ד"ר סוניה בלקינד: הרופאה הראשונה שלנו

היא נולדה למשפחה עתירת גיבורים ידועי שם, שכל אחד מהם היה חלק ממשהו גדול. אבל האם תרומתה של בת הזקונים אבדה קצת בצילם של המעשים הגדולים האחרים? זהו סיפורה המדהים של סוניה אלכסנדרה בלקינד, רופאת הנשים הראשונה בארץ

832 629 Blog

סוניה (אלכסנדרה) בלקינד לימים חנקין יושבת על ספסל בגן בעת לימודי הרפואה, ז'ינבה, שוויץ. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בסוף המאה ה-19 אישה נוסעת בגפה מארץ ישראל לשוויץ. היא נשארת שם 6 שנים. למה היא נוסעת? ומה עלה בגורלה?

סוניה אלכסנדרה בלקינד, האישה הראשונה שיצאה מארץ ישראל ללמוד רפואה בחו"ל, הייתה חלוצה בה' הידיעה.

זה לא רק סיפור על בת למשפחה מיוחדת במינה, אלא גם על פמיניזם עוד לפני שקראו לו כך, על ערבות הדדית, אחוות אחיות וכמובן – רפואה. וזה גם סיפורה האישי של סוניה.

אם ישאלו אתכם על אנשי הרפואה הראשונים בארץ, תעלו ככל הנראה קודם כל שמות של גברים: ד"ר הלל יפה – רופא המושבות שהיום זכה בבית חולים על שמו, או ד"ר טיכו ומרפאתו המפורסמת. מצד הנשים אולי שמעתם על רופאת הילדים הלנה כגן, אבל האם אתם מכירים את ד"ר סוניה בלקינד?

סוניה בלקינד הייתה אחותו של ישראל בלקינד, מי שהקים את "חביב" – בית הספר העברי הראשון, אחותה של המיילדת האגדית אולגה חנקין אשת גואל האדמות יהושע חנקין, וזה רק קצה הקרחון של המשפחה המהוללת הזו.

997009636605505171
שורת יושבים מימין לשמאל שורה תחתונה: האב מאיר, אולגה והאם שפרה (רעייתו של מאיר). עומדים מימין לשמאל: ישראל בלקינד, שמשון בלקינד, פאני בלקינד (לימים פיינברג) ובת הזקונים סוניה (אלכסנדרה).
רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

סוניה, בת הזקונים של מאיר ושפרה בלקינד, נולדה בשנת 1870. האב היה איש משכיל וחובב ציון שהרבה לקרוא ספרות השכלה אבל יחד עם זאת נשאר אדם שומר מצוות. בית משפחת בלקינד נודע כבית מסורתי-ציוני ששמר על שילוב של מסורת ולאומיות. הבית, שהיווה מקום מפגש לצעירים משכילים יהודיים כונה "משכן משכילים". חמשת ילדי המשפחה גדלו באווירה יהודית מסורתית בחיק משפחה תומכת שהשקיעה בחינוך וטיפחה את השכלתם. וההשפעה הזו אכן ניכרת על צאצצאי המשפחה שבחלקם הגדול השתייכו לדור הראשון של תנועת ביל"ו שהקימה וייסדה יישובים, מוסדות חינוך והשכלה ופעלה בתחומים רבים.

בשנת 1866 כאשר מלאו לבת הבכורה אולגה 14 אביבים, עברה המשפחה לעיר הגדולה בוריסוב במטרה להעניק חינוך טוב לילדיהם. בבוריסוב התאפשר לילדים ללמוד בגימנסיה רוסית ממשלתית ולרכוש השכלה כללית. לפרנסה עבד אב המשפחה, מאיר, כמורה פרטי. כבר כאן ניתן לראות את ההשקפה הייחודית בנוף המקומי: ההורים האמינו כי בנות צריכות ללמוד ולקבל השכלה כמו בנים, ושעל נשים ללמוד מקצוע על מנת שתוכלנה להיות עצמאיות. השקפה זו תתגלגל גם לדור הבא, כאשר בת הזקונים של פאני תישלח גם היא, כמו דודתה, ללמוד בוטניקה בחוץ לארץ ותהיה ממקימות ויצ"ו.

נשות המשפחה סימלו בבואן לארץ את דמות 'האישה היהודיה החדשה' – אישה עצמאית המכירה בערך עצמה, ובעלת מודעות חברתית.

מבוריסוב עוברת המשפחה למוהילב – תחנה אחת אחרונה טרם עלייתם לארץ. במוהילב היתה קהילה יהודית משכילה גדולה שהיוותה כר פורה לתנועות ציוניות רבות, אליהן נשאבו גם משפחת בלקינד. כאן, בכרך הגדול, למדה סוניה בגימנסיה רוסית.

האב פתח 'חדר' והאם התמסרה לגידול בת הזקונים. שאר ילדי המשפחה כבר בגרו – אולגה סיימה את לימודי המיילדות בסנט פטרסבורג, וכמו אביה פתחה את ביתה לצעירים משכילים. היא גם משכה אל העיר את שמשון ופאני, אחיה, כדי שיוכלו גם הם לרכוש מקצוע.

בשנת 1882 עולים ראשוני הביל"ויים לארץ ישראל. ביניהם גם פאני, שמשון וישראל בלקינד, שמשתקעים במושבה ראשון לציון. אולגה תעלה מאוחר יותר, כשפאני תכרע ללדת את בתה הבכורה – שושנה לבית פיינברג.

997009636729605171
מימין לשמאל: אולגה חנקין לבית בלקינד, מניה שוחט לבית וילבושביץ וסוניה חנקין לבית בלקינד, יפו.
רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בעקבות המרד נגד הנהלת הברון נאלצים בני משפחת בלקינד לעזוב את המושבה שהייתה לביתם הראשון בארץ ישראל, ראשון לציון. הם עוברים בתחילה לגדרה, ולבסוף משתקעים ביפו ושם מבססים את מעמדם החברתי.

סוניה נוסעת ללמוד רפואה

בסוף המאה ה-19 הרפואה בארץ ישראל לא היתה מתקדמת במיוחד, והרופאים היהודים המעטים שהיו היו ברובם גברים. הצורך בנשים רופאות הורגש בעיקר אצל הנשים הערביות והיהודיות החרדיות שמטעמי דת העדיפו לא להיבדק אצל גבר. כך עובדה זו דחפה את נשות הרפואה להתמקד ברפואת נשים, גם אם לא הייתה זו התמחותן הרפואית הרשמית. ד"ר חנה וייץ, מי שהיתה הרופאה הראשונה בארץ, פתחה בביתה בראש פינה מרפאה גינקולוגית. ולקוחותיה היו נשות המושבה ונשים ערביות מהסביבה.

בדרכה הלכו גם רופאות נוספות שבחרו להתמחות בגניקולוגיה, במיילדות וברפואת ילדים, ביניהן: בת שבע יוניס, אסתר גינצברג-קראוזה, מרים קיסילובה, חנה סמילנסקי, צילה ברגינסקי והלנה כגן.

997009636722205171
סוניה (אלכסנדרה) (ראשונה מימין) בלקינד עם חבריה ללימודי רפואה, ז'ניבה, שוויץ. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

כשסוניה בלקינד בחרה ללכת בדרך זו, הסיבה העיקרית שעמדה לנגד עיניה הייתה שיפור מצבן העגום של הנשים בארץ ישראל. בטרם עזיבתה ללימודים בז'נבה היא חייתה מספר שנים ביפו, ושם התוודעה לסבל ולטיפול הלקוי שהיו מנת חלקן של נשות יפו.

היא רוצה לנסות לעזור, בעיקר במניעת מחלות, וטיפול בהן. החלטתה לצאת ללמוד רפואה כדי לממש את המטרה הזו, מאושרת על ידי המשפחה, אולם מלווה בחשש מהעלויות הגבוהות של המסע, של המחייה בחו"ל ושל הלימודים עצמם.

בנוסף, היא היתה האישה הראשונה שיצאה מארץ ישראל ללימודי רפואה בחו"ל, ולכן לא היה לה עם מי להתייעץ, או לשמוע ממנה על החיים כסטודנטית בודדה לרפואה, רחוקה מהבית ומהמשפחה.

אבל, משפחת בלקינד היא לא המשפחה שתתן לזוטות כאלה לעמוד בדרכה, וסוניה נסעה. ההתמסרות לעבודה ציבורית וחיים למען הקהילה היו ערך עליון בבית בלקינד. המוטו המשפחתי היה: "אדם חייב לתת עתותיו לכלל ולעזור לזולת ללא עשיית חשבון."

וכך, בשלהי המאה ה-19, אורזת סוניה בת ה-28 את חפציה, נפרדת ממשפחתה האוהבת ומבן זוגה, ונוסעת. אולגה, אחותה הגדולה, צרפה את חסכונות אביה ז"ל לחסכונותיה שלה והתחייבה לממן את לימודיה של אחותה.

997009636721605171
סוניה (אלכסנדרה) חנקין לבית בלקינד רופאת נשים בקליניקה שלה בתל אביב.
רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

עם בואה לז'נבה הצטרפה סוניה בלקינד לחוג הסטודנטים הציוניים ולקחה חלק בפעילויותיו החברתיות. במשך 6 שנות לימודיה היא חיה בצניעות והתגעגעה מאוד למשפחתה האוהבת. כמעט כל המימון הגיע מאולגה, וסכום קטן נוסף מאחיה ישראל. על תחושותיה בנוגע לכך סיפרה פעם סוניה: "כתבתי פעם לאולגה שאני שמחה לכך, שאני חבה רק לה עבור העצמאות שלי בעתיד."

בשנת 1904, אחרי מאמצים כבירים ושקדנות שנתמכו בכישרונה הרב, היא מוסמכת כרופאה. בעבודת התזה שלה (שנכתבה בצרפתית) היא בדקה את תכונות חלב האם במשכב הלידה. 

עם חזרתה לארץ, היא מתקבלת בברכות על גבי העיתון:

Hashkafa5aug1904
עיתון השקפה 5 באוגוסט 1904

אבל כמעט מיד היא יוצאת שוב, הפעם היא נוסעת לפריז להתמחות ברפואת נשים וילדים. ובשנת 1906 היא שבה לארץ, ומוצאת בה מערכת בריאות נחשלת ותברואה לקויה.

על אף שלא קיבלה רישיון עבודה, כי רפואה היתה מחוץ לתחום לנשים באימפריה העותמאנית, היא מתחילה מיד לעבוד בבית החולים שערי צדק. במקביל, היא גם פותחת מרפאה פרטית, אותה נהגו לפקוד בהמוניהן נשים מכל שכבות האוכלוסיה, העדות והדתות. בגימנסיה הרצליה, היא שימשה כרופאת הגימנסיה, שם גם לימדה על תזונה נכונה והיגיינה. שמה הטוב הלך לפניה והגיע למרחקים, עד שעיריית שכם הציעה לה את משרת ניהול בית החולים בעיר.

היא חיה עם בן זוגה מנדל חנקין (אחיו של יהושע) ללא חופה וקידושין במשך רוב חייהם.

בהרצאה שנשאה בשנת 1912 באספת האגודה המדיצינית סיפרה כי במהלך 6 שנות עבודתה במרפאתה הפרטית היא תיעדה את הביקורים. התיעוד הזה, מעבר להיותו תמונה מרתקת לחייהן של נשים באותה תקופה, מהווה תיעוד היסטורי חדושב.

כאלף נשים ביקרו במרפאתה, מתוכן רק 229 'עבריות', כלומר, הרוב היו מוסלמיות. רבות מהן היו ילדות שהוריהן כפו עליהן להתחתן בגיל צעיר וסבלו ממחלות או התעללויות שונות.

מתוך שלל הטיפולים שהעניקה, היא נקראה רק ל-42 לידות, ורבות פנו אליה לעזרה נפשית.

מלבד עזרתה לנשים רבות והצלחתה בפרנסת משפחתה, היא גם נחשבה ל"כוהנת הוידויים" של הדור הצעיר במשפחת בלקינד, בעיקר עבור אחייניה אבשלום וצילה שוהם. באחד ממכתביו אבשלום פונה אל דודתו, ומבקש שתשמור על אחותו הצעירה צילה: "עזרי לה בעבודתה, בהתפתחותה. בייחוד בעבודות הקטנות של המדע (יסודות הזואולוגיה, הבוטניקה, הפיזיאולוגיה). תודה מראש על שיתוף הפעולה שלך. שנינו נשגיח עליה."

ואכן, צילה בת פאני, עוד תיסע בהמשך גם היא, כמו דודתה, ללימודים גבוהים בחוץ לארץ. היא למדה בוטניקה בברלין, ובכך המשיכה את המסורת המפוארת של נשות משפחת בלקינד.

לימים סיפרה אולגה שדודתה אמרה לה: "לו היו בנות צלפחד רבות יותר – לא היה לנו צורך במלחמת לשיווי זכויות נשים".

בזמן מלחמת העולם הראשונה, רוב הרופאים היו מגויסים לצבא. סוניה בלקינד נשארה כמעט לבדה לטפל בחולים. עם גירוש יהודי יפו – תל אביב היא עברה לחיפה, ושם היתה לרופא היחיד בכל העיר.

עם חשיפת מחתרת ניל"י, ששלושה מאחייניה היו חלק ממנה, נאסרה אף היא והוגלתה לכלא בדמשק, שם פגשה את שני אחייניה נעמן ואיתן (אבשלום כבר לא היה בחיים). כשיצאה לחופשי, היא ניסתה לפעול למען שחרורם, אבל זכתה להצלחה חלקית. נעמן נתלה בדצמבר 1917, יחד עם יוסף לישנסקי, ואילו איתן ניצל בשל גילו הצעיר.

לאחר חזרתה מדמשק היא היתה הרופאה של המושבה חדרה, ורק בשנת 1919 שבה לתל אביב, שם המשיכה לפעול ללא לאות למען הציבור.

997009636721205171
סוניה (אלכסנדרה) חנקין לבית בלקינד רופאת נשים בקליניקה שלה, תל אביב. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

סוניה בלקינד נפטרה בשנת 1943, ואת רוב כספה תרמה להקמת 'בית הרופא' בראשון לציון.

היא היתה אישה רבת פעלים, מרשימה ואדיבת לב כלפי משפחתה וכלפי הציבור כולו. היא שברה את תקרת זכוכית עבור דורות של נשים חרוצות ומדהימות. בכל אחד מימי חייה היא הפיחה חיים במוטו המשפחתי: "אדם חייב לתת עתותיו לכלל ולעזור לזולת ללא עשיית חשבון."

לקריאה נוספת:

אלכסנדרה בלקינד : סיפורה של רופאה עברייה פורצת דרך / צפורה שחורי-רובין, שפרה שורץ

שבט אחים ואחיות : סיפורן של ארבע משפחות מייסדות / איזי מן וניר אורטל

המלאך השומר של ילדי ירושלים: ד"ר הלנה כגן

כמה אנשים יכולים לזקוף לזכות עצמם הקמה ופיתוח של ענף רפואי שלם? בתחילת המאה הקודמת לא הייתה קיימת רפואת ילדים בארץ ישראל. אבל אז הגיעה צעירה אחת מאירופה, והקימה אותה, בשילוב נדיר של מקצועיות, עבודה קשה ומסירות, מאפס. זהו סיפורה של ד"ר הלנה כגן, רופאת הילדים הראשונה בארץ

832 629 Blog 2

ד"ר הלנה כגן. צילום: באדיבות המשפחה

"אילו השיגה ידי, הייתי סוגה בשושנים כל רחובות ירושלים ליקרך", את המשפט הזה כתב גבר אחד לא לאשתו או לאהובתו, אלא לרופאה שהצילה את חייה של בתו בת השישה חודשים. 

המלאך השומר של ילדי ירושלים, ד"ר הלנה כגן, הייתה חלוצה במובן העמוק ביותר של המושג הזה. כמעט כל דבר שהיא נגעה בו היה ראשוני. 

היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה הצעת עבודה ממכון המחקר הרפואי של אוניברסיטת ברן. היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה רישיון מהעותמאנים לעסוק ברפואה בארץ ישראל, וגם רופאת הילדים הראשונה בארץ. היא הקימה את מעון היום הראשון בארץ, את טיפת החלב הראשונה, ואת מחלקת הילדים הראשונה בבית חולים ארצישראלי. 

ד ר הלנה כגן בודקת תינוק במרפאה Enhanced
ד"ר הלנה כגן בודקת תינוק במרפאתה. צילום: באדיבות המשפחה

ובכל זאת, למרות כל ההישגים המקצועיים הפנומליים האלה, האנשים שפגשו אותה במציאות זכרו אותה דווקא בזכות הלב הענק, הצניעות והאכפתיות שלא ידעה גבול. האשה הרצינית, שרכות דיבורה כיסתה על חריפות מקצועית ונחישות, ראתה את עצמה בפשטות כמשרתת הציבור. היא לא ציפתה, אף פעם, לתמורה. 

כדי להציל את התינוקת שאביה כתב את המשפט הפותח את הפוסט, היא הגיעה לבית המשפחה, שידה לא השיגה לשלם לרופא אחר, במשך ארבעים יום רצופים כדי לעקוב אחר החלמתה ולתת לה את התרופות שנזקקה להן. כשההורים אסירי התודה שלחו לה זר פרחים, היא הגיבה בתימהון: "כל כך למה?" 

הלנה כגן הגיעה לעולם בשנת 1889, בטשקנט שבאוזבקיסטן, אז חלק מהאימפריה הרוסית. כשמעסיקיו של אביה גילו שהוא יהודי, הם דרשו ממנו להתנצר או לעזוב את המפעל שניהל. הוא עזב, ובמשך שנים, עד שהקים במו ידיו מפעל עצמאי, המשפחה חיה בדלות. 

הלנה המוכשרת, שהוריה לא יכלו לממן את לימודיה, נאלצה להישאר בבית. היא למדה בעצמה, בלי יד מכוונת של מורה, ולמרות זאת הצליחה להתקבל בסופו של דבר לגימנסיה הנחשבת ביותר באוזבקיסטן. 

הלנה טשקנט 1904
הלנה כגן בנערותה בטשקנט. צילום: באדיבות המשפחה

כשהמצב הכלכלי בבית התייצב, ההורים שלחו את הלנה ואחיה נוח ללמוד במערב אירופה. רק כשהגיעו לבון שבשוויץ הלנה מגלה שהיא צעירה מכדי להתקבל ללימודי המוזיקה בהם חשקה נפשה. אז בינתיים, שהרי לא נערה כמוה תשב בחיבוק ידיים ותשתעמם, היא נכנסת כתלמידת חוץ (שוב, בגלל גילה הצעיר), ללימודי קדם רפואה. וזהו. כמעט מיד היא מתאהבת במקצוע ומגלה שהיא מצטיינת בו. 

בשנת 1910, בהיותה בת 21 בלבד, היא מסיימת את לימודי הרפואה ומתמחה ברפואת ילדים. בשלב זה היא מקבלת הצעת עבודה במכון המחקר של הפקולטה – הצעה שלא הונחה בידיה של אף אישה קודם לכן, בעיקר לא אישה יהודייה. 

היא חוזרת הביתה כדי לבקר את הוריה, אחרי שנים מספר שלא התראו, ולבשר להם על המשרה הנחשקת שזכתה בה. אבל היא מוצאת את אביה על ערש דווי, והוא מבקש ממנה בקשה אחרונה: לפני שהיא מתחילה בעבודה כזו – שתיסע לארץ ישראל, רק לביקור. לא עובר זמן רב והאב נפטר. הלנה ואימה מחליטות לא רק לבקר בארץ, אלא לעלות אליה לצמיתות. הן יורדות מהספינה בנמל יפו חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. 

כשהן מגיעות בסופו של דבר לירושלים, המציאות מכה בהלנה פעמיים: בתחילה, היא נחרדת עד עמקי נשמתה ממצב העניינים הסניטרי והבריאותי בעיר: 

"המצב הרפואי בירושלים ב 1914 היה פרימיטיבי להחריד, ומתאים היה לעידן אחר של מאות שנים אחורנית. בערות אין קץ ואמונות טפלות שררו בעיר בנוסף לעוני מרוד. המצב הסניטרי היה בשפל תהומי, שירותים עירוניים כגון איסוף אשפה היו קיימים רק בכבישים ראשיים ובמספר רובעי מגורים. בתי שימוש ציבוריים לא היו קיימים כלל."

(מתוך "ראשית דרכי בירושלים", הלנה כגן, תשמ"ב)

ואז, היא מגלה שאינה יכולה לעסוק ברפואה כלל, לפחות לא באופן רשמי. הממשל העותמאני לא בדיוק היה דוגמא ומופת לקדמה רעיונית או מעשית, ובעוד שבאירופה נשים יכולות להתקבל ללימודי רפואה, עבור העותמאנים אישה רופאה היא דבר שלא יעלה על הדעת. 

כפי שניתן כבר להבין, לא דבר פעוט כרישיון רשמי יעצור את ד"ר כגן מלעשות את מה שנראה לה כנכון. 

Helena Kagan 023 Enhanced
ד"ר כגן בעת טיפול בפציינט. היא האמינה כי יש לדאוג לרווחת המשפחה כולה כחלק מהטיפול בילדים. צילום: באדיבות המשפחה

היא פותחת קליניקה בבית קטן שרכשה, וממתינה למטופלים. אלא שאלה, לא מגיעים. תושבי ירושלים המסורתיים, יהודים וערבים כאחד, לא מבינים את האישה הצעירה שחושבת שתוכל לרפא אותם. "רופאים" שלא השתלמו ברפואה מערבית לועגים למעבדה שהקימה בצמוד למרפאה: איזו מן רופאה היא אם היא צריכה לקחת דם ממטופלים כדי לאבחן מחלות? 

מחוסר האמון הכולל הזה מצילה אותה דווקא משפחה חרדית אחת, שלימים בניה ינהיגו את אחד הפלגים הקיצוניים ביותר בירושלים – נטורי קרתא. 

בנם בן השש של משפחת בלוי, עמרם, חלה קשות. אף רופא ואף סגולה לא מצליחים לשנות את מצבו. בצר להם, פונים ההורים למוצא האחרון – הבחורה המוזרה, האירופאית ההיא. כגן מאבחנת את מחלתו – דלקת ריאות אונתית – של עמרם מיד, ובעזרת טיפולה המסור הוא מחלים (וגדל להיות מראשי ה"נטורי קרתא"). מאותו רגע הופכת כגן לרופאה הנערצת של ילדי הקהילה החרדית בירושלים, וכשהיא בעצמה נופלת למשכב, מאות משפחות מתפללות להחלמתה. 

במקביל לעבודתה בקליניקה הפרטית, היא מקבלת עבודה בבית החולים העירוני. בתחילה כאחות מן השורה ואז כמורה לשוליות אחיות. בהעדר מים זורמים, מעבדה או אפילו אמבטיה נפרדת לחולים, היא מלמדת את הנערות הצעירות, יהודיות וערביות, כיצד לטפל בחולים ברמה הבסיסית ביותר – כמו למשל לחטא מזרקים או לשטוף ידיים. את כל זה היא עושה כשהיא לא דוברת לא עברית ולא ערבית, ונעזרת לא מעט בתנועות ידיים ובפנטומימה. 

Helena Kagan 040
טיפול רפאוי נפרד לילדים, דבר שלא היה מוכר בירושלים לפני שהגיעה ד"ר הלנה כגן. צילום: באדיבות המשפחה

עם פרוץ מלחמת העולם, המצב בבית החולים הולך ומידרדר. חלק גדול מהרופאים מגוייסים לצבא העותמאני, מגיפות פורצות ומנהל בית החולים בעצמו מת מטיפוס. כגן, שבינתיים הוכיחה את יכולותיה המקצועיות מעל ומעבר, מקבלת לידיה את ניהולו – עד שיגיע מחליף מטורקיה. כשמשלחת רפואית מגיעה לבחון את התנהלות בית החולים, הם לא יכולים להתעלם מהאישה שמנהלת אותו ביד רמה, וד"ר הלנה כגן, סוף סוף, מקבלת את רישיון העבודה המיוחל לעיסוק ברפואה. 

היא האישה הראשונה שמקבלת רישיון כזה מהשלטונות העותמאנים בארץ ישראל. 

כשהמחליף מטורקיה מגיע בסופו של דבר, היא מאבדת אמנם את ניהול בית החולים העירוני, אבל אז היא כבר דמות ידועה בירושלים, ועיסוקה ברפואה הופך מאורגן יותר, וציבורי יותר. היא חוברת לארגוני הנשים הציוניים, ובשנת 1917 מקבלת לידיה את מרפאתו המצוידת היטב של ד"ר אלברט טיכו (שגויס לצבא העותמאני), אותה היא הופכת לבית החולים היהודי הראשון בארץ ישראל. ב-1936 היא מקימה את מחלקת הילדים בבית החולים ביקור חולים, וזו תיקרא בהמשך על שמה.

במקביל, משל אין בעיסוקה המקצועי כדי למלא את יומה, היא דואגת לילדי העיר גם במישורים אחרים. היא מאמינה ש: "אין טיפול בילד ללא טיפול במשפחה", ולכן היא מקימה מעון יום לילדים שאבותיהם גויסו לצבא ואימותיהם נאלצו לצאת לעבוד. בנוסף היא מקימה בית יתומים בשכונת שערי חסד, ובהמשך עובדת גם במעון לילדים ערבים בעיר העתיקה. 

Captureג
"ד"ר הלנה כגן – מלאך הילדים", כתבה מתוך הארץ, 21 ביולי, 1967. מתוך אוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית

אבל גולת הכותרת של פועלה למען ילדי העיר היא "טיפת חלב". המוסד המוכר הזה, מתחיל בחצר הזעירה של ביתה בירושלים. היא מבינה שאחת הבעיות הקשות שפוגעות בבריאותם של התינוקות הירושלמים היא תת תזונה, והיא קונה פרה שתוכל לספק חלב עבור התינוקות המטופלים שלה. 

בהמשך, כשהיא חוברת להנרייטה סאלד ולהסתדרות הנשים העבריות, הן מקימות יחד בעיר העתיקה את התחנה הראשונה לאם ולילד. כדי למשוך את הנשים שלא הבינו את הקונספט (למה שמישהי תלמד אותי איך לטפל בתינוק שלי? למה תינוק שנראה בריא צריך לבקר במוסד רפואי?), הן מפתות את הנשים העניות באחד המוצרים הנחשקים ביותר באותה תקופה – חלב. הבקבוקים, שמכילים חלב מפוסטר (במה שהיה כנראה אחד מתהליכי הפיסטור הראשונים בארץ), מחולקים בשני אופנים: האחד – בתחנה עצמה, שם הן מושכות את האמהות להישאר עוד קצת, לשקול את התינוקות, לקבל מידע על מניעת מחלות, ולספר על הקשיים שלהן. השני – חלוקה ברחבי העיר, על גבו של חמור שנשא גם שלט "טיפת חלב". מאז, דבק השם הזה בתחנות לאם וליד שנפתחו בכל רחבי הארץ וקיימות עד היום. 

ד"ר הלנה כגן טיפלה בכל ילדי ירושלים – יהודים וערבים, חרדים וחילונים, עניים ועשירים. באוסף הלנה כגן בספרייה הלאומית, ובאוספים נוספים של אנשי ציבור מהתקופה ההיא, ניתן למצוא התכתבויות המעידות על נסיונותיה לעזור לילדים באשר הם, בכל התחומים – החל מרכישת כינור עבור מוזיקאי צעיר ויתום וכלה בנסיונות לארגן תרומה עבור מכונת תפירה לאם ענייה שזו דרכה היחידה לפרנס את ילדיה. 

H S
ד"ר הלנה כגן כותבת להנרייטה סאלד בנוגע לרכישת כינור עבור מוזיקאי צעיר. המכתב שמור באוסף הלנה כגן בספרייה הלאומית.

היא הייתה מכתתת את רגליה בין בתי העיר, במזג האוויר הלא סלחני של ירושלים, בתקופות מלחמה ושלום, כשהיא הולכת ומתבגרת אבל לא מאבדת ממרצה ומתשוקתה העצומה לתת לילדי העיר הזדמנות לגדול – בבריאות וברווחה. 

היא זכתה להכרה בפועלה: בשנות ה-30 היא קיבלה מקום של כבוד בועד המנהל של האוניברסיטה העברית בירושלים, ב-1958 קיבלה את התואר "אזרחית כבוד של ירושלים", והייתה האישה הראשונה שזכתה בו, וב-1975 זכתה בפרס ישראל.

סיפורה הונגש בשנים האחרונות לילדים ולילדות ע"י הסופרת דורית גני בספרה "הלנה כגן", שהוא חלק מסדרת הספרים "הישראליות – סדרה היסטורית נשית" של הוצאת צלטנר. 

Whatsapp Image 2024 08 21 At 12.25.25
עטיפת הספר "הלנה כגן" מאת דורית גני.

אבל הלנה כגן, לצד הישגיה המרשימים ועבודתה הסיזיפית, היומיומית, לא הייתה רק רופאה. 

ב-1936 היא פגשה את הכנר המחונן אמיל האוזר, איתו היא יכלה לחלוק את תשוקתה הראשונה מטשקנט, עוד לפני שהכירה את עולם הרפואה – המוזיקה. הם התאהבו, התחתנו, ופתחו את ביתם, כשהם פועלים נמרצות להעלאת מוזיקאים יהודים מחוננים מאירופה, בהם תמכו בהמשך הדרך. 

סיפורה של הלנה כגן הוא לא רק סיפור על אישה פורצת דרך שהצליחה מאד בדרך המקצועית בה בחרה, אלא סיפורה של אישה שהפכה כל דבר שעסקה בו, כולל מה שהיה עבורה "תחביב", לשליחות. לדרך להפוך את העולם, ואת האנשים שחיים בו, לטובים יותר. 

ילדים ביולוגיים לא היו לה ולאמיל, אבל במשך עשרות השנים שפעלה, אין ספור ילדים וילדות חבו לה את חייהם, התפתחותם ובריאותם. 

האזינו: סיפורן של חלוצות הרפואה בארץ ישראל

מי הייתה הרופאה הראשונה בעולם המערבי? האם הרופאה הראשונה הייתה בעצם רופא? מי הייתה הגינקולוגית הראשונה בארץ ישראל? ולמה קוראים לטיפת חלב טיפת חלב? סיפורים על הרופאות הראשונות בארץ ישראל ובכלל עם הסופרת דורית גני בפרק חדש של הסכת (פודקאסט) "הספרנים"

1

צילום: ק. וייס, מתוך ארכיון יד בן צבי, במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

Listen on SpotifyListen on Apple Podcasts

הרופאה הראשונה בעת החדשה הייתה בעצם רופא. קראו לה מרגרט אן בֶּלְקְלִי והיא נולדה באירלנד ככל הנראה בשנת 1789. למרגרט הקטנה היו בילדותה שני חלומות: להיות רופאה ולשרת בצבא הכתר. את שתי השאיפות האלו לא יכולה הייתה להגשים כנערה בשלהי המאה ה-18. אז בערך מגיל 19 היא הודיעה לבני משפחתה ששמה הוא ג'יימס בארי, כשמו של דודה שנפטר באותה השנה, וביקשה שיתחילו להתייחס אליה כבן.

ג'יימס התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו בשנת 1809 והיה סטודנט חרוץ ושקדן. הוא היה אמנם נמוך מאוד, וצנום, ובעל פנים עדינות, אבל בסיוע בדים שהצמיד לחזה ונעליים עם עקבים גבוהים במיוחד, הצליח להערים על חבריו הסטודנטים. בהמשך הגשים גם את חלומו השני: להיות רופא בצבא האימפריה הבריטית. במהלך למעלה מארבעים שנות שירותו הוא נחשב לרופא מסור ולכירורג מוכשר במיוחד. הוא ביצע מאות ניתוחים בחיילים שנפצעו בקרבות והוא נחשב לרופא הראשון בממלכה המאוחדת שביצע ניתוח קיסרי שבו גם האם וגם היילוד שרדו.

בשנת 1865 הוא חלה ואושפז בבית חולים בלונדון. בצוואתו ביקש להיקבר באותם הבגדים אותם ילבש ביום מותו. אלא שעובדת בית החולים שהייתה אחראית על רחיצת הגופות לא ידעה על הצוואה, וכשהפשיטה את המנוח מבגדיו – נתגלתה האמת.

1
דיוקנו של המנתח ג'יימס בארי. מתוך ויקיפדיה

באותה תקופה, אמצע המאה ה-19, מן העבר השני של האוקיינוס, נלחמה אישה אחרת, אליזבת בלקוול שמה, על זכותה להיות רופאה. גם לאליזבת בלקוול יעצו להתחפש לגבר כדי להתקבל ללימודים, אך היא סירבה והתעקשה ללמוד כאישה. היא הגישה 16 בקשות לאוניברסיטאות ולמכללות שונות באירופה ובארצות הברית, ורק בפעם השבע עשרה נתקבלה למכללה לרפואה בעיר ז'נבה במדינת ניו יורק – וגם זה בעקבות טעות ברישום ובאיות שמה. היא התגברה על אינספור מכשולים וקשיים שנערמו בדרכה והיום היא נחשבת לאישה הראשונה בעולם המערבי שהפכה לרופאה מוסמכת. אליזבת בלקוול סללה את הדרך ללימודי הרפואה עבור נשים רבות אחרות, ועד סוף המאה ה-19 היו כבר עשרות פקולטאות – בעיקר במערב אירופה – שאפשרו לנשים ללמוד רפואה. רבות מאותן נשים היו נשים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה, ומאוחר יותר התגלגלו גם לארץ ישראל.

דורית גני היא סופרת ילדים שכתבה כמה מהספרים בסדרת "הישראליות", סדרת ספרים שעוסקת בנשים פורצות דרך – ובמקרה גם עובדת במחלקת היעץ בספרייה הלאומית. גני הגיעה אל הסכת "הספרנים" כדי לספר על כמה מאותן נשים פורצות דרך שהניחו יסודות חשובים למקצוע הרפואה בארץ ישראל. במסגרת סדרת "הישראליות" של הוצאת צלטנר כתבה גני שני ספרים שעוסקים בדמויות שידובר בהן כאן: הלנה כגן והנרייטה סאלד.

חנה וייץ נולדה בוורשה, למשפחה יהודית דתית, אמידה ומשכילה. היא למדה רפואת נשים בפריז ושם הכירה את בעלה, נפתלי וייץ. הם הגיעו לארץ ישראל ב-31 בדצמבר 1899 והתיישבו בראש פינה. וייץ פתחה שם מרפאה לנשים ומהר מאוד היא הופכת לגיניקולוגית מבוקשת מאוד, בעיקר בקרב נשים ערביות.

1
חנה וייץ. מתוך ויקיפדיה, באדיבות המשפחה

"ההגעה של חנה וייץ היא בשורה כפולה לנשים בגליל, ובעיקר לנשים ערביות. קודם כל לראשונה יש רופאת נשים אישה, כשלנשים ערביות אסור היה להיבדק על ידי גבר", אומרת גני. "ושנית, מצב רפואת הנשים בארץ היה חמור: נשים ילדו בבית בתנאים לא היגייניים, על ידי מיילדות לא מוסמכות, ותמותת היולדות והתינוקות הייתה גבוהה מאוד".

חנה וייץ לא דיברה ערבית וגם לא עברית כשהגיעה לארץ. עם הנשים היהודיות היא הצליחה להסתדר בעזרת יידיש ורוסית, ולגבי מטופלותיה הערביות, היא מצאה פתרון יצירתי כדי לתקשר עמן: פרגוד נפרש בפינת חדר הטיפולים, ומאחוריו עמד מנהל משק הבית של וייץ. האיש דובר הערבית תרגם את הדו-שיח בין הרופאה לפציינטיות.

גיניקולוגית פורצת דרך נוספת בארץ ישראל הייתה אלכסנדרה בלקינד, בת למשפחת בלקינד הנודעת ואחותה של אולגה חנקין. בשנת 1898 היא החליטה לנסוע לאירופה ללמוד רפואה, בתקופה שבה אין ולו רופאה אישה אחת בארץ ישראל, וכך עשתה. היא נסעה ללמוד בז'נבה, בעזרת חסכונותיה של אחותה הגדולה אולגה, והמשיכה לפריז ללמוד שם רפואת נשים. עם שובה לארץ, הפכה בלקינד מיד לרופאה בבית החולים "שער ציון" ביפו. בלקינד הקפידה לתעד את המפגשים עם מטופלותיה ורישומיה מאפשרים לחוקרים עד היום ללמוד על המצב הרפואי אז בארץ.

1
אלכסנדרה (סוניה) בלקינד. צילום: קריקוריאן וסבונגי, מתוך ארכיון יד בן צבי, במסגרת פרוייקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

אחרי פריצת הדרך בתחום רפואת הנשים בארץ ישראל, הגיעה לכאן רופאה צעירה מאוד שתעשה מהפכה בתחום נוסף שהוזנח כאן: רפואת הילדים. ד"ר הלנה כגן החליטה לעלות לארץ ישראל מתוך שליחות והגיעה לכאן ערב מלחמת העולם הראשונה. כשהגיעה, המצב בירושלים היה קשה מאוד בעקבות זיהומים ותנאים סניטריים קשים. היחס לילדים היה כמו אל מבוגרים קטנים וגם הרופאים לא הכירו בחשיבותו של התחום. תמותת הילדים בעיר הייתה גבוהה מאוד.

אנשי ירושלים התקשו לקבל אותה, ועל אף שפתחה בביתה מרפאה – תושבי ירושלים לא מגיעים. עד שיום אחד הגיעה אליה משפחה אחת: בנה הקטן של משפחת בלוי היה חולה מאוד. הוריו ניסו הכל וביקרו אצל כל הרופאים המוכרים בעיר, ללא הצלחה. בצר להם, הסכימו לפנות לרופאה הצעירה שאולי תצליח לעזור. ד"ר כגן אבחנה מיד את המחלה וטיפלה בו. הילד הזה הוא עמרם בלוי, שהפך מאוחר יותר למנהיג "נטורי קרתא" בירושלים.

1
ד"ר הלנה כגן במרפאתה בירושלים. מתוך ויקיפדיה, באדיבות המשפחה

בהמשך חייה שיתפה כגן פעולה עם אישה מובילה אחרת: הנרייטה סאלד. סאלד עמדה בראש ארגון "הדסה", והשתיים הקימו יחד מוסד שקיים עד היום: מרפאות "טיפת חלב". "הסיפור של 'טיפת חלב' מתחיל בחצר הבית של הלנה כגן", מספרת גני. "הגיעו אליה הרבה תינוקות שסבלו מתת תזונה, והיא פשוט מאוד הביאה פרה אל החצר, חלבה אותה, ונתנה לילדים". עם הסיוע של ארגון "הדסה" הקימו בירושלים מרכז לאם ולילד, ומשכו לשם את נשות העיר באמצעות ההבטחה לתת "טיפת חלב" לתינוקות. משהגיעו האמהות עם הילדים, כבר שכנעו אותן נשות הצוות גם לשקול את הילדים, לבדוק אותם ולעקוב אחר התפתחותם.

1
הנרייטה סולד בביקור בארץ. צילום: גדעון שיפטן, מתוך אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית

את כל הסיפורים הללו ועוד רבים אחרים תוכלו לשמוע בפרק החדש של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית. תוכלו להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים ביישומוני ההסכתים של אפל, גוגל, וספוטיפיי. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג בחמישה כוכבים!

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: דורית גני, עובדת במחלקת היעץ בספרייה הלאומית וסופרת ילדים

מפיק: דניאל גל

עורך: עמית נאור

שיר סיום: "את חרותי" – שוהם טפיארו

תולדות הרפואה ב'מעשה טוביה'

מה הקשר בין גוף האדם למגדל? הסיפור והתמונות מהאנציקלופדיה של שנת 1707

בשנת 1677 נרשם צעיר יהודי פולני בן 25 בשם טוביה כהן ללימודי הרפואה באוניברסיטת פרנקפורט. תוך פחות משנתיים שם, הרגישו הוא וחברו הקרוב שהאווירה הסגורה וההצקות האנטישמיות שהיו מנחת חלקם במוסד מקשה עליהם ללמוד. הם עזבו לטובת אוניברסיטה נחשבת ופתוחה יותר, אוניברסיטת פדובה שבאיטליה.

טוביה כהן

טוביה שלנו נעזר לא רק בנחישות שלו כדי להתקדם ולסיים את חוק לימודיו, אלא גם ובעיקר בשליטתו המופלגת בשפות אירופאיות. אף על פי שהצליח להתקדם בלימודיו באוניברסיטה ולזכות בתואר הדוקטורט הנכסף, נאלץ טוביה להודות שהידע המדעי שהיה זמין ונגיש לחבריו הלא יהודיים לספסל הלימודים, לא נמצא בשום מקום בספרים העבריים שהכיר.

את העיוות הזה החליט טוביה לתקן. בשנת 1707, והוא כבר רופא בכיר בחצר הסולטן העות'מאני, סיים והוציא לאור את המהדורה הראשונה של האנציקלופדיה המדעית העברית: 'מעשה טוביה'.

ספר מעשה טוביה. ויניציא, 1708

כיאה לאנציקלופדיה שחיבר רופא יהודי מאמין, מרבית הספר מוקדש לדיון מעמיק בתיאולוגיה יהודית, כמו גם באנטומיה, ברפואה ובדרכים מדעיות למניעת מחלות. טוביה, שידע כי טקסט רב יכול לעייף את הקורא הלא מיומן, מילא את ספרו באיורים מאירי עיניים. באמצעותם ביקש הרופא להנחיל לקוראיו מושגים מדעיים, וביניהם – את ההרכב הפנימי של גוף האדם.

מערכת הרבייה של האישה

את גוף האדם משווה טוביה לבניין, וספציפית יותר – למגדל או בית בניין השוכן בעיר מוקפת חומות. מדובר בהחלטה לא שגרתית: בימי הביניים הושווה גוף האדם בעיקר לגופים השמימיים שביקום, השוואה שהתיישנה עם פרוץ המהפכה המדעית במאה השש-עשרה והוחלפה בדימוי של גוף האדם כגוף מכני – מלא משאבות וצינורות.

גוף האדם כמגדל. לחצו על התמונה לגודל מלא

כל חלק בגוף האדם מצוין באות, כאשר חלק תואם לה יימצא מסומן בבניין שבצדו. העור המכסה את הראש (א) משמש את הגוף כפי שמשמש הגג את הבניין. האוזניים (ב) הן קרנות הבית, החוטם (ד) הוא החלון האטום והפה והשפתיים (ה) הן פתח העלייה.

ככל שיורדים בקומות הבניין והגוף, מסתעפת ההשוואה של טוביה ונעשית יצירתית יותר: הכבד וכיס המרה הן התנור והכיריים, המשמשות (יש לשער) את הטבח בהכנת האוכל לכל הגוף. אליהם מצטרף האסתומכה (ט), היא הבטן, המתפקדת בתור המבשלה של הבניין. הכליות (נ) הן אוצר המים של הגוף/בניין.

הכליות

גם לפסולת מייעד טוביה מקום בהצגתו – והמעיים (ל) הן צינור השופכין של הבית, המכונה ביצירה – "מעברי הטינוף".

האיבר לפני האחרון שמציג טוביה, למרות שמדובר באחד העליונים, הוא הלב על מפתחיו (ע). איבר ייחודי זה מוצג בתור "הכזוזטרה (גזוזטרה) או בית העששית" – הממוקם במרכז הבניין.

הלב

מוזמנים לעיין בכתב היד המלא

 

כתבות נוספות:

הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה

האוצר הגנוז של התרבות היהודית יוצא לאור

כתב יד שנרכש לאחרונה חושף כיצד פעלה ספריית ההשכרה הראשונה ביהדות