"מהמטבח באהבה" – הספר ששינה את תרבות האוכל בארץ

רות סירקיס אספה מרחבי העולם ידע, חוויות ונסיון קולינרי של שנים, כדי לכתוב את ספר הבישול "מהמטבח באהבה". כך נולד הספר פורץ הדרך

רות סירקיס במטבח שלה ברמת אביב עם כמה מהספרים. צלם: יונתן בלום

ייתכן שספר הבישול פורץ הדרך "מהמטבח באהבה", ששינה את תרבות הקולינריה הישראלית, לא היה בא לעולם אלמלא הגיעו רות ורפי סירקיס לשהות בבוסטון, בתחילת שנות ה-60. הם הגיעו לבוסטון לאחר שרות סיימה .B.A בעבודה סוציאלית ובעלה, רפי, התקבל לעבודה במפעל היי-טק בבוסטון, וגם למד שם לתואר שני בהנדסת אלקטרוניקה.

בבוסטון נולדו לבני הזוג סירקיס שתי בנותיהם, וסירקיס הצעירה, שטיפלה בשתי בנותיה החלה לטפח תחביב חדש – בישול. היא נחשפה לעולם הקולינריה בארצות הברית של שנות ה-60: החנויות היו עמוסות סיפרי בישול ממטבחים מגוונים, דוכני העיתונים היו מלאים במגזינים צבעוניים העוסקים באוכל וגם בטלוויזיה יכולתם לצפות ולקבל השראה מתוכניות בישול. כוכבת תוכניות הבישול הייתה ג'וליה צ'יילד המפורסמת. סירקיס אהבה לצפות בה מכינה אוכל צרפתי קלאסי, וליישם את כל מה שקראה וראתה. היא החלה לבשל להנאתה ולהנאת בעלה וחבריהם, ואף הכינה עוגות יפות ומושקעות לימי ההולדת של הבנות. רפי בעלה צילם את מה שבישלה ואפתה.

רות בשוק האיכרים בבוסטון בשנת 1963. צילום: רפי סירקיס

אחרי 3 שנים בבוסטון, חזרו רות ורפי ארצה, ורות התחילה לארח חברים ובישלה עבורם מטעמים אליהם נחשפה בשנותיה בארצות הברית: "התחלתי לבשל לחברים בארץ, וכולם רצו מתכון זה או אחר. בגלל שהם חברים שלי הקפדתי לכתוב את המתכונים באופן מאד מדויק, כדי שלא יתפקשש להם בהכנה." סיפרה לנו רות.

רות במטבח שלה בחולון, 1974. צילום: יעל רוזן

 

בחלק מהסעודות שאירחו בני הזוג בביתם בישראל, הציג רפי מצגת שקופיות מהמאכלים והעוגות שרות הכינה. באחת הארוחות הללו פנה אל רות אחד מחבריה ואמר: "אולי כדאי שתפרסמי ספר עם המתכונים שלך?"

בעידודו ובעידודם של חברים אחרים, חיפשה רות דרך לפרסם את המתכונים. ב-1967 הגיעה אל יוסף (טומי) לפיד, שהקים באותה עת ירחון חדש לנשים בשם "את". לפיד, שראה את המתכונים של רות ואת צילומיו של רפי, הזמין אותה לכתוב את מדור הבישול ב"את" ומינה את רפי לְצַלָּם המדור. "זה היה מדור האוכל בצבע, הראשון בישראל. דן ריזינגר, הגרפיקאי שעיצב את המגזין, התייחס באותה רצינות לאופנה ולבישול והמדור שלי היה יפה, צבעוני ומטופח." אומרת רות.

רות נהנתה מאד מעבודתה כעיתונאית אוכל, אבל כעבור שנה בלבד נאלצה להודיע ללפיד שהיא מפסיקה את עבודתה: "טומי לפיד היה מאד מרוצה מהמדור, ולכן כשבאתי אליו בשנת 1968 כדי לומר לו שאני עוזבת ל- 4 שנים כי בעלי רפי מתמנה לקונסול בלוס אנג'לס, הוא הודיע לי שהמדור ימשיך להתקיים אפילו אם ייכתב בלוס אנג'לס. הוא ביקש שאשלח לו מאמרים, מתכונים ותמונות משם", מספרת רות.

ארבע השנים בהן שהתה בלוס אנג'לס היו קפיצת מדרגה קולינרית עבור סירקיס, וכן גם עבור קהל קוראיה בארץ. כאשת קונסול, רמת החשיפה של רות לתרבות הקולינרית בלוס אנג'לס ובארה"ב של תחילת שנות השבעים הייתה עצומה. רות אירחה והתארחה בארוחות מפוארות וביקרה במסעדות נחשבות. את מה שראתה ולמדה ניסתה ליישם במטבח הפרטי שלה: "השהייה בלוס אנג'לס הייתה סוג של בית ספר בשבילי." מספרת לנו רות "אירחו אותנו בבתים היפים והמפוארים של עשירי לוס אנג'לס ובוורלי הילס. השתתפנו בסעודות מפוארות שבהן מלצרים עם כפפות מגישים לנו את האוכל ששפים פרטיים עמלו על הכנתו. וכך יצא שראינו ונחשפנו לתרבות אירוח ברמה הגבוהה ביותר. כמו כן נחשפנו למסעדות שבהן הוגש האוכל הכי טוב שהיה באותה תקופה."

רות סירקיס דיווחה על אירועים מעולם הקולנוע ההוליוודי כאשר גרה בלוס אנג'לס. בצילום היא עם השחקן אנתוני קווין במסיבת עיתונאים. צילום: יח"צ, אלבום פרטי, 1970.

בתקופת שהותה בלוס אנג'לס פתחה סירקיס עבור קוראיה הישראלים צוהר קבוע אל עולם הקולינריה המודרנית: "בתחום הסוציולוגיה קיים מושג בשם "סוכן תרבות". אני הייתי מעין 'סוכנת תרבות' שהעבירה לישראל את מה שחוותה בארצות הברית. שלחתי לישראל כתבות וצילומים על מיטב האוכל שנחשפתי אליו בארה"ב. באותה תקופה גם טיילנו בעוד מקומות בעולם ושלחתי למגזין "את" כתבות וצילומים ממסעדות בהונג קונג, הודו ותאילנד. חשפתי את קוראיי לאוכל סיני, הודי, תאילנדי ואסיאתי עשרות שנים לפני שהוא נעשה פופולרי בארץ."

רות סריקיס עם השחקן צ'רלטון הסטון בלוס אנג'לס – עם מגזין "את" אשר רות מציגה בפניו

רות הייתה 'סוכנת תרבות' גם עבור הקהילה היהודית בארה"ב. היא כתבה במשך שלוש שנים מתכון שבועי באנגלית שהתפרסם בכ-100 העיתונים היהודיים בארה"ב, מחוף לחוף. בהמשך היא גם פרסמה ב-1972 בקליפורניה שני ספרי בישול בשפה האנגלית העוסקים באוכל יהודי והמיועדים לקהל האמריקאי. הספר הראשון עוסק במאכלים המוגשים בחגי ישראל והשני עוסק באוכל ישראלי פופולרי שהתיירים יכולים למצוא כשהם מבקרים בישראל.

רות ורפי סירקיס באירועי דיפלומטי בלוס אנג'לס. צילום: יחצ, אלבום פרטי, 1970

כאשר חזרה ארצה, המשיכה רות לפרסם את מדורה ב"את", וכבר היתה בשלה להוציא לאור ספר בישול בשפה העברית. "אחת הסיבות שהוצאתי את "מהמטבח באהבה" הייתה כי קיבלתי פניות חוזרות ונשנות מקוראות "את", שאספו את מתכוניי, וביקשו לקבל מתכונים שהתפרסמו במגזין בתוך ספר."

ב-1975 יצא לאור ספר הבישול "מהמטבח באהבה". הספר הכיל את הידע, הניסיון והתשוקה של סירקיס, כשהם מותאמים לציבור הישראלי. סירקיס השכילה לגלות לישראלים עולמות בישול ואירוח חדשים, אבל ידעה לערוך את השינויים וההתאמות המתחייבים כדי להתאים לחיך ולתרבות הישראלים: "כל מתכון שכתבתי הוא בהשראת דברים שאכלתי וניסיתי במטבח שלי עם המוצרים הזמינים שמצאתי בארץ. כשהיה מוצר שלא מצאתי, ניסיתי תחליפים" מספרת רות "הרבה פעמים תעשיית המזון הלכה בעקבותיי והתחילה לייצר או לייבא מוצרים שלא היו אז בחנויות, כמו רוטב סויה, למשל".

"מהמטבח באהבה" יצא בפורמט אלבומי חדשני. הצילומים הצבעוניים צולמו על ידי רפי סירקיס, בעלה של רות, והמעצב הגרפי הוא עמרם פרת, שגם עיצב את הגופן של האותיות המופיעות על עטיפת הספר. הספר יצא לראשונה בהוצאת זמורה-ביתן-מודן

למרות הפופולריות של סירקיס ככתבת אוכל ומתכונאית, סירקיס והמו"ל שלה לא ידעו איך יתקבל ספר הבישול שלה בחנויות הספרים ובקרב הקהל. בעוד שבארצות הברית היה שפע של ספרי בישול, בארץ היו רק כמה ספרים בודדים בנושא. גם ההתעקשות של רות ובעלה להוציא ספר בפורמט אלבומי גדול ובתוספת צילומים בצבע, אשר הגדילו מאד את עלויות הוצאתו, הייתה מעשה אמיץ וחדש בנוף הקולינרי הבתולי של ישראל.

גם מבנה הספר היה שונה ממה שהיה קיים עד כה בארץ: סירקיס בנתה אותו כך שאפשר לתכנן בעזרתו אירוח מסוגים שונים. "הספר מחולק ל-5 פרקים שכל חלק מתמקד בסוג אחר של אירוח: שמחות ומסיבות, ארוחות מזנון, ארוחות סביב השולחן, מסיבות מתוקות ועוגות ועוגיות לאירוח קל. הספר משקף את הניסיון שצברתי, באירוח כאשת קונסול" אומרת רות, ומוסיפה: "התייחסתי אל כתיבת הספר כאל כתיבת עבודת מאסטר אקדמית. בספר יש הרבה מילונים ואינדקסים ומידע בסיסי הקשור לתרבות האוכל ותרבות הבישול. הידע שלי מתבסס על לימודים וסדנאות שעשיתי בבתי ספר לבישול ברחבי העולם".

ההתעקשות של סירקיס השתלמה. "מהמטבח באהבה" נחשב לפורץ דרך בקולינריה הישראלית. הוא נמצא כמעט בכל בית ישראלי, ומנות נבחרות מתוכו עדיין מוגשות במטבחים הביתיים של 2021: "כל מה שחוויתי ולמדתי שימש לי כבסיס לספר. למתכונים בספר יש אורך חיים ארוך והם עדיין רלוונטיים עד היום, כי הם מתכונים מהקלסיקה העולמית."

הספר "מהמטבח באהבה" הוא רב-מכר וההערכה היא שבמשך השנים נמכרו ממנו קרוב למיליון עותקים. הוא יצא לאור בעשרות מהדורות, האחרונה הודפסה ב-2021 לפני כחודשיים. הוא הפך את סירקיס לכותבת ספרי בישול אהובה ומצליחה, ואף למו"לית בהוצאת ספרים שלה ושל בעלה. בין ספרי הבישול הידועים שלה ניתן למצוא את "ילדים מבשלים" האהוב, את "המטבח הסיני" וגם את "פפריקה" שכתבה יחד עם טומי לפיד.

רות ובעלה רפי הם הורים לשלושה – תמר נורית ודניאל. יש להם עשרה נכדים וגם כמה נינים. הם גרים בביתם שברמת אביב, בית שיש בו מטבח גדול מאוד בו מכינים את המאכלים לצילומים המופיעים בספרים של רות. כן יש בו ספרייה ענקית, בת אלפי ספרי בישול מכל העולם ובשפות שנות.

רות סירקיס בדוכן שלה בשבוע הספר עם תאומות המחזיקות את הספר "ילדים מבשלים"

עד היום, בגיל 84, היא כותבת ומפרסמת מאמרים בתחום הקולינריה, ומשמשת השראה לדורות של בשלנים ביתיים ומקצועיים. "אמרתי לעצמי: כתבת רב-מכר ענקי בגיל 38. זה לא רע." סיכמה רות.

הרומן הטרנסג'נדרי הראשון (ואולי היחיד) בעברית

לפני 44 שנה יצא לאור ספר פורץ דרך ויחיד מסוגו בעברית, שיכול גם היום ללמד אותנו פרק חשוב על הקשיים והאתגרים של הקהילה הלהט"בית

כריכת הספר "החתך" על רקע מצעד הגאווה שנערך בתל אביב ב־14.6.2019

זה תמיד עסק מסובך לקבוע מהי היצירה הראשונה בז'אנר מסוים, אבל כאן אין מקום לספק. הספר "הַחֲתָךְ" מאת שרון שפירא הוא הרומן הטרנסג'נדרי הראשון בעברית, וייתכן שהיחיד. מעט ידוע על נסיבות פרסום הספר. הוא ראה אור בשנת 1977 בהוצאת "ספרית פועלים", שערך נתן יונתן.

בשנות השבעים של המאה הקודמת חוותה הספרות הלהט"בית פריחה, ואוטוביוגרפיות של טרנסים וטרנסיות התפרסמו באנגליה ובצרפת. גיל אנגלשטיין, שאיתו שוחחנו על "החתך", סיפר לנו שגם "ישראל לא הייתה לגמרי מחוץ ללופ".

הרומן של שפירא עוקב אחר הסצנה של נשים טרנסיות בברים ברחוב הירקון בתל אביב בשנות השישים והשבעים. הדמות הראשית היא רוני, שבמהלך הספר מגלה את זהותה כאישה טרנסית צעירה. בתחילת הרומן הוריה שולחים אותה לפנימייה חקלאית בתור נער. בפנימייה היא מנהלת סיפור אהבה עם אחד החניכים, ובעקבותיו עולות אצל רוני שאלות הגורמות לה לעזוב את הפנימייה ולהגיע אל תל אביב. שם, בעיר הגדולה, תחת חסותן של נשים טרנסיות אחרות רוני מגבשת את זהותה כאישה. היא גם מוצאת תמיכה, חברות ואת המשאבים הדרושים להגשמת תהליך ההתאמה המגדרית, שמרכזו מבחינתה היה מצוי בניתוח, כפי שכותרת הספר מרמזת. קורותיה של רוני כוללים גם סיפור אהבה עם קצין צה"ל, ותיאורו חושף את המורכבות הרבה הנלווית למערכת יחסים שכזו.

קריאת הספר מותירה תחושה שזהו רומן בדיוני, אך הערה שנכתבה בתחילת הספר מבטיחה כי מדובר בחשיפה של סיפור אמיתי. וכך נכתב בהערה: "שרון שפירא הוא שם בדוי. המחברת, ילידת הארץ חושפת, בדרך ספרותית, חיים של מאבק על הנשיות. הארועים והמקומות – כולם אמת, אבל כל דמיון בין שמות הגיבורים לשמות אנשים חיים הוא מקרי בהחלט". גם כיום, יותר מארבעה עשורים אחרי שפרסמה את הספר תחת השם הבדוי שרון שפירא, המחברת מעוניינת לשמור על פרטיותה.

ההערה בתחילת הספר

מצד מבקרי הספרים בישראל נראה שהספר זכה בעיקר להתעלמות, והביקורות המעטות שכן פורסמו אינן מהללות. אלכס זהבי מ"ידיעות אחרונות" ביקר את הספר על מה שכינה "הצגה מרפרפת, בגוף שלישי, של ההיבטים החיצוניים שלו [של תהליך הניתוח], הסנסציוניים כביכול". ולמרות זאת מתברר שהספר נחל הצלחה מסחרית כלשהי, שכן הוא יצא לאור גם בהדפסה שנייה.

במשך השנים נשכח "החתך" ונדחק לשולי המציאות החברתית. רק בשנים האחרונות זכה לעדנה מסוימת בזכות החשיפה הכנה של אנשים טרנסג'נדרים, המייצגים קבוצה חברתית שכמעט לא דובר בה. השיח הפתוח בימינו נוגע להיבטים החיוביים של הקהילה, ובהם אחוות הדחויים שנוצרה, כמו גם לדברים הסימפטיים פחות.

נורה גרינברג – יו״ר אגודת הלהט"ב בתחילת שנות האלפיים ופעילה להט״בית ותיקה ורבת זכויות – התייחסה לספר לא מזמן בראיון לעיתון "הארץ":

זה ספר שהיה בשבילי חוויה מכוננת חסרת תקדים. הוא מתאר בגוף ראשון את התלאות שהיו אופייניות לנשים טרנסג'נדריות, שרצו לחיות את החיים שלהן ושילמו מחיר. אלה חוויות של השפלה, הדרה ושוליים. היום המציאות פחות קשה. עדיין יש טרנספוביה, אבל יש יותר לאן לברוח ויש ידע ותמיכה. קורים היום הרבה דברים טובים שלא היינו מעיזים לחלום עליהם לפני 20 שנה.

פתיחת הרומן "החתך"

ספרים הם לעולם מוצר המתקיים בתוך חברה וכלכלה. לכן יש להבין את הוצאתו לאור של "החתך" בהקשר של התהליכים שעברה החברה הישראלית ביחס לקהילה הגאה. כבר בשנות השישים הלכה וגברה הפומביות של הקהילה בחברה הישראלית. למשל בעיתון "העולם הזה" נכתבו כתבות על "המחתרת ההומוסקסואלית"; הסופרת רינה בן מנחם פרסמה כמה רומנים על חייהם של הומואים ולסביות; בתיאטרון עלתה ההצגה "הנערים שבחבורה", שעסקה אף היא בנושאים דומים. החשיפה התעצמה בד בבד עם ההטמעה של ההמשגות והידע על אודות הקהילה הגאה בחברה הישראלית ועם התרחבות ההתעניינות בקהילה.

בשנות השבעים היה בום פוליטי של הקהילה הגאה בארצות הברית ובאירופה. הדי המגמה הגיעו גם לכאן. ב־1974 ארגן סיון מלכיאור בכיכר מלכי ישראל את "מצעד המסכות", מעין אב קדמון של מצעד הגאווה. בשנה שלאחר מכן הוקמה "האגודה לשמירת זכויות הפרט", הנקראת היום "האגודה למען הלהט"ב בישראל". בשנת 1977 כבר ארגנה האגודה מפגש של עשרות להט"בים בפארק הירקון תחת השם הנהדר "העליזיאדה". מובן שמכלול המהלכים האלה העצים את ההתעניינות בקהילה הגאה ותרם להבשלת התנאים להוצאה לאור של ספר פורץ דרך כמו "החתך".

כריכת הספר "החתך"

הכתבה נכתבה בעזרתם של גיל אנגלשטיין ודותן ברום.

פטריק קים – הגיבור האמריקאי המסוקס שנולד בישראל

אחד הגיבורים הספרותיים האהובים והנקראים בספרי הכיס של שנות ה-70 היה סוכן אמריקאי נערץ, אך מתברר שעלילותיו מסמרות השיער בארצות נוכריות לא נכתבו על ידי סופר דובר אנגלית. איך נוצר הגיבור האמריקאי דווקא בישראל?

פטריק קים, עיבוד מתוך כריכת אחד מספרי הסדרה, הוצאת ראודור (שילגי)

פטריק קים, איש הקאראטה, סוכן המחלקה המיוחדת של הסי.אי.איי, פרץ בגאון אל שוק הספרים הישראלי בסוף שנות השישים. עד אמצע שנות השמונים יצאו לאור בין שלוש-מאות לארבע-מאות מעלילותיו, בספרי כיס ובחוברות. הישג זה העמיד את ברט ויטפורד, מחבר הסדרה, במקום מכובד כסופר הפורה ביותר בעברית, שלזכותו כ-250 כרטיסים בספרייה הלאומית, חלקם כוללים רשימות שלמות של כותרים.

מי היה אותו "פטריק קים"? “איש לא היה מנחש שהגבר השקט בבגדי העבודה המשומשים הוא סוכן בחיר במחלקה המיוחדת של הסי.אי.איי. מבט בוחן היה מגלה את שריריו המשורגים שאפילו בגדי העבודה לא הסתירו. הגבר הגבוה והשחום נראה מוזר בעיניו המלוכסנות קמעה ובעורו השחום… מבט נוסף היה מגלה למסתכל את ידיו המסוקסות של הגבר החסון. היו אלה כפות ידיים גדולות ורחבות מהרגיל. הן היו מכוסות עור מצולק ונוקשה. יבלות עגולות הקיפו את פרקי אצבעותיו ככדורי פלדה. היו אלו ידי איש קאראטה.” (מתוך: "האלמוני במסכה". עברית: ראובן לסמן, 1976. "בחיר" מופיע כך במקור.)

אחרי קריאה של מספר ספרים בסדרה ניתן להסתמך על מספר מאפיינים: קים הוא אמריקאי ממוצא קוריאני, בעל עיניים אפורות (כפלדה), גדל גוף במיוחד, בעל כושר גופני ושכלי על-אנושיים ומיומנות מופלאה באמנות הקאראטה “בה הופך כל איבר מאיברי גופו למכונה קטלנית ואכזרית”. פאט (כפי שחבריו קוראים לו) הוא מתקלח אובססיבי, מבלה שעות ארוכות בתרגילי קאראטה, מעשן, שותה ויסקי, מחזר בהצלחה אחרי נשים, ותמיד רוצה להגיע סוף סוף לחופשה אחת שלא תיקטע על ידי משימה דחופה זו או אחרת.

הספרים נפתחים בדרך כלל, כמצוות ספרי מתח, באמצע פעולה מסתורית במדינה זרה כלשהי. תוך שלושה עמודים אנו מבינים שמשהו רע קורה, ואז מכניס קולונל הרדי האבהי את קים לתמונה, כדי שיציל את העולם החופשי. במשך אותה עלילה יהיו לפחות שתי נשים מפתות במיוחד וכשלושה קרבות עקובים מדם, עד לסוף הטוב וסיום הפרשה. בכל קרב נדע בדיוק מה היה עלול לקרות לקים אם לא היה מצליח להתחמק מפגיעה, ומה היא צורת המוות שיסבול הטיפוס הרע לפני שיחרחר ויתפגר. הסוכן המיוחד אינו בוחל באף שיטה, כולל בעיטה במפשעה, אבל בדרך כלל משתמש בכמה מכות קאראטה טובות לפצפוץ עצמותיהם של כל העומדים בדרכו.

כאמור, הסדרה נדפסה במתכונת ספרי כיס, בכריכה רכה, ועל נייר זול במיוחד. הכריכות צבעוניות מאוד, מכילות את סמל הסדרה, וברוב המקרים כלי נשק ו/או בחורה מעורטלת. שמות הספרים אופייניים לז’אנר. הכריכה האחורית מנוצלת לפרסומת או לתיאור תמציתי של הסדרה והספר: “חזק, נוקשה, מעניין, מותח – רומן ריגול מהדרג הראשון”.

ומי עומד מאחורי ההצלחה העצומה הזו? השם שהתנוסס על העטיפה כסופר היה ברט ויטפורד. האם הסופר בעל השם האמריקאי הקשוח הוא זה שכתב את כל ספרי הסדרה?

התשובה קצת מורכבת, וכדי להבין איך נולדה ושגשגה סדרת הספרים, כדאי שנתוודע למושג מפתח לסיפורנו: תרגום פיקטיבי. תרגום פיקטיבי הוא יצירה שנכתבת בשפה מסוימת (בתוך תרבות מסוימת), אך בשל סיבה כלשהי מוצגת כאילו היא תרגום משפה אחרת.

אורי שלגי, בעליה של הוצאת רמדור (כיום שלגי) מספר כי הסדרה החלה ברעיון שהביא לו צעיר ישראלי, שגם כתב את חמשת הספרים הראשונים בסדרה. מכיוון שהרעיון התגלה כמוצלח המשיכה הכתיבה בידי אנשים שונים: חיילים, סטודנטים ואנשי ספרות שמצאו בה הכנסה צדדית. שמותיהם של היוצרים הישראלים הופיעו בדרך כלל כמתרגמים של הספרים אותם כתבו. חלק שמרו על שמם האמיתי (ש. פרנקל), וחלק תחת שם עט מומצא, עם או בלי דמיון לשמם האמיתי.

רוב הספרים מסדרת "פטריק קים" נכתבו בארץ והם תרגומים פיקטיביים, אבל לא כל הסדרה היא כזו. חלק מן הספרים תורגמו מסדרות לועזיות שזכויותיהן ניקנו , תוך שינוי זהותו של הגיבור.

שלגי נותן דוגמאות לשיטות של בחירת פסבדונים בסדרות אחרות: הוא עצמו כתב בשנות החמישים תחת שם העט א.ש. דורעם, כלומר אבא של דורית ורם, סדרת ספרים בשם “הבלש המרתק”. מכיוון שהסדרה, שהתרחשה בארץ, לא הצליחה כלכלית, עבר להוצאת מערבונים תחת שם העט א. בלמר, כלומר אחרי הבלש המרתק.

אבל  למה הוצגה הסדרה כתרגום מלכתחילה? הסיבות היו מגוונות: ראשית, המערכת הספרותית בארץ באותן שנים לא הכילה הרבה ספרות מקור בז’אנרים שהוגדרו “נחותים”. ספרות מקור עברית נחשבה למשהו רציני וחשוב. ספרות בידורית, כזו שקוראים על מנת “לנקות את הראש”, לא נכתבה בעברית, אלא הובאה בעיקר בתרגום משפות זרות.

סופרים עבריים לא רצו לסכן את שמם הטוב על ידי קישורו ל”זבל” מסוגם של ספרי הבלשים והמתח. “הספרות העברית הלא קאנונית נשארה תמיד בתוך “מרתפה” של התרבות העברית ולא זכתה ללגיטימציה ספרותית, ואפילו לא למעמד מסחרי יציב בשוק הספרים בארץ ישראל… ספרות מקורית עברית לא קאנונית קיימת, אבל היא בטלה בשישים בתוך הספרות הלא קאנונית המתורגמת מלשונות זרות, בעיקר מאנגלית,” כתבו זהר ויעקב שביט בספרם "לתולדות סיפור הפשע העברי בארץ ישראל".

הציבור הישראלי היה רגיל למצוא מפלט בספרות קלה מתורגמת, בעיקר מאנגלית, שבה נכתבו הספרים ה”טובים” וה”אמיתיים” על הנושאים הללו. גם זירת ההתרחשות האקזוטית, בארצות שמעבר לים, תרמה לפופולריות של הספרים. לכן היה טבעי להציג את ברט ויטפורד האמריקאי כסופר הכותב על סוכן הסי.אי.איי, נושא המוכר לו היטב, ולצפות שקהל הקוראים יקבל אותו בלי שאלות רבות. ניסיון שנעשה בזמן המנדט הבריטי לכתוב סיפורי מתח שהתרחשו במקומות זרים עורר תחושה של חוסר אמינות כאשר שם המחבר היה עברי.

אולם השיקול המרכזי שפעל כאן היה השיקול הכלכלי. היה קל, נוח, ובטוח הרבה יותר למכור סדרת ספרי ריגול מתורגמת מאשר להסתבך עם טעמו של הקהל ועם מבקרי הספרות. לכתוב את הספרים בעברית היה פתרון פשוט, שחסך תשלום עבור זכויות יוצרים תוך ניצול יעיל של הכישרונות המקומיים.

על הצורה שבה התקבלו הספרים במערכת התרבותית הישראלית ניתן ללמוד מכתבתה של זהבה מנדלסון "רומנים רומנטיים ואמן הקאראטה: סיור חטוף בממלכת המו”לות הבידורית, שאינה נתונה לביקורת ואינה יודעת ספרות מקור מהי", במוסך ספרות ואמנות של מעריב בשנת 1971. נימתו של המאמר כולו ביקורתית (מצד הכותבת) ומתנצלת (מצד מרואייניה, המוציאים לאור של הספרות הבידורית אותה היא מבקרת). “מי שמחפש לעצמו בידור קל, הפגת מתח תוך מאמץ שיכלי מינימלי, ימצא את מבוקשו בעלילות פטריק קים.” מנדלסון טוענת כי “אופיני הוא להווי הישראלי ששני בתי ההוצאה האלה (אשר אינם שולחים את ספריהם לעיתונים לביקורת) אינם רואים עצמם כשייכים לשולי שטח המו”לות.” שוליים הם הדבר הנורא ביותר שיכול בית הוצאה להיקרא, על פי נימת המאמר.

הצלחה כלכלית נחשבה אז לדבר רע כמעט, על פי הנורמות הנהוגות ולכן מקפיד שלגי לציין כי “בשבילנו ספרות הבידור הם המשאבים שמהם אנו יונקים כדי להוציא ספרות טובה.” ומזרחי “מעיר כי הוא נוטה להעלות את הרמה וכך להעלות את דעת הקהל…” שניהם, אומרת מנדלסון “נזהרים מאוד שלא להסתבך בהוצאת ספרי מקור.”

יש להניח שאם היו מסתכנים בהוצאה מפורשת של ספרות בידור הכתובה בעברית היו זוכים לתגובות דומות לאלו שזכו להם ספרי הכיס בתקופת המנדט, על פי מאמרם של זהר ויעקב שביט: “מבקרים רבים התייחסו ל”כדורי הרעל” הללו בהם מלעיטים את הילדים התמימים, חסרי ההשכלה הרחבה. הספרות הזולה מתחרה בספרות הקאנונית על קהל הקוראים העברי הקטן.” פרט לזאת, אחוז הקוראים של ספרות מתורגמת בארץ עלה בשיעור ניכר על אחוז הקריאה של ספרות מקורית. לכן היה כלכלי יותר להוציא ספרים שלפחות נראים כתרגום, מתוך הנחה שהם חביבים יותר על קהל הקוראים. ניתן לראות כי המו”לים הבינו היטב את מצבה של התרבות הישראלית באותה התקופה.

איך הצליחה סדרה של מאות כותרים, שנכתבה על ידי עשרות אנשים, בעברית, להעמיד בהצלחה פנים של סדרה מתורגמת מאת סופר אחד? הסיבה הבסיסית היא, לדעתי, שלאף אחד לא היתה סיבה לחשוד או רצון לחפור. סדרת ספרי כיס העוסקים בריגול ומכילים אלימות ומין אינם “חומר ראוי” לביקורת ספרותית או מחקר. הסימנים החיצוניים: “סופר” לועזי, שמות ומקומות התרחשות זרים ו”מתרגם” הספיקו כדי ליצור מראית עין הגיונית ומקובלת.

ספרי הסדרה נכתבו בתבנית האופיינית והמוכרת של ספרי מתח וריגול שבמרכזם גיבור מופלא. על פי אורי שלגי כותבי הספרים קראו את מה שנכתב לפניהם והמשיכו משם, על פי אותו ה”שטנץ”. התבנית הקבועה מאפשרת להמשיך סדרות כאלו גם אחרי מותו של הסופר המקורי, על ידי כותבים אחרים שלמדו את השיטה, למרות שריבוי הכותבים (“מתרגמים”) של ספרי הסדרה מונע, במידה רבה, אחידות סגנונית.

 

לסדרת ספרי פטריק קים, שהוצגו כתרגומים, היה חופש פעולה גדול יותר מאשר לספרים שהוצגו ככתובים בעברית לפעול מחוץ לנורמות הנוקשות המיועדות לספרי מקור. בחלוף השנים יוצאים לאור ספרי מקור עבריים המשייכים עצמם בגלוי לז’אנרים שנחשבו בעבר "ספרות בידור", וזוכים להצלחה מסחרית. בשנים האחרונות הדפיסה הוצאת "שלגי" כמה מספרי פטריק קים בהוצאה מחודשת, ואף כספרים דיגיטליים, ותיאטרון החנות הפיק את המחזה "Radio Play" המבוסס על דמותו.

המאמר מבוסס על עבודה שכתבה ענבל שגיב נקדימון בשנת 1994 לקורס של פרופ' גדעון טורי ז"ל. לעבודה המלאה ולתגובות הקוראים, ביניהם כמה מהכותבים של ספרי "פטריק קים"

לקריאה נוספת

אקו, אומברטו. תבניות הסיפר ברומאנים של ג’יימס בונד ליאן פלמינג. הספרות 18-19, דצמבר 1974.

ויסברוד, רחל. “פסבדו תרגומים.” מגמות בתרגום סיפורת מאנגלית לעברית 1958-1980. אוניברסיטת תל אביב: 1989. (עבודת דוקטור) עמודים 94-99, 355-356.

מנדלסון, זהבה. רומנים רומנטיים ואמן הקאראטה: סיור חטוף בממלכת המו”לות הבידורית, שאינה נתונה לביקורת ואינה יודעת ספרות מקור מהי. מעריב, על ספרות ואמנות, 31.7.71.

שביט, זהר ויעקב. לתולדות סיפור הפשע העברי בארץ ישראל. הספרות 18-19, דצמבר 1974.

שביט, יעקב. הספר כמצרך של תרבות הפנאי בישראל. הספרות 17, ספטמבר 1974.

הבדואי מהגליל שקשר את גורלו בגורל המדינה היהודית

עמוס ירקוני היה לוחם עז נפש וקצין מעוטר. הוא תרם תרומה משמעותית לבטחון מדינת ישראל וזכה לאהבת מפקדיו והערצת פקודיו. אבל מסלול חייו היה יכול להיות שונה לחלוטין לו החליט ללחום במתיישבים היהודים, במקום לחבור אליהם

עמוס ירקוני בעת קבלת "פרס אלון", 1985. צילום: אילן אוסנדרייבר, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית

יום לפני הוצאתו להורג נמלטו עמוס ירקוני ושניים מחבריו, כבולים וקשורים, מהבור העמוק אליו הוטלו על ידי אחת מהכנופיות הערביות שלכדו אותם. ירקוני, שאז עוד נקרא עבד אלמג'יד ח'דר, בן לשבט אלמזאריב, הוקע מקהילתו כבוגד, והצטווה לחתום על מכתב בו הודה כי סייע לאוייב הציוני. משלא עשה זאת, דינו היה מיתה. היו אלה ימי המנדט הבריטי, בסוף שנות ה- 30, ועבד אלמג'יד ח'דר החל לקשור קשרי ידידות אמיצים עם חברי המושב נהלל השוכן ליד כפרו, נאעורה.

את חבריו מנהלל הכיר כשהיה נער. הוא היה רועה צאן, והם שמרו על שדות נהלל. המריבות והחיכוכים ביניהם הפכו לרעות, וכשח'דר נוכח לדעת שמעשי האיבה של כנופיות ערביות מופנה לא רק כלפי חבריו היהודים, אלא גם כלפי משפחות ערביות אחרות, הוא החליט לשתף פעולה עם אנשי נהלל.

כשהיה בן 26, עבד כשליח בבתי הזיקוק והיה עד לטבח שעשו הפועלים הערביים בשנת 1947 בעמיתיהם היהודיים – 39 פועלים יהודים נהרגו ו- 51 נפצעו. הוא נוכח לדעת איך גלי הסתה גוררים הרג מיותר של חפים מפשע ואז גמלה ההחלטה בליבו: "אז ראיתי שהיהודים הם עם מועט וזקוק לעזרה, ואצלי זה בדם. כשאני רואה שניים רבים אני הולך תמיד לעזור לחלש", סיפר בכתבה לעיתון "מעריב".

עמוס ירקוני. מעריב, 13 ביולי, 1984. לחצו כאן לכתבה המלאה

הוא יצר קשר עם חברו מנהלל, עודד ינאי, והאחרון גייס אותו ליחידת המיעוטים של צה"ל, שהוקמה בסוף 1948. כעבור שנה עבר קורס מ"כים והפך למ"כ הבדואי הראשון. בהמשך סיים קורס קצינים בגיל 33, והכל מתוך אמונה ונחישות לקחת חלק בהגנה על מדינת ישראל.

עוד אירוע מטלטל של אלימות הוביל את עבד אלמג'יד ח'דר להעמיק את קשריו עם העם היהודי: שורה של מעשי רצח ונקם בין הבדואים ובין הדרוזים גרמו לו לשנות את שמו, ומעתה נקרא בשם הכה-ישראלי "עמוס ירקוני". ירקוני, משום ש"ח'דר" פירושו צבע ירוק בערבית.

ירקוני היה קצין מעוטר, שתרם תרומה שלא תסולא בפז להגנה על בטחון ישראל. כישורי הגששות שלו עשו לו שם בקרב עמיתיו ומפקדיו, שמלאים בסיפורים ואנקדוטות על יכולותיו: "באחד המרדפים הלכתי ליד עמוס. לא הבנתי איך הוא מצליח למצוא את עקבות המסתננים שנמלטו עם כמה פרות. הוא ראה שאני סקרן ואמר לי: הסתכל על העשב הלחוך, הפרה שלקחו אתם אכלה פה. חשבתי שלמדתי משהו. כעבור שעה אמרתי לו: הנה, כאן אכלה פרה שלהם. עמוס צחק, ושאל אותי: אתה לא יודע שפרה לא תאכל עשב מר שכזה?" סיפר האלוף במיל' רחבעם זאבי, בכתבה על ירקוני.

במהלך שירותו נפצע ירקוני פעמיים בהתקלויות עם מסתננים, נפגע ברגלו וגם איבד את ידו השמאלית. בין חבריו הטובים ניתן היה למצוא את משה דיין ורחבעם זאבי. הוא הקים את יחידות הגששים בסיירות המובחרות, ולקראת סוף שירותו פיקד על סיירת "שקד", כיחידה עצמאית לאיתור, בלימת ותפיסת חוליות מסתננים, מרגלים, אנשי מודיעין ופדאיונים מגבולות מצרים וירדן. הוא עוטר בעיטור המופת ובשלושה צל"שים. ב-1969 פרש מצה"ל בדרגת סגן אלוף.

כשנפרד מהיחידה אמר: "הלכתי בראשם של הבחורים הטובים ביותר בנוער היהודי. נהניתי לראות אותם גדלים על ידי והשתדלתי להיות ישר והגון כלפיהם. ביחסיי עם הבחורים ראיתי עצמי כאיש קשר בין הערבים והיהודים. אמרתי להם: בחורים, אתם צריכים ללמוד ערבית. הגבול הזה לא ישאר לנצח."

עמוס ירקוני ובנו עדואן. מעריב, 4 במאי, 1976. לחצו לכתבה המלאה

ירקוני חי עם משפחתו בבאר שבע, וחינך שם את ילדיו בקרב האוכלוסיה היהודית. כשבנו ניסה להתנדב לקומנדו הימי ולהתקבל לקורס קצינים, נתקל בחומת חששות והסתייגויות למרות ייחוסו של אביו, ולבסוף שמע שיחת טלפון שערכו מפקדיו ובה הסבירו ש"אביו היה מג"ד בצה"ל, וזה בסדר מבחינה בטחונית". הבן הפגוע סירב להצטרף לקורס הקצינים, גם לאחר שירקוני דרש – וקיבל – התנצלות על האירוע. בן נוסף לא זומן לשירות חובה עד שירקוני התעקש על כך.

למרות הקשיים וההפליה שחוותה משפחתו לאחר שפרש משירותו הצבאי, נשאר ירקוני איש שחותר לפיוס ודו קיום בין כל אזרחי הארץ. כשנפטר ב-1991 הוא נקבר בבית העלמין הצבאי בקריית שאול לבקשתו של רחבעם זאבי.

עוד על סיפורו המרתק של ירקוני תוכלו לקרוא גם בספרים "סיירת שקד" (אורי מילשטיין ודב דורון, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994) ו"יחידה 424 – סיפורה של סיירת שקד" (מייק אלדר, הוצאת עמותת סיירת שקד, 1994).