שמה של חביבה מסיכה מוזכר כמעט בכל בית של יוצאי קהילת תוניסיה, פעמים רבות בלווית מבט נבוך שהתקשיתי לפרש בצעירותי. מה היא כבר עשתה שזכתה למבטים ולרמיזות שמולמלו בחלל הבית? אישה יהודייה "משלנו", שהעזה לעלות על הבמות כזמרת ושחקנית (לא עלינו) ולזכות להצלחה גדולה, וחיה חיים "בוהמיים", מחוץ לכל סדר מסורתי ומשפחתי מוכר. מעל קרעי הזכרונות אודותיה ריחף המוות הנורא, בשרפה, בידי אחד ממאהביה הקנאים, יהודי אף הוא ומבוגר ממנה בעשרות שנים. מוות מחריד שכמו מימש את האיום שריחף מעל חייה הפרועים, כאות אזהרה למי שמעזה "לצאת לתרבות רעה".
משפחתי, חביבה וקהילות אחרות
בשנת 2022 הוצאתי לאור את הספר "חלון לים של נצרת", ממואר (ספר זכרונות) שעוקב אחר קורות משפחתי בין שלוש יבשות: תוניסיה, צרפת וישראל – בתקופה שקדמה למפץ הגדול (קום המדינה) שהביא לנטישה המונית של הקהילות היהודיות את ארצות האסלאם, בראשית שנות ה-50.
החל מהמאה ה-19 הקהילות היהודיות בתוניסיה התפצלו לשני אזורים מנוגדים באופיים: בערי החוף הצפוניות, ובהן העיר תוניס, היהודים הושפעו משלל תרבויות ים-תיכוניות ומתרבויות צרפת ואיטליה בפרט (דרך קהילת ה"גראנה" – יוצאי ליוורנו, שעברו להתגורר במקום בסוף המאה ה-18). ואילו בדרום תוניסיה ובאי ג'רבה בפרט, היהודים חיו חיים מסוגרים, דתיים וסגפניים יותר. מוסדות החינוך של כי"ח למשל, פרחו בצפון בעוד שבדרום רבי הקהילות התנגדו לכניסתם, לרבות התנגדותם לחינוך שווה של ילדות.
פיצול זה בא לידי ביטוי גם בעתיד שבחרו להם יושבי צפון ודרום תוניס עם התמוטטות המשטר הקולוניאליסטי במדינה: הקהילות היהודיות בדרום תוניסיה בחרו לעלות לישראל כמקשה אחת מיד לאחר קום המדינה, בעוד שרבים מיוצאי הקהילות בצפון היגרו לצרפת ונטמעו שם.
משפחתי התגוררה במשך דורות בעיר הנמל ביזרט שבצפון תוניסיה, בקרבת עיר הבירה תוניס שבה נולדה חביבה מסיכה, ועל קורותיהם כחלק מקהילות צפון תוניס כתבתי בספרי.
כמה חודשים לאחר יציאתו לאור של "חלון לים של נצרת", קיבלתי פניה מפרופ' יוסי יובל טובי וד"ר צביה טובי, שני חוקרים בעלי שם של קהילות תוניסיה, שהזמינו אותי לבקר בביתם. כמו במערת קסמים הם פתחו בפני מידע ארכיוני שאספו וחקרו במשך שנים על החיים התרבותיים העשירים של הקהילה בצפון תוניסיה. לפני שנפרדנו, לא יכולתי שלא להיענות לבקשתם להמשיך ולכתוב על שורשי משפחתי שהתקיימה שם במשך דורות, ולחשוף עוד בנוגע לקהילה היהודית בצפון המדינה.
בהחלטה של רגע, הבטחתי שהספר הבא שאכתוב יהיה רומן על חייה של אותה זמרת שהכול העריצו, ובמקביל הזהירו את הבנות מסופה המר – על חביבה מסיכה. במשך כל חודשי הכתיבה בני הזוג טובי היו לי מקור אינסופי של מידע שבזכותו בניתי את פיגומי העלילה, הזמן והמקום בעת כתיבת הרומן.
חייה של מסיכה נגלו לי לאיטם, עד שהצלחתי לשרטט פרופיל של הזמרת האהובה, מאהביה, קרוביה ומכריה הרבים מקרב היהודים, המוסלמים והצרפתים כאחד. במשך שנה וחצי שקעתי לתוך עולמה של אישה יוצאת דופן, שבשנים הספורות בהן חיה, הספיקה לעלות על במות בתוניסיה, מצרים, אלג'יריה, ברלין וצרפת כזמרת ושחקנית תיאטרון והפכה לאייקון תרבותי שהשתמר עד היום בזיכרונם של יוצאי הקהילה ובתוניסיה של ימינו.
מלכת ההתרגשות המוזיקלית כובשת את תוניסיה
ובכן, מה אנחנו יודעים על חייה של זו שכונתה "חביבה" (כלומר האהובה) מסיכה? למרבה הצער, יש מעט עדויות מבוססות והרבה מדי מיתוסים ועדויות סותרות על פרטי חייה. אנחנו יודעים לפי מצבת הקבר שלה בבית העלמין בבורג'יל שבתוניס שהיא נולדה בשנת 1903 בשם מרגריט ונפטרה כשהיא בת 27 בלבד (כנראה מראשונות "מועדון ה-27" הידוע לשמצה).

משפחתה הייתה דלת אמצעים והתגוררה ברובע היהודי של תוניס. לאחר שהתייתמה בגיל צעיר, היא נלקחה בידי דודתה לילה ספאז (אחות אמה), שגידלה אותה ברובע החדש שבנו הצרפתים, מחוץ לסדר הפטריארכלי המוכר. ספאז היתה אישה יוצאת דופן בפני עצמה – זמרת ובעלת בית קפה "באב אל סוק" שבו התקיימו מופעי שירה ונגינה. היא שטרחה לפתח את כישרונה של אחייניתה, הביאה אליה את טובי המורים לשירה ולנגינה, לרבות את הפייטן הירושלמי אשר מזרחי שהתגורר בעיר תוניס באותן השנים.
מרגריט זכתה ללמוד בבית הספר כי"ח ושלטה היטב בצרפתית ואולי גם באיטלקית. שפת היומיום שלה היתה ערבית-יהודית בניב התוניסאי. מאוחר יותר למדה ערבית תקנית כשעלתה לשחק על במות התיאטרון המוניציפלי. מספרים כי נהגה לשנן את הטקסטים בכתב לטיני מכיוון שלא ידעה לקרוא ולכתוב בערבית.
תהליך המיתיזציה של מסיכה החל למעשה עוד בחייה. מעריציה שכונו "עסכר אלליל" (צבא הליל), נהגו ללכת בעקבותיה לכל מקום ולשמור אותה מפני מחזרים עקשניים. לבד מכינויה "חביבה אל כל" (אהובת הכל), נודעה גם בכינויה – "מאלכה אלטרב" (מלכת ההתרגשות המוסיקלית) ובכינוי הצרפתי L'Oiseeau du Feu (ציפור האש). בניגוד למקובל בתיאטרון היהודי והמוסלמי באותה עת, שבו גברים נהגו לגלם גם תפקידי נשים, מסיכה בחרה לנהוג הפוך ולשחק בתפקידי גברים, כמו למשל, את תפקיד רומיאו בהצגה "רומיאו ויוליה" של שייקספיר ואת יוסף בהצגה היהודית המסורתית "יוסף ואחיו", מעשה שגרר אחריו ביקורת וכעס מצד יהודים ומוסלמים דתיים-שמרניים.

קצת לפני שפרצה לבמות כזמרת ושחקנית היא הספיקה להינשא לבן דודה ויקטור סיטבון ומיד התגרשה, מבלי שהעמידה צאצאים. בבית הכנסת "ר' חי טייב לא מת" שבשכונה ד' בבאר שבע, השתמר ספר תורה שסיטבון כתב לזכר גרושתו לאחר מותה.
על התיבה, שעשויה ריקוע כסף טהור, נכתב "לשמה הטוב חביבה מסיכה". משפט זה מצביע על הנסיון של בני המשפחה והקהילה היהודית בכלל לנקות את שמה מהרבב שדבק בה. אחד המשפטים הקשים המיוחסים לרב הקהילה בתוניס בהקשר זה היה: "כמו שכלי טמא מתנקה לאחר שעובר באש, כך גם חביבה מסיכה".


הכוכבת הגדולה של תוניסיה נשרפה בלהבה
בתקופה שבין שתי המלחמות פריז משכה אליה אומנים, שחקנים, סופרים ואנשי בוהמה מכל העולם, ובוודאי שממדינות החסות של צרפת, כמו תוניסיה ואלג'יריה. מסיכה פגשה שם בפאבלו פיקאסו, קוקו שנאל וג'וזפין בייקר, שהוקסמו ממנה. בשנה האחרונה לחייה היא הוזמנה לברלין כדי להקליט בחברת בידפון עם קבוצת נגניה. כל האלבומים המקוריים שהשתמרו אחרי המלחמה (לא כולם שרדו) הם מהקלטות אלה.
סופה הטרגי ארוג בסיפור חייה יוצא הדופן: מאהב אחד מני רבים, אליהו מימוני שמו, עשה את הנורא מכל לאחר שביקשה להיפרד ממנו. בבוקרו של ה-20 בפברואר 1930 מימוני התגנב לביתה שברחוב אלפרד דורנד קליי 22 בתוניס. בעת שישנה במיטתה הוא שפך עליה חומר תבערה והצית אותה. מסיכה נפטרה למחרת בבית החולים הציבורי לאחר ייסורים רבים (הרוצח עצמו ניסה להצית את עצמו בהצלחה פחותה ונפטר כחודש מאוחר יותר).
מסע הלוויה של חביבה "אהובת הכל" אל בית העלמין היהודי בורג'יל שבפאתי העיר מנה אלפי משתתפים, בהם אלפי מוסלמים שהפסיקו את צום הרמדאן על מנת ללוות את הכוכבת האהובה אל קברה. על המדרכות נשפכו נוזלי בשמים כדי להנעים את דרכה האחרונה של הדיווה.
חביבה מסיכה ממשיכה לחיות בשירים, בסיפורים ובסרטים
שנים עברו מאז מותה של מסיכה, ואבני קברה נשחקו במים וברוח, אבל זכרה בתוניסיה ובמדינות ערב לא הועם.
שיריה המקוריים של חביבה מסיכה השתמרו בהקלטות ישנות באיכות נמוכה ובעיקר בעשרות קאברים של זמרות צעירות מהעולם הערבי. אחד המפורסמים שבהם הוא "חביבי אל אוול" (אהובי הראשון), שיר אהבה שכולל 8 בתים שבהם הזמרת פונה בכל פעם אל מאהב חדש ומבטיחה לו כי לא תשכח אותו והוא בלבה לעולם (Hbībī lawwel wallah wallah la nensah). גם היום ניתן לראות גרסאות כיסוי לשיריה ביוטיוב וברשתות החברתיות, שם נשים צעירות שרות את שיריה במחוות פתיניות המושכים קהל אוהדים גדול.
דמותה של מסיכה ריתקה וסקרנה יוצרים ומספרי סיפורים עוד לפניי: ספרי פרוזה בצרפתית (Jeanne Faivre d'Arcier, 1998), מחקרים עיוניים (למשל י' צור, 2003, 2018 Cris Silver) ואלבומים פופולאריים (1997 Riahi, Jessie). בשנת 1995 יצא לאקרנים הסרט העלילתי "מחול האש" בבימויה של סלמה בכר, המתאר את חייה של חביבה כאישה עצמאית ותוניסאית גאה ובשנת 2011 יצא סרט דוקומנטרי של הבימאית הצרפתייה שרה בנאליש, "ciao habiba" (להתראות חביבה) שמו. הסרט מתחקה אחר הזיכרון הקולקטיבי של מסיכה בחברה התוניסאית שמונים שנה לאחר מותה, על רקע "מהפכת היסמין" שהביאה להתעוררות האביב הערבי ולמפח הנפש שבא בעקבותיו.
משנת 2019 עברה תוניסיה ממצב של דמוקרטיה שברירית למשטר סמכותני שנתון כולו בידיו של הנשיא קייס סעיד. על רקע עובדה מצערת זו, מסקרן לבחון את העניין המחודש בחביבה מסיכה בשלל יוזמות ממשלתיות ופרטיות כמו: הוצאת בול דואר רשמי עם דיוקנה, הפקת תוכניות רדיו וטלוויזיה על חייה וכן כתיבת ספרים ומחקרים אקדמיים המהללים את רוחה ופועלה.

***
הרומן "חביבה – רשומון של חיים מופלאים" (הוצאת פרדס), יצא לאור בסוף אוגוסט 2023. התוכניות הרבות שהיו לנו להפיץ את אורה וסיפורה של הזמרת הנשכחת נעצרו, מטבע הדברים, עם פרוץ המלחמה. ואולם מתוך החשכה הגדולה שירדה עלינו, קיבלנו על עצמנו את המחויבות העמוקה שצריך ואפשר גם לשאוף לחיים מחודשים אחרי החורבן.

במהלך השנה האחרונה קיימנו בכל רחבי הארץ מופעים ספרותיים-מוזיקליים תחת הכותרת "חביבה וחברים" יחד עם הזמרת איילת אורי בניטה ונגנים יהודים וערבים, שבהם שוחזרו שיריה וסופר סיפורה מעורר ההשראה. המופע האחרון של "חביבה וחברים" התקיים בפסטיבל העוד הבנילאומי בחודש נובמבר 2024 בירושלים.
מאז זכה הספר להיכנס אל הרשימה הקצרה של המועמדים לקבלת "פרס ספיר" לשנת 2024, נשאלתי כמה פעמים כיצד הרקע שלי כארכיאולוגית ומתעדת מבנים לשימור משפיע על כתיבת הפרוזה שלי.
עניתי שכמו כל ארכיאולוג אני יודעת שמעל לכל שכבת חורבן יש שכבת חיים חדשה, ושאם אחפור מספיק, אגיע אל שכבת "סלע אם" – זו שאין מתחתה דבר מלבד היא עצמה.
מי יתן ובזכות רוחה הגדולה והאמיצה של חביבה מסיכה נשכיל למצוא את הסלע היציב והבטוח שממנו נוכל להצמיח שכבות חיים חדשות לאחר החורבן.
***
נטלי מסיקה היא ארכיאולוגית, מתעדת מבנים לשימור וסופרת.
ספריה שפורסמו עד כה:
אדמה שחורה, 2008 , הוצאת דופן – רומן היסטורי על ימי בית שני.
חלון לים של נצרת, 2022, הוצאת טפר ספרים.
חביבה – רשומון של חיים מופלאים, 2023, הוצאת פרדס.
***
ביבליוגרפיה נבחרת:
י' וצ' טובי תש"ס : הספרות היהודית-ערבית בתוניסיה 1850-1950. הוצאת אורות המגרב.
מסיקה נ' 2023 : חביבה- רשומון של חיים מופלאים (רומן). הוצאת פרדס.
צור י' 2003: סיפור תרבות: יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות. הוצאת מרכז זלמן שזר.
Tobi, Yosef. "Habiba Messica: A Star of Arab Theatre in Tunisia" Journal of Theatre and Drama 3 (1997): 129-146.
***
קישורים נוספים:
מחול האש של סלמה בכר:
הסרט של שרה בנאליש – צ'או חביבה (Ciao habiba):
מופע בפסטיבל העוד בהרכב יהודי-ערבי ישראלי: