אם הייתם פוגשים את רניה הרשקוביץ בדלפק קופת החולים בחיפה בה עבדה כמזכירה רפואית במשך שנים ארוכות, לא הייתם מנחשים שמאחורי האישה הנעימה והמתוקה הזו, אמא לשניים ונשואה באושר, מסתתרת קשרית נועזת וכותבת חלוצה.
היא לא הייתה סופרת, ואת ספרה היחיד כתבה כשהייתה בת 21, אבל הספר הקצר שכתבה אז, היה מהפכני במובנים רבים. כשמחזיקים ביד את הספר בן 80 השנים – קטן צהוב ומתפורר – חיצוניותו השברירית לא מגלה כמה פורץ דרך היה כשיצא לאור.
על הכריכה מופיע שם הסופרת: "רניה". כאילו שמה הפרטי בלבד אומר את הכל, ואין צורך בפירוט נוסף. רניה היא רניה קוקילקה (לאחר נישואיה – רניה הרשקוביץ), צעירה יהודיה, שבדרכים לא דרכים שרדה את השואה, הצליחה להיחלץ מפולין בדצמבר 1943, והגיעה לישראל במרץ 1944 והיא בת 20 בלבד.
רניה נולדה ב-1924 למשפחת קוקילקה, משפחה דתית מאוד וציונית בעיירה יאנדז'איוב שבאזור קילצה בפולין, אחת משבעה אחים ואחיות. הוריה פרנסו את המשפחה בעזרת חנות הסדקית [כלי תפירה – י.ע] שבבעלותם. היא למדה בשני בתי ספר – בבוקר בבית ספר פולני שם למדה פולנית שתשרת אותה היטב בהמשך, ואחה"צ בבית ספר יהודי לבנות "בית יעקב". בת 15 הייתה כשפרצה מלחמת העולם השנייה.
היא שרדה עם משפחתה בגטו המקומי, תחת גזרות נוראיות, עד אמצע 1942. אז היא התחזתה לנוצרייה ועבדה אצל משפחה פולנית. בעקבות אחותה שרה, עברה משם לבנדין והצטרפה לקיבוץ "דרור" המחתרתי בו הייתה אחותה חברה. רניה הפכה לקשרית והעבירה ידיעות ומסמכים בין תאי המחתרת השונים בפולין. היא נתפסה ונכלאה על ידי הגסטאפו ועברה עינויים קשים, אך בסופו של דבר הצליחה לברוח מהכלא. יחד עם מספר חברים מתנועת הנוער הגיעה דרך הונגריה וטורקיה לארץ ישראל הנכספת. היא הייתה, ככל הידוע לנו, האישה הראשונה שהוציאה ספר זיכרונות מהשואה בארץ ישראל. הספר שכתבה המתעד את הישרדותה יצא לאור ב-1945.
מעבר לקורותיה מסמרי השיער – קודם כנערה בחיק משפחתה, אחר כך לבדה ולבסוף במחתרת, רניה הביאה בספרה את גבורתן, מנהיגותן ואומץ ליבן של נשים רבות נוספות סביבה.
"ועל אף הכל עודנו חיות. אם כי מתהלכות אנו בצללים, לאחר שניטלו מאיתנו כל היקרים. לא נשאר לנו עתה אלא להיאבק עם גורלנו. מי יודע מה הוא צופן לנו בעתיד.
אולם זאת אני אומרת אל לבי: אם סופי לנפול גם אני – לא כבהמה נטולת-עצה אפול".
(ע"מ 62 – כל הציטוטים מתוך ספרה "בנדודים ובמחתרת" מ-1945).
הספר הצנוע הזה הוא ככל הידוע עדות גולמית, ראשונית, של אישה על זוועות השואה, שיצאה כספר זכרונות, בעוד הנאצים עדיין מחריבים את אירופה. סיפור ההישרדות שלה בשואה הוא בלתי נתפס, לבדה וכחלק מהמחתרת. הוא מובא בגוף ראשון, במילותיה היא, כל כך קרוב לאירועים עצמם, בלי להיות מושפעת מתפיסות של אחרים כיצד יש לכתוב ספר שכזה ומה עליו לכלול.
לכתוב ולא לשכוח
"הניצולים הראשונים שכתבו אז מייד אחרי המלחמה כתבו בתום לב" מספרת ההיסטוריונית ענת ליבנה שהדוקטורט שלה עסק בעיצוב זיכרונות השואה של הניצולים בהשפעת מפגשם עם הארץ. מחקרה התבסס על ספרי זיכרונות אודות השואה, שיצאו לאור בארץ בשנים 1945-1961. "הם כמובן לא ידעו אז עדיין מה התרחש במקומות אחרים, מה קרה למשפחה המורחבת שלהם, ולא כתבו על כך, לא עירבו תהליכים היסטוריים או כלליים אחרים בסיפור שלהם. זה יצר ספרים ייחודיים ואותנטיים ביותר".
הספרים שנכתבו אז יצרו קטגוריה ספרותית חדשה: "ספרי הזיכרונות האישיים מהשואה שנכתבו בשנים הראשונות, אינם ספרות יפה לשמה וגם אינם ספרי תיעוד היסטוריים – אך הם תופעה חשובה בפני עצמה להבנת האופן בו ביקשו ניצולים להנחיל את הזיכרון והמודעות להתנסות יוצאת הדופן שחוו ולתת לה משמעות" (ע"מ 91 בדוקטורט).
"12 בספטמבר 1942 – הלילה יפה. הירח מאיר באור יקרות. אני שוכבת בשדה בין תפוחי-האדמה, רועדת מקור ומחוויותיי ברגעים האחרונים. למה, בעצם, לטרוח ולהתייגע במידה כזו בשל חיי ההבל, חיי התועבה הללו?
אף על פי כן אין חשק למות".
(ע"מ 47).
לפי מחקרה של ליבנה, בתקופה של חמש עשרה השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, רק מתי מעט כתבו והוציאו לאור את חוויותיהם הקשות מהשואה, בשנים הללו יצאו לאור בישראל בסך הכל כ-70 ספרי עדויות. "כדי לקבל מושג על היקפה המצומצם של התופעה באותה תקופה ראשונית – צריך להבין שבשנות ה-90 יצאו לאור כל שנה בסביבות 180 ספרי עדות" היא מסבירה.
רק שני ספרים אוטוביוגרפיים של ניצולי שואה יצאו לאור לפניה, שנה קודם לכן, וכן שישה נוספים באותה השנה כמו ספרה של קוקילקה. כולם נכתבו על ידי גברים. ספרי זיכרונות רבים נוספים שנכתבו על ידי נשים ויצאו לאור מעט אחריה – נכתבו על ידי מנהיגות מחתרת מפורסמות כמו רוז'קה קורצ'אק וצביה לובטקין, ולא מנקודת מבטה של אישה פשוטה מן היישוב.
"הספר שלה מאוד אותנטי והיא עצמה כותבת בצניעות וביושרה. היא לא הייתה מנהיגה כמו אחרות שפירסמו אז ספרים ואולי בגלל זה קל יותר להזדהות איתה". אומרת לנו ליבנה שאף פגשה אותה לראיון ב-2005, כעשור לפני שהלכה לעולמה.
מה הניע את קוקילקה לשבת ולכתוב? לתנועה הקיבוצית היה מקום משמעותי בהחלטה הזו. בשנותיה הראשונות בארץ היא חיה בקיבוץ דפנה שבגבול הצפון. התנועה עודדה את שורדי השואה שהיו חברי קיבוצים לשבת ולכתוב את זכרונותיהם, במיוחד מי שהיו חברים במחתרות ובתנועות ההתנגדות והמרד. לשם כך איפשרו להם לקחת ימי חופש ולא לעבוד כמקובל, ונתנו את המעטפת והמימון של ההוצאה לאור. אמנם רניה לא נכנסה למלחמה כחברה בתנועה כלשהי אבל היא הפכה לכזו במהלך המלחמה. זה חלק מהקסם של הכתיבה שלה, כמי שהכירה כמה עולמות שונים מאוד זה מזה – גם של הקהילות והמשפחות היהודיות שהתאמצו לשרוד וגם של הצעירים חברי תנועות הנוער שהתאגדו יחד ופעלו כנגד הנאצים.
בגוף ראשון
קוליקה אימצה את ההצעה הנדיבה של קיבוצה. את סיפורה הקולח כתבה במהירות, כשהכל עוד טרי במוחה. היא כתבה בפולנית, שפה בה שלטה היטב, והספר תורגם על ידי הסופר והמתרגם חיים שלום בן אברם (אברמזון).
ספרה הכן והישיר לא חס על הקוראים ופותח בתיאורי זוועה על האופן בו הושמדו חיי היהודים. לכך מוקדש הפרק הראשון כולו. בסיומו, מופיע ההסבר לכך – בקשתם של הוריה האהובים, מהם נאלצה להיפרד ב-1942. במכתב האחרון שכתבו לה, הם הפצירו בה:
"אם לא נזכה אנו להישאר בחיים הלחמו לפחות אתם לחייכם כמה שתוכלו, למען תוכלו לשמש עדים לעולם. למען תעידו באיזה אופן אכזרי קופחו חייהם של יקירי-לבכם ובני עמכם. יהיה ה' לכם למחסה תמיד".
(ע"מ 60-61).
קוליקה מתארת בספרה כיצד בניסיון לשרוד את התנאים הקשים, היא עוזבת את משפחתה הגרעינית, מתחזה לפולניה ועובדת כעוזרת בית אצל משפחה פולנית. היא נשארת שם תקופה קצרה, ולאחר התלבטויות היא מחליטה להצטרף בעקבות אחותה למחתרת הלוחמת בקיבוץ "דרור" בעיר הפולנית בנדין, ועל תקופה זו היא כותבת את חלקו העיקרי של הספר. בפעילותה כקשרית היא עוסקת בהברחת נשק, כסף וידיעות. שם היא מתבגרת במהירות, בעל כורחה, ומתגלה כבעלת נפש חזקה, ואמיצה באופן מעורר השתאות:
"ברכבת בדיקות בלתי פוסקות… הז'אנדרמים הולכים ומתקרבים אלי.. באומץ לב אני פותחת את צרורותיי. הם מחטטים בתוכם כאותן תרנגולות המנקרות בחול. אני נכנסת איתם בשיחה ובלבד שלא יעלה על דעתם לחפש עלי גופא. אני נוהגת בבטחון גמור. ללא כל סימן של פחד. מביטה ישר ובאומץ לב לתוך עיניהם. לבסוף הם סרים מעלי בלי לחשדני בכלום".
(ע"מ 117).
"איזה שד מסיתני לשים קץ לחיי. ומיד תוקפת אותי בושה על חולשה זו. הוי, לא! לא אקל בעצם ידי את המלאכה על הגרמנים! ואולי עוד תהא לי אפשרות לסייע למעשה נקמה בארורים האלה?"
(ע"מ 120)
שיא כוחה מתגלה כאשר היא נתפסת ונחקרת על ידי הגסטפו, ומושלכת לכלא שמור ביותר. שם היא עוברת עינויים בלתי אנושיים:
"שני גסטפואים מסתערים עליי כמשתוללים; עתה ודאי ירטשוני כליל. מכים הם בי בלי חמלה באשר ימצאו. ראשי וחטמי זבי דם; אין הם שמים לב לכך. … אינני מרגישה עוד בהכאות. התעלפתי שוב. עבר זמן רב עד שהרגשתי כי פותחים לי את פי ושופכים מים לתוכו… קר לי מאוד, דם ומים נוזלים ממני. מאוד אני מצטערת על שהשיבו את רוחי. צפויה אני שוב להכאות, אבל עתה לא אוכל עוד לשאת הרבה."
(ע"מ 158-159)
בסופו של דבר היא מצליחה לברוח מהכלא השמור היטב. את הבריחה היא מתארת כמעשה חצוף ונועז הדורש ממנה כוחות בלתי יאמנו:
"לאחר שהלשינו עליי… מוכרחה אני לברוח היום.
היום – או לעולם לא. …
רצות אנו כל עוד רוחנו בנו… אדרתי נתלכלכה כולה בטיט בשעת הטיפוס על ההר. עתה הגיע הרגע המסוכן ביותר, הרגע המכריע בחיינו. אנו מוסיפות לרוץ. מהר, מהר, ובלבד שנתרחק ככל האפשר מן המקום. כל רגע אני מביטה לאחורי, אם אין הרודפים נראים. טיפות טיפות נגרת הזיעה מעל הפנים. לרגעים נדמה לי כי אבא ואמא נמצאים על ידי ומגינים עלי מכל רע."
(ע"מ 185-186)
היא מסתתרת אצל פולנים המשכנים אותה ואז מצליחה לברוח מפולין עם כמה מחבריה למחתרת:
"בקוצר רוח אנו מחכות למועד הנסיעה. וזו נדחית מיום ליום. הציפיה הזאת מותחת את העצבים לאין שיעור. …
לבסוף הגיע היום שציפינו לו .. הכל מקנאים בי. אבל אני אין שמחה בלבי. זכר המיליונים אשר הושמדו, זכר החברים אשר הקדישו את חייהם לארץ-ישראל, ונפלו בלי שהגיעו למטרה הנכספת – אינו מרפה ממני. גם איני מתארת לעצמי כיצד אוכל להביא לארץ את הידיעות הנוראות אשר בפי."
(ע"מ 212-214)
משפטי הסיום של הספר דרמטיים לא פחות ומעלים נושא מתסכל ושנוי במחלוקת: אופי הקבלה, או אי-הקבלה של הניצולים על ידי אנשי היישוב היהודי שחיו בארץ:
"ביום השישי למארס הגענו לחיפה. ביום זה בא הקץ לנדודינו. אבל עוד נטל הרדיפות מעיק על נפשנו, והרעיון על כל אלה שנגזלו מאתנו אינו מרפה ממנו. יש בנו הרגש כאילו קטנים וחלשים הננו מעל אלה המקיפים אותנו, וכאילו זכותנו לחיים דלה ופחותה מזכותם הם".
(ע"מ 218).
ליבנה, שכחלק ממחקרה קראה עשרות ביוגרפיות שנכתבו בעקבות השואה, נוגעת במחקר שלה בייחודיות של קוקילקה. היא מציינת שככותבת צעירה יש בכתיבתה של קולקילה מימד אופטימי שלא תמיד קיים בכתיבתם של מבוגרים ממנה. בחייה הקצרים היא עוברת שינוי מהיר, משתנה ומסתגלת למצבים חדשים באופן מעורר השתאות: מנערה תמימה מבית שמרני, היא הופכת לקשרית אמיצה עצמאית ובעלת תפיסת עולם מגובשת. גם אם כתיבתה לא אחידה וקופצנית, אפשר להבחין בין השורות בהתבגרות המואצת שעברה בתקופה הזו.
בעיתונות התקופה אפשר לראות את הרושם שיצר ספרה כשיצא לאור. בעיתון דבר נכתב "כל עוד יש לנו חומר אנושי שכזה, אל לנו לחשוש ולפקפק בהצלחת מפעלנו!" ובעיתון 'הד המזרח': "הפעם נשמע קול אדם …ושבלבו עוד דופק ומתפעם הד מר ומצער של אותם התלאות, העינויים, הייסורים, ועוז הנפש בהם נתנסו בני הגולה המושמדת… אותו ההד קורע את הלב של כל קורא; שכן עוד מרטטת בו עדות ימי הזוועה הנוראים, שעברו על יהדות המזרח, שנמחתה כמעט כליל מעל פני האדמה…".
אהבה מהמולדת הישנה
רניה, שהגיעה במקור ממשפחה חרדית, בחרה להגיע לקיבוץ חילוני בצפון הארץ – קיבוץ דפנה – בו ישבה לכתוב את קורותיה. רק שניים מאחיה של רניה ניצלו גם הם ועלו לארץ. הם נשארו דתיים. אחותה שרה, עימה שהתה בבנדין, נהרגה בעת ניסיון להימלט מפולין, כך גם כל בני משפחתה האחרים לא שרדו.
בקיבוץ היא זכתה לדרישת שלום מהעולם שהשאירה מאחוריה – שהפך לקשר לכל החיים. "בכפר בו גדלה בפולין הייתה לה חברה טובה ולה אח גדול בשם עקיבא" מספרת נכדתה מירב ולדמן. "הוא היה גדול ממנה ב-9 שנים". עקיבא עלה לארץ לפני המלחמה אך בדומה לרניה רוב משפחתו נרצחה, כולל אחותו הקטנה, חברתה של רניה. כששמע במקרה שרניה שרדה ונמצאת בקיבוץ דפנה הוא הגיע לבקר אותה, והאהבה ביניהם ניצתה. הם נישאו ויחד עברו להתגורר בחיפה שם נולדו שני ילדיהם.
קוקילקה סיפרה ברבות השנים כי זכתה לתגובות חמות על ספרה והוא אף נשלח כמתנה אישית לחיילי הבריגדה באירופה. הספר תורגם לאנגלית והודפס בניו יורק כבר באותה השנה, וכן יצא בתרגום מחודש בקנדה בשנת 2023. נכדתה של קוקילקה, מירב, מספרת כי שנים רבות בני המשפחה בכלל לא ידעו שהספר תורגם לאנגלית, וגם עותקים בעברית התקשו למצוא: "אני זוכרת שפעם צץ עותק בחנות יד שניה בירושלים ומיהרתי לנסוע לשם, הייתה עליו הקדשה לבר מצווה של נער. אבל זה ספר נדיר כיום".
סיפורה של קוקילקה היה בין אלו שנתנו השראה גם לסופרת ג'ודי בטליון לכתוב ספר על נשים אמיצות שהיו לוחמות פעילות במחתרות, שיצא לאור ב-2022 ושמו "בנות המחתרת". הסיפור של קוקילקה פותח את הספר המתאר את פעילותן של נשים – באומץ, בתחכום בסולידריות ובאקטיביות יוצאת דופן לתקופה – להצלת חיים ולהתנגדות לנאצים.
כוח להחלים
קוקילקה עבדה במשך שנים ארוכות כמזכירה רפואית ולמרות הגלים שהספר שכתבה הכה, היא מעולם לא חזרה לכתוב. את סיפורה היא המשיכה לספר בעל פה, היכן שרק ביקשו ממנה, במיוחד בפני קבוצות של תלמידים, חיילים ומבקרים במוזיאון לוחמי הגטאות. "לזרים היא תמיד הייתה מספרת יותר ממה שהייתה מספרת לנו, הנכדים" מעידה נכדתה. "כשניסינו לשאול שאלות ראינו שזה מכאיב לה אז די מהר הפסקנו. היום כמובן אני מתחרטת על זה".
קוקילקה הלכה לעולמה בגיל 89, בשיבה טובה, מוקפת במשפחתה האוהבת. "היא הייתה אישה מתוקה ומצחיקה" מספרת נכדתה, "השואה לא הייתה נוכחת בחיינו ביומיום במובן של עצב או דיכאון. היא שמה את זה מאחוריה במובן כלשהו".
"הגיל שלה מזכיר לי את התצפיתניות ששוחררו לא מזמן" אומרת ליבנה בשיחה שערכנו איתה לאחרונה: "נראה שזה חלק מההחלמה של אנשים צעירים, שרוב החיים לפניהם – היכולת לתת תוקף לחוויות, לספר אותן בדרך שהולמת אותך כאישה ואת הערכים שלך, להמשיך בחיים – זה כוח גדול מאוד".
