בסוף המאה ה-19 אישה נוסעת בגפה מארץ ישראל לשוויץ. היא נשארת שם 6 שנים. למה היא נוסעת? ומה עלה בגורלה?
סוניה אלכסנדרה בלקינד, האישה הראשונה שיצאה מארץ ישראל ללמוד רפואה בחו"ל, הייתה חלוצה בה' הידיעה.
זה לא רק סיפור על בת למשפחה מיוחדת במינה, אלא גם על פמיניזם עוד לפני שקראו לו כך, על ערבות הדדית, אחוות אחיות וכמובן – רפואה. וזה גם סיפורה האישי של סוניה.
אם ישאלו אתכם על אנשי הרפואה הראשונים בארץ, תעלו ככל הנראה קודם כל שמות של גברים: ד"ר הלל יפה – רופא המושבות שהיום זכה בבית חולים על שמו, או ד"ר טיכו ומרפאתו המפורסמת. מצד הנשים אולי שמעתם על רופאת הילדים הלנה כגן, אבל האם אתם מכירים את ד"ר סוניה בלקינד?
סוניה בלקינד הייתה אחותו של ישראל בלקינד, מי שהקים את "חביב" – בית הספר העברי הראשון, אחותה של המיילדת האגדית אולגה חנקין אשת גואל האדמות יהושע חנקין, וזה רק קצה הקרחון של המשפחה המהוללת הזו.

רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
סוניה, בת הזקונים של מאיר ושפרה בלקינד, נולדה בשנת 1870. האב היה איש משכיל וחובב ציון שהרבה לקרוא ספרות השכלה אבל יחד עם זאת נשאר אדם שומר מצוות. בית משפחת בלקינד נודע כבית מסורתי-ציוני ששמר על שילוב של מסורת ולאומיות. הבית, שהיווה מקום מפגש לצעירים משכילים יהודיים כונה "משכן משכילים". חמשת ילדי המשפחה גדלו באווירה יהודית מסורתית בחיק משפחה תומכת שהשקיעה בחינוך וטיפחה את השכלתם. וההשפעה הזו אכן ניכרת על צאצצאי המשפחה שבחלקם הגדול השתייכו לדור הראשון של תנועת ביל"ו שהקימה וייסדה יישובים, מוסדות חינוך והשכלה ופעלה בתחומים רבים.
בשנת 1866 כאשר מלאו לבת הבכורה אולגה 14 אביבים, עברה המשפחה לעיר הגדולה בוריסוב במטרה להעניק חינוך טוב לילדיהם. בבוריסוב התאפשר לילדים ללמוד בגימנסיה רוסית ממשלתית ולרכוש השכלה כללית. לפרנסה עבד אב המשפחה, מאיר, כמורה פרטי. כבר כאן ניתן לראות את ההשקפה הייחודית בנוף המקומי: ההורים האמינו כי בנות צריכות ללמוד ולקבל השכלה כמו בנים, ושעל נשים ללמוד מקצוע על מנת שתוכלנה להיות עצמאיות. השקפה זו תתגלגל גם לדור הבא, כאשר בת הזקונים של פאני תישלח גם היא, כמו דודתה, ללמוד בוטניקה בחוץ לארץ ותהיה ממקימות ויצ"ו.
נשות המשפחה סימלו בבואן לארץ את דמות 'האישה היהודיה החדשה' – אישה עצמאית המכירה בערך עצמה, ובעלת מודעות חברתית.
מבוריסוב עוברת המשפחה למוהילב – תחנה אחת אחרונה טרם עלייתם לארץ. במוהילב היתה קהילה יהודית משכילה גדולה שהיוותה כר פורה לתנועות ציוניות רבות, אליהן נשאבו גם משפחת בלקינד. כאן, בכרך הגדול, למדה סוניה בגימנסיה רוסית.
האב פתח 'חדר' והאם התמסרה לגידול בת הזקונים. שאר ילדי המשפחה כבר בגרו – אולגה סיימה את לימודי המיילדות בסנט פטרסבורג, וכמו אביה פתחה את ביתה לצעירים משכילים. היא גם משכה אל העיר את שמשון ופאני, אחיה, כדי שיוכלו גם הם לרכוש מקצוע.
בשנת 1882 עולים ראשוני הביל"ויים לארץ ישראל. ביניהם גם פאני, שמשון וישראל בלקינד, שמשתקעים במושבה ראשון לציון. אולגה תעלה מאוחר יותר, כשפאני תכרע ללדת את בתה הבכורה – שושנה לבית פיינברג.

רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
בעקבות המרד נגד הנהלת הברון נאלצים בני משפחת בלקינד לעזוב את המושבה שהייתה לביתם הראשון בארץ ישראל, ראשון לציון. הם עוברים בתחילה לגדרה, ולבסוף משתקעים ביפו ושם מבססים את מעמדם החברתי.
סוניה נוסעת ללמוד רפואה
בסוף המאה ה-19 הרפואה בארץ ישראל לא היתה מתקדמת במיוחד, והרופאים היהודים המעטים שהיו היו ברובם גברים. הצורך בנשים רופאות הורגש בעיקר אצל הנשים הערביות והיהודיות החרדיות שמטעמי דת העדיפו לא להיבדק אצל גבר. כך עובדה זו דחפה את נשות הרפואה להתמקד ברפואת נשים, גם אם לא הייתה זו התמחותן הרפואית הרשמית. ד"ר חנה וייץ, מי שהיתה הרופאה הראשונה בארץ, פתחה בביתה בראש פינה מרפאה גינקולוגית. ולקוחותיה היו נשות המושבה ונשים ערביות מהסביבה.
בדרכה הלכו גם רופאות נוספות שבחרו להתמחות בגניקולוגיה, במיילדות וברפואת ילדים, ביניהן: בת שבע יוניס, אסתר גינצברג-קראוזה, מרים קיסילובה, חנה סמילנסקי, צילה ברגינסקי והלנה כגן.

כשסוניה בלקינד בחרה ללכת בדרך זו, הסיבה העיקרית שעמדה לנגד עיניה הייתה שיפור מצבן העגום של הנשים בארץ ישראל. בטרם עזיבתה ללימודים בז'נבה היא חייתה מספר שנים ביפו, ושם התוודעה לסבל ולטיפול הלקוי שהיו מנת חלקן של נשות יפו.
היא רוצה לנסות לעזור, בעיקר במניעת מחלות, וטיפול בהן. החלטתה לצאת ללמוד רפואה כדי לממש את המטרה הזו, מאושרת על ידי המשפחה, אולם מלווה בחשש מהעלויות הגבוהות של המסע, של המחייה בחו"ל ושל הלימודים עצמם.
בנוסף, היא היתה האישה הראשונה שיצאה מארץ ישראל ללימודי רפואה בחו"ל, ולכן לא היה לה עם מי להתייעץ, או לשמוע ממנה על החיים כסטודנטית בודדה לרפואה, רחוקה מהבית ומהמשפחה.
אבל, משפחת בלקינד היא לא המשפחה שתתן לזוטות כאלה לעמוד בדרכה, וסוניה נסעה. ההתמסרות לעבודה ציבורית וחיים למען הקהילה היו ערך עליון בבית בלקינד. המוטו המשפחתי היה: "אדם חייב לתת עתותיו לכלל ולעזור לזולת ללא עשיית חשבון."
וכך, בשלהי המאה ה-19, אורזת סוניה בת ה-28 את חפציה, נפרדת ממשפחתה האוהבת ומבן זוגה, ונוסעת. אולגה, אחותה הגדולה, צרפה את חסכונות אביה ז"ל לחסכונותיה שלה והתחייבה לממן את לימודיה של אחותה.

רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
עם בואה לז'נבה הצטרפה סוניה בלקינד לחוג הסטודנטים הציוניים ולקחה חלק בפעילויותיו החברתיות. במשך 6 שנות לימודיה היא חיה בצניעות והתגעגעה מאוד למשפחתה האוהבת. כמעט כל המימון הגיע מאולגה, וסכום קטן נוסף מאחיה ישראל. על תחושותיה בנוגע לכך סיפרה פעם סוניה: "כתבתי פעם לאולגה שאני שמחה לכך, שאני חבה רק לה עבור העצמאות שלי בעתיד."
בשנת 1904, אחרי מאמצים כבירים ושקדנות שנתמכו בכישרונה הרב, היא מוסמכת כרופאה. בעבודת התזה שלה (שנכתבה בצרפתית) היא בדקה את תכונות חלב האם במשכב הלידה.
עם חזרתה לארץ, היא מתקבלת בברכות על גבי העיתון:
אבל כמעט מיד היא יוצאת שוב, הפעם היא נוסעת לפריז להתמחות ברפואת נשים וילדים. ובשנת 1906 היא שבה לארץ, ומוצאת בה מערכת בריאות נחשלת ותברואה לקויה.
על אף שלא קיבלה רישיון עבודה, כי רפואה היתה מחוץ לתחום לנשים באימפריה העותמאנית, היא מתחילה מיד לעבוד בבית החולים שערי צדק. במקביל, היא גם פותחת מרפאה פרטית, אותה נהגו לפקוד בהמוניהן נשים מכל שכבות האוכלוסיה, העדות והדתות. בגימנסיה הרצליה, היא שימשה כרופאת הגימנסיה, שם גם לימדה על תזונה נכונה והיגיינה. שמה הטוב הלך לפניה והגיע למרחקים, עד שעיריית שכם הציעה לה את משרת ניהול בית החולים בעיר.
היא חיה עם בן זוגה מנדל חנקין (אחיו של יהושע) ללא חופה וקידושין במשך רוב חייהם.
בהרצאה שנשאה בשנת 1912 באספת האגודה המדיצינית סיפרה כי במהלך 6 שנות עבודתה במרפאתה הפרטית היא תיעדה את הביקורים. התיעוד הזה, מעבר להיותו תמונה מרתקת לחייהן של נשים באותה תקופה, מהווה תיעוד היסטורי חדושב.
כאלף נשים ביקרו במרפאתה, מתוכן רק 229 'עבריות', כלומר, הרוב היו מוסלמיות. רבות מהן היו ילדות שהוריהן כפו עליהן להתחתן בגיל צעיר וסבלו ממחלות או התעללויות שונות.
מתוך שלל הטיפולים שהעניקה, היא נקראה רק ל-42 לידות, ורבות פנו אליה לעזרה נפשית.
מלבד עזרתה לנשים רבות והצלחתה בפרנסת משפחתה, היא גם נחשבה ל"כוהנת הוידויים" של הדור הצעיר במשפחת בלקינד, בעיקר עבור אחייניה אבשלום וצילה שוהם. באחד ממכתביו אבשלום פונה אל דודתו, ומבקש שתשמור על אחותו הצעירה צילה: "עזרי לה בעבודתה, בהתפתחותה. בייחוד בעבודות הקטנות של המדע (יסודות הזואולוגיה, הבוטניקה, הפיזיאולוגיה). תודה מראש על שיתוף הפעולה שלך. שנינו נשגיח עליה."
ואכן, צילה בת פאני, עוד תיסע בהמשך גם היא, כמו דודתה, ללימודים גבוהים בחוץ לארץ. היא למדה בוטניקה בברלין, ובכך המשיכה את המסורת המפוארת של נשות משפחת בלקינד.
לימים סיפרה אולגה שדודתה אמרה לה: "לו היו בנות צלפחד רבות יותר – לא היה לנו צורך במלחמת לשיווי זכויות נשים".
בזמן מלחמת העולם הראשונה, רוב הרופאים היו מגויסים לצבא. סוניה בלקינד נשארה כמעט לבדה לטפל בחולים. עם גירוש יהודי יפו – תל אביב היא עברה לחיפה, ושם היתה לרופא היחיד בכל העיר.
עם חשיפת מחתרת ניל"י, ששלושה מאחייניה היו חלק ממנה, נאסרה אף היא והוגלתה לכלא בדמשק, שם פגשה את שני אחייניה נעמן ואיתן (אבשלום כבר לא היה בחיים). כשיצאה לחופשי, היא ניסתה לפעול למען שחרורם, אבל זכתה להצלחה חלקית. נעמן נתלה בדצמבר 1917, יחד עם יוסף לישנסקי, ואילו איתן ניצל בשל גילו הצעיר.
לאחר חזרתה מדמשק היא היתה הרופאה של המושבה חדרה, ורק בשנת 1919 שבה לתל אביב, שם המשיכה לפעול ללא לאות למען הציבור.

סוניה בלקינד נפטרה בשנת 1943, ואת רוב כספה תרמה להקמת 'בית הרופא' בראשון לציון.
היא היתה אישה רבת פעלים, מרשימה ואדיבת לב כלפי משפחתה וכלפי הציבור כולו. היא שברה את תקרת זכוכית עבור דורות של נשים חרוצות ומדהימות. בכל אחד מימי חייה היא הפיחה חיים במוטו המשפחתי: "אדם חייב לתת עתותיו לכלל ולעזור לזולת ללא עשיית חשבון."
לקריאה נוספת:
אלכסנדרה בלקינד : סיפורה של רופאה עברייה פורצת דרך / צפורה שחורי-רובין, שפרה שורץ
שבט אחים ואחיות : סיפורן של ארבע משפחות מייסדות / איזי מן וניר אורטל