ראש או ראשת ממשלה? את גולדה מאיר זה לא עניין

גולדה מאיר, אחת הנשים החזקות בהיסטוריה הפוליטית של ישראל אם לא החזקה שבהן, הייתה האישה השלישית בעולם המודרני שעמדה בראש מדינה. בעוד שנהגה לבקר בקביעות את התנועה הפמיניסטית, הייתה גולדה בעצמה מוקד לביקורת ועניין סביב נשיותה. כיצד התמודדה עם הביקורת? מדוע הסכימה להיכנס לבית כנסת במוסקבה אבל לא בתל-אביב? ואיך זה קשור לאיגוד הכובענים הישראלי?

גולדה מאיר, 1949. ארכיון בנו רותנברג, אוסף מיתר

ב-17 במרץ 1969 נפל דבר בישראל: גולדה מאיר התמנתה לתפקיד ראש הממשלה. מאיר הפכה לאישה הראשונה בהיסטוריה הישראלית שעומדת בראש המדינה ולשלישית בהיסטוריה המודרנית שמנהיגה מדינה: קדמו לה סרימאבו בנדרנאיקה (סרילנקה) ואינדירה גנדי (הודו). מינוי אישה לראשות ממשלת ישראל, מדינה צעירה המצויה בסכסוך אלים, שנתיים בלבד אחרי מלחמת ששת הימים, לא היה מובן מאליו; עם זאת, השתלשלות האירועים הפוליטיים לאחר מותו של לוי אשכול הביאה למינויה של מאיר, שהועדפה על פני יגאל אלון, משה דיין ופנחס ספיר.

למינויה של גולדה לראש ממשלה התנגדו באופן רשמי רק חברי הכנסת מטעם אגו"י (אגודת ישראל) החרדים, כאשר ראש הסיעה יצחק מאיר לוין הביע חשש שמא מינוי אישה לעמוד בראשות הממשלה יפגע בהרתעה הישראלית. מלבד ביקורת זו לא הובעה תרעומת רשמית וציבורית על מינויה של גולדה. מאיר עצמה, חרף תדמיתה ותפקידה, לא נודעה כאוהדת גדולה של התנועה הפמיניסטית והתבטאה נגדה לא פעם. כך או כך, עובדת היותה של אישה ראש ממשלת ישראל זכתה לתשומת לב רבה במקרים וסיטואציות שונים, בהם הועברה עליה ביקורת סמויה או גלויה. מאיר בעצמה התבטאה בחריפות לא פעם מתוך מקומה כאישה.

גולדה מאיר וממשלתה החדשה, 1969. צילום: ארכיון דן הדני

הפרדת דת ומדינה?

יחסיה של גולדה מאיר עם הדת היו מורכבים שנים רבות לפני שהפכה ראש ממשלה. בעת נסיעתה למוסקבה בסוף שנות ה-40, כשגרירת ישראל בברית המועצות, ביקרה בבית הכנסת הגדול בעיר. תמונות המשלחת בבית הכנסת יחד עם היהודים המקומיים התפרסמו בארץ ובעולם, ועם חזרתה של גולדה לארץ פנה אליה חבר הכנסת בנימין מינץ ואתגר אותה להגיע לבית כנסת גם בישראל. "הנני מזמינך לבית הכנסת הגדול לתפילת ההודייה. האם את מבקרת בבית כנסת רק במוסקבה?". מאיר לא התבלבלה והבהירה שנכנסה לבית הכנסת במוסקבה כי רצתה לפגוש את היהודים המקומיים, ולכן הסכימה גם לשבת בעזרת נשים. אך מבחינתה, ככל שמדובר פה בארץ, היא מוכנה לבוא בכל יום ברגע שישרור שוויון ותוכל לשבת באולם המרכזי בו יושבים הגברים.

"מעריב", 4 במאי, 1949

כבר בתחילת שנות ה-50 נבחנה גולדה בתור מועמדת אפשרית לתפקיד ראש העיר תל-אביב, מה שהחל דיון סביב יכולתה של אישה לכהן בתפקיד בכיר שכזה; בתקשורת התנהל דיון ענף בנושא ודעות מקצה לקצה הושמעו. מרים שיר כתבה בטורה הקבוע "האשה, מה אומרת?" בעיתון "דבר" כי "אנו כולנו זקוקים לך, גולדה מאירסון, כ'עקרת בית ראשית' בשביל העיר תל-אביב".

"דבר", 26 ביולי, 1955. לחצו כאן לכתבה המלאה

לאחר שהחלה לכהן כראש ממשלה, הביעו הרבנים הבכירים בארץ דעות שונות ביחס למינוי. הרב הראשי לישראל דאז, איסר יהודה אונטרמן, סירב להתייחס לפניות בנושא. לדבריו, כל עוד גורמים רשמיים לא ביקשו את דעתו בנושא, אין סיבה שיביע אותה; חתן פרס ישראל ואב בית-הדין של חב"ד, הרב שלמה יוסף זוין, בחר להודיע כי דעתו שלילית, בהסתמכו על קביעת הרמב"ם בספרו "הלכות מלכים". הראשון לציון, הרב יצחק ניסים, קבע כי אין בעיה במינוי; והרב עובדיה יוסף, אז הרב הספרדי הראשי של תל-אביב, לא מיהר לחוות את דעתו וענה כי יש צורך לעיין בנושא בהרחבה לפני שניתן יהיה לענות.

"מעריב", 7 במרץ, 1969. לחצו כאן לכתבה המלאה

 

למה? כובע

ביום העצמאות בשנת 1973 ערך צה"ל את מצעד הראווה האחרון שלו, לכבוד ציון שנת ה-25 למדינת ישראל. המצעד, שהחליטו על ביטולו באופן קבוע עקב העלויות הגבוהות הכרוכות בו, נערך בפעם האחרונה במעמד ראש הממשלה גולדה מאיר, שהופיעה על הבמה הראשית. זמן קצר לאחרי המצעד התפרסם בעיתון "מעריב" מכתב-תלונה "רשמי" מטעם "איגוד הכובענים הישראלי" במסגרת טורה של תמר אבידר "מחוץ לשעות המטבח" על הופעתה המרושלת של ראש הממשלה, שלא חבשה כובע בעת המצעד. אנשי האיגוד כתבו כי "הופעתה משמשת דוגמה שלילית לכל נשות ישראל" ודרשו ממנה להפוך למובילת אופנה שתגרום לנשות ישראל לאמץ את אופנת הכובעים. עוד הוצע בטור ליצור דגם מיוחד של כובע על-שמה של מאיר, שמכירתו תפצה על הנזקים הכלכליים להם גרמה גולדה בהופעתה.

"מעריב", 9 במאי, 1973. לחצו כאן לכתבה המלאה

 

האם מראש ממשלה גבר היו דורשים להיות מודל אופנתי מוביל, או בכלל מעבירים עליו ביקורת מסוג זה?

לאחר המלחמה, שהפכה טראומה לאומית קשה מאוד, הואשמה גולדה באחריות לתוצאות, וחרף העובדה שוועדת אגרנט לא מצאה אותה אשמה באופן ישיר – התפטרה מתפקידה.

ראש הממשלה גולדה מאיר מתפטרת. 12 באפריל, 1974. צילום: ארכיון דן הדני

 

גולדה מאיר הפכה לאישה מפורסמת מאוד בארץ ובעולם בזכות שבירת תקרת הזכוכית והקריירה הפוליטית הארוכה שלה. בארץ מורשתה ודמותה מוכרות מאוד אבל נתונות לעתים לדיון ומחלוקת, גם בגלל תוצאות מלחמת יום הכיפורים והתקופה השאננה שקדמה לה. בעולם, לעומת זאת, זכתה גולדה להערצה וכבוד גדולים יותר, עוד בחייה. היא קיבלה לתקופה קצרה את התואר "האישה הנערצת ביותר בארצות הברית" (עם מספר קולות כפול מזה של אשת הנשיא). לאחר מותה, נקראה כיכר בניו-יורק על שמה וסרט הוליוודי על חייה עלה למסכים.

לאחרונה נדמה כי זכרה של מאיר בעולם זוכה לעדנה מחודשת. בחודש האחרון פורסם כי הבמאי הישראלי זוכה האוסקר, גיא נתיב, עובד על סרט חדש הסוקר את דמותה של גולדה, שתגולם על-ידי השחקנית המפורסמת ועטורת הפרסים הלן מירן. במקביל, פרויקט נוסף קורם עור וגידים בימים אלו – סדרה על גולדה מאיר בהפקת ברברה סטרייסנד ובכיכובה של שירה האס. הסדרה, שתקרא "לביאה", תתבסס על ביוגרפיה של גולדה מאיר שכתבה הסופרת פרנסיס קלגסבורן ותציג את דמותה של מאיר בזמן מלחמת יום כיפור.

גם במנועי החיפוש של הספרייה הלאומית, גולדה מאיר פופולרית יותר באנגלית מאשר בעברית. ניכר כי עברה בארץ נתפס בישראל כדבר אחד בעוד שבעולם רואים אותו בעיניים אחרות, אבל כמו שהיא אמרה בעצמה – "אסור לאדם לנסות ולמחוק את העבר רק משום שהוא לא מתאים להווה".

 

בואו לגלות עוד על גולדה מאיר: תמונות, כרזות, קטעי עיתונים ועוד!

בעבודה | הסידור הנוכחי קונוונציונלי להחריד

"הן מעולם לא שאלו זו את זו: הצלחת לעבוד היום? אולי לפני עשרים־שלושים שנה היו שואלות, אבל עם הזמן הן למדו להתאפק." במלאת 20 שנה למותה של טוּבֶה ינסון, קטע מתוך תרגום בכתובים לספרה "משחק הוגן"

טובה ינסון בסטודיו שלה, 1956 (צילום: Reino Loppinen)

.

שני פרקים ראשונים מהספר "משחק הוגן" / טוּבֶה ינסון

משוודית: דנה כספי

.

לתלות מחדש

ליוֹנָה הייתה תכונה של בני מזל: היא התעוררה מדי בוקר כמו לחיים חדשים; חיים נקיים לגמרי, שטרם נעשה בהם שימוש, היו נפרשים לרגליה עד הערב, ורק לעיתים נדירות היו עומדים בצילן של דאגות יום האתמול וטעויותיו.

ותכונה נוספת, או ליתר דיוק יכולת, מפתיעה בכל פעם מחדש, לטפח מאגר בלתי נדלה של רעיונות, תמיד לא צפויים, עצמאיים לגמרי, שקמו לחיים והתממשו להרף עין בעוצמה, עד שבבת אחת עלה רעיון חדש שתבע את מקומו בתקיפות וטאטא אותם הצידה. כמו למשל הרעיון שצץ במוחה עכשיו, לבנות בעצמה מסגרות. לפני אי אלו חודשים התחשק ליונה למסגר כמה מעבודותיהם של העמיתים שהיו תלויות על הקירות אצל מארי. המסגרות יצאו יפות מאוד, אבל כשהיו מוכנות לתלייה פתאום העסיקו את יונה רעיונות אחרים לגמרי, והתמונות נותרו מפוזרות פה ושם על הרצפה. בינתיים, אמרה יונה. וחוץ מזה צריך לתלות מחדש את כל הדברים שאספת, הכול מהתחלה. הסידור הנוכחי קונוונציונלי להחריד.

מארי חיכתה ולא אמרה דבר. למען האמת היה לה דווקא נחמד להרגיש שהיא מוקפת בעבודה שטרם הושלמה, ממש כאילו זה עתה עברה לבית חדש והיא לא צריכה להתייחס לכל דבר וחפץ ברצינות רבה כל כך.

ואחרי כל השנים יחד היא למדה לא לגעת וחלילה לא להזיז את המעגלים שיונה שרטטה בתערובת סודית של פרפקציוניזם ונונשלנטיות; לא כל אחד יכול להבין את הדברים האלה כהלכה. כאמור, יש אנשים שאסור להפריע להם בשעה שהם מרוכזים במטרה, קטנה כגדולה. תזכורת להשלים את המלאכה עלולה להפוך מיד את החשק לאי־חשק, והכול ייהרס.

הזכות לעבוד במקצוע שלה בבידוד קדוש, מוגנת מפני חדירה למרחב היצירה. הזכות לשחק בכל מיני חומרים וליצור בהם, משחק שלפתע פתאום, באופן שרירותי־לכאורה, נראה שאין לעמוד בפניו והוא שולל כל פעילות אחרת. להתחיל מתוך צורך פתאומי בענייניוּת לתקן את מה שהתקלקל בבית או אצל אותם עמיתים שכולם אנשים בלתי מעשיים לחלוטין – להפוך לשמיש, לייפות, או פשוט מאוד, לרווחת כולם, לזרוק לאשפה מבלי להתייעץ עם איש. תקופות של התעקשות על קריאה בלבד, יום אחר יום, תקופות שבהן לא מעניין אותה דבר מלבד האזנה למוזיקה – אם להזכיר רק כמה מהתקופות של יונה. ובין כל אחת מהן הפרדה ברורה בת יומיים־שלושה, ימים לא מוגדרים שהתאפיינו באי־שקט ובלֵאות, בחיפוש כיוון חדש. הדבר חזר על עצמו תמיד ולא יכול להיות אחרת, בימים הריקים האלה לא באה בחשבון כל הפרעה בצורת הצעה או עצה.

פעם אחת מארי בכל זאת פלטה: פשוט תעשי מה שמתחשק לך.

כמובן, אמרה יונה, כמובן. והיא חייכה אל מארי, מעט מופתעת.

ועכשיו הגיע היום בנובמבר שבו ייתלו מחדש כל הדברים בסטודיו של מארי, יחודשו ויזכו למשמעות חדשה לגמרי, גרפיקה, ציורים, תצלומים, ציורי ילדים וכל מיני אותות חיבה קטנים שנתלו בנעצים בקפדנות וביראת כבוד, אך בחלוף הזמן אבדו הזיכרון והמשמעות הקשורים בהם. מארי הביאה ווים, פטיש ומסמרים לתליית תמונות, חוט פלדה, פלס וכמה עזרים נוספים. יונה הביאה רק את סרט המידה.

היא אמרה: נתחיל עם קיר הכבוד. יש כמובן להקפיד שהוא יישאר סימטרי. אבל סבתא וסבא רחוקים מדי זה מזה, וחוץ מזה עלול לרדת על סבא גשם דרך ארובת הקמין. והציור המונוכרומטי של אמא שלך הולך כאן לאיבוד, צריך להגביה אותו. הראי המקושט נראה מטופש, הוא לא שייך לכאן, חייבים לשמור על מראה נקי ומסודר. החרב עוד איכשהו יכולה להתאים, אבל זה קצת פתטי. נו, תמדדי, אני מעריכה שזה שבעה או שישה וחצי. תני לי את המרצע.

מארי העבירה לה את המרצע וראתה כיצד הקיר לובש מחדש מראה סטטי שאינו מסורתי עוד אלא מאתגר ואף מתגרה.

טוב, אמרה יונה, עכשיו נסלק את הבדיחות הקטנות האלה שבעצם בכלל לא מעניינות אותך. נשחרר את הקירות, זו תהיה תצוגה בלי שום קשקושים קטנים. שימי אותן באחת מקופסאות הצדפים שלך או תשלחי אותן לאיזה מכון לספרות ילדים.

מארי חשבה במהירות אם עליה להיעלב או לחוש הקלה, לא הגיעה לידי החלטה ושתקה.

יונה המשיכה במלאכה, הורידה מהקיר והחזירה, מהלומות הפטיש שלה היו תחילתו של עידן חדש. היא אמרה: אני יודעת, לא קל להגיד לא, לדחות. את דוחה מילים, עמודים שלמים, סיפורים ארוכים ובלתי אפשריים, וזו הרגשה טובה לגמור עם זה. ככה גם עם דחיית תמונות. זכותן של התמונות להיות תלויות על קיר. ומרביתן שם כבר יותר מדי זמן, לא רואים אותן עוד. את הטובות ביותר שלך את כבר לא רואה. והן הורגות זו את זו כי הן לא תלויות נכון. תראי, פה יש משהו שלי והנה הציור שלך, הם מפריעים זה לזה. חייבים מרחק, זה הכרחי. וצריך להפריד תקופות שונות באמצעות מרחק – אלא אם כן גורמים להן להתנגש בכוונה כדי לזעזע! צריך להרגיש את זה בפנים, פשוט מאוד… צריך שיהיה איזשהו ממד של הפתעה כשהם מעבירים מבט על פני קיר שמכוסה בתמונות כמו טפט, אנחנו לא צריכות להקל עליהם, לתת להם להסדיר את הנשימה ולהסתכל עוד פעם כי הם לא מסוגלים להתאפק, להרהר, אפילו להתרגז… עכשיו נסדר לעמיתים תאורה טובה יותר. למה השארת רווחים גדולים כל כך דווקא פה?

אני לא יודעת, אמרה מארי, אבל היא ידעה, פתאום היא הבינה היטב שבסתר ליבה היא בכלל לא חיבבה את העמיתים שעשו את העבודות האלה, עבודות יפות ללא כל ספק. מארי נעשתה קשובה. בזמן שהתבוננה ביונה השקועה במלאכת התלייה נדמה לה שעכשיו דברים רבים, ואפילו חייהן המשותפים, זוכים להערכה הראויה ולמקומם הסופי, תקציר המתבטא במרחק או בריכוז מובן מאליו. החדר השתנה כליל.

אחרי שיונה החזירה את סרט המידה הביתה, מארי ישבה כל הערב והתפלאה כמה קל להבין סוף־סוף את הדברים הפשוטים ביותר.

.

וידאו

הן גרו כל אחת בקצה אחר של בית דירות גדול ליד הנמל ובין חדרי הסטודיו שלהן שכנה עליית הגג, שטח הפקר סתמי של מסדרונות בעלי תקרה גבוהה, ומשני צידיהם דלתות נעולות מִקורות עץ. מארי אהבה את המעבר בעליית הגג, הוא מתח קו מפריד של ניטרליוּת הכרחית בין שני המרחבים שלהן. לעיתים הייתה נעצרת בדרך להקשיב לגשם המכה בגג הפח או להשקיף על העיר המדליקה את אורותיה, או סתם מתמהמהת לצורך התרגעות.

הן מעולם לא שאלו זו את זו: הצלחת לעבוד היום? אולי לפני עשרים־שלושים שנה היו שואלות, אבל עם הזמן הן למדו להתאפק. יש חללים ריקים שחייבים לכבדם. התקופות – שלעיתים קרובות הן ארוכות – שבהן את לא רואה את התמונות, לא מוצאת את הסדר וצריך להניח לך לנפשך.

כשמארי נכנסה יונה עמדה על סולם והרכיבה מדפים במבואה. מארי ידעה שכשיונה מתחילה לבנות מדפים חדשים היא מתקרבת לתקופת עבודה. מובן שחלל הכניסה כלל אינו מתאים למדפים, הוא קטן וצר מדי, אבל זאת נקודת מבט לא חשובה. בפעם שעברה הופיעו מדפים בחדר השינה והתוצאה הייתה סדרה מצוינת של תחריטי עץ. כשחלפה על פני חדר האמבטיה הציצה פנימה, אבל יונה לא השרתה שם גיליונות של נייר הדפס, עדיין לא. לתקופה שבה יונה הייתה מוגנת ושקועה כולה בגרפיקה שלה קדמה תמיד הדפסה חוזרת של סדרת עבודות קודמות שנזנחו, מלאכה שהונחה בצד בזמן שרעיונות חדשים מומשו. היא יודעת ששעת החסד היצירתי עלולה להיות קצרה, פתאום וללא כל אזהרה נעלמות התמונות או מגורשות בידי גורם מפריע, מישהו או משהו המפר את התשוקה הרגישה ללכוד התבוננות, תובנה, והחשק מתפוגג לבלי שוב.

מארי חזרה למבואה וסיפרה שהיא קנתה חלב ומגבות נייר, שתי אומצות ומברשת ציפורניים, וגם שיורד גשם.

יופי, אמרה יונה. היא לא הקשיבה. תוכלי להחזיק רגע את הקצה השני – תודה. זה יהיה מדף חדש לקלטות וידאו. שום דבר אחר, רק וידאו. אמרתי לך שפסבינדר בא אלינו הערב? מה דעתך, כדאי לבנות מדפים עד לדלת?

למה לא? מתי הוא מתחיל?

תשע ועשרים.

בסביבות השעה שמונה הן נזכרו בהזמנה של אלמה. יונה התקשרה אליה. מצטערת להודיע ברגע האחרון שלא נבוא, אמרה, אבל את מבינה, פסבינדר בא הערב. וזאת הפעם האחרונה. מה אמרת? לא, זה לא ילך, אנחנו צריכות להיות בבית כדי לכבות את ההקלטה בפרסומות. ברור שחבל. אני פשוט שונאת את הפרסומות האלה, הן הורסות את כל הסרט. תמסרי ד"ש לאחרים, נתראה מתישהו… כן, אמסור. כל טוב בינתיים. להתראות.

היא התרגזה? שאלה מארי.

כן, קצת. ברור שאין לה מושג מי זה פסבינדר.

כדאי לנתק את הטלפון?

מה שנראה לך. אבל אני לא מאמינה שמישהו יתקשר. הם למדו את הלקח. וחוץ מזה אנחנו לא חייבות לענות.

ערבי האביב התארכו והיה קשה להחשיך את החדר. הן ישבו כל אחת בכיסאה והמתינו לפסבינדר, הדממה שלהן הייתה פתיח של כבוד. כך המתינו גם לפגישה עם טריפו, ברגמן, ויסקונטי, רנואר, ויילדר, וכל שאר אורחי הכבוד שיונה בחרה בקפידה והכתירה למנצחים, המתנה הנפלאה ביותר שיכלה לתת לחברתה.

עם הזמן הלכו ערבי הווידאו האלה ונעשו חשובים מאוד בחייהן של יונה ומארי. בתום הסרט היו משוחחות עליו שיחות מעמיקות ורציניות. יונה הכניסה את הקלטת לקופסה שקושטה מראש בטקסט ובציורים, והקלטת הונחה במקום המיועד לה במדפים השמורים לקלטות וידאו, לצד עותקים מספריית הסרטים שאספה במשך כל חייה; עטיפה אחידה ויפה של זהב וצבעים רכים, ודגלון קטן על חזית הקופסה המציין את המדינה שבה נעשה הסרט. לנוכח השטף הבלתי פוסק של סרטים חדשים שיש לטפל בהם, רק לעיתים נדירות ביותר היה ליונה ומארי זמן לראות כל סרט יותר מפעם אחת. כל המדפים בבית היו מלאים מזמן, המדפים במבואה היו למעשה הכרחיים.

הסרטים האילמים בשחור־לבן היו קרובים במיוחד לליבה של יונה, ומהם אהבה יותר מכול את צ'פלין, כמובן. באורך רוח לימדה את מארי להבין את הקלסיקות, היא סיפרה לה על תקופת לימודיה בחוץ לארץ, על מועדוני הסרטים, על ההתלהבות הגדולה מהצפייה בסרטים האלה, לפעמים כמה מהם ביום.

את מבינה, זה היה כמו דיבוק. הייתי מאושרת. ועכשיו, כשאני רואה שוב את הקלסיקות האלה עם כל הסרבול מלא ההבעה שלהן, עם הטכניקה המגושמת שעמדה לרשותן, אני מרגישה כאילו שבו אליי נעורי.

אבל הם מעולם לא עזבו אותך, אמרה מארי בתמימות.

אל תתחצפי. כמו שאמרתי, הסרטים הישנים האלה אמיתיים, האנשים שיצרו אותם נתנו את כל כולם, התריסו כנגד האפשרויות המוגבלות שלהם – אלה סרטים מלאי תקווה, ילדה, סרטים אמיצים.

יונה אספה גם מה שכינתה סרטים מכובדים; מערבונים, סרטי רובין הוד, סרטים רומנטיים על שודדי־ים חסרי מעצורים ועוד אגדות רבות ופשוטות על צדק, אומץ ואבירוּת. הם ניצבו לצד הגאונים המגוונים של ימינו והגנו על מקומם. צבעם היה כחול.

יונה ומארי ישבו כל אחת בכיסאה בחדר המוחשך וחיכו לפסבינדר.

את יודעת, אמרה מארי, לפני שאני נרדמת אני חושבת יותר על סרט שהראית לי מאשר על כל הדברים שמדאיגים אותי, כלומר דברים שצריך לעשות וכל השטויות שעשיתי… נדמה לי שהסרטים שלך מורידים ממני את האחריות. ברור שאני מזהה את עצמי בהם, אבל זה לא מחייב אותי.

בדרך כלל את נרדמת די מהר, העירה יונה. לא יזיקו לך עשרים דקות בלי נקיפות מצפון לשם שינוי. או אפילו עשר. עכשיו את יכולה ללכת ללחוץ על הכפתור.

הנורית האדומה הקטנה נדלקה. פסבינדר קיבל את פניהן עם כל האלימות המשובחת והמרוסנת שלו. הוא הפסיק אותה בשעה מאוחרת מאוד. יונה הדליקה את המנורה, הכניסה את הקלטת לקופסה שלה והציבה אותה על המדף הנושא את התווית פסבינדר.

מארי, את עצובה שאנחנו לא פוגשות אנשים?

לא, כבר לא.

יופי. ואם נפגוש אותם, איך זה יהיה – כרגיל, לגמרי כרגיל, פטפוטים על דא ועל הא. בלי קומפוזיציה, בלי רעיון מנחה. בלי נושא. אני לא צודקת? אני יודעת בערך מה כל אחד יגיד, אנחנו כבר מכירים זה את זה לפני ולפנים. אבל עכשיו, באמצעות הווידיאו, כל משפט מקבל משמעות, שום דבר אינו שרירותי. הכול שקול ומנוסח בקפידה.

אבל בכל אופן, אמרה מארי, לפעמים אחד מאיתנו היה אומר משהו לא צפוי שבכלל לא מתאים, שחרג מכל מסגרת ועורר את תשומת ליבנו. משהו לא רציונלי, את יודעת.

כן, אני יודעת. אבל תדעי לך שחשיבה אי־רציונלית אינה זרה לאף במאי דגול. את מדברת על מה ש"בכלל לא מתאים", הבמאי משתמש בזה בכוונה, זה חלק חיוני מהשלם, את מבינה? שרירותיוּת־לכאורה, אבל מאחוריה מסתתר רעיון. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה.

אבל היה לו זמן, מחתה מארי. אנחנו לא תמיד מספיקים לחשוב, אנחנו פשוט חיים את הרגע! ברור שהוא יכול לתאר את מה שאת מכנה השרירותיוּת שלנו, אבל היא עדיין שמורה בתוך צנצנת! אנחנו חיים בהווה. יכול להיות שלא חשבתי עד הסוף… יונה, הסרטים שלך נפלאים, הם מושלמים. אבל אם מתמסרים להם באופן טוטאלי, כמו שאנחנו עושות, זה עלול להיות קצת מסוכן.

מה זאת אומרת, מסוכן?

את לא חושבת שהם מקטינים משהו אחר?

לא, הסרטים הטובים ביותר לא מקטינים, הם לא סגורים בתוך עצמם, להפך; הם נפתחים למחשבות ולאפשרויות חדשות, תובנות חדשות. הם מתהדקים סביב אורח החיים וסגנון הדיבור הרשלני שלנו, שמתוך הרגל ישן מניחים לזמן ולכוח ולחשק ללכת לאיבוד. תאמיני לי, הסרטים מלמדים אותנו המון. והם מציגים לפנינו תמונה של החיים כפי שהם באמת.

מארי צחקה: תמונה של החיים הרשלניים שלנו? אנחנו יכולים ללמוד להתרשל בצורה קצת יותר אינטליגנטית ומקושטת, זה מה שאת אומרת?

אל תהיי טיפשה. את יודעת טוב מאוד…

מארי קטעה אותה: ונגיד שהווידאו הוא סוג של אֵל חינוכי, לא מסוכן לנסות לחיות כמו האלילים שלך ולהרגיש כל הזמן שאת לא מספיק טובה? שכל מה שאת עושה לא מאוזן כמו שצריך …

הטלפון צלצל ויונה ניגשה לענות. היא הקשיבה זמן רב, ולבסוף אמרה: חכי רגע, אתן לך את המספר שלו. תירגעי, אני מיד חוזרת. מארי שמעה אותה מסיימת את השיחה בקצרה: תתקשרי אם יש חדשות. להתראות.

מה קרה? שאלה מארי.

זאת שוב הייתה אלמה. החתול שלה קפץ מהחלון. הוא ניסה לצוד יונה.

את רצינית?! מוֹסֶה שלהם? לא הבנתי, דיברת איתה בקוצר רוח כזה…

נתתי לה את המספר של הווטרינר, אמרה יונה. במקרה של תאונה צריך לדבר קצר ולעניין. רצית להגיד משהו על חיים לא מאוזנים כמו שצריך?

לא עכשיו! קראה מארי בקוצר רוח. מוֹסֶה שלהם… יונה, אני חושבת שאשכב לישון.

לא, אמרה יונה. אנחנו מוכרחות לחכות. אולי היא תתקשר שוב ותזדקק לניחומים. ואת זאת שצריכה לענות כי לך יש יותר סבלנות ממני. יש בינינו חלוקה הוגנת, את יודעת. היא תלתה את הכיסוי הכסוף על מסך הטלוויזיה כדי להגן עליו מפני אבק ומפני שמש הבוקר והציתה את הסיגריה האחרונה להיום.

.

טובה ינסון (1914–2001) נולדה בפינלנד לאם שוודית שהייתה מאיירת ומעצבת גרפית ולאב בן המיעוט השוודי בפינלנד, שהיה פסל מוכר. ינסון עצמה יצרה מגיל צעיר במגוון טכניקות ותחומים כגון איור וקומיקס, וחלומה הגדול היה להיות ציירת. למרות זאת, עיקר פרסומה בא לה מדמויות המומינים וחבריהם, שעיצבה באמצע שנות הארבעים ונלוו להם טקסטים פרי עטה. כמעט בעל כורחה הייתה למאיירת וסופרת ילדים בעלת שם עולמי, ולמרות אהבתה הגדולה ליצירי כפיה, עם השנים הייתה תשוקתה הגדולה כתיבת סיפורים ורומנים לקוראים מבוגרים. בשנים האחרונות גוברת ההכרה בכישרונה הספרותי הייחודי של ינסון, וכתביה רואים אור בהוצאות מחודשות בשפת המקור, ובתרגומים חדשים ברחבי העולם.
הספר "משחק הוגן" (Rent spel) התפרסם בשנת 1989. הפרקים שכאן – מתוך תרגומה של דנה כספי, העתיד לראות אור השנה בהוצאת קרן וליברוס.
.
דנה כספי, מתרגמת ספרות יפה מהשפות הסקנדינביות (נורווגית, שוודית ודנית, לעיתים נדירות גם איסלנדית), עוסקת בעיקר בספרות עכשווית ובספרות ילדים.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: סיפור מתוך קובץ בכתובים מאת נועה לקס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | פינת חי

"ילדים זה ברכה, אני רוצה להגיד להם. מה אתם נאנחים ככה. אם לא רציתם, למה הבאתם אותם? אבל אני שותקת." סיפור קצר מאת תום יוגב

אסי משולם, מתוך הפרויקט "לקסיקון העיקרים", דיו על נייר, 60X50 ס"מ, 2010

.

פינת חי

תום יוגב

.

כשאני צריכה להירגע אני הולכת לעיזות. יש ליד הבית שלי פינת חי. באמצע העיר. זה לא בדיוק שהעיזות עצמן מרגיעות, פשוט כל האוויר מתנהג אחרת לידן. איטי יותר. לכל דבר בפינת חי יש תפקיד: הבריכה באמצע בשביל השתייה והברווזים. הפינה מאחורה כשקר, לגדל בה גורים. וכשכל דבר במקום העיזות לא ממהרות, ואז גם האוויר לא ממהר. ונרגעים.

"לא צריך, אימא, הילדים לא אוכלים את כל האוכל הזה עם השֶמֶן, זה עושה להם נפיחות אחר כך ואני לא רוצה שהם ישמינו," הבת שלי אומרת לי בזמן שהיא מתקתקת עוד משהו בטלפון הזה שלה. אני לא עונה, רק מחייכת. בארי סיים כבר חצי צלחת. "באריקי, מספיק, תאכל ירקות," הבת שלי אומרת לו. ילדים שלוקחים לילדים שלהם אוכל מהפה, כל שבוע אותו עניין. "אמא, שכחת?" היא לוחשת לי. "דיברנו על העניין עם השֶמן." אני עושה את הפרצוף של השוכחת. זה טריק שאהובה, השכנה, לימדה אותי. כשאת לא רוצה לעשות משהו, תעשי את הפרצוף של השוכחת. בהתחלה הם יחשבו שאת מסבנת אותם. אחר כך הם יבהלו. בסוף הם ירחמו עלייך ויעזבו אותך בשקט. רק אל תעשי את זה יותר מדי טוב, שלא ישלחו אותך לבית זקנים.

את הנכדים אני לוקחת כל שבת לעיזות, שילמדו להירגע וגם שילמדו מה הן אוהבות לאכול. סרפד – כן. בטטה – לא. לחם אומרים לא להביא, זה עושה להן גזים שמפריעים לשכנים. אבל כשנשארת לי חלה אני נותנת להן. מה אכפת לי, אני לא גרה שם. כשאנחנו יוצאים אני שומעת את ההקלה בקול של הבת שלי ובעלה, כשיש להם חצי שעה בלי הילדים. ילדים זה ברכה, אני רוצה להגיד להם. מה אתם נאנחים ככה. אם לא רציתם, למה הבאתם אותם? אבל אני שותקת.

את העיזה־המנהיג אפשר לזהות תכף ומיד. ערב אחד הגענו והוא היה עסוק בדרשה לכל העדר: בֵּעבֵּעבֵּע, בעבע, בעבעבעבעבע. ניסינו לתת עלים ללבנה הנחמדה, אבל הוא סימן לנו לתת לשחור הקטן. ובאמת הקטן היה רעב. איך יודעים שהוא המנהיג? הוא קופץ מהספסל לסלע, כל פעם כדי להיות הכי גבוה, שהן לא יוכלו להתנגד. וחוץ מזה, רואים בשיער שלו שהוא הכי מבוגר.

הם מגיעים אליי קצת לפני ההבדלה, ומיד פותחים את הטלפונים שלהם. "כל היום אתם משחקים בטלפון," אני אומרת להם, "הילדים לומדים את זה ובמקום לפגוש חברים בחוץ הם פוגשים אותם בטלפון."

"אנחנו לא משחקים, אמא," הבת שלי חושבת שאני צריכה הסברים איטיים, "אנחנו רגע בקלנדר, בודקים את הלו"ז לשבוע הבא. והיום ילדים נפגשים גם בטלפון, ככה זה. – אני לא יכולה לאסוף את עמליה בשני," הבת שלי אומרת לבעלה, "יש לי פורום מנכ"ל עד שש לפחות ובהכירי את הנפשות הפועלות זה לא ייגמר לפני שבע."

"תביאי אותה לפה," אני מציעה. העיניים שלה נתקעות עליי. זה יעזור לה להביא את עמליה לפה, בִמקום שהיא תתרוצץ כמו הילדים שאין להם בית. אבל אז היא תאכל את האוכל שלי, עם השֶמן. "את רוצה מקרוני וקורקבנים?"

"כן", עמליה קופצת, "מקרוני עם אדום?"

"בטח עם אדום," אני צוחקת. "מה את עושה פרצופים?" אני שואלת את הבת שלי, "גם את אהבת את זה פעם." אני ניגשת למטבח להוציא עוד עוגה. "אולי נשלח אותה עם קופסה לבית ספר?" הבת שלי חושבת שאני לא שומעת כשהיא אומרת לבעלה. אם זה היה תלוי בה, היא הייתה שולחת אותם לפה עם קופסאות אוכל. אבל אצלם לא כשר, ולזה אני לא מוכנה.

פעם, חזרנו מהעיזות אחרי שכבר החשיך. לא היה לי את הטלפון עליי, הרי עוד לא יצאה שבת כשיצאנו. וכשהגענו לחדר המדרגות הרגשתי את האוויר דחוס יותר, עד שכמעט אפשר היה לתת בו ביס. זה היה מרוב הלחץ של הבת שלי. היא רצתה לחזור מהר הביתה ואני "עיכבתי את לוח הזמנים." והעיכוב שלי במוצאי שבת יצר "שרשרת של עיכובים," ככה היא צעקה: הם לא ילכו לישון בזמן הם לא יקומו בזמן היא תאחר מחר למשרד היא לא יכולה לאחר מחר למשרד, והיא התחילה להתעסק עם הטלפון שלה שוב, בגלל האיחור. "את לא ראש הממשלה," אמרתי לה. היא התעלמה.

השבת הזו היא צלצלה אליי – אני לא מצלצלת בעצמי בשבת, אבל אם מתקשרים אני עונה. ואמרה שלבאריקי יש מטלה לבית ספר ולה יש לחץ בעבודה ולבעלה אין כוח לצאת מהמיטה ושהם לא יוכלו להגיע. הלכתי לעיזות לבד. נתתי להן את העלים של הצנון שאני מגדלת במרפסת בפחים, ונרגעתי.

"חשבתי על רעיון, אימא," היא אמרה לי כשהם היו אצלי בשבת הבאה. "הצעת הרי שהם יבואו אלייך אחרי בית הספר. אז במקום שהילדים יבואו לפה ויעשו לך בלגן ולכלוך, אולי פשוט תבואי אלינו? נשלם לך מונית בהלוך, ובחזור נקפיץ אותך." נעצתי בה מבט. "אני לא עובדת אצלך," רציתי להגיד לה אבל פחדתי שהיא לא תביא יותר את הנכדים. ואז קמתי על הרגליים והחזקתי במשענת של הספה ועליתי עליה ופתחתי את הפה ואמרתי "בעבעבעבע, בעבע" וידעתי שאהובה לא תסכים אם היא תדע כי עברתי מוקדם מדי מהשלב שהם חושבים שאני מסבנת אותם לשלב הבהלה אבל לי כבר לא היה אכפת וטיפסתי מהספה על השולחן וצעקתי "בעבעבע, בעבע".

.

תום יוגב, עורכת של מגזין המוזיקה העצמאי "קולומבוס", בוגרת תואר שני בספרות עברית בתוכנית לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון.

.

» עוד קצר, בגיליון קודם של המוסך: "מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה", מאת שי שניידר־אֵילת

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | מסעותיו של סופר נייח

"לוי מתאר את עצמו כצַלְחית, סוג של חלזון ים, שאחרי שלב קצר מאוד שבו הוא שוחה בחופשיות הוא דבק בסלע ואינו זז ממנו לעולם". דפנה לוי על אסופת רשימותיו האישיות של פרימו לוי, שראתה אור בעברית לאחרונה

מאיר לבבי, אמניהו בן 10, פסל ורישום, 1935

.

מאת דפנה לוי

.

להוציא אחד־עשר חודשים במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ ועוד כמה שבועות לפני ואחרי כן במעצר וחקירות – תקופה שהוא מכנה ״הפסקות שלא רציתי בהן״ – פרימו לוי בילה כמעט את כל חייו באותו בית, בבית שברחוב רֶה אומברטו בטורינו. שם נולד, ושם, למרגלות גרם המדרגות, גם מצא את מותו. ברשימה הראשונה בספר מקצועות של אחרים לוי מתאר את עצמו כצַלְחית, סוג של חלזון ים, שאחרי שלב קצר מאוד שבו הוא שוחה בחופשיות הוא דבק בסלע ואינו זז ממנו לעולם. הרשימה, שכותרתה ״הבית שלי״, מוקדשת לזיכרונות האינטימיים ביותר שנושאים כל דלת ומשקוף בבית הזה, משיני החלב שאיבדו ילדיו ועד טיפות המים שנטפו מן המטרייה שהיה אביו מניח במתקן המתאים בשובו מעבודתו. וברקע כל אלה פועמת התשוקה לתור עולם אחר, רחוק וזר, תשוקה שלוי טוען כי מעולם לא מומשה, משום שבחר בחיי נייחוּת.

אלא שלוי לא נדרש לצאת מביתו כדי לחקור עולמות רחוקים. באסופת הרשימות, שרובן התפרסמו בעיתון האיטלקי La Stampa וקובצו על ידו לקראת פרסום כשנה לפני מותו ב־1987, הוא מרחיק לשוטט ועושה זאת בכוח סקרנותו, דמיונו וכישורי הקשב וההיקש שלו, המאפיינים את כתיבתו האוטוביוגרפית וגם את הפרוזה שלו. הדרך שלו מתחילה אמנם בבית, שמעולם לא שקל להחליף, כך הוא אומר, ממש כפי שלא נראה לו טבעי להחליף את עורו, אבל היא ממשיכה משם אל מחוזותיהם של זואולוגים, בוטנאים, אנשי מחשבים, משוררים ושחקני שחמט. היא מתפתלת בין מבנה הכנפיים של החיפושיות למלכודות טפילים, בין מעשה שהיה במפעל לחומרי נפץ לבין המבט המשתנה בשמיים מכוכבים. לוי לוקח איתו למסעות הללו לא רק את קוראיו, אלא גם כותבים והוגים שקדמו לו. קאנט וקפקא, דנטה, אלדוס הקסלי, פרנסואה רבלה וז׳ול ורן משמשים לו לעיתים נקודת מוצא ולעיתים משענת.

רוחב היריעה שלוי שואף אליו, בין שהוא עוסק במבנה של כלי שיט, בגלגוליהם של ביטויים יוצאי דופן או במסטיקים הנדבקים למדרכות טורינו, אינו גורע מעומק המחשבה ותשומת הלב שלו. לוי כותב ברצפים אסוציאטיביים, המשלבים זיכרונות אישיים עם עובדות היסטוריות ומדעיות. כך זיכרונותיו מהפעם הראשונה שבה השתמש במעבד תמלילים מתגלגלים לתהייה על החיים בעולם שכבר מזמן איננו מבינים, וכעת הוא גם מלווה בלשון לא ידועה:

יתרה מזאת, זו לשון לעגנית ומטעה, שמלים פשוטות ביותר כמו ׳פְּתח׳, ׳סְגור׳ או ׳צא׳ נושאות בה מובנים לא־שגרתיים. יש מונחון שטורח להגדיר אותם, אבל הוא מתקדם בכיוון הפוך מזה של המילונים הרגילים: אלה מגדירים מונחים לא־ברורים באמצעות פנייה למונחים מוכרים; ואילו המונחון הזה מתיימר לתת מובן חדש למונחים שחשבנו בטעות שאנחנו מכירים, באמצעות פנייה למונחים לא־ברורים, והתוצאה הרסנית.

עיון בשולחן ערוך של יוסף קארו מוביל אותו למצוא הומור במדרשים שבהם, כך הוא כותב, ״החוקים מהופכים בהעזה על ראשיהם״; ניסיון להבין את חרדתם של מתבגרים מביא אותו לנסח בבהירות את הסיבות שבגללן אסור לנו להתעלל בבעלי חיים; ומהתפתחות הטכנולוגיה הוא גוזר מסקנות על האופן שבו האדם חושב על העתיד, יכולתנו להתמודד עם שינויים והפחדים שאנחנו תולים בטבע, האדיש לגמרי לקיומנו.

לוי כותב בהומור, ואף שרשימותיו משובצות באנקדוטות (ולעיתים יותר מזה) מחייו האישיים, הוא אינו גולש לסנטימנטליות. ברשימה ״החנות של סבא״ הוא מתאר את צוות העובדים כ״אוסף מוזר של דוגמאות אנושיות אנומליות,״ שהבולטת בהם הייתה ״הגוש הנצחי וטוב הסבר הקרוי טוטָה ג׳ינה הקופאית, שהייתה בשר אחד עם הקופה הרושמת…״. את סבו הוא מתאר כפטריארך שנון שמעולם לא צחק וספק אם אי פעם קרא ספר, ומספר כי לסבתו היו עשרים ואחד אחים ואחיות ״שנפוצו כמו זרעי שן־הארי ברוח… ואחד (מספרים בלחישה ואימה) כשעוד היה עם המינקת נטרף בעריסתו על ידי חזיר.״ וברשימה ״דו־קרב ממושך״ הוא מתאר את שנות התבגרותו דרך התחרות האינסופית שלו עם תלמיד אחר, גוידו, שעקבותיו אבדו לו ועד היום אינו יודע מי מהם ניצח ״בריצה למרחקים ארוכים של החיים״, אף שלוי עדיין זוכר אותו עומד על השולחן בכיתה עירום, ״פרובוקטיבי, דיוניסי ומגונה באופן הפוך – מונומנט חולף של כוח ארצי ושל חוצפה.״

לוי, שבעשור האחרון לחייו פרש לגמרי מעבודתו ככימאי והקדיש את עצמו לכתיבה בלבד, מעולם לא איבד את היכולת לבחון דברים בהיגיון, להביט בתופעות אנושיות באופן המציב השערה ואז מאשש או פוסל אותה כנגד ראיות. ממש כפי שעשה בהטבלה המחזורית (הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 1987; תרגם עמנואל בארי), קובץ הסיפורים האוטוביוגרפיים שנגעו באושוויץ, באכזריות, ביחסי קרובים, בחברות, שייכות ואחרוּת מבעד לעיניו של כימאי; וממש כמו במפתח כוכב (הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 201; תרגם מירון רפופורט), שלכאורה לא היה אוטוביוגרפי, אלא סופר מפיו של טכנאי המעורב בפרויקטים ענקיים בכל העולם – גם באסופת רשימותיו לוי אינו מתעלם מפרטים שוליים, שבהם נמצא המפתח לדברים החשובים והמורכבים יותר. המציאות שהוא מתאר, בין שמככבים בה בני אדם, עכבישים, צמחים או הירח, היא מרובדת, כל חלקיה ארוגים יחדיו, וכדי להבין אותה יש להצטייד בעיניים חדות, כמו שלו. במובן הזה לוי מאיר את הדמיון, ואולי אפילו את הזהות הגמורה, בין המדע לאמנות. בעולם שלו אין הפרדה בין מדענים ואמנים ובין מושאי התשוקה והיצירה שלהם. בהטבלה המחזורית הוא המשיל את היסוד אַרגוֹן, גז אציל, היינוּ שאינו נוטה ליצור קשרים כימיים עם יסודות אחרים, לדוד שלו, שסירב לצאת ממיטתו במשך עשרים שנה. את עצמו הוא המשיל לפחמן, שיכולתו לקשור קשרים שונים ומשונים הצילה אותו לא אחת ממוות. במקצועות של אחרים קו המחשבה שלו דומה: הוא מפנה את מבטו של המדען גם אל עצמו, ומעבר לכך הוא מגלה כי האמנות, המחקר המדעי והחיים עצמם הם ניסיונות לבטא איזו אמת חדשה, שאנחנו יכולים להביט בה בתמיהה, להשתוקק אליה, לקטלג אותה באובססיביות ולהתרגש מתגליותינו – אך אלה תמיד נובעות מתוכנו ואנו המשליכים אותן על העולם.

הרשימות החלשות ביותר בקובץ הן דווקא אלה המוקדשות לכתיבה. לוי מונה תשע סיבות לכתיבה, מנסה לגלות את מקור הדחף לכתיבה וכותב מכתב לקורא צעיר, ובכל המקרים נוטה לדידקטיות, וזו דוחקת מכתיבתו את ההתפעמות העמוקה שהפגין קודם מול הרגלי ההזדווגות של החגבים ואת עומק צערו נוכח הדלוּת הלשונית בכל הקשור לתיאורי ריחות. ואולם ככלות הכול הרשימות באסופה מצטברות כולן לכדי קריאה מעניינת, רבגונית ומרחיבת מחשבה.

.

פרימו לוי, "מקצועות של אחרים", הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה. מאיטלקית: יונתן פיין.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "וְאָז הָיִיתִי שָׁמַיִם", ספר שירה מאת רבקה פישביין עמנואל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן