כל מי שעוקב מעט אחר מסלול חייה של חנה סנש מגלה מהר מאוד את החוט ששזור לאורך הביוגרפיה שלה: חנה סנש לא הפסיקה לכתוב. היא כתבה בילדותה, וחיברה שירים וסיפורים אפילו עוד לפני שלמדה לכתוב בעצמה. היא כתבה בשנות נערותה, והתקבלה למועצה הספרותית של בית הספר היוקרתי שבו למדה (אך נאלצה לוותר על כך מסיבות אנטישמיות). היא כתבה מרגע שהגיעה לארץ ישראל – בתחילה בהונגרית ומהר מאוד גם בעברית – והיא כתבה גם על אדמת אירופה, לאחר שיצאה למשימת הצניחה שממנה לא שבה.
סנש כתבה עד הרגע האחרון ממש. היא כתבה למשל שיר אפילו בין כתלי הכלא. אך אוסף חנה סנש אוצר גם את השורות האחרונות שכתבה בחייה. לאחר שהוצאה להורג נמצא על שמלתה פתק קטן, קצרצר, כתוב הונגרית. הנמענת היא אמה של חנה, קטרינה, ובפתק מעריכה דווקא סנש – שכתבה כל חייה – את ערכה של השתיקה. בפתק כתוב כך: "אמא יקרה, איני יודעת מה לומר לך. אגיד רק זאת: אלפי תודות, וסלחי לי, אם תוכלי. הרי אין כמוך מבינה שמילים לא נחוצות כאן. באהבה גדולה, בתך". הפתק הזה שמור כעת באוסף חנה סנש בספרייה הלאומית.
הפתק האחרון שכתבה חנה סנש. נמצא על שמלתה לאחר הוצאתה להורג. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן
זה לא היה הפתק או המכתב היחיד שכתבה סנש בזמן שהותה באירופה. כידוע, עזבה סנש את הארץ בינואר 1944. במרץ הוטסה לאיטליה, וזמן קצר אחר כך כבר צנחה ביוגוסלביה, בלב כוחות האויב. היא הסתובבה בין כוחות הפרטיזנים במשך כשלושה חודשים, מחכה לשעת כושר להמשיך במשימה ולהסתנן להונגריה, ארץ מולדתה. בתחילת חודש יוני 1944 סברו כנראה כי הגיעה השעה – אך סנש נלכדה עוד באותו היום, שעות אחדות לאחר שחצתה את הגבול. היא הואשמה בריגול ונכלאה במשך כחמישה חודשים, עד ליום הוצאתה להורג.
חנה סנש בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן
לאורך השנים נודעו הסיפורים על מה שהספיקה לכתוב במהלך החודשים בקרב הפרטיזנים ואפילו במהלך תקופת מאסרה. כך למשל סיפורו של אחד מהשירים הידועים ביותר שכתבה סנש, "אשרי הגפרור". פעמים רבות סופר כיצד העבירה את הפתק שבו כתבה את ארבע השורות הבודדות של השיר לחברה הצנחן ראובן דפני, רגע לפני שעברה את הגבול להונגריה, שבה נלכדה. דפני סיפר כיצד ביקשה ממנו להחזיר את הפתק במקרה שהיא לא תחזור מן המשימה, וכיצד הוא השליך אותו באומרו שאין סיכוי שהיא לא תחזור. למרבה המזל, שב לחפש את הפתק ומצא אותו. כיצד בדיוק התגלגל לארץ ישראל – זאת לא יודעים – אך מדובר באחד מהשירים האחרונים שכתבה. הפתק המקורי בכתב ידה של סנש שמור כיום בקיבוץ לוחמי הגטאות.
"אשרי הגפרור" בכתב ידה של חנה סנש. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן
בנובמבר 2020 החליטה משפחת סנש להפקיד את אוסף חנה סנש בספרייה הלאומית, ואיתו הגיעו אל הספרייה עוד כמה פתקים ומכתבים שאותם כתבה סנש לאחר שעזבה את הארץ לטובת משימתה המסוכנת. בין עשרות הפריטים אפשר למצוא שני פתקים ששלחה סנש לאמה קטרינה ולאחיה גיורא ב-13 במרץ 1944, יומיים לפני צניחתה. שני פתקים קטנים, כתובים בעיפרון בשפה ההונגרית. סנש כתבה לאימה, שעוד שהתה אז בבודפשט: "אמי יקירתי, בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אליך, אך רחוקה כאחד. אנא סלחי לי ונסי להבין אותי. מיליון חיבוקים. אנה". בתחתית הפתק כתבה את התאריך. מאחור כתבה בעברית "לאמא" וחתמה בשמה המחתרתי, הגר.
הפתק ששלחה חנה סנש לאמה קטרינה, ימים ספורים לפני צניחתה באירופה. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן
הפתקים הללו ועוד מכתבים נוספים ששלחה סנש בעת ששהתה באירופה הם מעין שביל בו אפשר לצעוד בעקבותיה של סנש במהלך המשימה המסוכנת באירופה. דרישות שלום, בקשת סליחה, ואפילו כמה שירים: את כל אלה הספיקה סנש לכתוב בחודשים האחרונים לחייה, עד הרגע האחרון.
בר המצווה האחרון לפני ליל הבדולח
בבית הכנסת רייקה שטראסה שבברלין, פרדי קרא בפרשת האזינו שבועות בודדים לפני שאפלה ירדה על אירופה
Fredi Bachner and the Rykestrasse Synagogue, the site of his 1938 Bar Mitzvah
בתקופה שבה אבי ציין את בר המצווה שלו בברלין, היטלר היה בשלטון זה חמש שנים. היה זה באוקטובר 1938, ועל היהודים כבר הוטלו איסורים רבים שהגבילו את השתתפותם בחיי היומיום בגרמניה. הבכנרים היו נואשים לעזוב את גרמניה, אבל ניסיונותיהם להשיג ויזות עלו בתוהו.
אף על פי שהמצב היה קשה, בני המשפחה לא יכלו לדמיין ששבועות ספורים אחרי בר המצווה של פרדי בכנר, בתי כנסת ברחבי אוסטריה וגרמניה יושמדו באירועי ליל הבדולח. אחד מבתי הכנסת הללו היה רייקה שטראסה, שם עלה פרדי לתורה.
בית הכנסת רייקה שטראסה, ברלין. מתוך המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית, האוספים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית
יעברו שנים רבות עד שבית הכנסת ברחוב רֶיְיקֶה יציין בר מצווה נוספת.
אבי נולד בברלין ב-28 בספטמבר 1925, י' בתשרי, יום הכיפורים. העובדה שנולד ביום כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה, הייתה משמעותית עבורו במיוחד, מסיבות שהבנתי אף אני מאוחר יותר.
ברלין בתחילת המאה ה-20. מתוך המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית, האוספים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית
האנטישמיות הייתה רווחת בתקופת ילדותו של פרדי. ב-1935, כשהיה בן 10, נשללה אזרחותו הגרמנית, וכיהודי נאסר עליו ללמוד בבית ספר ציבורי. בהיותם יהודים שומרי מצוות, הבכנרים המשיכו לשמור על דתם, ופרדי הלך לבית הספר שבבית הכנסת רייקה שטראסה.
הוא חבר לתנועות נוער כמו בר כוכבא ומכבי, ולקח חלק באירועי הספורט, הטיולים והמפגשים שארגנו. פרדי נהג לציין לטובה את הקהילה היהודית. הקהילה הייתה "הדבק ששמר עלינו יחד", אמר. "הם דאגו שנהיה שמחים ועסוקים".
כינוס של מכבי ברלין, 1937 (בתמונה, נדב מאן). מתוך אוספי בית הספר הריאלי העברי בחיפה, האוספים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית
בר המצווה של פרדי התקיים בי"ג בתשרי. פרשת השבוע הייתה "האזינו", שאותה קרא פרדי לצד ההפטרה. יחד איתו, נכחה במקום קבוצה קטנה של חברים ומכרים שנותרו עדיין בברלין.
חלקה העיקרי של פרשת האזינו מוקדש לשיר של משה לאלוהים. זהו השיר האחרון ששר הנביא לפני מותו. בפסוקים, מזכיר משה לבני ישראל שאף שאלוהים העניש אותם על עבירותיהם, הוא גם חידש את הברית עימם, סלח להם וגאל אותם.
אבי זוכר בבירור את הדברים המנבאים רעות שנשא הרב בפני הקהילה במעמד זה – אזהרתו שהמצב יחמיר בהרבה קודם שישתפר. "צריך לעבור את הלילה כדי להגיע ליום", אמר הרב.
הבכנרים לא יכלו להעלות על דעתם שהדיוקן המשפחתי שצילמו לרגל בר המצווה של פרדי יהיה, למעשה, התמונה המשפחתית האחרונה שלהם.
דיוקן משפחת בכנר. צולם לרגל בר המצווה של פרדי, 1938 (באדיבות אלן בכנר גרינברג).
בימים ובשבועות שאחרי בר המצווה של פרדי, לילה ירד על ברלין. המצב הסלים דרמטית ב-28 באוקטובר, כש-17 אלף יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה, כולל אביו של פרדי, נעצרו ואולצו לחצות את הגבול לפולין.
ליל הבדולח ("קריסטלנאכט" בגרמנית) אירע בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938. מדובר היה במתקפה אלימה, הרסנית ומתואמת על בתים וחנויות יהודיות, וכן על בתי כנסת. למחרת היה שקט בחוץ ופרדי הלך לבית הספר.
"הווילונות נתלשו מהחלונות", סיפר מאוחר יותר, "ובית הכנסת שמאחורי בית הספר הוחרב לגמרי. ארון הקודש היה פתוח לרווחה; ספרי התורה וספרי קודש נוספים הושלכו על הרצפה והוצתו". ליל הבדולח היה נקודת מפנה עבור יהודים ברחבי אוסטריה וגרמניה.
"יום שחור לגרמניה". כך הטיימס של לונדון תיאר את אירועי ליל הבדולח, כפי שדווח בפלסטיין פוסט כמה ימים לאחר האירועים. למאמר המלא, לחצו על התמונה
והחשכה התעבתה והלכה.
פרדי ואמא שלו, "מוּטי", נותרו לבדם בברלין. הם דאגו, ובצדק, שלא יצליחו לכלכל את עצמם. בצר להם, פינו את דירתם, מכרו את רכוש המשפחה ושכרו חדר קטן בדירת השכנים. לאחר כמה חודשים, הם קיבלו אישור להצטרף לאביו של פרדי בעיר הולדתו, כשאנוב שבפולין – עיירה הממוקמת כעשרה קילומטרים מאושוויינצ'ים, לימים אושוויץ.
המשפחה עבדה בכפייה עד פברואר 1943, אז הנאצים רוקנו את הגטו. אביו של פרדי נשלח למחנה ריכוז, מוּטי נשלחה לאושוויץ, שם נלקחה ישירות לתאי הגזים, ופרדי עבר ב-27 החודשים הבאים בין חמישה מחנות ריכוז, בהם גריידיץ ואנברג.
ב-30 בספטמבר 1944, טרנספורט שיצא מאנברג, ועליו פרדי, הגיע לאושוויץ. היה זה בי"ג בתשרי. שש שנים קודם לכן, באותו היום ממש, ציין פרדי את בר המצווה שלה, עומד על הבימה שבבית הכנסת רייקה שטראסה וקורא בפרשת האזינו. כעת, עמד בשעריי אושוויץ, ממתין לגורלו.
שער הכניסה לאושוויץ. מתוך המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית, האוספים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית. (צילום: St. Mucha, מו"ל: מוזיאון אושוויץ בירקנאו)
האם יישלח מידית לתאי הגזים, מבלי שתהיה לו הזדמנות להינצל, או האם יורשה לעבוד בכפייה, כך שלפחות יהיה לו סיכוי הישרדות קלוש?
דבריו מבשרי הרעות של הרב היו עדיין טריים במוחו. היה חשוך ופרדי התפלל שלא יחשיך יותר.
"ידעתי שאני נמצא צעד אחד קרוב יותר למוות והתפללתי לאלוהים שידריך אותי", נזכר פרדי.
האם אלוהים יציל אותו, כפי שהובטח לעם היהודי בפרשת האזינו?
פרדי ניצל באותו היום, כמו גם בשאר הימים באושוויץ, בצעדת המוות הארוכה שלאחר מכן, ולבסוף במחנות הריכוז גרוס-רוזן ודכאו.
במאי 1945 הסתיימה המלחמה. "אחרי כל מה שעברתי", הודה אבי, "הטלתי ספק באלוהים ולא הייתי בטוח שאני רוצה לשמור על מצוות הדת. אך כשיום כיפור הגיע, חזרתי לבית הכנסת". אף על פי שפרדי עבר את מה שעבר, הוא היה אסיר תודה לאלוהים על שחס על חייו.
תעודת הזהות של פרד בכנר, 1946 (באדיבות אלן בכנר גרינברג).
פרדי היגר לארה"ב ב-1947. הוא התחתן וגידל משפחה בניו יורק, ולדת היהודית היה מקום חשוב בחייו.
בכל שנה, קרא בפרשת האזינו כפי שעשה בבר המצווה שלו, ובכל יום כיפור שימש כחזן בתפילת המנחה.
אני מבינה כעת שאבי הקפיד על מסורת זו כעדות לכך שהוא – כמו גם החיים היהודיים בכללותם – ניצלו.
פרד ואלן בכנר, 1958 (באדיבות אלן בכנר גרינברג)
אין ספק כי ההקפדה על המסורת היהודית הייתה קשורה אצלו גם בזיכרונותיו הנעימים מתקופת הילדות וחיברה בינו לבין התבגרותו בבית הכנסת ברחוב רייקה, שם הייתה לפחות מראית עין של נורמאליות בתקופה שהייתה הכול חוץ מנורמאלית.
אבי נפטר ב-9 בדצמבר, 2008. הפעם האחרונה שבה ביקר בבית הכנסת רייקה שטראסה הייתה בבוקר שאחרי ליל הבדולח, כשבית הכנסת הושחת וספרי התורה שבו הועלו באש. המבנה עצמו ככל הנראה לא נשרף עד היסוד משום שהגרמנים דאגו שהאש תפגע בבניינים הסמוכים. בית הכנסת חוּלל פעם נוספת לאחר שהצבא הגרמני השתלט על המבנה כדי להשתמש בו כמחסן.
בשנת 2005, 67 שנה לאחר ליל הבדולח, בית הכנסת רייקה שטראסה נחנך מחדש, אחרי שיפוץ בעלות של 7 מיליון דולרים, שהשיב לו את תפארתו שלפני המלחמה. מול בית הכנסת נמצא בית ספר, בדיוק כפי שהיה כשאבי היה ילד.
בית הכנסת רייקה שטראסה, מבחוץ. מתוך: אוסף המרכז לאמנות יהודית, האוספים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית
בית הכנסת נראה יפה בתמונות, ולא ניתן לזהות בו סימנים לליל הבדולח או לשנים האפלות שבהן היו הנאצים בשלטון. אבי היה בוודאי מתרגש מכך ששחזור בית הכנסת השיב לו את חזותו מתקופת בר המצווה שלו.
בית הכנסת רייקה שטראסה לאחר ששופץ (צילום: מיכאל הנטר אוכס).
אני מלאת התפעלות נוכח שיחזור בית הכנסת, אך לצד זאת, אני נזכרת בניצולי השואה ובנזק הבלתי הפיך שחוו.
כמו בית הכנסת, הם קמו מתוך האפר, שבורים ורצוצים. כמו בית הכנסת, הם הושחתו, עונו, וחוללו על ידי הגרמנים. אך בעוד שהמספרים שנחקקו בזרועותיהם וצלקותיהם הממשיות היו גלויים לעין, הפגיעה בנפשם הייתה חבויה יותר. רבים נראו שלמים מבחוץ, אך לא היה זה אלא ציפוי זול שאך בקושי הסתיר את הפגיעה המהותית בהם.
בניגוד לבית הכנסת, לא ניתן היה להרכיב אותם מחדש.
יום הולדתו של אבי חל השנה ביום כיפור, זו הפעם השלישית מאז נולד בשנת 1925. תכננתי לנסוע לברלין כדי לבקר בבית הכנסת רייקה שטראסה בזמן שקוראים בפרשת האזינו ביום כיפור, הוא יום הולדתו של אבי. רציתי להיות בבית הכנסת שבו חגג אבי את בר המצווה שלו ולדמיין אותו עומד על הבימה, מלא גאווה, עם החיוך השובבי הזה שלו.
רציתי להרגיש בנוכחותו.
רות ופרד בכנר, 2005 (באדיבות אלן בכנר גרינברג).
מגפת הקורונה ומגבלות הנסיעה בין ארה"ב לגרמניה פגעו בתוכוניותיי אלה. באופן אירוני, איני יכולה להיכנס לאותה המדינה שממנה אבי ומשפחתו ביקשו להימלט על נפשם ב-1930.
אני מקווה שאוכל לנסוע לברלין בשנה הבאה לרגל יום כיפור כדי לציין את חייו ומותו של אבי האהוב, ולעמוד באותו המקום שבו הגיע למצוות, הפך מנער לגבר יהודי, והאזין ברוב קשב לדבריו של הרב על אודות האפלה הצפויה ולאחריה – הגאולה.
"מחנות קיץ וחורף" – תנאי המחייה הקשים של המעפילים בקפריסין
אוסף תצלומים מארכיון הקיבוץ הדתי מספק הצצה לחיי המחסור והצפיפות של המעפילים בקפריסין, שהולידו לבסוף חיים חדשים
בתום מלחמת העולם השנייה התגברה תנועת ההעפלה. עשרות אלפי פליטים יהודים ששרדו את השואה ומאות יהודים מצפון אפריקה ביקשו להגיע לחוף מבטחים ולשקם את הריסות חייהם. בעזרת נציגי ה"הגנה" הם עלו על ספינות ועשו דרכם לארץ ישראל.
שלטון המנדט היה נחוש למנוע את הגעתם. בהיעדר מקום במחנה המעצר שבעתלית, הועברו מעפילים שנתפסו למן אוגוסט 1946 למחנות שהקימה ממשלת בריטניה באי קפריסין, ושהו שם חודשים ארוכים בתנאים קשים.
קפריסין
52,000 מעפילים, רובם משארית הפליטה, נכלאו במחנות הגירוש בקפריסין בתקופה שבין אוגוסט 1946 לינואר 1949. עדיין לא הספיקו להתאושש מחוויות המלחמה והעקירה, ושוב הושמו במכלאות, בין גדרות תיל גבוהות ומאיימות.
קפריסין
המעפילים שוכנו בחמישה "מחנות קיץ", בחוף המזרחי של קפריסין, ובשבעה מחנות חורף", בקרבת לרנקה. מחנה 55 היה ראשון "מחנות הקיץ" והמגורים בו – כמו בשאר מחנות הקיץ – היו באוהלים מאובקים, חסרי אמצעי חימום או קירור. המגורים – באוהלים ובצריפים – היו צפופים ביותר ונעדרי פרטיות. הריהוט היחיד בהם היה מיטות אשר שימשו גם כיסא, שולחן ומחסן. לא הייתה תאורה במגורים; מי שיכול להרשות לעצמו קנה בקנטינה מנורת נפט. האחרים נאלצו לאלתר פתילות מקופסת שימורים.
סביבת המחנות לאחר הגשם
מחנה 66 היה אחד מבין שבעת "מחנות החורף" שהמגורים בהם היו בפחונים – צריפים מפח מגולוון – מן הסוג המקובל בצבא הבריטי. בקיץ – להטו הצריפים ובחורף – היו קפואים.
הצריפים ב"מחנה החורף". ברקע: אוהלים שנוספו למחנה, כשהמקום בצריף לא הספיק להכיל את המעפילים החדשים שהובאו.
מעמדם המשפטי של המעפילים היה של שבויי מלחמה, אך ניתנה להם אוטונומיה מוחלטת בניהולם העצמי. הצבא הבריטי לא היה ערוך לטפל באוכלוסייה מגוונת כל כך ובסוגיות כגון בעיית המגורים המשותפים של משפחות, נשים בהיריון וטיפול בילדים ובתינוקות. המעפילים הגיעו למחנות כמעט בחוסר כול. הנשים והילדים סבלו במיוחד ממחסור חמור בלבוש. בד האוהלים היה דרך יצירתית לתפירת בגדים, אך מי שסבלו מכך היו המעפילים שבאו לאחר מכן ומצאו אוהלים הרוסים. הצבא הבריטי סירב להשלים את החסר, כעונש קולקטיבי על השחתת רכושו.
"מים" הייתה המילה הנפוצה ביותר במחנות, והמצרך הבסיסי החסר ביותר. מים הוזרמו למחנות רק שעות אחדות ביממה ולמחסור בהם הייתה השפעה ישירה על תנאי התברואה הקשים.
פחיות וחביות של מים ונפט. התורים למים היו מוקד להתרגזויות ולתסכולים.
הג'וינט היה המוסד היהודי היחיד שהבריטים התירו את פעילותו במחנות. בסיועו, הגיעו למחנות שליחים ארץ-ישראליים, רובם מקרב התנועות הקיבוציות, כדי לנהל את הפעילות החינוכית. הם לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. המתנדבים הארץ-ישראלים הקימו "כפר נוער" שבו רוכזו כ-2,000 ילדים ובני נוער שעמדו להיקלט במסגרות החינוכיות של "עליית הנוער" בהתיישבות העובדת. במקום הוקם בית ספר שהתבסס בעיקר על כוחות ההוראה הדלים שבקרב המעפילים.
חגיגת שבועות במגרש המרכזי – תהלוכת הילדים עם הביכורים, "הכוהנים", הריקודים והשמחה.
כ-8,000 ילדים ובני נוער – מגיל 6 ועד גיל 17 – שהו במחנות בקפריסין. אוכלוסיית הילדים הייתה מגוונת בהרכבה. היו בהם יתומי שואה, עקורים, יוצאי חוות הכשרה וחניכי תנועות נוער, במצב בריאותי, נפשי וחינוכי שונה.
ציבור המעפילים היה צעיר יחסית, ורובו מאורגן בתנועות נוער או במפלגות ציוניות. הנהגות המעפילים ושליחי התנועות יזמו ופיתחו שפע פעילויות חברתיות, תרבותיות וחינוכיות. במפקדים השונים שנערכו במחנות התפלגו המעפילים לשמונה תנועות ומפלגות אשר ייצגו כמעט את כל גוני הקשת הפוליטית ביישוב היהודי בארץ. התנועות החלוציות היוו רוב מוחלט בציבור המעפילים. הן ארגנו את משטר החיים במחנות בהתאם לקווי היסוד של תנועתם ועל פי סדר היום של הקיבוצים בארץ. המוטיבציה הציונית סייעה לחברי התנועות לעמוד בקשיים הרבים שזימנו תנאי החיים הקשים במחנות.
פעילות במחנה
ועד מחנה 55
ההשתייכות התנועתית העניקה למעפילים זהות מיוחדת וגאווה קולקטיבית.
מִפקד הפתיחה של מחנה "בני עקיבא", מסירת המפקד והתהלוכה
הארגון התנועתי מילא תפקידים חשובים והקל על ניהול חיים ציבוריים אוטונומיים. לכל אורך תקופת הגירוש בקפריסין שהו עם המעפילים במחנות אנשי הפלמ"ח וה"הגנה" – מפקדי הספינות והמלווים. הם ארגנו בסתר שיעורי נשק ואימוני הגנה עצמית והחלו להכשיר חלק מהמעפילים לשמש בבוא העת לוחמים. המסגרת הצבאית החשאית שהקימו נודעה בכינויה "שורות המגינים".
שגרת אימונים
כ-7,000 מתושבי המחנות הספיקו לקחת חלק במלחמת העצמאות לאחר שחרורם. נציג "שורות המגינים" היה אחראי לביטחון הפנימי של המחנות, לסדר ולמשמעת. צה"ל קלט את הרוב הגדול של מעפילי קפריסין, ורבים מהם הגיעו לעמדות פיקוד בכירות.
"המשטרה הפנימית" של המחנה
איגרות שנה טובה ממחנה המעצר בקפריסין; התצלומים שבאיגרות מדברים בעד עצמם
בח"ד נוסדה בגרמניה ב־1928 ומרכזה היה בהכשרת 'רודגס' (Rodges) (לימים – קבוצת יבנה). חבריה הקימו מרכזי הכשרה במדינות שונות באירופה וייסדו בארץ את תנועת הקיבוץ הדתי. "תפקידי הבח"ד לארגן ולקדם את ההכשרה המקצועית והרוחנית של חבריו בהתחשב בנטיותיהם האישיות ובצרכיה של ארץ ישראל."
הצבא הבריטי סיפק למעפילים מזון, לרוב בצורת שימורים. המעפילים, יוצאי מזרח אירופה ברובם, לא היו רגילים לרכיבי המזון ובמשך רוב התקופה היו על סף רעב. אמצעי הבישול הפרימיטייבים ואיכותו הירודה של המזון החריפו את המצוקה, אך הליכוד הפנימי והאמונה בצדקת הדרך העניקו את הכוח להמשיך.
בחדר האוכל של הבח"ד
פעילות במחנה בשבתות ובחגים התפתח מעין הווי של עיירה יהודית.
אחת הדמויות הבולטות בקבוצת הבנות של בח"ד בקפריסין הייתה זו של המורה והמדריכה רוחמה פרייליך. רוחמה נולדה ב־1921 בפולין וגדלה בקו'זניץ. במלחמת העולם השנייה הייתה פעילה בגטו, ב"חוג לעזרת חולים עניים" וכן לימדה וניהלה בית ספר לילדים יהודים.
רוחמה פרייליך על רקע מגדלי השמירה
עם חיסול הגטו הועברה רוחמה למחנות עבודה וריכוז. היא שרדה את מחנה המוות אושוויץ ושוחררה על ידי הצבא האדום השוודי. לאחר המלחמה נתקבלה רוחמה כמורה בבית ספר לפליטות שואה יהודיות מפולין, ובהמשך הצטרפה לבח"ד. בדצמבר 1946 עלתה רוחמה עם תלמידותיה על האנייה "אולואה" ("חיים ארלוזורוב"). האנייה נתפסה בידי הבריטים, וכל מעפיליה הועברו למחנות המעצר בקפריסין.
"הבית של רוחמה". ברקע: כביסה תלויה על חבל. במחנות לא היו תנאי כביסה ולא מים חמים, והסבון שהוקצב היה בכמות פחותה מהמינימום הדרוש
למעלה משנה שהתה רוחמה בקפריסין. היא המשיכה להדריך והייתה חברת מזכירות המחנה. במרס 1947 הגיעה לארץ, ונקלטה בקבוצת יבנה, שם הקימה את ביתה. רוחמה המשיכה לעסוק בחינוך ושילבה בו את אהבתה לאמנות ולקרמיקה. סדנאות אמנות ומלאכת יד רווחו מאוד במחנות קפריסין. מלבד התעסוקה שסיפקו, אפשרה פעילות היצירה למעפילים לעבד את החוויות הקשות שהתנסו בהן ולבטא את רגשותיהם. במפעלים הזעירים ובבתי המלאכה שהקימו המעפילים בקפריסין, הם ייצרו נעליים, בגדים, כלי עבודה, פתיליות וכריכות ספרים.
"הבנות של רוחמה" עוסקות במלאכת יד
רוחמה נפטרה בשנת 1991, והיא בת 70.
"מחנות המעפילים בקפריסין מציגים את אחד השיאים בתולדות שליחותה של תנועת העבודה החלוצית בתפוצות ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל." (דוד שערי, "מאפייני חברת המעפילים במחנות הגירוש בקפריסין", משואה, כה, אפריל 1997, עמ' 61)
עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 שהו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים, ובתחילת יולי 1948 החלה עלייתם לארץ. אחרוני העצורים שוחררו והועלו לישראל בסוף ינואר 1949.
דפיקות הגשם ודפיקות הלב
שני גיבורים עיוורים מנסים לפענח את המציאות העוינת שמסביבם. על הסיפורים "העיוורת" מאת יעקב שטיינברג ו"נקמה של תיבת זמרה" מאת גרשון שופמן
חנה, גיבורת הסיפור "העיוורת" מאת יעקב שטיינברג, לכודה בעולם שאינו מתחשב בה, ויכולותיה לפעול בתוכו מוגבלות – גם פיזית, בשל עיוורונה, וגם חברתית, בשל מעמדה הנמוך כאישה שיש לשדכה לבעל. מסקנותיה של העיוורת לגבי העולם נשענות על רשמי החושים שיש בידה, שאותם היא מפעילה ללא הרף. בתוך כל אלה יעקב שטיינברג מקדיש מקום מיוחד לחוש השמיעה ולקולות שחנה מזהה.
הצלילים והקולות הללו נחלקים לכמה סוגים. ראשית, קולות הטבע: גשם יורד, סערת רוח, גשם, צווחת עורב… פה ושם ניתן לאתר אונומטופיאות הממחישות צליל – "נטפי מים הנופלים", "שאון העצים הסואנים" – ריבוי אותיות שורקות להמחשת שריקת הרוח והמולת הצמרות.
סוג נוסף הוא צלילי חפצים: נקישה בחלון, מטֶּה דופק על הקרקע, סגירה ופתיחה של דלת, רשרוש כתונת ועוד, וסוג שלישי הוא פעולות אנושיות: לב דופק, צחוק של ילד, נשימה של תינוקת, צעדי אנשים מחוץ לבית ועוד. לכל אלה מתווספים כמובן קולותיה של חנה עצמה: שירה לילדים, צעקה, בכי ו"שריקה איומה" בסוף הסיפור הטרגי.
בית חינוך עיוורים בירושלים, 1904. מתוך אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990036774510205171
הקולות שחנה מאזינה להם הם כלי בידה לפענוח המציאות. היא אינה מסתפקת בתחושות הראשוניות; שכלה החריף מחייב אותה לגזור מהן מסקנות, וכיוון שכך גם שטיינברג אינו מסתפק בתיאור ממחיש של הצלילים, אלא מציג לנו תהליך שלם של "ניתוח הממצאים" (הצלילים) וגזירת המסקנות מהם:
הנה דופק מטהו על פני אדמת החצר הקשה, דפיקה אחרי דפיקה… יודעת היא העוורת כי רק אדם בא בשנים דופק כך במתינות במטהו העבה. מי הוא זה איפוא בעלה ומה מלאכתו? עכשיו כבר ברור לה עד מאוד, כי שקר הגידו לה לפני חתונתה: לא מסחר הטבק הוא מעשהו.
גם מן הדממה גוזרת חנה מסקנות לאחר שאספה כמה רשמי שמיעה. המסקנות שלה כאן נסמכות על ידע מן העבר שגם הוא רושם חושי:
רגע אחרי רגע עובר וחנה אינה זעה ממקומה ומקשיבה לדממה; נדמה לה, כי בחוץ נשתנה דבר-מה, כי הכל נעשה שם יותר שוקט ורוח שלוה מרחף שם בחוץ, כמו בבית אמה בערב שבת, בשעה שמפזרים חול על הרצפה. וככל אשר תוסיף העוורת לעמוד, כן הולך ומצטייר במוחה דבר התמורה אשר נתהווה בחוץ: השלג הראשון נופל שם בלי קול. מה שהילד דפק בחלון – גם זה סימן לה, כי שלג נופל עכשיו.
דף מתוך הספרון "פרשת בית חנוך עורים", ירושלים 1910. מס' מערכת: 990019445120205171
חנה היא למעשה בלשית המתחקה אחר תעלומת חייה, באין לה ידיד אמת, ובשל ההבנה שלסובבים אותה אין יכולת או רצון להסביר לה את מצבה. אטימת האוזניים – ולא רק העיניים – אינה אפשרות מבחינתה, והיא בוחרת שוב ושוב להישאר "פקוחת עיניים" למרות עיניה הסומות.
הרעיון שלפיו עיוורים מפתחים ביתר שאת את חושיהם האחרים אינו חדש, והוא מצא לו ביטוי גם במשחקי ילדים מסוג "פרה עיוורת". במשחק הזה ילד אחד עוצם את עיניו ומנסה לזהות ילדים אחרים בעזרת מישוש בלבד. בקובץ שירי המשחק "גן ילדים" שערך יצחק קצנלסון ב-1918 בוורשה, מופיעה גרסה של המשחק, הקרויה "עיוור אין עיניים". לביצוע המושר ניתן להאזין באתר הספרייה הלאומית (המלים והלחן עממיים). בשיר הזה מוצבים הילדים המְּשחקים אל מול האתגר המוכר היטב לעיוורים: זיהוי קולות ושיוכם לבעלי הקול.
תווי השיר "עיוור אין עיניים". מתוך "גן ילדים, קבץ שלם של שירים פרבליים ושירי עם למשחק ושעשועים", שאיגד יצחק קצנלסון (הוצאת "האור", ורשה 1918). מס' מערכת: 990020643380205171
ציפור מצפצפת שם מצפצפת בקול רם אמור נא, עיוור, לי: מי מצפצף, מי? ציף, ציף! ציף, ציף!
העמדת פני עיוור מאפשרת להתרכז ברשמי שאר החושים ולהיות מודעים לאופן שבו הראייה משפיעה עלינו ולפער שנוצר כאשר לא רואים. כך המְשחקים יכולים להעמיד פני "בלשים" בנוסח של חנה מהסיפור.
"גן ילדים, קבץ שלם של שירים פרבליים ושירי עם למשחק ושעשועים", שאיגד יצחק קצנלסון. הוצאת "האור", ורשה 1918. מס' מערכת: 990020643380205171
אלא שלא תמיד מצטיינת דמות העיוור במודעוּת ובערנות. בסיפור של גרשון שופמן "נקמה של תיבת זמרה" הפרופסור העיוור משה ריין שקוע בנגינתו ואינו מודע לכך שאשתו הרואה בוגדת בו עם תלמידו. להבדיל מחנה, שמסוגלת אף לנהל משק בית על סמך רשמי חושיה, הרשמים שקולט משה ריין כוזבים על פי רוב – הוא שוגה כמעט בכל קביעותיו החושיות, למשל לגבי מועד הדלקת המנורה או לגבי מיקום שקיעת השמש. אומנם הוא מתואר כ"אציל" וכבעל "שכל בהיר", אך התנהגותו בחברה נראית חריגה מעט, והוא מדבר בקול רם מדי. כל אלה מתאספים לרושם של ניתוק וקהות המאפשרים את הבגידה של אשתו.
להבדיל מחנה העיוורת, שאוספת לה "קטלוגים" של צלילים, משה ריין שקוע רק בתחום העבודה המוזיקלית – הלחנה, נגינה וכיוון פסנתרים. בתחום זה הוא מסוגל לתפקד כבקיא ומנוסה, וזה גם ההקשר שבו הוא "בולש" כמו חנה – מאזין, מסיק מסקנות ומגיע לפעולה רלוונטית. כך, בשם התמסרותו למוזיקה הוא מחליט להרחיק מתחום מגוריו את מנגן תיבת הזמרה העיוור (כמוהו) – החלטה היכולה להעיד על התנשאות ועל אוטם לב. בעולמו יש צלילים אחרים, אך הוא אינו חש בנוח עמם: את דפיקות השכנות על הדלת הוא מעדיף להסות, ובשיחת רעים מדוברת הוא מנסה להצטיין, ואינו מצליח.
"פרה עיוורת" – תצלומי במה מתוך מופע של להקת בת שבע, 1967-1970. מתוך ארכיון משה אפרתי. מס' מערכת: 990049352500205171
למרות ניתוקו היחסי והיסחפותו אל עולם שכולו צלילים, משה ריין מנסה להתחבר למציאות. "שני עוורים אינם זוג", הוא פוסק בראשית הסיפור, ולכן בחר להינשא לאישה רואה. דרכה קיווה לראות את העולם כפי שזכר אותו מילדותו.
טיילו שניהם שלוּבי־זרוֹע, והיא סחה לו בחיתוּך־דיבוּרה המלבב כל מה שעיניה ראו: הרי גן, הרי פרחים, הרי ענן, הרי שלג… והוּא, בעד המשקפיים השחורים, שכיסו על חרבות־עיניו, ראה לא את עולמה שלה, העולם האפור, הרגיל, אלא את עולמו שלו, כפי שזה נתרשם בילדוּתו הראשונה, אותו העולם הרענן ובהיר־הגוָנים. בקיץ ראה את הירק העשיר והדשן, את האש והזהב בשדמות תחת הרקיע הוָרוֹד, ובחורף – את הכפוֹר הצח והענוֹג, שאותו רואים אך הילדים.
אבל ממש כפי שלא הצליח משה ריין להסביר צבעים לחברו הסומא מלידה, כך הנישואין לרגינה הרואה אינם מסייעים בעדו. במקום לתפקד כבעל וכאב הוא מתמקד כולו בעבודתו המוזיקלית. כך, בשונה מחנה העיוורת, הצלילים והקולות הנשמעים בסביבתו של הפרופסור, וצחוקו ה"תינוקי" שלו בכללם, מְמַצבים אותו כמומחה מוזיקלי, אך אינם מסייעים לו לנהל חיי נישואין מוצלחים.
כל הקשור בפרופסור מלא בצלילים וכושל בראיית מה שמולו ממש, וכל הקשור באשתו (כולל "יפה העיניים" המנהל איתה רומן) ניחן בראייה מצוינת, אך חסר הבנה בעולם הצלילים וההשראה המוזיקלית.
מסלק הוא את משקפיו, וחרבות־עיניו מלבינות ומביטות הצדה בשעה שהוא מקיש על המנענעים. צירופי־הקולות הענוגים מזעזעים את פצעי־האהבה, שנשארו מאותן הבלונדיניות הפּזיזות והמתעתעות. אך הנה עוברת את החדר באלכסון רגינה, הברוּניטה היפה עם עיניה העמוקות והעגמומיות מתחת לגבּותיהן המתפּשטוֹת גם על שורש־החוטם – ומרפאת אותם קצת…
"צירופי-הקולות הענוגים מזעזעים את פצעי-האהבה" – ביטוי זה מיועד לתאר את התחושות העוברות על קהל מאזיניו של המנגן, אך בו-בזמן נוצרת כאן אירוניה, מכיוון שהפרופסור עצמו מתקשה להאזין לכל מה שאינו מוזיקה ענוגה, ולו כדי לא לחוש בצרימה ולא "לזעזע את פצעי- האהבה" שלו-עצמו.
שיקום עיוורים – עיוור מחבק את כלבו. מתוך ארכיון בנו רותנברג. מס' מערכת: 997008137422005171
אם כך, עיוורונו של משה ריין הוא בעיקרו משל לבחירתו שלא להבחין בנעשה סביבו; הוא מעדיף להתעמק בצלילי מוזיקה המופשטים ובזיכרונות ילדותו ומבכר אותם על העיסוק ברגשות ובאנשים הקרובים אליו. והלוא ידוע כי עיוורים לא נדונו בהכרח להדיר עצמם מפני העמידה על פרטי העולם החיצון, כפי שסיפורה של חנה ממחיש היטב.
שני הסיפורים מציגים שתי גישות שונות בתכלית של התייחסות הגיבור למום שלו: אל חנה העיוורת הכול מתייחסים כאל אישה חסרת הבנה וחסרת זכויות, סוגרים אותה במקום מדכא וחסר מוצא, ולמרות זאת היא מתעקשת לבצע במיומנות גדולה את מלאכת הבילוש והפענוח; למרות הטרגיוּת שבמצבה היא גיבורה הנאבקת בנסיבות חייה. פרופסור ריין, לעומתה, נהנה מהכרה בכישרונו האומנותי, זוכה להינשא מאהבה וצובר לו קהל ידידים ומכרים, ולמרות זאת נשאר בעמדה פסיבית ומנותקת ההופכת אותו לדמות נלעגת לא בשל ליקויו חלילה, אלא בשל סירובו (המודע או הלא מודע) לנצל את יכולותיו במלואן ולתבוע חיים שיש בהם שלמות וכבוד עצמי.
מכאן ניתן להבין כי ההבדל בין ליקוי ראייה לבין עיוורון בפועל הוא רב-משמעות ותלוי במידת יכולתו של האדם להתמודד עם מה שחושיו משדרים לו. בדילמה הזו יש שתי דרכי קיצון: הכרה מלאה בפרטי המציאות ותגובה ממשית עליהם (כפי שחנה בוחרת לעשות) או התעלמות מהם והדחקתם לטובת התמקדות בעולם הצלילים (כפי שעושה משה ריין).
כמובן, גם המחיר המשולם על כל אחת מהבחירות רב-משמעות: בבחירה של חנה המחיר הוא ניכור ובדידות מול הסובבים אותה, המתעקשים להעמיד בפניה מצג שווא, וחוויה מלאה של האירועים הטרגיים תוך סבל ניכר. בבחירה של הפרופסור המחיר הוא שימתו ללעג בעיני סובביו, ניתוק שאינו מאפשר לו להתקדם מקצועית וחברתית, וכמובן אִפשוּר של המשך הפגיעה ביחסיו עם אשתו שהחלו כיחסי אהבה. בין כך ובין כך, אומרים שני הסיפורים, הבחנה חדה אינה תכונה פיזית, אלא יכולת אנושית שניתנת לנו. הבחירה אם לממשה במלואה תלויה רק בנו.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
