"אילו השיגה ידי, הייתי סוגה בשושנים כל רחובות ירושלים ליקרך", את המשפט הזה כתב גבר אחד לא לאשתו או לאהובתו, אלא לרופאה שהצילה את חייה של בתו בת השישה חודשים.
המלאך השומר של ילדי ירושלים, ד"ר הלנה כגן, הייתה חלוצה במובן העמוק ביותר של המושג הזה. כמעט כל דבר שהיא נגעה בו היה ראשוני.
היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה הצעת עבודה ממכון המחקר הרפואי של אוניברסיטת ברן. היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה רישיון מהעותמאנים לעסוק ברפואה בארץ ישראל, וגם רופאת הילדים הראשונה בארץ. היא הקימה את מעון היום הראשון בארץ, את טיפת החלב הראשונה, ואת מחלקת הילדים הראשונה בבית חולים ארצישראלי.
ובכל זאת, למרות כל ההישגים המקצועיים הפנומליים האלה, האנשים שפגשו אותה במציאות זכרו אותה דווקא בזכות הלב הענק, הצניעות והאכפתיות שלא ידעה גבול. האשה הרצינית, שרכות דיבורה כיסתה על חריפות מקצועית ונחישות, ראתה את עצמה בפשטות כמשרתת הציבור. היא לא ציפתה, אף פעם, לתמורה.
כדי להציל את התינוקת שאביה כתב את המשפט הפותח את הפוסט, היא הגיעה לבית המשפחה, שידה לא השיגה לשלם לרופא אחר, במשך ארבעים יום רצופים כדי לעקוב אחר החלמתה ולתת לה את התרופות שנזקקה להן. כשההורים אסירי התודה שלחו לה זר פרחים, היא הגיבה בתימהון: "כל כך למה?"
הלנה כגן הגיעה לעולם בשנת 1889, בטשקנט שבאוזבקיסטן, אז חלק מהאימפריה הרוסית. כשמעסיקיו של אביה גילו שהוא יהודי, הם דרשו ממנו להתנצר או לעזוב את המפעל שניהל. הוא עזב, ובמשך שנים, עד שהקים במו ידיו מפעל עצמאי, המשפחה חיה בדלות.
הלנה המוכשרת, שהוריה לא יכלו לממן את לימודיה, נאלצה להישאר בבית. היא למדה בעצמה, בלי יד מכוונת של מורה, ולמרות זאת הצליחה להתקבל בסופו של דבר לגימנסיה הנחשבת ביותר באוזבקיסטן.
כשהמצב הכלכלי בבית התייצב, ההורים שלחו את הלנה ואחיה נוח ללמוד במערב אירופה. רק כשהגיעו לבון שבשוויץ הלנה מגלה שהיא צעירה מכדי להתקבל ללימודי המוזיקה בהם חשקה נפשה. אז בינתיים, שהרי לא נערה כמוה תשב בחיבוק ידיים ותשתעמם, היא נכנסת כתלמידת חוץ (שוב, בגלל גילה הצעיר), ללימודי קדם רפואה. וזהו. כמעט מיד היא מתאהבת במקצוע ומגלה שהיא מצטיינת בו.
בשנת 1910, בהיותה בת 21 בלבד, היא מסיימת את לימודי הרפואה ומתמחה ברפואת ילדים. בשלב זה היא מקבלת הצעת עבודה במכון המחקר של הפקולטה – הצעה שלא הונחה בידיה של אף אישה קודם לכן, בעיקר לא אישה יהודייה.
היא חוזרת הביתה כדי לבקר את הוריה, אחרי שנים מספר שלא התראו, ולבשר להם על המשרה הנחשקת שזכתה בה. אבל היא מוצאת את אביה על ערש דווי, והוא מבקש ממנה בקשה אחרונה: לפני שהיא מתחילה בעבודה כזו – שתיסע לארץ ישראל, רק לביקור. לא עובר זמן רב והאב נפטר. הלנה ואימה מחליטות לא רק לבקר בארץ, אלא לעלות אליה לצמיתות. הן יורדות מהספינה בנמל יפו חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
כשהן מגיעות בסופו של דבר לירושלים, המציאות מכה בהלנה פעמיים: בתחילה, היא נחרדת עד עמקי נשמתה ממצב העניינים הסניטרי והבריאותי בעיר:
"המצב הרפואי בירושלים ב 1914 היה פרימיטיבי להחריד, ומתאים היה לעידן אחר של מאות שנים אחורנית. בערות אין קץ ואמונות טפלות שררו בעיר בנוסף לעוני מרוד. המצב הסניטרי היה בשפל תהומי, שירותים עירוניים כגון איסוף אשפה היו קיימים רק בכבישים ראשיים ובמספר רובעי מגורים. בתי שימוש ציבוריים לא היו קיימים כלל."
(מתוך "ראשית דרכי בירושלים", הלנה כגן, תשמ"ב)
ואז, היא מגלה שאינה יכולה לעסוק ברפואה כלל, לפחות לא באופן רשמי. הממשל העותמאני לא בדיוק היה דוגמא ומופת לקדמה רעיונית או מעשית, ובעוד שבאירופה נשים יכולות להתקבל ללימודי רפואה, עבור העותמאנים אישה רופאה היא דבר שלא יעלה על הדעת.
כפי שניתן כבר להבין, לא דבר פעוט כרישיון רשמי יעצור את ד"ר כגן מלעשות את מה שנראה לה כנכון.
היא פותחת קליניקה בבית קטן שרכשה, וממתינה למטופלים. אלא שאלה, לא מגיעים. תושבי ירושלים המסורתיים, יהודים וערבים כאחד, לא מבינים את האישה הצעירה שחושבת שתוכל לרפא אותם. "רופאים" שלא השתלמו ברפואה מערבית לועגים למעבדה שהקימה בצמוד למרפאה: איזו מן רופאה היא אם היא צריכה לקחת דם ממטופלים כדי לאבחן מחלות?
מחוסר האמון הכולל הזה מצילה אותה דווקא משפחה חרדית אחת, שלימים בניה ינהיגו את אחד הפלגים הקיצוניים ביותר בירושלים – נטורי קרתא.
בנם בן השש של משפחת בלוי, עמרם, חלה קשות. אף רופא ואף סגולה לא מצליחים לשנות את מצבו. בצר להם, פונים ההורים למוצא האחרון – הבחורה המוזרה, האירופאית ההיא. כגן מאבחנת את מחלתו – דלקת ריאות אונתית – של עמרם מיד, ובעזרת טיפולה המסור הוא מחלים (וגדל להיות מראשי ה"נטורי קרתא"). מאותו רגע הופכת כגן לרופאה הנערצת של ילדי הקהילה החרדית בירושלים, וכשהיא בעצמה נופלת למשכב, מאות משפחות מתפללות להחלמתה.
במקביל לעבודתה בקליניקה הפרטית, היא מקבלת עבודה בבית החולים העירוני. בתחילה כאחות מן השורה ואז כמורה לשוליות אחיות. בהעדר מים זורמים, מעבדה או אפילו אמבטיה נפרדת לחולים, היא מלמדת את הנערות הצעירות, יהודיות וערביות, כיצד לטפל בחולים ברמה הבסיסית ביותר – כמו למשל לחטא מזרקים או לשטוף ידיים. את כל זה היא עושה כשהיא לא דוברת לא עברית ולא ערבית, ונעזרת לא מעט בתנועות ידיים ובפנטומימה.
עם פרוץ מלחמת העולם, המצב בבית החולים הולך ומידרדר. חלק גדול מהרופאים מגוייסים לצבא העותמאני, מגיפות פורצות ומנהל בית החולים בעצמו מת מטיפוס. כגן, שבינתיים הוכיחה את יכולותיה המקצועיות מעל ומעבר, מקבלת לידיה את ניהולו – עד שיגיע מחליף מטורקיה. כשמשלחת רפואית מגיעה לבחון את התנהלות בית החולים, הם לא יכולים להתעלם מהאישה שמנהלת אותו ביד רמה, וד"ר הלנה כגן, סוף סוף, מקבלת את רישיון העבודה המיוחל לעיסוק ברפואה.
היא האישה הראשונה שמקבלת רישיון כזה מהשלטונות העותמאנים בארץ ישראל.
כשהמחליף מטורקיה מגיע בסופו של דבר, היא מאבדת אמנם את ניהול בית החולים העירוני, אבל אז היא כבר דמות ידועה בירושלים, ועיסוקה ברפואה הופך מאורגן יותר, וציבורי יותר. היא חוברת לארגוני הנשים הציוניים, ובשנת 1917 מקבלת לידיה את מרפאתו המצוידת היטב של ד"ר אלברט טיכו (שגויס לצבא העותמאני), אותה היא הופכת לבית החולים היהודי הראשון בארץ ישראל. ב-1936 היא מקימה את מחלקת הילדים בבית החולים ביקור חולים, וזו תיקרא בהמשך על שמה.
במקביל, משל אין בעיסוקה המקצועי כדי למלא את יומה, היא דואגת לילדי העיר גם במישורים אחרים. היא מאמינה ש: "אין טיפול בילד ללא טיפול במשפחה", ולכן היא מקימה מעון יום לילדים שאבותיהם גויסו לצבא ואימותיהם נאלצו לצאת לעבוד. בנוסף היא מקימה בית יתומים בשכונת שערי חסד, ובהמשך עובדת גם במעון לילדים ערבים בעיר העתיקה.
אבל גולת הכותרת של פועלה למען ילדי העיר היא "טיפת חלב". המוסד המוכר הזה, מתחיל בחצר הזעירה של ביתה בירושלים. היא מבינה שאחת הבעיות הקשות שפוגעות בבריאותם של התינוקות הירושלמים היא תת תזונה, והיא קונה פרה שתוכל לספק חלב עבור התינוקות המטופלים שלה.
בהמשך, כשהיא חוברת להנרייטה סאלד ולהסתדרות הנשים העבריות, הן מקימות יחד בעיר העתיקה את התחנה הראשונה לאם ולילד. כדי למשוך את הנשים שלא הבינו את הקונספט (למה שמישהי תלמד אותי איך לטפל בתינוק שלי? למה תינוק שנראה בריא צריך לבקר במוסד רפואי?), הן מפתות את הנשים העניות באחד המוצרים הנחשקים ביותר באותה תקופה – חלב. הבקבוקים, שמכילים חלב מפוסטר (במה שהיה כנראה אחד מתהליכי הפיסטור הראשונים בארץ), מחולקים בשני אופנים: האחד – בתחנה עצמה, שם הן מושכות את האמהות להישאר עוד קצת, לשקול את התינוקות, לקבל מידע על מניעת מחלות, ולספר על הקשיים שלהן. השני – חלוקה ברחבי העיר, על גבו של חמור שנשא גם שלט "טיפת חלב". מאז, דבק השם הזה בתחנות לאם וליד שנפתחו בכל רחבי הארץ וקיימות עד היום.
ד"ר הלנה כגן טיפלה בכל ילדי ירושלים – יהודים וערבים, חרדים וחילונים, עניים ועשירים. באוסף הלנה כגן בספרייה הלאומית, ובאוספים נוספים של אנשי ציבור מהתקופה ההיא, ניתן למצוא התכתבויות המעידות על נסיונותיה לעזור לילדים באשר הם, בכל התחומים – החל מרכישת כינור עבור מוזיקאי צעיר ויתום וכלה בנסיונות לארגן תרומה עבור מכונת תפירה לאם ענייה שזו דרכה היחידה לפרנס את ילדיה.
היא הייתה מכתתת את רגליה בין בתי העיר, במזג האוויר הלא סלחני של ירושלים, בתקופות מלחמה ושלום, כשהיא הולכת ומתבגרת אבל לא מאבדת ממרצה ומתשוקתה העצומה לתת לילדי העיר הזדמנות לגדול – בבריאות וברווחה.
היא זכתה להכרה בפועלה: בשנות ה-30 היא קיבלה מקום של כבוד בועד המנהל של האוניברסיטה העברית בירושלים, ב-1958 קיבלה את התואר "אזרחית כבוד של ירושלים", והייתה האישה הראשונה שזכתה בו, וב-1975 זכתה בפרס ישראל.
סיפורה הונגש בשנים האחרונות לילדים ולילדות ע"י הסופרת דורית גני בספרה "הלנה כגן", שהוא חלק מסדרת הספרים "הישראליות – סדרה היסטורית נשית" של הוצאת צלטנר.
אבל הלנה כגן, לצד הישגיה המרשימים ועבודתה הסיזיפית, היומיומית, לא הייתה רק רופאה.
ב-1936 היא פגשה את הכנר המחונן אמיל האוזר, איתו היא יכלה לחלוק את תשוקתה הראשונה מטשקנט, עוד לפני שהכירה את עולם הרפואה – המוזיקה. הם התאהבו, התחתנו, ופתחו את ביתם, כשהם פועלים נמרצות להעלאת מוזיקאים יהודים מחוננים מאירופה, בהם תמכו בהמשך הדרך.
סיפורה של הלנה כגן הוא לא רק סיפור על אישה פורצת דרך שהצליחה מאד בדרך המקצועית בה בחרה, אלא סיפורה של אישה שהפכה כל דבר שעסקה בו, כולל מה שהיה עבורה "תחביב", לשליחות. לדרך להפוך את העולם, ואת האנשים שחיים בו, לטובים יותר.
ילדים ביולוגיים לא היו לה ולאמיל, אבל במשך עשרות השנים שפעלה, אין ספור ילדים וילדות חבו לה את חייהם, התפתחותם ובריאותם.
