סיפורה כמעט שלא מוכר, הוא לא נלמד בבתי הספר ובטח לא בגנים. אבל על פי המדרש חנה בת מתתיהו, אחותם של המכבים, הייתה דמות מפתח בסיפור חנוכה. מה מספר לנו המדרש על האישה שקמה להגן על אחיותיה הנשים היהודיות? כיצד ניצלה את יום חתונתה כדי להצית את אש המרד בקרב אחיה?
אליזבת ריצ'מן מחזיקה על ברכיה כד, 1926. מתוך פרויקט רא"י במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
לפי המדרש, נס חנוכה כולו מבוסס על אישה אחת אמיצה ונשכחת שהעזה לומר את מה שכולן החרישו. היא הייתה המחוללת של החג. לאחר המקרה הזה התחילו האחים המכבים את המרד.
את הסיפור שלה לא מלמדים בבתי הספר, בטח שלא בגנים. אבל לפי המדרש היא הגיבורה האמיתית של חנוכה. קראו לה חנה בת מתתיהו, והיא הייתה האחות של המכבים.
לפי המדרש, שלוש שנים היא החרישה. שלוש שנים שבהן כל אישה שהתחתנה הייתה נאנסת על ידי ההגמון היווני ורק אז נכנסת לבית בעלה. כך מתאר זאת המדרש: "כיוון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תיכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא" (מדרש מעשה חנוכה, מתוך אוצר המדרשים). נורא לדמיין כמה נשים עברו את ההשפלה הזו. המדרש מספר שהגברים לבית חשמונאי לא עשו דבר. ונשות ישראל היו נופלות קורבן שוב ושוב להתעללויות.
מתתיהו החשמונאי בקרב, תבליט שנוצר ככל הנראה על ידי הפסל יעקב רוחמובסקי. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
ואז הגיע יום חתונתה של חנה בת מתתיהו. הפעם חנה בת מתתיהו החליטה לשים לדבר סוף. באמצע הסעודה, בזמן שכל האורחים המכובדים והחשובים סועדים את ליבם ונהנים, נעמדה חנה בת מתתיהו מול כולם וקרעה את שמלת כלולותיה. היא עמדה עירומה מול כל משפחתה וחבריה.
"וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפיריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה".
ברגע הראשון הגיבו האחים שלה בכעס ובזעזוע. הם רצו להרוג אותה משום שהמיטה עליהם חרפה, משום שביישה את משפחתם ואת עצמה.
אבל אז היא נזפה בהם. הרי כולם יודעים ומחרישים, לכולם ברור מה מצפה לה הלילה אצל ההגמון ואף אחד לא נוקף אצבע כדי להצילה. אף אחד לא קם כדי לשמור על כבודה. "איך אתם דואגים וכועסים שאני עירומה מולכם, אבל אתם לא כועסים משום שאני אהיה עירומה מול ההגמון שינצל את גופי", היא הטיחה בהם והוכיחה אותם על התנהגותם.
טיול בקברות המכבים, באדיבות פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
"אמרה להם: שמענו אחיי ודודיי! ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה, הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעלל בי?!"
כך, היא גרמה להם להתעורר. כך, לפי המדרש, התחילו אחיה המכבים להניף את נס המרד.
האם הסיפור הזה התרחש באמת? זו השאלה שמיד עולה כשהסיפור הזה נשמע. הרי זה אינו סיפור שמסופר כחלק מחגיגות חג האורים. אנחנו מכירים את נס פך השמן, אנחנו מכירים את ניצחון המכבים על היוונים ואת גבורתו של יהודה המכבי. אבל את הסיפור על האישה שחוללה את המרד, סיפור על ניצול מיני שעמד מאחורי ההתקוממות, את הסיפור הזה מעולם לא שמענו.
סיפורה של חנה בת מתתיהו היה מוכר בקהילות אשכנז באירופה אך בחלק מן המקורות היא מופיעה רק כבת חשמונאי. ייתכן שהשם חנה נגזר משם החג חנוכה. לעומת זאת, בקהילות צפון אפריקה סיפרו על יהודית שערפה את ראשו של המצביא היווני. גבורתה אף מתועדת בצורה קצת אחרת ב"ספר יהודית" שנמנה על הספרים החיצוניים. ויש חוקרים הטוענים כי אולי מדובר באותה אישה, שהייתה מחוללת המרד וסיפורים שונים נפוצו אודותיה.
אני חושבת שהשאלה המעניינת שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא מדוע הסיפור הזה נשאר מושתק. בעיניי, סיפורה של חנה בת מתתיהו הוא סיפור שנשאר חבוי בשל התוכן המורכב שבו. פחות נעים לשבת סביב החנוכיות והסופגניות ולספר אותו עם שאר סיפורי החג. יותר קל לספר סיפור על מלחמות של טובים מול רעים, על ניצחון בחרב ובקרב ולא על אלימות מינית מושתקת.
סיפורה של חנה בת מתתיהו הוא סיפור חשוב, סיפור שצריך לתת לו מקום. סיפור שיכול, גם היום, לחולל שינוי במציאות.
עדות נוספת לסיפורה של חנה בת מתתיהו נמצא בפירוש רש"י לסוגיית הדלקת נרות חנוכה במסכת שבת. בסוגייה נשאלת השאלה האם נשים חייבות במצוות הדלקת נרות חנוכה. התשובה היא חיובית, נשים חייבות וההסבר של התלמוד לחיוב המיוחד הזה הוא שנשים היו שותפות בנס חנוכה ולכן מחויבות גם בהדלקת הנרות שמזכירה את הנס.
רש"י באותו מקום מפרש את הביטוי התלמודי "היו באותו הנס" – וכותב – "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחילה ועל ידי אישה נעשה הנס". בדיוק ובקצרה פורש לפנינו רש"י את סיפור הגבורה הנשית של חנוכה. הנה גם רש"י, גדול פרשני המקרא והתלמוד, מכיר את הסיפור על הגיבורה הנשית של חנוכה. ורש"י אף טוען שעל ידי אישה התחולל הנס. עד היום, נשים חייבות במצוות הדלקת נרות בשל כך.
אין כאן כמובן ערובה לאמיתותו של הסיפור. אבל יש כאן עדות לכך שהסיפור הזה אינו סיפור חדש. הוא סיפור עתיק שהתגלגל במסורת היהודית וכנראה נתן מקום וקול למציאות שהיתה מוכרת בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית.
סיפורה של חנה בת מתתיהו הוא סיפור קשה והוא נותר חבוי ולא מסופר. אבל בעיניי, הוא הסיפור הכי חשוב שיש.
חנה בת מתתיהו מצליחה לבטא את קולן של הנשים המושתקות לאורך הדורות גם בעת הזו. היא מושיטה להן יד, מעניקה להן קול ומספרת לנו כמה אנחנו צריכות להיות כאן אחת בשביל השנייה. חנה מזכירה לנו לתמוך בנשים שקולן נלקח מהן באלימות ולעזור להן להשמיע אותו. היא מלמדת אותנו שלפעמים, הצגת האמת העירומה, כואבת ככל שתהיה, היא הדרך היחידה לחולל שינוי.
יש גיבורה נשית לחנוכה. גיבורה שקולה חזק ומהדהד בתוך המציאות הישראלית הכואבת של ימינו. גיבורה שמפצירה בנו להביט סביבנו ולבדוק מי נמצאת במצוקה ולמי צריך לעזור. אם נעז לשים את סיפורה במרכז ולספר עליה נוכל לחזק קול נשי שלא שותק ונותן ביטוי לשתיקות הנשיות לאורך הדורות כולם.
הדפוס היהודי הראשון באנגליה
עם חזרתם של היהודים לאנגליה במאה ה-17, למרבה הפלא לא ראו חברי הקהילה המתפתחת צורך בבתי דפוס יהודיים. הספר הראשון שהודפס שם יצא לאור עשרות שנים מאוחר יותר ודווקא בגלל מחלוקת פנימית
לונדון, מאה ה-18. קרדיט: מוזיאון האומנות של קליבלנד
שנים לא רבות לאחר המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג באמצע המאה ה-15 כבר התחילו להופיע ספרים מודפסים עבור יהודי אירופה. בספרד, איטליה, קושטא (טורקיה) ומקומות אחרים נהנו היהודים מספרי לימוד ותפילה שהודפסו בארצותיהם או יובאו לשם ממקומות אחרים.
אירועים חשובים אלו פסחו על אנגליה.
היהודים גורשו משם בשנת 1290 והותר להם לחזור רק ב-1656. גם כשחזרו לשם יהודים, בעיקר מהולנד ומגרמניה, הם לא מיהרו לפתוח בתי דפוס ולהוציא לאור ספרים חדשים או ישנים. את הספרים היהודיים המשיכו להביא מהיבשת במשך עשרות שנים.
גם לפני חזרת היהודים ראו אור רק הדפסות מעטות בעברית באנגליה, אבל היו אלו בעיקר מילים בודדות או קטעים קצרים שהודפסו עבור מלומדים נוצריים שהתעניינו בשפה העברית או בשורשי הנצרות.
הספר הראשון שכלל אותיות עבריות ושיצא לאור באנגליה היה Oratio de laudibus & utilitate trium linguarum: Arabicae, Chaldaicae & Hebraicae. זאת הדפסה של הרצאה של חוקר ומרצה באוניברסיטת קיימברידג' ואוקספורד בשם רוברט ווייקפילד (Robert Wakefield). ההרצאה התקיימה ב-1524 והודפסה זמן קצר לאחר מכן. הספר הודפס בלונדון ובהמשך הודפסו ספרים עם מילים עבריות גם באוקספורד וקיימברידג', ביניהם כמה ספרים על דקדוק ולשון עברית. טקסט עברי מלא יצא לאור בלונדון לראשונה ב-1643 – תרגום של ספר תהילים. בעשרים השנים הבאות הודפסו באנגליה פירוש הרמב"ם למשנה, הלכות תשובה לרמב"ם ומשניות מסכת ברכות ויומא. כל אלה נועדו לחוקרי האוניברסיטאות ומלומדים נוצריים אחרים.
הפרסום הראשון בעברית שנועד ליהודי אנגליה יצא לאור רק ב-1705 וסביבו פרצה מחלוקת קשה בקהילה הספרדית בלונדון.
הרב דוד ניטו (Nieto) נולד בוונציה ב-1654. הוא למד רפואה באוניברסיטת פדואה ועבד לאחר מכן כרופא, דיין ורב בעיר ליבורנו. בליבורנו הוא כתב את יצירתו הראשונה בשם Pascalogia – מחקר באיטלקית בנוגע לקביעת תאריך חג הפסחא הנוצרי ועל השינויים בין הלוח הקתולי, היווני והיהודי. את העבודה הוא הקדיש לאציל איטלקי חשוב – פרנצ'סקו מריה דה מדיצ'י (Francesco Maria de Medici), בן המשפחה המפורסמת מטוסקנה. גם בהמשך חייו, אחד הנושאים בה התעסק הרב ניטו היה קביעת זמנים ולוח השנה היהודי.
ספר Pascalogia של הרב דוד ניטו, המהדורה שניה 1765 שיצא לאחר מותו
הרב ניטו הוזמן לכהן כמנהיג הקהילה הספרדית בלונדון ב-1701 בתנאי שיתחייב לא לעסוק שם ברפואה. זמן קצר לאחר הגעתו כבר הספיק לכתוב ולפרסם תפילה להצלחתו של המלך וויליאם השלישי בשפה הספרדית.
הרב דוד נייטו 1728-1654
בשבת אחת בחודש נובמבר 1703, ימים בודדים לפני חג החנוכה, העביר הרב ניטו שיעור בו ציין בין היתר שהאלוקים ו"הטבע" הם אחד. הדברים נשמעים קשים ואולי פרובוקטיביים היום, אבל ב-1703 עבור יהודים שמוצא רובם מהולנד, לדבריו של הרב היו קונוטציות שליליות במיוחד.
חלקם בוודאי הכירו את דעותיו של בן ארץ מולדתם היהודי ההולנדי ברוך שפינוזה. שפינוזה היה פילוסוף שדעותיו היו מנוגדות לעקרונות היהדות. בין היתר טען (בדומה לפילוסופים אחרים בני זמנו) שהטבע הוא בעצם האל האמיתי ולא היישות הרוחנית המקובלת על המאמינים בדת. השקפת עולם זו, המכונה פנתאיזם, טוענת שלא האל ברא את היקום אלא היקום וחוקי הטבע הם יישות אינסופית הבוראת ומחייה את ההוויה. לפי השקפה זו לא קיימים מושגים של שכר ועונש, טוב ורע או השגחה פרטית.
עבור חלק מהשומעים, דרשתו של הרב נייטו היתה כפירה ברוחו של ברוך שפינוזה.
הפילוסוף ברוך שפינוזה 1677-1632
חלק מחברי הקהילה הלונדונית הביעו כעס ודאגה מדבריו של רבם החדש. השיא הגיע כשבן הקהילה, יהושע צרפתי, סירב להשתתף בחתונה בה נכח הרב ניטו בטענה שהוא כופר. כתגובה לפילוג ולתככים שעלו בקהילה, פרסם הרב ניטו את ספרו De La Divina Providencia בנושא ההשגחה האלוקית. הספר הוא דיאלוג בין שני יהודים, ראובן ושמעון, בה אחד מסביר לשני את עקרונות ההשגחה הפרטית ויחס האל לטבע. הספר יצא לאור בלונדון ב-1704. הוא נכתב בספרדית ולמרבה הפלא מעולם לא תורגם לעברית.
בספרו טוען הרב ניטו שעצם השימוש במילה "טבע" הוא חדש ביהדות וקיים רק כמה מאות שנים. עד אז לא היה צורך במילה כדי לתאר את יצירתו של בורא עולם. רק בעקבות הפילוסופיה היוונית שהגיעה לידיעת היהודים דרך תרגומה לערבית, עלה הצורך במושג מתאים כדי להתמודד ולהתווכח עם בעלי דעות מדעיות ופילוסופיות אחרות. הרב ניטו מדגיש שהאלוקים והטבע הם היינו הך ומצטט את תהילים פרק קמ"ז:
הספר לא עשה את מה שמחברו קיווה והסערה לא שקטה גם לאחר שהוכרזו חרמים על המתנגדים לרב וחלק מחברי הקהילה סולקו מבית הכנסת.
לבסוף הוחלט לפנות לבית הדין החשוב של אמסטרדם כדי שהם יפסקו בעניין. מסיבות שונות, חלקן אולי לא לגמרי טהורות, תשובה ברורה לא הגיע משם. אנשי הקהילה חשבו לפנות לקהילה הספרדית בעיר המבורג אך באותו הזמן היא הייתה ללא רב מנהיג, ועל כן פנו ראשי הקהילה בלונדון אל הרב צבי אשכנזי באלטונה (גרמניה), מגדולי רבני אירופה הידוע בכינויו "החכם צבי". הרב אשכנזי נולד במוראביה וחלק ניכר מחייו שירת כרב של קהילות ספרדיות ולכן גם הקהילה הספרדית בלונדון ראתה בו כאישיות מהימנה.
אגרת עם תשובתו של החכם צבי הגיע ללונדון באוגוסט 1705. הוא תמך תמיכה מלאה ברב ניטו.
בתשובתו ציטט את הרב יהודה אריה מוסקאטו, דרשן איטלקי בן המאה ה-16, בפירושו "קול יהודה" על ספר הכוזרי. הרב מוסקאטו מסביר שהמילה טבע מתייחסת ל"הטבעת" חותמו וזהותו של הקדוש ברוך הוא על כל מעשיו.
הרב מוסקאטו דן בתשובתו בסמנטיקה של המילה "טבע" ובהבדלים בין טבע כללי לטבע פרטי בהקשר של ההשגחה האלוקית. הסוגיה סבוכה מבחינה תיאולוגית ופילוסופית אך החכם צבי לא ראה טעם להיכנס לעומקם של דברים שכן מטרת הפנייה אליו הייתה בעיקר כדי לשמוע את דעתו לגבי הרב ניטו. החכם צבי מרגיע את אלו החוששים מהשימוש במילה טבע ביחס לאלוקים ומזכיר שרבנים גדולים כמו הרב ישעיה הלוי (השל"ה) גם השתמשו כך בטבע בכתביהם.
מסיים החכם צבי את תשובתו:
"צריכין אנו להחזיק טובה להחכם הכולל המרומם כמהר"ר דוד ניטו ה"י על הדרשה שדרש להזהיר את העם לבל יטו לבבם אחרי דעת הפילוסופים האומרים בטבע כי ממנו יצאו תקלות רבות והאיר עיניהם באמונתו האמיתית שהכל בהשגחה מאתו יתברך".
אגרת זו ששלח החכם צבי הופצה בין יהודי לונדון הודות להדפסתה על ידי הנהגת הקהילה ב-1705 בבית דפוס לא יהודי בלונדון. אמנם מדובר במספר עמודים בודדים ולא ממש בספר, אך היה זה הפרסום הראשון בעברית עבור יהודי אנגליה שיצא לאור באותה המדינה. לימים הודפסה האיגרת גם בספר שאלות ותשובות חכם צבי (תשובה י"ח).
הרוחות הסוערות שקטו והחיים חזרו למסלולם. בסופו של דבר היה מדובר בחוסר הבנה של ציבור שומעי שיעורו של הרב ניטו או הסבר לא ברור לנושא פילוסופי טעון.
שנתיים לאחר מכן הודפסו בעברית שני ספרים ארוכים קצת יותר. גם במקרה הזה יצאו לאור הספרים בעקבות מחלוקת בקהילה. הפעם היתה זאת הקהילה האשכנזית של לונדון אבל על כך בפעם אחרת…
האם המקובלים היהודים בימי-הביניים עיצבו את קלפי הטארוט?
עד המאה השמונה-עשרה היו קלפי הטארוט קלפי משחק רגילים. במאה זאת גילו חוקרי תורות הנסתר שמדובר בכלל בקלפים קסומים האוצרים בתוכם את האמת האחת והנסתרת, אמת שראשיתה במצרים העתיקה ושנשמרה במיסטיקה היהודית
באחד הגלים הראשונים של מגפת הקורונה, כשהעתיד היה לוט בערפל והימים עברו עליי בניסיון לאזן בין שנ"צים תכופים לבין שנת הלילה, נכנסתי עמוק לתוך עולם הטארוט. כמו כל תורת נסתר שקראתי עליה וחקרתי לפני כן היה בי חשש מסוים בהתחלה. זאת אומרת, ברור שאני אדם רציונלי, הגיוני ושקול, ואין בחשש הזה כל ממש. אבל אולי בכל זאת הפעם זה עובד? את חפיסת הטארוט הראשונה שלי שלחה לי חברה בדואר, ואם לצטט את מאיר אריאל, בכל פעם שהצבתי שאלה בפני החפיסה שלי – הרגשתי מיד שהקלפים "מנחשים אותי ונפתחים לי מעצמם".
ככל שהעמקתי לחקור את ההיסטוריה ואת המיתולוגיה של הטארוט הלכה והתגבשה אצלי שאלה שאפילו חפיסת הטארוט לא יכלה לענות לי עליה באופן ישיר: האם קלפי הטארוט הושפעו מתורת הסוד העברית, היא הקַבָּלָה היהודית, שאותה הכרתי מעבודתי בספרייה? אחרת מה יסביר את כל אילנות הספירה שמצוירים בין קלפיה?
ספרים רבים הוקדשו לקשר של הטארוט לקבלה היהודית, ואם נדייק – להסתמכות של הטארוט עליה. רוב רובם של הספרים האלה מניחים מראש את קיומו של הקשר בין חפיסת הקלפים הנפוצה לבין הזרם המרכזי של המיסטיקה היהודית ולכן לא מרגישים כל צורך להוכיח אותו. אך אנחנו, אנשים רציונליים, הגיוניים ושקולים כאמור, נצטרך למצוא את התשובה לשאלה באמצעות ההיסטוריה הסבוכה והפתלתלה של חפיסת הקלפים שאנחנו מכירים בשם טארוט. אז בואו נצלול.
העדויות הראשונות לחפיסת הטארוט מגיעות אלינו מאיטליה של ימי הביניים. משחק קלפים חדש בשם טארוצ'י היה ללהיט בקרב בני האצולה האיטלקית. מבנה החפיסה של המשחק החדש היה שונה מהמבנה של חפיסות קלפי משחק אחרות שנפוצו באותה התקופה, מה שככל הנראה הביא נזיר אלמוני לקבוע כבר בשנת 1377 שקלפי הטארוט הם הייצוג השלם והמושלם ביותר של "מצב העולם כפי שהוא כעת". ובאמת, 22 קלפי הארקנה הגדולה (בלטינית, "הסודות הגדולים") הפותחים את הטארוט מציגים בפנינו דמויות ימי-ביניימיות דוגמת הקיסר, הקיסרית, הקוסם, האפיפיור ואפילו האפיפיורית. בצידם מופיעים מושגים, ערכים וסמלים מופשטים יותר: העולם, הצדק, המתינות, גלגל המזלות והמוות.
לעומתם, 56 קלפי הארקנה הקטנה ("הסודות הקטנים") מורכבים בתבנית שתהווה לימים השראה לקלפי המשחק המוכרים לנו. הם מתחלקים לארבע סדרות: סדרת המטות, סדרת הגביעים, סדרת החרבות וסדרת המטבעות. כל סדרה מתחילה בקלף מספר 1 – הוא קלף האס – עד קלף 10; ואחריהם מגיעים ארבעת קלפי החצר: השליח, האביר, המלכה והמלך.
22 קלפי הארקנה הגדולה בחפיסת טארוט ריידר
במשך מאות שנים הייתה חפיסת הטארוט עוד חפיסה של קלפי משחק והימורים. רק כארבע-מאות שנה מאוחר יותר, בסוף המאה השמונה-עשרה, החלו לייחס לחפיסת הטארוט כוחות נסתרים. היה זה בשנת 1781 כשכומר פרוטסטנטי בשם אנטואן קורט דה גבלין (Antoine Court de Gébelin) פרסם ספר על חפיסת הטארוט, ובו היה הראשון לקשור את הטארוט עם הדת המצרית הקדומה. במהלך אחד משיטוטיו בפריז ראה גבלין קבוצת נשים משחקת בקלפי הטארוט, והחליט בו ברגע שאלו אינם קלפי משחק רגילים, אלא חפיסה האוצרת בתוכה ידע נסתר ואזוטרי. מחקריו העתידיים גילו לו, כך קבע בנחרצות, שסמלי הטארוט מבוססים על ידע מצרי קדום שעבר לאירופה דרך הקבלה היהודית.
למרות שהשפה המצרית הקדומה טרם פוענחה בזמן פרסום הספר של גבלין, החוקר הצרפתי הרגיש בטוח מספיק לקבוע שהשם טארוט הוא הלחם של שתי מילים במצרית עתיקה: "טאר" שמשמעו דרך או נתיב, ו"רו" שמשמעו מלך או בן מלוכה. לכן, קבע גבלין, משמעות המילה טארוט היא נתיב המלך. בשנת 1822 תפוענח השפה המצרית הקדומה בידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון, ואז תתגלה האמת – האטימולוגיה שסיפק גבלין היא פרי מוחו הקודח.
גבלין לא היה הראשון לראות בדת המצרית הקדומה מקור ידע עתיק וחשוב מאין כמותו. מאז הרנסנס נפוצה באירופה האמונה שהדת הראשונה והמקורית של המערב היא דתה של מצרים העתיקה, שחוכמתה הקדומה התגלגלה ליוון העתיקה באמצעות כיבוש והתרחבות; ואל הדת היהודית (וממנה לנוצרית) דרך משה רבנו.
באותו ספר מהפכני נכלל מאמר קצר של הרוזן דה מלה (Comte de Mellet), שהמשיך את הקו האזוטרי שפיתח גבלין וקבע ש-22 קלפי הארקנה הגדולה הם ייצוג מצויר ל-22 אותיות האל"ף-בי"ת העברי. ההצעה הזאת תהיה לעוגן עבור כל הטוענים לקשר ישיר בין הטארוט לקבלה ולא משנה כמה דלות ההוכחות: 22 קלפים שקולים לכ"ב אותיות האל"ף-בי"ת.
מסקנותיהם של גבלין ודה מלה כמו שינו בן-לילה את הדרך שבה נתפסה חפיסת הטארוט, עד ימינו ממש: קלפי הטארוט הופקעו מידי האריסטוקרטים המהמרים של אירופה והועברו אל הקוראים והקוראות בקלפים – מגידות העתידות, המגיקונים והמתעניינים בתורות הנסתר. ואכן, שנתיים לאחר פרסום הספר הומצאה שיטת הקריאה הנבואית בטארוט בידי ז'אן בפטיסט אליאט (Jean-Baptiste Alliette).
קלף המוות שעיצב קורא הקלפים אליאט
את העיקרון של הטארוט כמפתח מיסטי הרחיב אליפז לוי, סופר ומשורר צרפתי בן המאה התשע-עשרה שנולד בשם אלפונז לואי קונסטנט. לוי, שחיבר יותר מעשרים ספרים על אזוטריקה, קבלה, אלכימיה וקסם, טען בספרו דוגמה וריטואל ש"בלעדי הטארוט, הקסם של הקדמונים הוא ספר סגור".
הדימוי של הטארוט כספר קסם ללוי. אך אם אליאט עיצב טארוט משל עצמו, לוי היה זה שהעלה את הטארוט של מרסיי לדרגת ספר קדוש. "אדם כלוא ללא גישה לספר אחר מלבד הטארוט, אם הוא יודע כיצד להשתמש בו, יוכל תוך שנים ספורות לרכוש ידע אוניברסלי, ולהרצות על כל הנושאים בידענות מופלגת שאין לה מתחרים וברהיטות שאינה לה סוף", טען לוי, שהאמין כי חוכמת הטארוט קדמה אף לתורת משה.
טארוט מרסיי היא תבנית של קלפי טארוט שהייתה נפוצה ביותר בימי-הביניים ובעת החדשה באירופה. היסטוריונים מאתרים את שורשי החפיסה הזאת בעיר פררה שבצפון איטליה במאה החמש-עשרה. היא נקראת טארוט מרסיי כיוון שלימים הפכה מרסיי לעיר דפוס חשובה שבה הודפסו סוגים שונים של החפיסה שעוצבו בכל פעם בידי מעצבים שונים. בתמונה: הגרסה שברשותי, טארוט מרסיי בעיצובו של קלוד ברודל משנת 1751
לוי המשיך את הקו שהתווה גבלין לפניו. הוא קיבל את הזיהוי של 22 קלפי הארקנה הגדולה עם אותיות האל"ף-בי"ת העברי. בנוסף, קישר את עשרת הקלפים הראשונים של כל סדרה בקישור ישיר לעשרת הספירות הקבליות, וטען שארבע הסדרות של הטארוט מסמלת כל אחת אות מאותיות השם המפורש (י-ה-ו-ה). בתוך עשורים ספורים חצו הרעיונות של לוי את התעלה לאנגליה, הופצו ופותחו בידי מסדר "השחר המוזהב". העידן החדש של הטארוט ושל הרוחניות בכלל החל קורם עור וגידים.
טארוט ריידר וטארוט תחות
המסדר ההרמטי "השחר המוזהב" היה אגודת סתרים שהתמקדה בתורות הנסתר. המסדר הוקם בשנת 1887 בלונדון. מעט יותר מעשור שנים התקיים המסדר במתכונתו המקורית עד שהתפרק והתפצל לקבוצות שונות ובדרך-כלל מסוכסכות. אבל קשה להפריז בהשפעתו הרבה של המסדר על הטארוט המודרניים ועל תנועות רוחניות במערב בכלל.
שניים מחברי מסדר "השחר המוזהב" יעצבו לימים את שתי חפיסות הטארוט המשפיעות והנפוצות ביותר ב"עידן החדש" שעליו הכריז המסדר, ושניהם יחדירו באופן מודע ומכוון סמלים קבליים לתוך החפיסות שלהם – יחד עם סמלים מן האסטרולוגיה, המיסטיקה נוצרית, האלכימיה והדת המצרית הקדומה. השניים הם ארתור אדוארד וייט, שפירסם את החפיסה שלו בשנת 1909, ואליסטר קראולי – שחפיסת טארוט "תחות" שלו (Thoth deck) ראתה אור לאחר מותו בשנת 1969.
חפיסת ריידר-וייט נקראת על שמם של המוציא לאור (ויליאם ריידר) וההוגה שלה (ארתור אדוארד וייט). השם שניתן לחפיסה זו מגמד את התרומה המהותית של הציירת שעיצבה את החפיסה בפועל, פמלה קולמן סמית. החידוש הגדול של חפיסה זאת הן הסצינות המאוירות שהגו וייט וסמית לקלפי הארקנה הקטנה – שבחפיסות ההיסטוריות נראו כמו קלפי משחק פשוטים. הקלף שבו ניתן להבחין בהשפעה הקבלית באופן המובהק ביותר הוא קלף מס' 10 בסדרת המטבעות. עשרה מטבעות המסודרים כספירות באילן הספירות כמו מודבקים על סצנה עירונית. אילן הספירות הוא סמל מרכזי בקבלה, המציג באופן גרפי את עשרת הספירות האלוהיות – עשרת הכוחות של האל המאציל את עצמו מן האין-סוף אל עולם החומר.
בספר הנלווה שחיבר וייט ושמפרש את חפיסת הטארוט שלו, לא סיפק כל התייחסות לאילן הספירות שבקלף.
עשר מטבעות בחפיסה של ריידר
עשר מטבעות בטארוט מרסיי
שאר הרמזים שפיזר ריידר נמצאים בארקנה הגדולה: הקוסם (קלף מס' 1) מניף את ידו הימנית השמיימה בעוד ידו השמאלית מצביעה לאדמה – סמל קבלי המציין את החיבור בין השמיים לארץ. מעל לראשו מרחף סמל האין-סוף.
בקלף מס' 2 קוראת הכוהנת הגדולה את התורה כשמשני צידיה ניצבים עמודי המקדש יכין ובועז. וייט מזהה את הכוהנת הגדולה, שבטארוט מרסיי נקראת האפיפיורית, עם "החוק העליון והידע הנסתר, ובמקרה זה הכוהנת מתכתבת עם הרעיון של השכינה. היא המסורת הנסתרת והחוש העליון של המסתורין הממוסד". זהו אחד המקרים היחידים בספר של וייט המפרש את קלפי החפיסה שהגה שבו נדרש ההוגה אל סמל מסמלי הקבלה – השכינה שהיא הספירה האחרונה במניין הספירות הקבליות, והיסוד הנקבי באלוהות.
קלף האוהבים (מס' 6) – שבחפיסות ההיסטוריות מציג זוג אוהבים צעירים כשמעליהם דמותו של קופידון, הפכו בחפיסה של ריידר לאדם וחוה העירומים כשמלאך האלהים ניצב מעליהם.
האוהבים בטארוט מרסיי, אחרי השחזור של אלחנדרו חודורובסקי
האוהבים בטארוט ריידר
קלף גלגל המזלות (מס' 10) אשר במרכזו גלגל המאיית את המילה י-ה-ו-ה, ומארבעת צדדיו ניצבות ארבע החיות של חזון יחזקאל – כל אחת קוראת ספר. בטארוט ההיסטוריים נקרא קלף זה בשם "הגלגל", ולא היה זכר לארבע החיות.
ואלו רק הרמזים העבים ביותר.
וייט אמנם פירסם את הטארוט שלו ברבים, אך לא נטה להאריך בהסברים ובפרשנויות לגבי משמעותם האמיתית של הקלפים כפי שהבין אותם. במובן הזה היה ונשאר וייט חסיד נאמן של השחר המוזהב, מסדר שחבריו לא נטו להפיץ את תכניו וסודותיו ברבים.
אליסטר קראולי הוא המקרה ההפוך. אחת הסיבות שסולק מן המסדר הייתה ההפצה חסרת הצנזורה שלו של כתבי-יד ויצירות שאספו וחיברו חברי המסדר. מבין השניים הוא היה זה שהציב את הקבלה בקדמת הבמה.
חפיסת טארוט תחות יחד עם הספר הנלווה שחיבר אליסטר קראולי
כבר בפתיחה של ספרו, אחרי שפירט בפסקה את מבנה הטארוט (ארקנה גדולה וארקנה קטנה) טוען קראולי שמבנה זה אולי "נדמה שרירותי, אך הוא איננו כזה. הוא מחקה, כפי שניווכח בהמשך, את מבנה היקום, ובאופן ספציפי את מערכת השמש, כפי שהיא מיוצגת בקבלה הקדושה. כל זאת יוסבר בעיתו".
וכך, בפסקה יחידה, מבהיר קראולי את משמעות הקבלה עבורו – הספירות הן ייצוג סמלי של היקום, ולא של עשרת הכוחות או האיכויות של האל כפי שהן בקבלה היהודית. הפרשנות שסיפק קראולי לקלפי החפיסה משלבת בין אסטרולוגיה לקבלה. ונראה שכמעט אין קלף שלא מסמל היבט כלשהו בקבלה – בייחוד את אחת מעשר הספירות. נוכל לתת דוגמאות רבות, אך נסתפק בשתיים שצדו את עינינו.
קלף מס' 10 בסדרת החרבות הנקרא "הרס" (Ruin):
קראולי, בספר תחות הנלווה ומפרש את החפיסה שהגה, מתחיל את פרשנותו לקלף במילים:
המספר עשר, מלכות, הוא כתמיד, מייצג את הפסגה של האנרגיה המוחלטת של הרעיון. הוא מסמל את ההיגיון שאינו יודע גבול, המכניזם חסר הנפש משתולל ללא מעצורים; הוא מייצג את הלוגיקה של המשוגעים ובמידה רבה גם של הפילוסופים. זהו ההיגיון המנותק מהמציאות.
…
הקתות של החרבות תופסות את מיקומן של הספירות, אבל הנקודות אחת עד חמש ושבע עד תשע נוגעות ומבקיעות את החרב המרכזית (שש) המייצגת את השמש, את הלב, את הילד של ספירת חוכמה וספירת בינה.
השפעה קבלית ברורה וגרפית נוספת על החפיסה של קראולי נמצאת בקלף העושר (Wealth) בסדרת המטבעות, שאותה כינה קראולי סדרת הדיסקים: דיסקים המסודרים כאילן ספירות, ובמרכז הקלף דיסק עם שמו של המלאך רפאל.
פרידה האריס, שאיירה את חבילת הקלפים של קראולי, טענה כי קלפי הטארוט שהיו במקורם מצריים אבדו. וכך סיפקה המאיירת של החפיסה המשונה והמסתורית ביותר של הטארוט את הטענה המשונה והמסתורית ביותר לגבי מקורם: היו אלו המקובלים היהודים שעיצבו מחדש את הטארוט בימי-הביניים. מרבית המצדדים בקשר הנסתר בין הקבלה לטארוט טוענים טענה מרוככת בהרבה: מעצבי הטארוט בימי-הביניים הושפעו מהקבלה היהודית, שבתורה הושפעה מהדת המצרית, אך הסתירו השפעה זאת מאחורי ייצוגים ימי-ביניימים דוגמת הקיסר והאפיפיור.
ארתור וייט טען טענה מרתקת אחרת. הוא דחה על סף את הטענה שמקור הטארוט במצרים העתיקה. ניתוח שתי הארקנות גילה לו שמדובר בשתי חפיסות קלפים נפרדות שאוחדו באופן מלאכותי באירופה. המקור של קלפי הטארוט, על כן, הוא חידה שאינה יכולה להיפתר. המחקר ההיסטורי על הטארוט תומך במסקנה הזאת. חפיסת הטארוט היא שילוב של קלפי משחק רגילים עם קלפים אלגוריים. במילים אחרות, וייט צדק.
הקבלה בשירות הטארוט
בכתבה זאת השתמשנו באופן די חופשי במושג קבלה, מבלי להידרש לו. חשוב להבין ששני יוצרי החפיסות – וייט וקראולי – לא הושפעו ישירות מן הקבלה היהודית, אלא מן הפרשנות הנוצרית של הקבלה. הקבלה הנוצרית, כפי שנקראה פרשנות זאת, פרחה כבר במאה החמש-עשרה באירופה, ומטרתה העיקרית הייתה הוכחת הבשורה הנוצרית באמצעות הסמלים של הקבלה היהודית.
למרות ההבדלים בגישות שלהם, יוצרי שתי החפיסות המודרניות החשובות ביותר של הטארוט לא התכוונו לאשש את הבשורה הנוצרית. וייט וקראולי האמינו שניהם שהשימוש בתכנים קבליים (ולא רק בהם) יאפשר להם לשחזר את הדת הטבעית והמקורית שקדמה לנצרות הממוסדת והמסואבת, ועל ידי כך יקדמו את ה"עידן החדש" שבו ידחק האדם את האלים ממקומם הנשגב, עידן שבו יוכל האדם לעצב את חייו בדרכו וכרצונו.
בעקבות הרעיון שקלפי הטארוט מייצגים את היקום, שינה קראולי את קלף מס' 21 – קלף העולם – לקלף היקום
קראולי, שהיה קיצוני בכל אשר עשה, אף טען שמטרתו היא להחליף את דת הילד המת (כך כינה את הנצרות) בדת החדשה-ישנה של האל המצרי הורוס, ולשם כך הרגיש רשאי לשנות ולעצב את החפיסה המקורית בדרכו. ארתור וייט כפר בהשערה על מקורם המצרי של הטארוט, והחפיסה שעיצבו הוא ופמלה קולמן סמית נשארה הקרובה ביותר לחפיסות ההיסטוריות של הטארוט. היא גם החפיסה המשפיעה והנפוצה ביותר כיום. רוב המעצבים החדשים של הטארוט מסתמכים עליה בעיצוביהם החדשים.
ה"עידן החדש" שביקשו חברי מסדר "השחר המוזהב" להפיץ הפך לימים לניו-אייג' המוכר לנו היטב. ומשנות השישים של המאה הקודמת ואילך הפנה הניו אייג' את מבטו – לא עוד אל מצרים, אלא אל המזרח הרחוק באמת: הודו וסין.
ומה היה לממסד האקדמי הרשמי להגיד על כל זה? גרשם שלום, מי שייסד את המחקר האקדמי של הקבלה והמיסטיקה היהודית, התייחס בביטול גמור (ויש לומר גם אופייני) לפרשנויות המודרניות של הקבלה מבית מדרשם של חסידי השחר המוזהב. הוא אמנם שמר כבוד מסוים ומסויג לאליפז לוי ולניתוחיו "השגויים אבל המבריקים", אך קרא לקראולי "הרמאי הססגוני" וקבע כי "יהיה מיותר לבזבז מילים על כתביו "הקבליים" של קראולי ועל מה שכינה "מאגיה" בספריו ובכתב העת שלו "The Equinox"." החידושים והפירושים השערורייתים של קראולי ודומיו הביאו את שלום לקריאה "לתבוע בחזרה את השדה המופקר הזה (מחקר הקבלה – ח"מ) ולהפעיל עליו את הכללים הנוקשים של המחקר ההיסטורי. זוהי המשימה שקיבלתי על עצמי".
אז מי צדק? האם יש לחפיסת הטארוט כוחות נסתרים ואולי אף נבואיים? האם הכוחות הללו שאובים מהקבלה היהודית? והאם בכלל בכוחנו להכריע? דרך נפלאה לעקוף את הצורך בתשובה חד משמעית וברורה היא הדרך שהציע הפסיכולוג וההוגה קרל יונג, תלמידו הגדול של פרויד. יונג הציע לראות בטארוט נתיב ישיר אל התת-מודע שלנו. דרך לחדור אל תוך המחשבות הכמוסות ביותר שלנו, להבין את המקום שלנו בעולם ולהסביר לעצמנו את הסיפור של חיינו. אני מעדיף את הגישה הזאת על פני הפרשנות המיסטית המקובלת (תרתי משמע). כי גם אם הקלפים אכן מצליחים להעניק לי את התשובה לשאלה שבדיוק חיפשתי, האם זה לא האני הפנימי שלי, התת-מודע הנסתר אפילו ממני, שמחליט שהתשובה הזאת היא הנכונה?
לקריאה נוספת
מורן גאם-כהן, גלגוליה של הקבלה דרך העולם הנוצרי עד ה"עידן החדש" על ידי בחינת מסדר "שחר הזהב", עבודת גמר עבור תואר מוסמך בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שנת 2011
נשים יהודיות מתפללות בכותל המערבי, 1914. מתוך ארכיון יד בן צבי
בתקופה שקדמה לחורבן בית המקדש ייסדו חכמינו את בית הכנסת, מוסד דתי מהפכני שהיה מעין מקדש מעט. מרגע הקמתו נחתה על המוסד החדש סוגיה דוחקת: האם הנשים יתפללו יחד עם הגברים? ואם כן, הכיצד? לאורך ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית ועד ימינו, בקהילות שונות יושמו שלל גישות בנושא ונבנו מוסדות ומבני תפילה מגוונים.
בהתבסס על הציווי המקראי "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), דרשו חכמים: "את בניכם ולא את בנותיכם", ובכך פטרו את הנשים מלימוד תורה. אבל היו שקראו תיגר על קביעה נחרצת זאת והסתייגו משלילת לימוד התורה לנשים.
בית הכנסת דה טורנל בפריז. התמונה מתוך פרויקט צילום עזרות נשים של הצלם אביב יצחק
בשונה מחוסר ההכרעה בשאלת לימוד התורה של נשים, היה ברור כי זכותו וחובתו של כל אדם יהודי – גבר או אישה – להקשיב לתפילה ולהשתתף בה. לרוב התקבלה ההנחה שהגברים מנהלים את התפילה וקוראים בתורה, אך נשים רשאיות לשמוע.
ימי התפילה המשותפת
המשנה והתלמוד מלאים בדוגמאות של נשים שהרבו להשתתף בתפילה בציבור, בין בקריאת התורה ובין בהאזנה לדברי הדרשן בבית הכנסת או בבית המדרש. אבל היכן שהו הנשים בבואן להתפלל ולשמוע דרשות? בכתבה זאת ננסה לאתר את מקורותיה של עזרת הנשים, האזור הנפרד בבתי הכנסת שיוחד לתפילת נשים.
המושג "עזרת נשים", המוכר לנו כל כך היום, החל את דרכו כבר בבית המקדש. אך בניגוד לעזרת הנשים המוכרת לנו כיום, מהעדויות המעטות שנותרו אנחנו למדים שלא היה זה אזור מופרד לנשים מגברים בכל ימות השנה, אלא אזור ששימש נשים וגברים בצורה שווה. רק בזמן שמחת בית השואבה הותקנו בה מרפסות מיוחדות לעמידת הנשים. מכאן שבשאר השנה התפללו נשים וגברים יחדיו.
בעולם העתיק של ימי בית המקדש שני והתקופה שלאחר החורבן, שבה נוסד בית הכנסת, לא התקיימה עזרת נשים נפרדת ואף לא כל מחיצה במבנה התפילה. כך שהנשים פקדו את בית הכנסת, ולפי ההלכה שנהגה חויבו בתפילה וישבו צד בצד עם הגברים. הימצאותם של נשים וגברים באותו חלל בתפילה תיראה היום במרבית בתי הכנסת האורתודוקסיים כחידוש פסול, אך בתקופת חז"ל הייתה זו התנהלות יומיומית.
הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני סיפר שבבתי הכנסת באלכסנדריה נשים וגברים התפללו באותו ההיכל, אך במקומות נפרדים. השתתפות נשים בתפילה הייתה מקובלת ומוסכמת ואף לא הושפעה מאיסור הופעתן בציבור (בנימוק שהדבר פוגע בצניעותן).
כדי להשתתף בתפילה נחוץ חינוך אורייני בסיסי. מסמכים בגניזת קהיר מעידים שנשים זכו לחינוך יהודי בבית ולמדו קרוא וכתוב כדי שיוכלו, בין השאר, להשתתף בתפילה. האחריות על חינוך הבת הוטלה על האב, ובמקרים נדירים מורות בוגרות לימדו כיתת בנות. עדויות נוספות מגניזת קהיר מספרות כי בחברה המצרית של ימי הביניים זכו נשים, בפרט יהודיות, לחופש עיסוק ולעצמאות כלכלית, והיו ביניהן שהתעשרו בזכות יוזמות כלכליות מוצלחות. נשים עשירות אלו תרמו לא פעם לבנייה ושיפוץ של בתי כנסת, ואפילו מימנו שמן למנורות כדי שהמתפללים יוכלו ללמוד בלילה.
משער הנשים לעזרת הנשים
אז מתי הועמדו המחיצות המוכרות לנו כיום? נראה שבמשך מאות בשנים המושג "עזרת נשים" כלל לא היה בשימוש. החוקר שלמה דב גויטיין הציג מספר מקורות מגניזת קהיר העוסקים ב"שער הנשים" בבתי הכנסת של מצרים, וכך הוכיח שבמאה ה־11 לכל המאוחר נוצרו כניסות מיוחדות לנשים שבאמצעותן עלו נשים אל היציע שמעל האולם, וכך יכלו להשתתף בתפילה.
במאה ה־12 הופיע ביהדות אשכנז המושג "בית כנסת הנשים". אך בעוד ש"שער הנשים" בבתי הכנסת שבמצרים היה יציע שהפריד את הגברים מהנשים באותו חלל, "בית כנסת הנשים" באשכנז היה מבנה פיזי נפרד מבית הכנסת "הכללי" והיה לו מאפיין מפתיע: התפילה אומנם התקיימה במבנים נפרדים לחלוטין, ולפעמים מרוחקים זה מזה, אך לשמיעת הדרשה בבית הכנסת הכללי הצטרפו הנשים אל אולם הגברים, וישבו ללא מחיצה או עם מחיצה שהועמדה במיוחד לדרשה.
נראה שיוצא הדופן הראשון היה בית הכנסת בוורמיזא, היא העיר וורמס שבגרמניה. בית הכנסת נבנה בשנת 1175, ובשנת 1213 נבנתה בו תוספת שנועדה לעזרת נשים. כתובת על קיר המבנה היא העדות הקדומה ביותר לקיומה של עזרת נשים כחדר נפרד ליד עזרת הגברים בבית הכנסת.
בית הכנסת בוורמס, שלו נוספה עזרת נשים. למעלה: חזית המבנה. למטה: הכתובת על קיר בית הכנסת. הצילומים של פרופ' רחל אליאור ומוצגים כאן ברשותה
עם הקמת "בית כנסת הנשים" בימי הביניים החל לפרוח עולם יצירתי חדש של נשים שנודעו כמשוררות, מתפללות, בעלות תפילה או חזניות, ואלו ניהלו את תפילת הנשים. על מצבתה של יהודייה אחת שכזאת, אורניאה בת החזן ר' אברהם מוורמס, שנפטרה בשנת 1275, חקוקות המילים: "האבן הזאת הוקמה לראש, זאת הגברת מרת אורניאה, הבחורה החשובה הנבחרת, בת החבר ר' אברהם ראש המשוררים תפילתו לתפארת, בקוד קולו בעד עמו בנעימת עתרת, והיא גם בקול זמרה, לנשים משוררת בפיוטים".
נשים דוגמת מרת אורניאה כונו ביידיש "זאגערקע" ו"פירזאגערין" ושימשו הקרייניות והמשוררות שקראו או שרו בעזרת הנשים את מילות התפילה עבור נשים שלא ידעו לקרוא.
במאה ה־17 נרשמה קפיצת דרך בתולדות עזרת הנשים כאשר המחיצות והיציעים שהוקמו במצרים באלף הראשון לספירה הוטמעו גם באשכנז, ובתי הכנסת של הנשים אוחדו עם אלו של הגברים. במאה זו הפכה עזרת הנשים לחלק בלתי נפרד מבניין בית הכנסת. אז גם התקבע המושג "עזרת נשים". ר' יהודה אריה ממודנה (1648-1571), בן ונציה, סיפר על עזרת הנשים באיטליה: "ובחדר מקום מיוחד מלמעלה או מצדו עם שבכה מעץ, ששם עומדות הנשים להתפלל ולראות בכל הנעשה בבית, אבל אינן נראות לעיני האנשים ואינן מתערבות עמהם בעבודת התפילה למען לא תשחת כוונת התפילה על ידי רעיוני חטא ופשע". וכך במשפט יחיד הבהיר ר' יהודה את הרציונל התיאולוגי וההיסטורי למחיצה בין גברים לנשים.
מתפללות במרתף
בצרפת, לעומת זאת, הוקמו עזרות הנשים, שעדיין נקראו בתי כנסת לנשים, מתחת לקומת הקרקע של בית הכנסת. התייר השוויצרי תומס פלאטר, שביקר באביניון בשנת 1599, תיאר את בית הכנסת של הנשים כמרתף שאליו חודר האור מהחדר העליון דרך חור ברצפה. וגם החיד"א, הוא ר' חיים יוסף דוד אזולאי, שביקר בצרפת יותר ממאה שנה לאחר מכן, ציין בספרו מעגל טוב: "אחר התפילה נסענו מאביניון לקאבאליון והתאכסנתי בבית ישראל הכהן… ותחת בית-הכנסת יש בית הכנסת של נשים ויש ארובות בקרקע בית הכנסת שמשם רואות ספר תורה ויש להם חזן איש שמתפלל לנשים בלעז". זהו הדין גם בעזרת הנשים בבתי כנסת בספרד, שם נוהלה התפילה ככל הנראה בשפה מקומית כמו ספרדית וקטלאנית, ולא בעברית.
עזרת נשים בבית הכנסת בקורדובה, ספרד. צילום: Tulum, מתוך ויקיפדיה
החיים בעולם המוסלמי בימי הביניים היו נוקשים יותר עבור נשים, ומסמכים בגניזת קהיר מוכיחים עד כמה מוגבלת הייתה זכות התנועה של הנשים. הנוסע האשכנזי ר' פתחיה מרגנסבורג, שיצא למסעותיו בארצות האסלאם בשנת 1175 לערך, סיפר בפליאה כי "בעיר בגדד אלף יהודים, והולכים בסודרים, ואין אדם רואה שום אישה שם ואין שום אדם הולך לבית חבירו, שמא יראה אשת חבירו; מיד היה אומר לו: פרוץ, למה באת? אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו". ובפעמים הבודדות שאישה נראית ברחוב, ציין הנוסע, עליה להתעטף כולה "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית". וכך, דווקא עם אימוץ "מוסד" עזרת הנשים בבית הכנסת, הפכה עזרת הנשים למקום כינוס קהילתי נשי בחברה שהגבילה את זכויות הנשים במידה כה חמורה.
אך היו מקומות שבהם הודרו הנשים לחלוטין מהתפילה. כך היה נהוג בתימן, כפי שציינה החוקרת ורד מדר: "בבתי הכנסת בתימן לא הייתה עזרת נשים. נשים הודרו באופן גורף למדי מכל שותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה בתימן".
איור מתוך כתב היד של הספר "סוד ה'". שמנו לב שבאיורי סצנות מבית הכנסת בכתבי יד עבריים הנשים נעדרות או נראות בצד. באיור שבחרנו נראה טקס ברית מילה שבו הסנדקה רשאית להגיע עם התינוק רק עד דלת אולם בית הכנסת, משום שאסור לה להיכנס להיכל ולשהות עם הגברים. לצפייה בכתב היד בקטלוג הספרייה לחצו
ומה היה המצב בארצנו? "בעזרת הנשים שוררת חשכה, נורות לא דלקו שם, ורק מעט אור חדר אליה בעד ל'רישה', סורג העץ המשמש מחיצה בין גברים לנשים", העיד החוקר והמזרחן יעקב יהושע על ילדותו בירושלים של ראשית המאה ה־20. גם בבתי הכנסת בירושלים נבנו "עליות" לעזרת הנשים, שהפרידו את המתפללות מהמתרחש בהיכל. בתקנות ירושלים מהמאה ה־19 ניכרת החמרה הולכת וגוברת ביחס להליכות הנשים בבתי הכנסת. בתחילה נאסר על אישה לשמוע "קדיש בתרא" – "קדיש תתקבל", הנאמר בסיום התפילה – כדי שנשים תצאנה מבית הכנסת לפני הגברים ולא תתערבנה ביניהם. בשנת 1854 החמירו המתקנים והוסיפו "ששום אישה פחותה מארבעים שנה לא תלך לבית-הכנסת למנחה ולמעריב […] בין בחול ובין בשבת חוץ מראש השנה ויום כיפור". כלומר נשים צעירות הורחקו מהתפילה בימי חול והורשו להשתתף רק בימים הנוראים כיוון "שבימים אלה היו מתעכבות בעזרתן על מנת לאפשר לגברים לצאת לפניהם ולהימנע מלפוגשם".
למרות ניסיונות ההדרה, גם בירושלים של היישוב הישן הצליחו נשים למצוא את דרכן "לחדור לבתי הכנסת". לדברי ההיסטוריונית מרגלית שילה בספרה על החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים, "העניות שבהן עסקו בצרכיו הפיסיים של ההיכל, כגון בהכנת פתילות, ואילו עתירות ההון הרימו תרומות, ולעתים אף מימנו בניית בתי-כנסת. בשנת תרע"ג (1913) היו בעיר הקודש שישה בתי-כנסת שנוסדו מתרומות של נשים ירושלמיות ואף נקראו על שמן".
בתקופה העות'מאנית נאסרה הקמת מחיצה בכותל, ולכן, כותבת שילה, "נשים העדיפו להתרפק על אתרים קדושים, כגון הכותל, קבר רחל וקברי צדיקים יותר מאשר לפקוד את מקומן בבתי-הכנסת משום שהיה בו ביטוי ברור להצבתן מחוץ למחנה". ואכן בגלויות ותמונות מראשית המאה ה־20 עד החלת המנדט הבריטי בארץ נראים גברים ונשים מתפללים יחדיו בכותל המערבי. בזמן המנדט אושרה ההפרדה בכותל ובקברי צדיקים כך שנשים וגברים הופרדו בזמן התפילה – כפי שנהוג גם כיום.
הכותל המערבי בירושלים בגלויה משנת 1911. מתוך אוספי ביתמונה
ובזמן שהמחיצה ועזרת הנשים הולכות ומשתרשות בעולם היהודי, מעניין לגלות שהמקום הראשון שבו בוטלה המחיצה ונערכו תפילות משותפות לנשים וגברים היה דווקא בית הכנסת העתיק בוורמס – הראשון שהציב את המחיצה. המהפך חל בשנת 1834, כאשר במהלך שיפוץ יסודי במבנה בית הכנסת הוסרה המחיצה ומרגע זה ישבו הגברים בצד ימין והנשים בצד שמאל של ההיכל הגדול. כיום המתפללות והמתפללים יושבים יחדיו וללא הפרדה בבתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים.
סולידריות נשית־יהודית
במאה ה־20 יצקו נשים חלוציות במושג "עזרת נשים", שעד אז סימן את המחיצה הפיזית והסמלית בין נשים וגברים, משמעות חדשה שביטאה סולידריות נשית־יהודית. בתחילת המאה הקודמת הוקם "עזרת נשים", ארגון יהודי חלוצי שפעל להגנתן ולשיפור חייהן של נשים יהודיות באשר הן. בשנת 1902 נשלחה מטעמו לגליציה ברטה פפנהיים, מחלוצות העבודה הסוציאלית היהודית, כדי לבדוק את המצב החברתי באזור מוכה הפוגרומים. שם נחשפה לראשונה לתעשיית סרסרות בנשים, שבמסגרתה עשרות אלפי נערות ונשים יהודיות נמכרו לזנות בידי סרסורים יהודים שהונו אותן בהבטחות שווא לעבודה ראויה בדרום אמריקה.
בעקבות פעילותה בנושא הייתה פפנהיים לאישה הראשונה בעולם היהודי שקראה לשוויון הזדמנויות בתעסוקה ובחינוך לנשים ולגברים, והראשונה שפעלה לשילוב נשים בלימוד ותורה ובחיי הקהילה. לתפיסתה, הבורות העצומה של הנערות היהודיות ממזרח אירופה – שנבעה מהיעדר החינוך שגזרו עליהן קהילותיהן – הייתה גורם מכריע שאפשר לסוחרי אדם לנצל ולשעבד אותן.
ברטה פפנהיים בגיל 22. התמונה מתוך ארכיון Sanatorium Bellevue בגרמניה
ארכיון הארגון החלוצי "עזרת נשים" שמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. על הסיפור הטראגי של סרסור הפליטות היהודיות ממזרח אירופה תוכלו לשמוע בפרק זה בהסכת "הספרנים" שלנו.
מול שלל ניסיונות ההדרה מהשתתפות פעילה בתפילה, לאורך ההיסטוריה נשים יהודיות מצאו דרכים אחרות להנכיח את עצמן בבית הכנסת: בתרומות לבניית בתי כנסת ושיפוצם, במלאכות כמו תפירת וילונות וכיסויים או באספקת נרות. וכמו שהזכרנו, מהמאה ה־13 ועד המאה ה־20 נשים הנחו את התפילה הנשית בגרמניה, מזרח אירופה ואיטליה, ונשים אחרות חיברו המנונות ופיוטים לתפילת הנשים.
כל סקירה שעוסקת במקומן של נשים בבית הכנסת, וביהדות בכלל, תיתקל בקושי מרכזי ובולט: חייהן של נשים יהודיות זכו לרוב להתעלמות מצד הגברים שעל כתביהם אנחנו מסתמכים כמקורות היסטוריים עיקריים. ועם זאת, אם יש קול ברור שעולה מהמקורות זהו קולן של הנשים היהודיות שהתייחסו אל בית הכנסת כמקום מפגש חשוב לחייהן הדתיים והקהילתיים.
לקריאה נוספת
עדי אוסט, מעמד האישה בתלמוד, מתוך "הפרוטוקולים של צעירי בצלאל", 2010
רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות, ירושלים הוצאת כרמל, 2018
ש. ד. גויטיין, יציע נשים בבנין בית הכנסת בתקופת הגאונים, תרביץ לג (תשכ"ד)
בטחה הר-שפי, נשים בקיום מצוות בשנים 1350-1050 בין הלכה למנהג, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשס"ב
ורד מדר, שירי נשים מתימן ליולדות וקינותיהן על מתים: טקסט, גוף וקול, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2011
שמואל ספראי, האם הייתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה, תרביץ לב (תשכ"ג)
מרגלית שילה, נסיכה או שבויה? החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים 1914-1840, (זמורה-ביתן, 2001)
Women and the Synagogue, Edited by Susan Grossman & Rivka Haut (The Jewish Publication Society, 1992)
