אישה. רבי יוסי הגלילי יוצא אל הדרך ושם, מחוץ לבית המדרש, הוא פוגש אותה. "באיזו דרך נלך ללוד?" הוא שואל אותה. והיא עונה לו – "גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה היה לך לומר באיזה ללוד".
כשתלמיד חכם סוף סוף שואל אותה שאלה, זו אינה שאלה שקשורה לעולם התורה, זו לא שאלה של בית המדרש, זו סתם שאלה על כיווני הדרך. ברוריה, הידועה בחוכמתה החריפה, לא נשארת חייבת. אם אני רק אישה מבחינתך ולא תלמידת חכמים, אסור לך בכלל לדבר איתי, היא אומרת לו. ואולי גם קצת נוזפת על כך שהוא רואה בה סתם 'אישה' ולא את תלמידת החכמים שהיא באמת. השיחה מתרחשת בחוץ, בדרך, ומרמזת כנראה על העובדה שאין לחכמתה של ברוריה מקום של ממש בבית המדרש. בסופו של דבר, למרות רוחב ידיעותיה, היא נשארת במעמד הנמוך של אישה. כזו, שאין להרבות איתה בשיחה.
סופה של ברוריה הוא סוף עצוב וגם חידה מסתורית.
מסופר כי רבי מאיר עובר לבבל. לכאורה, כדי לברוח מהשלטון הרומאי. אבל לפי טענה אחרת בתלמוד, הוא בורח משום "מעשה דברוריא". המעשה עצמו לא מפורט בתלמוד עצמו, אבל הוא מופיע בפירוש רש"י. לפי האגדה, ברוריה ליגלגה על חכמים שאמרו "נשים דעתן קלה". כדי להוכיח לה שהיא טועה והם צודקים, רבי מאיר שולח אליה את אחד מתלמידיו שינסה לפתות אותה לדבר עבירה (מינית). בסופו של דבר היא מתאבדת והוא, רבי מאיר, בורח בשל הבושה.
הסיפור הזה הוא סיפור קשה מאד. במקום האור הגדול של תלמידת החכמים האחת והיחידה שיש לנו, הוא מאפיל על זכרה באשמת מיניות מופקרת ובושה. פרשנים וחוקרים מתווכחים לא מועט על מקור הסיפור הזה, ועל השאלה האם הוא מהימן מבחינה היסטורית ואם אכן רש"י בעצמו הביא אותו בפירושו או שמדובר בתוספת מאוחרת יותר של עורך לא ידוע.
האם כך באמת סיימה ברוריה את חייה, או שאולי היה קשה למישהו לשאת את עובדת היותה אישה, עד כדי כך שנדרש סיפור מחריד שירתיע נשים נוספות מלהתקרב לעולם לימוד התורה?
בין אם הסיפור נכון היסטורית ובין אם ברוריה סיימה את חייה בדרך אחרת, ברור כי היו מי שלא יכלו לשאת את חכמתה של האישה לצידם את העובדה שאישה מסוגלת לעבודת לימוד כשלהם ואולי, אף עולה עליהם בחוכמתה כפי שמתואר בכתובים. ולכן, או שהפילו אותה באמצעות תכסיס או שהפילו אותה באמצעות סיפור. כך או כך, המסר ברור: נשים צריכות להתרחק מלימוד תורה.
במאה התשע עשרה, אישה משכילה בשם טויבה סג"ל כותבת מאמר בכתב עת הגליציאני העברי. ובו היא מאשימה את הדור שלה, כי אפילו בימים של השכלה ושחרור לא נותנים לנשים העבריות להיות שותפות בלימוד ובמשפט כמו בימי קדם. טויבה סג”ל מסיימת את המאמר שלה במילים קשות: “הלוא יתן הקורא אמון לדברי, אם אומר כי חטאת האנשים האלה גדלה מהורג נפש, כי בידיהם יהרסו וימיתו את חושינו וכישרונותינו”.
טויבה סג"ל מזכירה לנו כי הדרת נשים ממעטת את החוכמה של הדור כולו. כי כאשר מרחיקים את ברוריה מבית המדרש בעצם מונעים מאיתנו את החוכמה שלה. ברוריה היתה אחת. תלמידת חכמים ותנאית שהעזה לפרוץ את גבולות בית המדרש, שהעזה להתווכח עם חכמים, שהעזה להפיץ את תורתה. אבל גם את הסיפור שלה אנחנו לא מכירים במלואו. וגם בסיפור שלה אנחנו שומעים שוב ושוב כמה נמנע ממנה ללמוד בשל היותה אישה. מי יודע כמה עוד נשים כמוה אבדו לנו במהלך ההיסטוריה, כמה תורה וחכמה לא שמענו בשל ההדרה וההשתקה. והלוואי שבימים אלו נעז לפתוח את השערים לגמרי ולאפשר לכל אישה ואישה את מקומה. אחרת, מספרת לנו טויבה סג"ל, לא רק הנשים מפסידות. העולם כולו מפסיד את חוכמתם.
לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"
