חמדה בן-יהודה, סופרת הילדים הראשונה בעברית

קריירת הכתיבה של הרעיה המסורה ביותר בתנועה הציונית

תצלום דיוקנה של חמדה בן יהודה. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

ברגע כן של צניעות לא אופיינית הודה אליעזר בן-יהודה בגבולות היכולת הספרותית שלו. האיש שחידש את המילה "רצינות", התמחה בסוגות הרציניות יותר. הוא חיבר שורה ארוכה של מאמרים מדעיים ופובליציסטיים, יצר את סוגת הכתיבה העיתונאית הצהובה בעברית, תרגם כמה יצירות מספרות העולם ושקד עד יום מותו על מילון היסטורי רב-כרכים. בכל הסוגות הללו התמחה בן-יהודה, ואת כולן שיכלל. הקושי שלו היה אחר.

לאחר כמה וכמה ניסיונות לא מוצלחים בכתיבת ספרות עברית לילדים, הודה העיתונאי והמילונאי: "אינני יודע לכתוב לילדים, חסר לי החוש הספרותי". בן-יהודה לא הסתפק בהודאה הזו ועשה מה שעשה בכל פעם שהרגיש שאיננו ערוך להתמודד עם משימה כלשהי – גייס את עזרת אשתו.

אליעזר בן יהודה עובד על מילונו הגדול. אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

את חמדה יונס נשא אליעזר בן-יהודה לאישה בשנת 1892 לאחר מות אשתו הראשונה. בתום שנת אבל על מות דבורה, אם שלושת ילדיו, פנה בן-יהודה אל אבי אשתו המתה וביקש לשאת תחתיה את אחותה הצעירה. חמדה, שלימים התוודתה בפני בן-יהודה על אהבתה ארוכת השנים שלה אליו, אהבה שצמחה והתעצמה מאז שפגשה בו בהיותה נערה בת 15 בבית הוריה, הסכימה להיות לו לרעיה ואם חלופית לילדיו.

בתוך כחצי שנה מבואה ארצה רכשה חמדה ידיעה בסיסית בעברית, והחלה מסייעת לבעלה בפעילותו הספרותית. היא גידלה את ילדיו/ אחייניה כְּשלה, ילדה לבעלה שישה ילדים נוספים, ערכה לא פעם את כתיבתו ולאחר מותו המשיכה את פרויקט חייו – מילון בן-יהודה, עם בנה אהוד. מעל הכול, זכורה חמדה כמי שדאגה למנוע הסחות-דעת שפגמו בעבודת בעלה.

בכרך הראשון בספר "ספרות הילדים העברית: 1948-1900" מציין אוריאל אופק את העובדה המדהימה והנשכחת מעט: "כשנה לאחר שעלתה לארץ ב-1892", כתב אופק, "כבר ניסתה חמדה בן-יהודה את כוחה בכתיבת רשימות וסיפורים קצרים". אליעזר בן-יהודה הוא שסיפק את הדחיפה הראשונית לצעירה בת העשרים. בן-יהודה אומנם חיפש, ואף קיבל, רעייה מסורתית, אך הרגיש שצו-השעה ההיסטורי חִיֵּיב הרבה יותר מזה: השעה היא שעת דחק, ותחיית השפה זקוקה לקולות עבריים רבים ככל האפשר.

בן-יהודה האמין כי בכוחה של חמדה "להכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים לתוך העברית המתה, הנשכחת, הזקנה, היבשה והקשה, פשטנות ודייקנות במקום מליצה נפרזת" – אותה רגישות וגמישות שחסרו בכתיבתו הספרותית. חמדה, שהעידה על עצמה כמי שחסרה כל נטייה ספרותית, הכניסה לספרות העברית המתחדשת את כל זאת ועוד: למעשה, שני כתרים קשרו החוקרים לראשה של חמדה בן-יהודה. אוריאל אופק הכתיר אותה לסופרת הילדים העברית הראשונה בארץ-ישראל. נורית גוברין הוסיפה שהייתה העיתונאית העברית הראשונה בארץ, וייתכן שבכלל.

מעת לעת נמתחה ביקורת על כתיבתה הפובליציסטית של חמדה, וכן על סיפוריה למבוגרים. סיפוריה לילדים, לעומת זאת, זכו בשבחים והתחבבו על קוראות וקוראים צעירים רבים. מה מצאו הקוראים הצעירים בעשרים הסיפורים שחיברה לילדים? חמדה, שבניגוד גמור לבעלה התחנכה על ברכי ספרות הילדים האירופאית (בייחוד אהבה את סיפורי הנס כריסטיאן אַנדֶרסֶן), הייתה היוצרת העברית הראשונה ש"ציירה", בלשון התקופה, סצינות מחיי היום-יום של ילדי היישוב העברי.

"מחיי הילדים בארץ ישראל" מאת חמדה בן-יהודה, הוצאת תושיה, תרס"ג/ 1903

קשה לזלזל בגודל החידוש, בייחוד בהתחשב בכך שסיפוריה התפרסמו לראשונה באירופה. הוצאת "תושיה" היא שהוציאה לאור את קובץ הסיפורים הראשון מאת חמדה בשנת תרס"ג/ 1903, "מחיי הילדים בארץ ישראל" שמו. הספרון שבו 24 עמודים ראה אור בוורשה וכלל שלושה סיפורים קצרים, כתובים בעברית קולחת וביד אומן. מרבית סופרי הילדים העבריים באותה תקופה, וכאן אפשר להביא את מעשיות ילדי "החדר" של יהודה שטיינברג כדוגמה מייצגת, כמעט שלא עסקו בהווה העברי המתחדש בארץ. עד חמדה בן-יהודה יכלו ילדי הגולה לקרוא על נערים דוברי עברית המתרוצצים בארץ רק ב"אהבת ציון" של אברהם מאפו – הרומן העברי הראשון שעלילתו מתרחשת בימי התנ"ך הרחוקים.

סיפורי חמדה לילדים הקסימו את הקוראים הצעירים והמבקרים המבוגרים באותו שילוב ייחודי לה של היום-יומי והאגדי. "ישראל", הסיפור הפותח את הקובץ, מוקדש לפגישת ישראל בן השש, ה"שונה בכל מיתר הילדים בני גילו", עם העיר ירושלים.

סבו של ישראל נולד וגדל בירושלים "ולא עזב את עיר הקדש, אף ליום אחד אף לשעה אחת, אף לרגע אחד". אביו של ישראל "הלך בדרכי אביו ועוד הוסיף על חסידותו: הוא לא יצא חוץ לחומה ולא עבר מימיו אפילו את גבולות של "רחוב היהודים"." כשנולד ישראל נדר אביו נדר חמור אף יותר. הילד לא יעזוב את העיר, לא ייצא את החומות, לא יעבור את גבול הרחוב ולא גם מחצר ביתו "עד היותו לאיש".

התסבוכת הגיעה כשחגג הילד שש שנים. באחד מערבי תמוז, עת המלמד שנשכר ללמד את ישראל גמרא התנמנם על השולחן, יצא הילד ברגע של סהרוריות את החדר "ויתהלך בחדר אנה ואנה, שקוע במחשבותיו". טיולו הוביל את ישראל מחוץ לחצר הבית, אל רחובות העיר האסורה למראה.

"פתאום עמד משתאה ומשתומם מאד למראה עיניו: לפניו עמד עיר קטן מאד, התועה גם הוא כמהו ואבוד מאמו, והעיר יפה ונחמד, ושניהם כאחד קטנים ותמימים: עיני ישראל נטויות אל העיר, וראשו של זה נמשך אליו. שואל הושיט ידו הרכה ללטפו. והעיר מלקק את היד המלטפת ולהתפעלות ישראל לא היה קץ וגבול".

אביו, שהבחין בהיעדרות בנו ואף תפס אותו במעשה, היה נלהב פחות:

"שעה ארכה נשמעו מאחורי הדלת צעקות האב, המערבות בבכיות הבן ובקשות האם, אשר אך לשוא התחננה לפני האב, החסיד האכזר, להניח לבנו…"

למחרת, ובעקבות ההתרגשות של יום האתמול, נפל ישראל למשכב עם קדחת עזה ומת. השורות החותמות של הסיפור הן: "גם האב לוה את "קדישו" היחיד עד קצה "רחוב היהודים"."

בזיכרון ההיסטורי של התנועה הציונית זכורה חמדה בן-יהודה כמסורה שבנשים. כל חייה דאגה לבעלה ולילדיהם, ואף הייתה המעצבת החשובה ביותר של דימוי "מחייה השפה" שביקש בעלה לקבע בציבור. זאת הסיבה שסוף הסיפור הפותח את ספרה הראשון של חמדה בן-יהודה מרתק כל-כך.

על פניו, הביקורת ברורה: הסופרת מסתייגת משיטות החינוך של היישוב החרדי הישן, שביקר ונלחם באליעזר בן-יהודה ובמורשתו. היכרות עם שיטות החינוך של בעלה מלמד שאולי אחרת: אחרי הכול, האם התעקשות החסיד האכזר שונה בהרבה מהתעקשות אליעזר בן-יהודה בחינוך ילדיו, בייחוד בנו בכורו, התעקשות שהעלה על הכתב איתמר בן-אב"י בזיכרונותיו:

"דווקא עכשיו החל הפרק הקשה ביותר בחיינו המשותפים, מטעם פשוט מאוד: אבי חשש מיד, פן תקלקל האווירה הכללית מסביבי את אשר עלה בידו להשיג בכל כך עמל וסבלנות. מה עשה? עמד וקבע חוק בל יעבור, כי לא יניחני בשום פנים מהיום ואילך לבוא בקשרים ישרים כלשהם עם הילדים בסמטתנו, אף לא עם שתי השכנות אשר בתוך חצרנו עצמה, האחת – תינוקת ספרדייה בת חצי שנה, והשנייה – אשכנזייה בת עשרה ירחים, עם פטפוטה הז'רגוני הזורם כבר מפיה בשפע מדאיג.

"אסור לתת לו לא רק לגשת אליהן, אלא אפילו להאזין לפטפוטיהן," היה דברו לאמי. "צריך לשמור, שעד היום שבו יזכה לאח או לאחות שישוחחו איתו בשפת אמו, לא ישמע ולא ידע כי יש שפה אחרת בעולם! צריך שאוזנו תקלוט רק את דיבורינו העבריים. אילו יכולתי, הייתי אוסר עליו להאזין אפילו לצפצופי הציפורים וצהלת הסוסים, נעירת החמורים ופרפורי הפרפרים, כי אף הם סוף-סוף לועזית לשונם, על כל פנים לא עברית."

"עם שחר עצמאותנו" מאת איתמר בן-אב"י, הוצאת הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן-אבי, תשכ"ב/ 1961

 

לקריאה נוספת:

רעות גרין, חמדה בן יהודה כמגלמת העברייה החדשה, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, תשס"ז

מירב גרץ-רונן, חמדה בן יהודה: סופרת עיתונאית ומו"לית, ראשית חייה בארץ, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, 2000

אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית: 1948-1900 (כרך ראשון), הוצאת דביר, 1988

 

כתבות נוספות:

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

מכתב האהבה ששלח אליעזר בן יהודה לרעייתו חמדה מהכלא

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

בואו לבשל היסטוריה!

בואו לבשל! אספנו לכם כמה מתכונים מובחרים מספרי הבישול שמצאנו בארכיונים שלנו! בתיאבון! השנה כולנו #מבשלים_היסטוריה

כ

אלפונס לוי, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

לכבוד ראש השנה, חג שבמרכזו ניצבת המסורת היהודית, ההתחדשות וחשוב מכל – המשפחה – מביאה הספרייה הלאומית כמה מהמתכונים המעניינים ביותר והעתיקים ביותר שנמצאים באוספיה, היישר אל שולחן החג שלכם. הספרייה הלאומית, בית לאוצרות התרבות והחוכמה של ישראל והעם היהודי, מבקשת לשמר ולהנגיש את האוצרות הללו לקהלים שונים ברחבי העולם.

אוסף הפריטים השמור בספרייה מספר את סיפורו של העם היהודי ושל מסעותיו ברחבי העולם, ובתוך כך גם את סיפורו של המטבח היהודי שהועבר מדור לדור לאורך מאות שנים.

 

רשימת קניות מהגניזה הקהירית

בין אוצרות הגניזה הקהירית נמצא מה שנראה במבט ראשון כמו רשימת קניות פשוטה שנכתבה על פיסת נייר. בחינה מעמיקה יותר חשפה שרשימת הקניות נכתבה למעשה בצידו האחורי של גט גירושין קרוע. באותו תקופה, היו כותבים את רשימות השניות על פי הצרכים למתכונים ספציפיים, כך שהרשימה היא בעצם סוג של מתכון.

 

הרשימה

סומק 3/8 (דירהאם)

טחינה ¼

שמן זית ושמן סומסום ¾

מלח ¼

שמן סומסום 1 5/8

עץ להסקה ¼

ג
טחינה מגניזת קהיר. הפריט שמור באוניברסיטת קיימברידג

להכנת מתכון מהרשימה, אנחנו ממליצים על הכנת טחינה מיוחדת בשימוש החלק העליון ברשימה. יש לערבב טחינה וסומק עם מעט מים, להוסיף מעט שמן, שומשום ומלח.

 

מתכונים יהודים מהמאה ה-18 בכתב יד מבוואריה

ספר הבישול הזה הגיע לידי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית, עם ארכיון קהילת אוטנזוס (Ottensoos), כפר בווארי קטן לא רחוק מהעיר נירנברג. הספר נכתב באותיות עבריות, אך השפה היא ניב גרמני עם "נגיעות" יידיש ועברית לאורך הכיתוב. כתב-היד מכיל שישים ותשעה מתכונים כשרים, אך לא כולם מאכלים יהודיים מובהקים.

 

גפילטע פיש

ג

קחו דג אחד, גדול או קטן. תנו לסוחר הדגים לפלט אותו, לנקות אותו ולהמליח אותו היטב.

הכינו את המילוי: קחו דג לבן קטן ונקו אותו מעצמות. חתכו אותו דק עם פטרוזיליה, גזרים צהובים, ביצים נאות, בצל ועירית. את כל אלו יש לחתוך לחתיכות קטנות מאוד. צרו שני גלילים לבנים כל עוד התערובת רטובה. בסיום שלב זה, קחו כף גדולה של שומן והמיסו בסיר מכוסה. הוסיפו בצל פרוס לשומן וטגנו עד שהוא מזהיב. הוסיפו ירקות ובשלו על אש קטנה. הוסיפו לחם ותנו לתערובת לרתוח מעט. הורידו מהאש והוסיפו כמה ביצים. המילוי צריך להיות סמיך. הוסיפו זנגביל, פלפל, מיץ לימון ו-? (אולי גזר?) צהוב. מלאו את הדג ובשלו אותו בחמאה, בשומן או בשמן.

 

קוגלהוף של יום טוב (חגיגי) שיש לעשות מקמח תפוחי אדמה

ק

לוקחים את הלבן היפה של חמש-עשרה ביצים ורבע קילו (חצי פאונד) סוכר והצהוב (הקליפה הצהובה) של לימון אחד ושש כפות קמח תפוחי אדמה, מערבבים את הכול היטב. אבל אסור שהעוגה עומדת ואופים (מבשלים) אותה שעה אחת.

 

ספר בישול למאכלים תימניים ומזרחיים מהמאה ה-20

ג

ספר הבישול הקטן "מאכלים תימניים ומזרחיים" שנכתב בידי נעמי ושמעון צבר השמור היום בספרייה הלאומית, היה אחד מספרי הבישול הראשונים שהציגו את מסורות הבישול המזרח תיכוניות. הספר פורסם לראשונה בשנת 1962 על ידי הוצאת 'סדן'.

 

הריס

2 כוסות ריפות (בורגל)

500 גרם עצמות

בצל שלם

עגבנייה שלימה

חווייג'

מלח

ג

 

מנקים ושוטפים את הריפות. מרתיחים חצי סיר מים. לאחר שרתחו המים, מוסיפים את העצמות, הבצל, החווייג' והמלח. בוחשים ומוסיפים את הריפות ואת העגבנייה. מכסים את הסיר ומעבירים לאש קטנה למשך כל הלילה. מגישים חם.

 

בשר בשעועית

400 גרם בשר (כבש או בקר) פרוס

200 גרם שעועית לבנה יבשה

3 כפות מרגרינה

2 כפות רסק עגבניות

בצל קצוץ

מלח

פילפל שחור

ב

מבשלים את השעועית במי מלח במשך 30 דקות. מפסיקים לבשל ושופכים את המים. מטגנים את הבשר במרגרינה עד שהוא משחים קצת. מוסיפים בצל ומטגנים 5 דקות עד שהכל משחים היטב. מוסיפים את השעועית, רסק העגבניות, המלח, הפילפל והמים. מכסים ומבשלים על אש בינונית עד שהבשר והשעועית רכים לגמרי.

 

איך לבשל בארץ-ישראל

ג

הספר "איך לבשל בארץ ישראל" שנכתב בידי ד"ר ארנה מאייר – סופרת ומורה לתזונה ולבישול, סייע לעקרות בית שהיגרו מאירופה ומארצות הברית בהתאקלמות בארץ ישראל בסוף שנות השלושים. הספר פורסם על ידי ויצ"ו והודפס באנגלית, גרמנית ועברית.

 

כבד חצילים

5 חצילים קטנים

שמן לטגון

חמץ-יין

מלח

בצל חי

ביצה שלוקה

ג

חותכים את החצילים בקליפתם לפלחים דקים, אחר כך מטגנים אותם בשמן רותח וטוחנים אותם במטחנת-הבשר. מוסיפים את הבצל חי והקלוי, את הביצה, מלח, וחומץ, (מעט שבת לפי טעמו של כל אחד). עורכים עם זיתים שחורים.

דגים בירקות:

ג

ירקות בעלי פקעות (כרפס, שרשי פטרסיליה, סלק, כרוב-הקלח), מקציעים אותם ומבשלים במי מלח עד היותם כמעט בשלים די צרכם. אחר כך שמים אותם באלפס עמוק משומן ועליהם שמים נתחי דגים טריים שהוכנו ונמלחו מראש. מכסים את האפלס ומלואו בכסוי צמוד היטב ושמים על גבי שלהבת קטנה עד שהמאכל יתבשל כל צרכו (20 דקות בקרוב).

 

עולם האוכל היהודי

לדף הפרויקט המיוחד

הספר שלימד את האירופאים איך לבשל בארץ ישראל

הדגן שהציל את ישראל

מדוע רשימת קניות מימי הביניים נכתבה בצד האחורי של גט?

איך חוגגים סוכות בזמן מלחמת העולם הראשונה?

תמונה נדירה: כך חגגו יהודי סמטת זֶפְּל בעיירה איוואנווה את החג

בורות בכניסה לבתים. גגות נפתחים. מתחת לצילום שבמרכז הגלויה מופיעה השנה 1916. לא צריך ידע רב כדי לשער מה אנחנו רואים בתמונה. נגיד שהיינו יכולים לקרוא ולהבין את הכיתוב הגרמני, והיינו קוראים ומבינים שהכוונה לעיירה איוואנווה, ושֵׁאלו לפנינו יהודים, וברחוב שבו הם חיים חיות משפחות יהודיות נוספות, ומהי משמעות השנה 1916 – האם היינו יודעים שכך חגגו יהודי סמטת זֶפְּל בעיירה איוואנווה (ברוסית: Иваново) שנקראה בפי היהודים בשם יאנוב (ליד פינסק), אז חלק מהאימפריה הרוסית, כיום בבלארוס, שנתיים לתוך המלחמה הגדולה, את חג הסוכות?

אם כך, בנוגע לבורות ולפתחים שבגג.

סוכות

את הפתחים שבתמונה קל יותר להסביר. כשבנו יהודי איוואנווה את בתיהם, הם בנו אותם עם גג נפתח, ובהגיע חג הסוכות פתחו את הגג, הניחו סכך, וישבו תחתיו. אין זו תופעה יוצאת דופן בתרבות הדיור היהודית באירופה. מצרך נדרש בבית יהודי מסורתי היה חדר עם גג נפתח. היות שסוכות של 1916 חל באמצע חודש אוקטובר, זמן מושלג לעיתים, העדיפו החוגגים לחוג את סוכות מתוך הביטחון היחסי של ביתם. ומה פשר הבורות המלבניים שנחפרו בכניסת כל בית? אלו שוחות להתגוננות מירי.

התצלום הזה הוא חלק מסדרת תצלומים שצילמו האוסטרים בהתקדמותם אל תוך השטחים הכבושים ברוסיה באותו שלב במלחמה. חשוב לציין שהצלם, בלא כל ספק, לא הבין את מה שרואות עיניו, וללא ספק היה זה מוזר עבורו שדווקא בימי הסתיו הקרים תושביה המקומיים של העיירה פותחים את גגות בתיהם.

הגלויה ראתה אור בהוצאת "Verlag für allgemeines Wissen" (הוצאה לידע כללי), שהפיצה תמונות שונות של אזורים שנכבשו בידי צבאות מעצמות המרכז, בייחוד במזרח אירופה, והייתה חלק ממכונת התעמולה בימי מלחמת העולם הראשונה.

אין לנו דרך לגלות איך עבר חג הסוכות בשנת 1916 בעיירה איוואנווה, שום דרך שלא מסתתרת חבויה בגלויה שצילם חייל אוסטרי ששמו לא נודע. בדומה לחייל האלמוני, נשאו אלפי חיילים בצבאות מעצמות המרכז ומדינות ההסכמה מצלמות פרטיות לאזורי הקרב – חלק מהתמונות שצילמו נשמרו בידיים פרטיות, ראו אור בספרי יחידות או בחוברות הנצחה; חלק התגלגלו לשוק הפרטי, לשמש גלויות הנמכרות בפרוטות בשווקים ובחנויות סידקית כמו הגלויה שלפנינו.

אין לנו דרך לגלות איך עבר חג הסוכות בשנת 1916 בעיירה איוואנווה אך מקורותינו מצווים על כל גבר ואישה מישראל את מצווה "ושמחתך בחגיך" בחג הסוכות. כך גם אנחנו בוחרים לדמיין אותם, את תושבי סמטת זפל, חוגגים בחג סוכות של שנת 1916.

 

לומדים עם הספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות

כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט

למה ״כל נדרי״ לא חדר לזמר העברי?

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

המכתב ש"אסור להראותו לזרים": מה באמת חשב פרויד על הציונות?

אזהרת ספוילר: אבי הפסיכואנליזה לא נמנה עם גדולי אוהדיו של הרעיון לייסד מדינה יהודית בארץ ישראל

ובכן, מתברר שזיגמונד פרויד לא היה חסיד של החלום הציוני.

למעשה, הרופא הטוב התנגד נחרצות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ולא היסס כלל להביע את הסתייגותו מהרעיון – הוא אף עשה זאת באופן רהוט וחד למדי במכתב ששלח לראש שלוחת קרן היסוד בווינה בשנת 1930.

זיגמונד פרויד, מתוך אוסף אברהם שבדרון והאוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר בספרייה הלאומית

בואו נחזור רגע צעד אחורנית.

מעשי האיבה החלו ביום חם, באמצע אוגוסט 1929. המאבק ארוך הימים בין הערבים והיהודים בארץ ישראל סביב שאלת הבעלות על הכותל המערבי והגישה אליו, הגיע רשמית לנקודת רתיחה. ביום שישי, 16 באוגוסט 1929, פשט המון ערבי, ששולהב בידי המועצה המוסלמית העליונה, על אזור הכותל המערבי, הבריח מהמקום מתפללים יהודים ושרף ספרי תורה וספרי קודש אחרים. האירוע היה אות הפתיחה לגל אלימות ששטף את הארץ, ובתוך שבוע אחד בלבד גבו המהומות הפלסטיניות של 1929 את חייהם של יותר מ-130 יהודים ופצעו מאות אחרים בשורת אירועים בחברון, בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בצפת, בחולדה ובבאר טוביה.

בשנת 1930, כמה חודשים בלבד אחרי שוך האלימות, השיק 'קרן היסוד' – ארגון גיוס כספים מייסודו של הקונגרס הציוני, שנועד לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל – מסע יחסי ציבור למען 'היישוב' – מערך ההתיישבות העברית בארץ ישראל. הארגון שיגר מכתבים ליהודים בעלי השפעה ברחבי העולם וביקש מהם לפרסם הצהרות תמיכה ביהודים החיים בארץ ישראל. מכתב כזה, ששלח חיים קופלר, ראש סניף קרן היסוד בווינה, הגיע לידיו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, שבמקרה היה גם יהודי.

פרויד
המעטפה שהכילה את מכתבו של פרויד לדוקטור קופלר, מארכיון הספרייה הלאומית

נראה שפרויד התעכב מעט כששקל את הבקשה. הוא השיב לדוקטור קופלר במכתב שנשלח ב-26 בפברואר 1930, ונוסח באופן מדוד, מעט ביקורתי אך מנומס להפליא, שבו שטח בבירור את עמדותיו בעניין הציונות וההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

פרויד לא הסתפק בדחיית הבקשה לפרסם הצהרת תמיכה פומבית, אלא גם הבהיר היטב שמצוקתם של יהודי היישוב לא מעוררת אצלו, בואו נאמר, אהדה.

"אינני יכול לעשות כבקשתך," כתב פרויד. "מי שבדעתו להשפיע על המונים, צריך להעניק להם דבר מה משלהב ומתסיס, ועמדתי המפוכחת בנוגע לציונות איננה מאפשרת לי זאת".

תשובתו של זיגמונד פרויד לחיים קופלר, מארכיון הספרייה הלאומית
תשובתו של זיגמונד פרויד לחיים קופלר, מארכיון הספרייה הלאומית

פרויד הסביר כי אף שהוא מזדהה עם מטרותיה של הציונות לכונן בית ליהודים, וחרף הגאווה המסוימת שהוא חש באוניברסיטה שנוסדה בירושלים, הוא אינו מבין את התנועה הציונית. הוא האמין שלעולם לא תקום מדינה ליהודים בארץ ישראל – עמדה שהניח שתהיה לא פופולרית.

"איני סבור שפלשתינה תוכל אי פעם להיות למדינה יהודית, או שהעולמות הנוצרי והאסלאמי יהיו אי פעם נכונים למסור את המקומות הקדושים להם להשגחתם של יהודים. אני סבור שהיה נבון יותר לייסד את המולדת היהודית בחבל ארץ שעול ההיסטוריה מכביד עליו פחות. אבל אני יודע שהשקפה רציונלית שכזו, לא הייתה יכולה לעולם להלהיב את ההמונים ולזכות בתמיכתם הכספית של העשירים".

זיגמונד פרויד, מתוך אוסף אברהם שבדרון והאוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר בספרייה הלאומית

אשר להבעת אהדה כלפי החלוצים העבריים שסבלו במאורעות, הרגיש פרויד כי "הפנאטיות של אנשינו, שאין לה כל יסוד, אחראית במידה מסוימת לחוסר האמון שהתעורר בקרב הערבים. אין בליבי כל אהדה לדבקות השגויה שהופכת חתיכת קיר הרודיאני לשריד קדושים לאומי, ועל ידי כך פוגעת ברגשותיהם של ילידי המקום".

פרויד חתם את מכתבו פחות או יותר באותה מידה של אהדה שבה פתח אותו.

"כעת, החלט בעצמך האם בהתחשב בהשקפתי הביקורתית כל כך, הנני האדם המתאים להתנדב להיות מקור לנחמתם של אנשים שהולכים שולל אחרי תקווה נטולת צידוקים".

דוקטור קופלר קרא את מכתבו של פרויד והופתע מתוכנו. הוא שרבט בעיפרון בפינה העליונה של המכתב "אסור להראותו לזרים!" ואכן, המכתב לא פורסם במשך 60 שנה.

"אסור להראותו לזרים!" ציין חיים קופלר בראש מכתב התשובה של פרויד. מארכיון הספרייה הלאומית
"אסור להראותו לזרים!" ציין חיים קופלר בראש מכתב התשובה של פרויד. מארכיון הספרייה הלאומית

כאשר שמע על המכתב, ביקש אברהם שבדרון שאוסף הרחב שלו שמור כיום בספרייה הלאומית – מדוקטור קופלר, לשלוח לו את התכתובת, כדי שאפשר יהיה לצרפה לארכיון הספרייה. דוקטור קופלר הסכים לשלוח לו את המכתב לעיונו, אבל ביקש שיואיל להשיבו אליו – שכן אם יישמר המכתב בספרייה הלאומית, תוכנו בוודאי ימצא את דרכו לזירה הציבורית.

פרויד
מכתב מחיים קופלר לאברהם שבדרון שוחט, מארכיון הספרייה הלאומית

 

"מכתבו של פרויד אולי כן וחם, אבל הוא איננו מועיל למטרותינו", כתב דוקטור קופלר באפריל 1930 בתשובה לשבדרון. "גם אם בעת הזאת לא עלה בידי לסייע לקרן היסוד, אני רואה עצמי מחויב שלא להסב לה נזק".

אומרים שבמבט לאחור רואים מושלם, ובשם הכנות יש להודות שיהודים נוספים ממערב אירופה השמיעו דעות דומות לאלה שהביע פרויד. זה האחרון לעולם לא יכול היה, כמובן, לחזות את הזוועות שעתידות היו לפקוד את הקהילה היהודית באירופה בעליית המפלגה הנאצית ופרוץ השואה. הוא לא ידע לעולם איזה תפקיד חשוב היה לאותם חלוצים בהקמתה של מדינת ישראל. דעותיו היו אולי "לא פופולריות", אבל הוא בהחלט היה עם האצבע על הדופק בסוגיות שמוסיפות להשפיע על החברה הישראלית גם בימינו.

 

לקריאה נוספת בנושא

"Freud in Zion: Psychoanalysis and the Making of Modern Jewish Identity,” by Eran J. Rolnik, Karnac Books, 2012. 

 

כתבות נוספות

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה והאחיינית של פרויד

פרסום ראשון | מתוך 'מקרה ושמו פרויד', מחזה חדש מאת סביון ליברכט

האם אתם סדיסטים? המבחן המשונה של הפסיכולוג היהודי