ציפור האש היהודיה של תוניסיה: על חייה ומותה של חביבה מסיכה

היא הייתה ה-כוכבת הגדולה של תוניסיה והעולם הערבי בעשור השני של המאה ה-20, זמרת ושחקנית נערצת, למרות יהדותה. הקריירה המופלאה שלה נקטעה כשנרצחה והיא רק בת 27. נטלי מסיקה התחקתה אחרי תעלומת חייה ומותה בספר "חביבה - רשומון של חיים מופלאים" שמועמד השנה לפרס ספיר, ומספרת לנו בטור מיוחד על מי שכונתה "אהובת הכל", על סופה הטראגי ועל השפעתה היום, 120 שנים אחרי הולדתה

832 629 Blog

חביבה מסיכה.

שמה של חביבה מסיכה מוזכר כמעט בכל בית של יוצאי קהילת תוניסיה, פעמים רבות בלווית מבט נבוך שהתקשיתי לפרש בצעירותי. מה היא כבר עשתה שזכתה למבטים ולרמיזות שמולמלו בחלל הבית? אישה יהודייה "משלנו", שהעזה לעלות על הבמות כזמרת ושחקנית (לא עלינו) ולזכות להצלחה גדולה, וחיה חיים "בוהמיים", מחוץ לכל סדר מסורתי ומשפחתי מוכר. מעל קרעי הזכרונות אודותיה ריחף המוות הנורא, בשרפה, בידי אחד ממאהביה הקנאים, יהודי אף הוא ומבוגר ממנה בעשרות שנים. מוות מחריד שכמו מימש את האיום שריחף מעל חייה הפרועים, כאות אזהרה למי שמעזה "לצאת לתרבות רעה". 

משפחתי, חביבה וקהילות אחרות

בשנת 2022 הוצאתי לאור את הספר "חלון לים של נצרת", ממואר (ספר זכרונות) שעוקב אחר קורות משפחתי בין שלוש יבשות: תוניסיה, צרפת וישראל – בתקופה שקדמה למפץ הגדול (קום המדינה) שהביא לנטישה המונית של הקהילות היהודיות את ארצות האסלאם, בראשית שנות ה-50. 

החל מהמאה ה-19 הקהילות היהודיות בתוניסיה התפצלו לשני אזורים מנוגדים באופיים: בערי החוף הצפוניות, ובהן העיר תוניס, היהודים הושפעו משלל תרבויות ים-תיכוניות ומתרבויות צרפת ואיטליה בפרט (דרך קהילת ה"גראנה" – יוצאי ליוורנו, שעברו להתגורר במקום בסוף המאה ה-18). ואילו בדרום תוניסיה ובאי ג'רבה בפרט, היהודים חיו חיים מסוגרים, דתיים וסגפניים יותר. מוסדות החינוך של כי"ח למשל, פרחו בצפון בעוד שבדרום רבי הקהילות התנגדו לכניסתם, לרבות התנגדותם לחינוך שווה של ילדות. 

פיצול זה בא לידי ביטוי גם בעתיד שבחרו להם יושבי צפון ודרום תוניס עם התמוטטות המשטר הקולוניאליסטי במדינה: הקהילות היהודיות בדרום תוניסיה בחרו לעלות לישראל כמקשה אחת מיד לאחר קום המדינה, בעוד שרבים מיוצאי הקהילות בצפון היגרו לצרפת ונטמעו שם. 

משפחתי התגוררה במשך דורות בעיר הנמל ביזרט שבצפון תוניסיה, בקרבת עיר הבירה תוניס שבה נולדה חביבה מסיכה, ועל קורותיהם כחלק מקהילות צפון תוניס כתבתי בספרי. 

כמה חודשים לאחר יציאתו לאור של "חלון לים של נצרת", קיבלתי פניה מפרופ' יוסי יובל טובי וד"ר צביה טובי, שני חוקרים בעלי שם של קהילות תוניסיה, שהזמינו אותי לבקר בביתם. כמו במערת קסמים הם פתחו בפני מידע ארכיוני שאספו וחקרו במשך שנים על החיים התרבותיים העשירים של הקהילה בצפון תוניסיה. לפני שנפרדנו, לא יכולתי שלא להיענות לבקשתם להמשיך ולכתוב על שורשי משפחתי שהתקיימה שם במשך דורות, ולחשוף עוד בנוגע לקהילה היהודית בצפון המדינה. 

בהחלטה של רגע, הבטחתי שהספר הבא שאכתוב יהיה רומן על חייה של אותה זמרת שהכול העריצו, ובמקביל הזהירו את הבנות מסופה המר – על חביבה מסיכה. במשך כל חודשי הכתיבה בני הזוג טובי היו לי מקור אינסופי של מידע שבזכותו בניתי את פיגומי העלילה, הזמן והמקום בעת כתיבת הרומן. 

חייה של מסיכה נגלו לי לאיטם, עד שהצלחתי לשרטט פרופיל של הזמרת האהובה, מאהביה, קרוביה ומכריה הרבים מקרב היהודים, המוסלמים והצרפתים כאחד. במשך שנה וחצי שקעתי לתוך עולמה של אישה יוצאת דופן, שבשנים הספורות בהן חיה, הספיקה לעלות על במות בתוניסיה, מצרים, אלג'יריה, ברלין וצרפת כזמרת ושחקנית תיאטרון והפכה לאייקון תרבותי שהשתמר עד היום בזיכרונם של יוצאי הקהילה ובתוניסיה של ימינו. 

מלכת ההתרגשות המוזיקלית כובשת את תוניסיה

ובכן, מה אנחנו יודעים על חייה של זו שכונתה "חביבה" (כלומר האהובה) מסיכה? למרבה הצער, יש מעט עדויות מבוססות והרבה מדי מיתוסים ועדויות סותרות על פרטי חייה. אנחנו יודעים לפי מצבת הקבר שלה בבית העלמין בבורג'יל שבתוניס שהיא נולדה בשנת 1903 בשם מרגריט ונפטרה כשהיא בת 27 בלבד (כנראה מראשונות "מועדון ה-27" הידוע לשמצה).

הקבר של חביבה מסיכה בתוניס
מצבת הקבר של מסיכה

משפחתה הייתה דלת אמצעים והתגוררה ברובע היהודי של תוניס. לאחר שהתייתמה בגיל צעיר, היא נלקחה בידי דודתה לילה ספאז (אחות אמה), שגידלה אותה ברובע החדש שבנו הצרפתים, מחוץ לסדר הפטריארכלי המוכר. ספאז היתה אישה יוצאת דופן בפני עצמה – זמרת ובעלת בית קפה "באב אל סוק" שבו התקיימו מופעי שירה ונגינה. היא שטרחה לפתח את כישרונה של אחייניתה, הביאה אליה את טובי המורים לשירה ולנגינה, לרבות את הפייטן הירושלמי אשר מזרחי שהתגורר בעיר תוניס באותן השנים.

מרגריט זכתה ללמוד בבית הספר כי"ח ושלטה היטב בצרפתית ואולי גם באיטלקית. שפת היומיום שלה היתה ערבית-יהודית בניב התוניסאי. מאוחר יותר למדה ערבית תקנית כשעלתה לשחק על במות התיאטרון המוניציפלי. מספרים כי נהגה לשנן את הטקסטים בכתב לטיני מכיוון שלא ידעה לקרוא ולכתוב בערבית.

תהליך המיתיזציה של מסיכה החל למעשה עוד בחייה. מעריציה שכונו "עסכר אלליל" (צבא הליל), נהגו ללכת בעקבותיה לכל מקום ולשמור אותה מפני מחזרים עקשניים. לבד מכינויה "חביבה אל כל" (אהובת הכל), נודעה גם בכינויה – "מאלכה אלטרב" (מלכת ההתרגשות המוסיקלית) ובכינוי הצרפתי L'Oiseeau du Feu (ציפור האש). בניגוד למקובל בתיאטרון היהודי והמוסלמי באותה עת, שבו גברים נהגו לגלם גם תפקידי נשים, מסיכה בחרה לנהוג הפוך ולשחק בתפקידי גברים, כמו למשל, את תפקיד רומיאו בהצגה "רומיאו ויוליה" של שייקספיר ואת יוסף בהצגה היהודית המסורתית "יוסף ואחיו", מעשה שגרר אחריו ביקורת וכעס מצד יהודים ומוסלמים דתיים-שמרניים. 

חביבה 1
חביבה מסיכה כשחקנית

קצת לפני שפרצה לבמות כזמרת ושחקנית היא הספיקה להינשא לבן דודה ויקטור סיטבון ומיד התגרשה, מבלי שהעמידה צאצאים. בבית הכנסת "ר' חי טייב לא מת" שבשכונה ד' בבאר שבע, השתמר ספר תורה שסיטבון כתב לזכר גרושתו לאחר מותה. 

על התיבה, שעשויה ריקוע כסף טהור, נכתב "לשמה הטוב חביבה מסיכה". משפט זה מצביע על הנסיון של בני המשפחה והקהילה היהודית בכלל לנקות את שמה מהרבב שדבק בה. אחד המשפטים הקשים המיוחסים לרב הקהילה בתוניס בהקשר זה היה: "כמו שכלי טמא מתנקה לאחר שעובר באש, כך גם חביבה מסיכה".

ספר התורה לזכר חביבה מסיכה 1
ספר התורה לזכר חביבה מסיכה
בית הכנסת ובו ספר התורה
בית הכנסת בו נמצא ספר התורה לזכרה של מסיכה

הכוכבת הגדולה של תוניסיה נשרפה בלהבה

בתקופה שבין שתי המלחמות פריז משכה אליה אומנים, שחקנים, סופרים ואנשי בוהמה מכל העולם, ובוודאי שממדינות החסות של צרפת, כמו תוניסיה ואלג'יריה. מסיכה פגשה שם בפאבלו פיקאסו, קוקו שנאל וג'וזפין בייקר, שהוקסמו ממנה. בשנה האחרונה לחייה היא הוזמנה לברלין כדי להקליט בחברת בידפון עם קבוצת נגניה. כל האלבומים המקוריים שהשתמרו אחרי המלחמה (לא כולם שרדו) הם מהקלטות אלה. 

סופה הטרגי ארוג בסיפור חייה יוצא הדופן: מאהב אחד מני רבים, אליהו מימוני שמו, עשה את הנורא מכל לאחר שביקשה להיפרד ממנו. בבוקרו של ה-20 בפברואר 1930 מימוני התגנב לביתה שברחוב אלפרד דורנד קליי 22 בתוניס. בעת שישנה במיטתה הוא שפך עליה חומר תבערה והצית אותה. מסיכה נפטרה למחרת בבית החולים הציבורי לאחר ייסורים רבים (הרוצח עצמו ניסה להצית את עצמו בהצלחה פחותה ונפטר כחודש מאוחר יותר). 

מסע הלוויה של חביבה "אהובת הכל" אל בית העלמין היהודי בורג'יל שבפאתי העיר מנה אלפי משתתפים, בהם אלפי מוסלמים שהפסיקו את צום הרמדאן על מנת ללוות את הכוכבת האהובה אל קברה. על המדרכות נשפכו נוזלי בשמים כדי להנעים את דרכה האחרונה של הדיווה.

חביבה מסיכה ממשיכה לחיות בשירים, בסיפורים ובסרטים

שנים עברו מאז מותה של מסיכה, ואבני קברה נשחקו במים וברוח, אבל זכרה בתוניסיה ובמדינות ערב לא הועם.

שיריה המקוריים של חביבה מסיכה השתמרו בהקלטות ישנות באיכות נמוכה ובעיקר בעשרות קאברים של זמרות צעירות מהעולם הערבי. אחד המפורסמים שבהם הוא "חביבי אל אוול" (אהובי הראשון), שיר אהבה שכולל 8 בתים שבהם הזמרת פונה בכל פעם אל מאהב חדש ומבטיחה לו כי לא תשכח אותו והוא בלבה לעולם (Hbībī lawwel wallah wallah la nensah). גם היום ניתן לראות גרסאות כיסוי לשיריה ביוטיוב וברשתות החברתיות, שם נשים צעירות שרות את שיריה במחוות פתיניות המושכים קהל אוהדים גדול. 

דמותה של מסיכה ריתקה וסקרנה יוצרים ומספרי סיפורים עוד לפניי: ספרי פרוזה בצרפתית (Jeanne Faivre d'Arcier, 1998), מחקרים עיוניים (למשל י' צור, 2003, 2018 Cris Silver) ואלבומים פופולאריים (1997 Riahi, Jessie). בשנת 1995 יצא לאקרנים הסרט העלילתי "מחול האש" בבימויה של סלמה בכר, המתאר את חייה של חביבה כאישה עצמאית ותוניסאית גאה ובשנת 2011 יצא סרט דוקומנטרי של הבימאית הצרפתייה שרה בנאליש, "ciao habiba" (להתראות חביבה) שמו. הסרט מתחקה אחר הזיכרון הקולקטיבי של מסיכה בחברה התוניסאית שמונים שנה לאחר מותה, על רקע "מהפכת היסמין" שהביאה להתעוררות האביב הערבי ולמפח הנפש שבא בעקבותיו. 

משנת 2019 עברה תוניסיה ממצב של דמוקרטיה שברירית למשטר סמכותני שנתון כולו בידיו של הנשיא קייס סעיד. על רקע עובדה מצערת זו, מסקרן לבחון את העניין המחודש בחביבה מסיכה בשלל יוזמות ממשלתיות ופרטיות כמו: הוצאת בול דואר רשמי עם דיוקנה, הפקת תוכניות רדיו וטלוויזיה על חייה וכן כתיבת ספרים ומחקרים אקדמיים המהללים את רוחה ופועלה.

בול שהוציאה ממשלת תוניסיה לכבוד חביבה מסיכה בשנת 2023
בול שהוציאה ממשלת תוניסיה לכבוד חביבה מסיכה בשנת 2023

***

הרומן "חביבה – רשומון של חיים מופלאים" (הוצאת פרדס), יצא לאור בסוף אוגוסט 2023. התוכניות הרבות שהיו לנו להפיץ את אורה וסיפורה של הזמרת הנשכחת נעצרו, מטבע הדברים, עם פרוץ המלחמה. ואולם מתוך החשכה הגדולה שירדה עלינו, קיבלנו על עצמנו את המחויבות העמוקה שצריך ואפשר גם לשאוף לחיים מחודשים אחרי החורבן.

כריכה קדמית
כריכת הרומן החדש של נטלי מסיקה אודות חביבה מסיכה.

במהלך השנה האחרונה קיימנו בכל רחבי הארץ מופעים ספרותיים-מוזיקליים תחת הכותרת "חביבה וחברים" יחד עם הזמרת איילת אורי בניטה ונגנים יהודים וערבים, שבהם שוחזרו שיריה וסופר סיפורה מעורר ההשראה. המופע האחרון של "חביבה וחברים" התקיים בפסטיבל העוד הבנילאומי בחודש נובמבר 2024 בירושלים.

מאז זכה הספר להיכנס אל הרשימה הקצרה של המועמדים לקבלת "פרס ספיר" לשנת 2024, נשאלתי כמה פעמים כיצד הרקע שלי כארכיאולוגית ומתעדת מבנים לשימור משפיע על כתיבת הפרוזה שלי. 

עניתי שכמו כל ארכיאולוג אני יודעת שמעל לכל שכבת חורבן יש שכבת חיים חדשה, ושאם אחפור מספיק, אגיע אל שכבת "סלע אם" – זו שאין מתחתה דבר מלבד היא עצמה. 

מי יתן ובזכות רוחה הגדולה והאמיצה של חביבה מסיכה נשכיל למצוא את הסלע היציב והבטוח שממנו נוכל להצמיח שכבות חיים חדשות לאחר החורבן. 

***

נטלי מסיקה היא ארכיאולוגית, מתעדת מבנים לשימור וסופרת.

ספריה שפורסמו עד כה:

אדמה שחורה, 2008 , הוצאת דופן – רומן היסטורי על ימי בית שני.

חלון לים של נצרת, 2022, הוצאת טפר ספרים.

חביבה – רשומון של חיים מופלאים, 2023, הוצאת פרדס.

***

ביבליוגרפיה נבחרת:

י' וצ' טובי תש"ס : הספרות היהודית-ערבית בתוניסיה 1850-1950.  הוצאת אורות המגרב.

מסיקה נ' 2023 : חביבה- רשומון של חיים מופלאים (רומן). הוצאת פרדס.

צור י' 2003: סיפור תרבות: יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות. הוצאת מרכז זלמן שזר.

Tobi, Yosef. "Habiba Messica: A Star of Arab Theatre in Tunisia" Journal of Theatre and Drama 3 (1997): 129-146.

***

קישורים נוספים:

מחול האש של סלמה בכר:

הסרט של שרה בנאליש – צ'או חביבה (Ciao habiba):

מופע בפסטיבל העוד בהרכב יהודי-ערבי ישראלי:

התאומות ג'מאל במרתפי הספרייה הלאומית

בריקודי בטן מסעירים כבשו לילה ולאמְיָה את קהיר, ומשם – את העולם. אך מה הסתתר מאחורי שתי כוכבות זוהרות אלו, וכיצד ארכיון התצלומים שלהן הגיע אל הספרייה הלאומית? הצצה אל סיפור חייהן המופלא של האחיות ג'מאל הממחיש את נפלאות הגורל היהודי.

האחיות ג'מאל בקהיר. עוד תמונות מהופעות בקהיר פה>>

מי היו באמת האחיות ג'מאל?

הארכיון האישי של רקדניות הבטן המצריות, שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית, שופך אור חדש על דמותן המסתורית.

הן היו לילה ולאמְיָה, תאומות כמעט זהות. הן היו כוכבות הבידור הגדולות ביותר במצרים של שלהי מלכות פארוק. הן הופיעו לפני אולמות מלאים בקהל משולהב ובעשרות סרטי קולנוע. המלך המצרי העריץ אותן ועינה הפקוחה של אמן השגיחה עליהן בחרדה, מגוננת עליהן מפני הגברים הרבים שרדפו אחריהן. מה היה סוד קסמן של שתי הנערות הללו?

 

 

כוחות הצבא הזרים שהציפו את רחובות הערים הגדולות במצרים, בעקבות מלחמת העולם השנייה, הביאו גם לשינויים בתרבות הבידור המקומית. מועדוני לילה רבים נפתחו ומוסיקאים, שחקנים, רקדנים – ורקדניות – נהנו מן הרעב העצום לבידור, שהיה עליהם לספק.

אחד ממועדוני הלילה הידועים ביותר באותה תקופה היה "ארמון חלמיה" (Helmieh Palace) שבפרברי קהיר. התכנית האמנותית שהציע בעל המועדון לאורחיו היתה שונה מהרגיל. הקפדה יתירה על תלבושות, הופעות של טובי הנגנים והמוסיקאים, כוריאוגרפיה מדויקת – כל אלה הפכו את אותו מועדון לבית היוצר של תרבות מזרחית חדשה.

למעשה, מועדוני הלילה המצריים זכו אז לפריחה חסרת תקדים, שהביאה גם לשינוי ביחס לאיכות ההופעות בהם. הכוכבות הגדולות של "ארמון חלמיה" היו זוג התאומות ג'מאל, רקדניות בטן שהביאו סגנון חדש לתחום עתיק יומין זה של הריקוד במזרח. ריקוד השארקייה הים-תיכוני היה אחד מתחומי המומחיות שלהן. הנגנים שליוו את השתיים התאמנו עמן שעות ארוכות כדי להתאים את הכוריאוגרפיה שביצעו לרפרטואר המוסיקלי, שנבחר בקפידה.

 

 

אימונים מפרכים, תרגילים עד אין סוף וחזרות יום-יומיות הביאו לתוצאה יוצאת דופן. המופע של האחיות ג'מאל שפע ברק והמצאות, תיאום מופלא בין תנועותיהן של שתי הרקדניות, והחידוש הגדול: התאמה מושלמת בין הריקוד למוסיקה.

מופע המחול שלהן, שבו עשו שימוש וירטואוזי גם בחפצים ובאביזרי במה שונים, לא היה עוד ריקוד מזרחי אקסטטי של רקדנית בודדה, נראית כשקועה בתוך עצמה. הן ידעו ליצור תמונת תנועה סימטרית ולהפוך אותה בווירטואוזיות, תוך מתן מבע חי למוסיקה שהניעה אותן. הקשר בינן לבין הנגנים, מחד, והקהל, מאידך, היה חי ומרגש.

 

 

המוסיקליות של התאומות ג'מאל אינה מפתיעה כלל וכלל. שתיהן היו בנות למוסיקאים, והן למדו נגינה מינקותן. אביהן, פישל אלפרט,  היה כנר בתזמורת הסימפונית של וינה. שמו מסגיר את מוצאו: יהודי שהגיע מצ'רנוביץ לבירת אוסטריה, והיה למוסיקאי מקצועי. לא ברור מה הביא אותו להגר למצרים, בסוף שנות העשרים. ייתכן מאוד שהמשבר הכלכלי הגדול הוא שדחק אותו הרחק מאירופה, במקום בו נמצאו לו תפקיד מכובד בתזמורת ופרנסה טובה בשפע.

באלכסנדריה הוא פגש את רעייתו, ז'ני (ג'אנין) אלפרט. נוכחותה המרשימה ויופייה של זמרת אופרה זו, שהיתה בת למהגרים יהודים, כבשו את לבו. שנה לאחר שנישאו, נולדה בתם הבכורה: הלנה. אחותה הצעירה, ברטה, נולדה כשנתיים וחצי מאוחר יותר, ב-1932.

 

הלנה וברטה גדלו בבית מוסיקלי, ומגיל צעיר העניקו להן הוריהן גם שיעורי בלט. אך הסביבה שבה גדלו השפיעה כנראה על כך שמעבר לשיעורי בלט קלאסי, הן החלו ללמוד גם ריקוד ים-תיכוני. להפתעתם הרבה של מוריהן, הן גילו כישרון יוצא דופן בתנועות הריקודים המזרחיים. ההצעה כי יופיעו בציבור לא אחרה לבוא. בעבור אִמן, ההתלבטות היתה קשה. היא חששה לעתידן של הנערות הרכות, רק בנות 12 ו-14, שייחשפו לעולם שנראה לה מופקר. מאידך, הפיתוי היה רב.

באותה עת איבד בעלה את מקור הכנסתו הקבוע והמשפחה נקלעה למשבר כספי. היא לא העזה לספר לו על הופעותיהן של הבנות, והן החליטו לשמור את הדבר בסוד מפניו. לכל חזרה או מופע ליוותה האם הנאמנה את בנותיה, שומרת על תומתן בקנאות. היא הקפידה על כך עוד שנים רבות, וליוותה אותן בכל מסעותיהן ברחבי העולם.

 

 

אך שלוש הנשים לבית אלפרט לא יכלו לשמור את סודן מפני האב לאורך ימים: זוג האחיות ברוכות הכישרון הפכו ללהיט כמעט בן-לילה; ההצלחה הייתה מסחררת. בעזרת אימן ומוריהן, הן בנו תכנית אמנותית שהציגה בווירטואוזיות רבה את גמישותן ויכולותיהן כרקדניות מקצועיות.

שֵם-הבמה שנבחר להן, לילה ולאמְיָה, (או: לין וליז) הצריך גם שם משפחה וסיפור כיסוי שימשוך את הקהל. כך הפכו הלנה וברטה אלפרט, בנותיו של פישל מצ'רנוביץ, ל"תאומות ג'מאל".

 

 

מועדון הלילה של "ארמון חלמיה" היה רק קרש הקפיצה ממנו זינקו השתיים לקריירה של כוכבות בינלאומיות. הופעותיהן בסרטים מצריים רבים, שהחלו בגיחות קצרצרות ובלחץ הקהל הפכו לארוכות ומרכזיות יותר ויותר, הקנו להן שם בכל רחבי העולם הערבי. ליהדותן הן כנראה לא התכחשו, אך מאידך, הצליחו להסוות את מוצאן היטב. הכיסוי היה מושלם, וסביר להניח שאיש ממעריציהן הרבים במצרים ומחוצה לה, לא העלה על דעתו כי השתיים אינן מבנות ערב.

ההפיכה הצבאית במצרים ועלייתו של נאצר לשלטון, שינו בהדרגה את האווירה שאִפשרה את נסיקתן של שתי הכוכבות. הן הוזמנו ליותר ויותר הופעות מחוץ לארץ מולדתן, ולשיא הפופולריות זכו בסינגפור ובהודו.

 

ריקודן באחד מן הסרטים ההודיים שבהן כיכבו נפסל על ידי הצנזורה שם, בשל "חוסר צניעות". בעיני השלטונות הצבאיים במצרים, היו נסיעותיהן התכופות של האחיות ג'מאל חשודות. ייתכן שגם ידיעה על מוצאן היהודי סייעה ליחס החשדני כלפיהן.

בסוף 1957, באמצע סיור הופעות מצליח במזרח הרחוק, הגיע לפתע מברק מאביהן, שנשאר בקהיר. הוא הזהיר את בנותיו, שאליהן נלוותה, כתמיד, אִמן, כי לא יעזו לשוב למצרים. המשטרה המצרית הוציאה צו מעצר נגדן והן מתבקשות לחקירה בעוון ריגול.

 

 

לא קשה היה לאחיות ג'מאל למצוא אמרגן שיזמין אותן להופעות בארצות הברית. אמריקה קרצה להן זה מכבר, והן ראו אותה כמקום מפלט מתאים. לפניהן ניצבה רק הבעיה המטרידה: כיצד יצליחו להשיג ויזה במהירות? באותו ערב, משלחת של חברי קונגרס אמריקנים שביקרה במומבאי, פקדה את מועדון הלילה שבו הופיעו האחיות ג'מאל. התלהבותם מריקודי הבטן של ה"תאומות" לא ידעה גבול. בבוקר שלמחרת, היו בידיהן אשרות הכניסה המיוחלות.

הסצנה האמנותית הגועשת ברובע הלטיני של ניו יורק קיבלה את האחיות ג'מאל בזרועות פתוחות. משב הרוח הרענן שהביאו איתן השתיים מן המזרח, השתלב היטב במגמות שונות שהיו פופולאריות מאוד לקראת שנות החמישים בארצות הברית. גם שיתוף הפעולה שלהן עם המוסיקאי אדי קוצ'אק ("השייך") ולהקתו, תרם להצלחתן.

 

 

האם היתה זו האמא היהודייה של שתי הבנות, שלחצה עליהן להתחתן במהירות ולעזוב את עסקי השעשועים?

למרבה הצער, לא ברור בדיוק מה גרם לאחיות, שעתה נקראו בפשטות לין וליז, להפנות עורף לקריירה המצליחה שלהן. הן נישאו כמעט בזו אחר זו, זמן לא רב לאחר שהגיעו לארצות הברית. הגברים שעימם בחרו לחלוק את חייהן, אנשי עסקים מכובדים, כנראה לא אהבו את עיסוקן בריקודים "בלתי צנועים", במועדוני לילה אפלוליים.

בתוך זמן לא רב הצטמק לוח ההופעות של האחיות ג'מאל. התשוקה למחול ולמוסיקה, שעדיין בערה בהן, מצאה את ביטוייה בהוראת ריקודי הבטן במסגרות שונות. במהלך שנות השישים והשבעים, נחשבו השתיים – ובמיוחד ליז – למדריכות המקצועיות ביותר בתחום זה, במערב.

 

 

לין נפטרה בלונג איילנד ב-1992. ליז, אחותה, האריכה ימים אחריה, ונפטרה ב-2016. היא נישאה בשנית לדוד מרקס, ניצול שואה שהגיע ארצה כשנה לפני קום המדינה בספינת המעפילים "מולדת". לימים, עבר להתגורר בארצות הברית ושם היה ליצרן רהיטים מצליח.

אלבומי התצלומים, המזכרות והסיפורים מימי הזוהר של ליז רעייתו, קסמו לו תמיד. כמי שחווה את תהפוכות הגורל היהודי במאה העשרים על בשרו, הוא סבר כי גם סיפורה של רעייתו ראוי להיות חלק מן הפסיפס רב הגוונים של תיעוד העם היהודי. לפני חודשים אחדים, הוא תרם לספרייה הלאומית את ארכיונה. לילה ג'מאל, ליז, או בעצם ברטה אלפרט, תרקוד מעתה לנצח במרתפי הספרייה הלאומית.

גילה בשארי מביאה את מורשת יהדות תימן לבמה המרכזית

"אני הייתי ילדה אבל רק דבר אחד אני זוכרת - שכל כך רציתי לשיר! אז אמרתי לעצמי שכשאני אהיה גדולה אז אני אשיר". סיפורה של גילה בשארי, זמרת פורצת דרך

832 629 Blog

גילה בשארי. מתוך המופע בפסטיבל בסוד קולות רבים בספרייה הלאומית, 2023

סוף שנות החמישים. סביב בית ילדותה של הזמרת גילה בשארי, בשכונת בן ציון בנתניה, עמדו שלושה בתי כנסת של קהילת יוצאי תימן. כמעט מדי שבוע התקיימה בשכונה שבת חתן, וכחלק מהחגיגות היה נערך גם טקס הליווי – "זאפה", בתימנית – תהלוכה שבה כל חברי הקהילה מתקבצים יחד ללוות את החתן בשירה, מבית הכנסת ועד מקום הקידוש. "מישהו אחד שר משפט וכולם עונים אחריו", נזכרת בשארי. "וככה הולכים לאט-לאט-לאט. אני זוכרת שהם עברו ליד השער של הבית שלנו, כי הבית שלנו היה על הכביש. אני הייתי ילדה אבל רק דבר אחד אני זוכרת – שכל כך רציתי לשיר עם האנשים האלה! אז אמרתי כאילו לעצמי שכשאני אהיה גדולה אז אני אשיר את השיר הזה". על פי רוב על הבנות נאסר לשיר יחד עם הגברים, אבל בשארי, בעידודו של אביה, לא ויתרה על הזמרה, שהפכה לחלק כל כך חשוב בחייה.

גילה בשארי גדלה בבית שהמוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. אביה, יוסף, היא מספרת, היה חזן וזמר: "האהבה הגדולה שלו הייתה שירה, ואי אפשר רק לחיות משירה, אז הוא היה עובד בבניין. אבל הייתה לו חוץ מזה להקה תימנית כזאת שמופיעה בחתונות. ובחתונות הוא היה נותן את הקטע המסורתי – כל השירים התימניים של הרקדה, והיו לו עוד זמרים שהיו שרים את המוזיקה הפופולרית של הצעירים". "אמא שלי גם היה לה קול אדיר אבל היא הייתה ביישנית. היא לא הייתה כזאת שתצא להופיע או משהו כזה. אבל אצלנו כל היום היו היינו שרים, זה מצחיק, אבל באמת כל היום שרנו – אם זה כששוטפים את הכלים, אם זה כשעושים איזושהי עבודה. אני לא זוכרת את עצמי יותר מדי בשקט – תמיד אהבתי לשיר".

Gila Doco Cut 05 00 05 12 00 600
יוסף, אביה של גילה, עם להקתו | ארכיון משפחת בשארי

את האהבה למוזיקה הנחילו ההורים לשבעת ילדיהם. בשארי, שהייתה הבת הבכורה, מספרת שכבר באמצע השבוע – מיום שלישי בערך – כל המשפחה הייתה מתחילה להתכונן ל"ג'עלה": הישיבה המסורתית סביב שולחן השבת. בתום הסעודה, לצד פיצוחים, עוגות ופירות לקינוח, פותחים את הדיוואן – ספר שירת הקודש של יהדות תימן. "הדיוואן תמיד מאורך, כי ככה אפשר לשים אותו מתחת לבית השחי", בשארי מדגימה. "עם הדיוואן הולכים לשכן או למשפחה ביחד". מרבית שירי הדיוואן נכתבו על ידי רבי שלום שבזי, והפכו לפיוטים שמזומרים בצוותא כחלק מהג'עלה. וכך היה גם בבית ילדותה של בשארי: "אבא מתחיל לשיר ומסמן לנו. עובר ואומר איזשהו פסוק, ואנחנו חוזרים אחריו", היא מספרת.

השירים בדיוואן מבוססים על מוטיבים מספרות הקדש היהודית לדורותיה: מהתנ"ך, מהקבלה, מהמשנה ומהתלמוד. על אף שבמקורם פיוטי הדיוואן יועדו לשירה של גברים בלבד, זה לא הפריע לבשארי ללמוד אותם כבר מילדות, בעידודו של אביה. האב חשב שהיא צריכה להכיר את השירים – והיא, בתורה, התמסרה ללימוד. מגיל צעיר היא נהגה להצטרף אליו לחתונות ולעלות איתו לבמה לשיר, וכך למדה ממנו את רזי השירה. הסביבה המסורתית, הגברית, מבלי לעשות מזה עניין אידיאולוגי, פשוט קיבלה את המציאות, בכח מנהיגותו של האב ובכח ההתמסרות של הבת.  

Gila Doco Cut 05 00 05 31 24 600
גילה ואביה יוסף | ארכיון משפחת בשארי

לימוד השירה היה מבחינתו של אביה חלק מהנחלת המסורת של יהדות תימן לדורות הבאים, מתוך חשש שתלך ותישכח כאן בארץ. משום שרבים מפיוטי הדיוואן מבטאים את הכיסופים בני מאות השנים של יהודי תימן לארץ אבותיהם ולירושלים, יחד עם תחינות לסיומה של הגלות, השאלה מה עלול לקרות למסורת הזו, המבוססת על ערגה וגעגועים, מרגע שהגיעה למחוז חפצה, התעוררה ביתר שאת. ויותר מכך, כיצד תוכל המסורת התימנית להשתלב בתוך המרחב הישראלי החדש, של קיבוץ הגלויות? "אני זוכרת שאבא שלי כל כך דאג" מספרת בשארי. "הוא אמר לי יום אחד: 'תגידי לי, אנחנו פה רק 50 שנה, כבר אתם מאבדים את כל המסורת שעליה שמרנו במשך מאות שנים?" גם לאחר שבשארי כבר בגרה ונעשתה לזמרת, היא נזכרת שאביה תמיד הקפיד לשאול אותה אחרי כל הופעה: "שרת שיר תימני? זה היה כל כך חשוב לו שאשיר שירים מהדיוואן. שהם לא ישכחו".

מאז גילה פועלת ללא הפסקה לשימור מורשת יהודי תימן. היא המשיכה לשיר על במות בארץ וגם בעולם, וב-1999 אף הוציאה את אלבום חלומותיה שנקרא "זאפה" – כשמו של אותו ליווי החתנים שמשך את ליבה ואוזנה בילדותה. בנוסף, מזה עשרות שנים עוסקת בשארי גם במחקר ובהוראה של שירת יהדות תימן – הן שירת מעגל החיים, שבוצעה על פי רוב על ידי הנשים, והן שירת הקודש, שבוצעה על פי רוב על ידי הגברים. 

כמו אביה שעבד בבניין, גם גילה מעולם לא התמסרה רק לעשייה המוזיקלית, ובמקביל תמיד עבדה גם בהנהלת חשבונות. כששאלנו אותה האם יש קשר בין שני העיסוקים היא ענתה: "ממש לא. חוץ מזה שלפעמים כשאני בהנהלת חשבונות אני מפזמת לעצמי משהו", וצחקה. 

במפגש אינטימי עם תאיר חיים, המייסדת של הרכב האחיות A-WA (שהתקיים במסגרת פסטיבל "בסוד קולות רבים" בשנת 2023 בספרייה הלאומית), סיפרה בשארי את סיפור ילדותה יוצא הדופן, על האופן שבו גדלה כאן בישראל כילדה וכאישה בחממה של מסורת שירת תימן, ועל דרכה הייחודית בעולם השירה. המפגש הפך לסרט, שגם מלווה את גילה אל הקהילה בה היא גדלה בשכונת בן ציון בנתניה, ומתמקד באתגר של בניית הגשר בין עבר, הווה ועתיד. 

גילה בשארי – מהלכת בגן השירה של מסורת יהודי תימן: צפו בסרט המלא

הסרט הופק במסגרת "בסוד קולות רבים" | פסטיבל פיוט, תפילה ומוזיקה בספרייה הלאומית 

שיתוף פעולה של הספרייה הלאומית עם "הזמנה לפיוט" מבית סנונית ומשרד המורשת

בשיתוף ותמיכה של "תימא" האגודה לקידום חברה ותרבות מורשת יהדות תימן 

תסריט ובימוי: רותם בן חמו / עורך תוכן: יאיר הראל  / צילום : סינמרק  / תחקיר: נעם פלג

קראו עוד על הפיוט והתפילה במסורת תימן

הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה

תוצאות הפרהוד שיכנעו את רחל ינאית בן-צבי שהאדמה מתחת לרגלי יהדות ארצות ערב בוערת

הבנות מדמשק במשק הפועלות בארץ, ראשית 1944. מתוך הספר: "בשליחות ללבנון ולסוריה" מאת רחל ינאית בן-צבי

היא הייתה מהפכנית מבחירה, ציונית נלהבת, ממקימות "השומר" ואחת משתי הנשים היחידות שהיו חברות בארגון. קשה לחשוב על פעילות ציונית והומנית שלא לקחה בה חלק במסגרת הקמת המדינה היהודית והדמוקרטית שעליה חלמו בנות ובני דורה.

מתוך שלל הפעילויות הללו, עמדה העלייה ארצה – בייחוד של נערות ונערות – והכשרתן לתרום (ולהיתרם) למפעל הציוני בראש מעייניה. בזמן שמרבית בני ובנות דורה ביקשו לחכות או לא ייחסו מחשבה לנושא, ראתה בן-צבי חשיבות עצומה בהעלאת יהודי ערב ל"מדינה שבדרך". כשזיהתה חלון הזדמנויות שנפתח למימוש חלומה הגדול, מיהרה לצאת לפעולה.

היו אלה תוצאות הפרהוד – הטבח הנורא בבגדאד באחד ביוני 1941, שבמהלכו נרצחו 179 מבני הקהילה היהודית, ששיכנעו את רחל ינאית בן-צבי שהאדמה מתחת לרגלי יהדות ארצות ערב בוערת. היות שהגישה לבגדאד נחסמה, "עלה הרעיון להעלות בנות מארצות ערב השכנות – מלבנון ומסוריה".

קבר האחים של נרצחי הפרהוד בבגדאד, מתוך הספר: עיראק, בעריכת חיים סעדון

 

בן-צבי נפגשה עם הנרייטה סאלד, מנהלת ארגון "עליית הנוער", שוחחה עם ילדים שעלו בכוחות עצמם מסוריה והבטיחה להביא כמה שיותר בנות ארצה להכשרה חקלאית. היא קיבלה מסאלד חמישים סרטיפיקטים (אישורי עלייה שהנפיקו הבריטים) לצורך המשימה. החשש היה שאם היא תקבץ צעירות רבות מדי, יסרבו הבריטים להכניסן ארצה.

מירושלים יצאה בן-צבי לביירות. היא נסמכה על קשרים שקשרה עם ראשי הקהילה בביקורם בארץ ישראל ומיהרה להיפגש עם יוסף פרחי. המתנגדים הרבים ליציאה למסע טענו ש"בבית יהודי בארצות אלו אין נותנים לבת לצאת מפתח ביתה", ולכן סברו שלא תוכל לשכנע את המשפחות לאפשר לנערות לעלות ארצה.

על אף העזרה שקיבלה מפעילי "החלוץ", הארגון הציוני שפעל במחתרת, משימת שכנוע המשפחות אכן התגלתה כמשימה לא פשוטה: אבות רבים היגרו לאמריקה הלטינית והאמהות "מצפות להצטרף עם ילדיהן אל ראש המשפחה מעבר לים, ובינתיים, חרדות להיפרד מהבנות המיועדות לעליה".

"האמהות שומעות שאני רוצה בנות בגיל 14-13, וכבר הן שואלות על עתידן, שכן בגיל 17-16 נוהגות הן להשיא את בנותיהן. אני מרגיעה אותן ומסבירה, שהן תתקבלנה להתיישבות בארץ ושם לא יקשו עליהן להינשא, להקים משפחה ולהעלות את קרוביהן מביירות לישראל".

הייתה זו בדיוק התשובה שלה חיכו המשפחות המודאגות.

הופעת ספורט של הנוער בדמשק, שנת 1943. מתוך הספר: יהדות סוריה, עליית ילדים מקראה – חלק ב'

 

כמעט מרגע הגעתה לדמשק נראתה המחתרת של ביירות רדומה וחיוורת בהשוואה לפעילות הציונית התוססת שהתקיימה בבירת סוריה. בן-צבי התרשמה מהרצון העז של הנוער היהודי בדמשק לעלות ארצה, גם במחיר ויכוחים מרים עם הוריהם.

הלהיטות והדחיפות שהפגינה נציגת "עליית הנוער" הבהילה את הפעילים שליוו אותה: הם דרשו ממנה להימנע מלדבר עברית אפילו ברחובות הגטו היהודי. רק בביתו של ראש הקהילה התאפשר לבן-צבי לדבר בחופשיות. היא נאמה בפני המכובדים בעברית ובצרפתית ושמחה לראות כי "רעיון קבלת תלמידות להכשרה בחוות לימוד בארץ מתקבל ברצון". לאחר קבלת האישור פה-אחד, קבעה למחרת פגישה עם תלמידות תיכון.

"כבר בביקורי הראשון הודענו לבנות בכיתות הגבוהות על רעיון העברת בנות להכשרה וללימוד בארץ ישראל. כאשר נשאלו הבנות, אם תרצינה לעלות, הורמו כל הידיים, גבוה גבוה, מתוך התלהבות. בכיתות הגבוהות רוב בנות, ונערים מעטים. הוסבר לי שהבנים נאלצים לצאת לעבודה לתמיכת ההורים. המעטים שהיו בכיתה תבעו מיד את עלבונם – למה? מדוע מעלים רק בנות? מה יהא גורל הבנים? ניסיתי לנחם: "גם זמנם יבוא". בשעת ההפסקה הגדולה הרגשתי, שהבשורה הולכת ונמסרת מכיתה לכיתה. בעברי בחצר ננעצו בי העיניים, ומאות-מאות של ילדים וילדות נמשכו אלי וקראו לעברי: "פלשתין, פלשתין, ארץ-ישראל!"

 לאחר שהסדירה בן-צבי את ענייני העלייה בדמשק פנתה לחלב, לשם הגיעה בנובמבר 1943. כבר בהגיעה נדהמה מהמיקום שבו נבנה בית הספר לבנות – הוא היה צמוד לבית בושת סורי אותו פוקדים חיילים בכל שעות היממה. היא הטיחה בכעס בפני מנהלת בית הספר ש"כל השכונה הנה סמל של גולה שכולה".

קהל ההורים במופע של תנועת הנוער הציוני, שנת 1943. מתוך הספר: יהדות סוריה, עליית ילדים מקראה – חלק ב'

 

כמו בביירות, נואשה בן-צבי לפגוש בקהילה הדוברת עברית דלה. ושוב, כמו בביירות, היא האשימה דווקא את היישוב העברי, שלא השכיל לשלוח עזרה למורים המעטים והמסורים של הקהילה.

"בבוקר יום השישי מורגשת תכונה לקראת קבלת השבת בחלב. היהודים ברחובות משכו תשומת ליבי במילים: "ערב שבת! ערב שבת!" וגם בכיתות בית-הספר, בנמוכות כבגבוהות, מכל עבר! "ערב שבת!" גם אלה שמילמלו צרפתית וגם אלו ששחו בערבית, מכל עבר! ערב שבת! אף ליבי נמלא אווירה של השבת. האין זכותה של השבת כזכות התורה? האם היא לא ששמרה על הגחלת מני אז ועד הלום? אומנם ערב שבת, אך שעתי כה דחוקה! מן ההכרח היום, בערב שבת, לכנס את המועמדות שהחלו להירשם באליאנס, בג'ימיליה ובבחסיתה. וכבר קבעתי בוועד כינוס הורים לאחר סעודת-השבת".

בן-צבי מספרת על הלחץ הכבד שהופעל עליה בבקשה לקבל בנות רבות ככל האפשר: "והרשימה גדלה והולכת, ובוכות בנות ובוכות אמהות, ופתאום – הפכו כולן בנות 14. גם זו שקרובה, אולי לגיל 18 וזו שלא הגיעה לגיל 12".

מתוך ייאוש קבעה בן-צבי "שאת הגיל נקבע, אך ורק על-פי תעודת לידה" ואת הנערה בגיל המתאים בחרה לפי קריטריון ברור: "אם תתאים להכשרה חקלאית וללימודים עיוניים". כדי לא לפספס אף מועמדת מתאימה, ראיינה בן-צבי כל מועמדת פוטנציאלית בעצמה.

את הנערים והמבוגרים שפגשה בחלב עודדה לעלות ארצה באופן בלתי לגאלי, כיוון שלא היו בידייה אישורים אלא לחמישים נערות בלבד. היה זה אותו המסר שנשאה בביירות ובדמשק לפניה. מחלב יצאה בן-צבי חזרה לביירות, ובה הסדירה בעזרת פרחי את קיבוצן של הבנות משלוש הערים. את חלקן ליוותה בן-צבי בעצמה ואת חלקן ליוו פעילים אחרים. כל הבנות נקלטו ב"עיינות", בפתח תקווה ובנחלת יהודה. לא רחק היום ורבות מהן הפכו מורות לעברית ופעילות עלייה בעצמן. הן עשו את המסע חזרה לקהילותיהן וסייעו לבני משפחותיהן לעלות בעצמן ארצה.

עד סוף חייה התגאתה רחל ינאית בן-צבי בפעילותה, ובעיקר – בהישגי העולות והעולים הצעירים שסייעה להעלות ארצה (במסע הזה ובדרכים אחרות). אולם, תהייה אחת נותרה בעינה: "לי, לעצמי לא מובן הדבר, איך יכולנו להזניח עד כה קהילות יהודיות אלה שכה קרובות לנו? דמשק, הנמצאת מרחק שעה אחת מגבול ארץ-ישראל, ביירות השוכנת במרחק שלוש שעות מחיפה!"

משפחה בחצר ביתה שבחלב, שנת 1910. מתוך הספר: יהדות סוריה – תמונות לתערוכה

 

הבנות בעיינות, חודשים מספר לאחר עלייתן ארצה. מתוך הספר: בשליחות ללבנון ולסוריה

 

כתבות נוספות

עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות

זלדה לוחמת הצדק

"אני אתגבר" מאת דבורה עומר: הגיבורה הראשונה על כיסא גלגלים