"שלא ייגמר לעולם" – התוספת הקטנה שיצרה לחן גדול

כיצד הוביל פתק בן ארבע שורות לגילויו של אחד מהשירים המוכרים ביותר בתולדות הזמר העברי?

חנה סנש

"ועוד חוויה אזכור, חוויה יהודית. ערב אחד נזדמנו לכפר במחיצתה של פרטיזנית אחת. בהופעה על סף חדרנו נדהמתי – הכרתיה! בימי הילדות הרחוקים נתרועענו ושיחקנו יחדיו… תוך כדי שיחה בינינו נפתחו הלבבות ונתגלה הסוד: שכולנו יהודים אנו. הלבבות פעמו בחוויית-התגלות ומשהו קדוש ירד וצנח על הערב. היא גוללה בפנינו דף ייסורים שותת-דם של יהודים בגולה ואנו, שתחילה חשבתנו לקצינים בני עם-ניכר, הבאנו לה את בשורת הארץ הנבנית.

"חנה הייתה מזועזעת בחוויית פגישה זו. לאחר יום-יומיים מסרה לי למשמרת את שירה בן-ארבע השורות, שפרפורי נפש נשרפת בלהבה קדושה נגנזו בה, הלא הן השורות המתחילות במלים: אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות…"*

 

השיר "אשרי הגפרור" בכתב ידה של חנה סנש

 

הפתק בן ארבע השורות נמסר למשמרת לידיו של ראובן דפני, חבר קיבוץ עין-גב, שותפה לצניחה של חנה סנש על אדמת יוגוסלביה. דפני, ששרד את המשימה, חזר ארצה בחלוף כמה חודשים.

על השאלה כיצד נתגלגל הפתק לארץ ישראל לא מצאתי תשובה ברורה. בספרו "כמו קול של הלב: סיפור חייו ויצירתו של דוד זהבי" טוען מוטי זעירא כי דפני הוא זה שהביא את הפתק ארצה. בתוכנית הטלוויזיה "על הדשא" בהנחיית אליהו הכהן נטען כי הפתק הגיע "על ידי שליח", ואילו עופר גביש טוען כי הפתק נמסר לטייס בריטי ומשם בדרך לא ברורה התגלגל הפתק לידיו של גיורא סנש – אחיה של חנה סנש.

בין כך ובין כך, מוסכם על הכול כי בסופו של דבר הגיע הפתק ובו השיר לידיו של יצחק טבנקין שעמד בראשות הקיבוץ המאוחד. זה מסר את כתב היד למשה ברסלבסקי שהיה העורך של כתב העת "מבפנים" – כתב העת של הארגון, בבקשה לפרסמו. ברסלבסקי עיין בכתב היד וטען שמי שאחראי לכתיבת שורות אלו ודאי השאיר בכתובים יצירות נוספות.

הוא פנה לשדות-ים – קיבוצה של חנה סנש, והפציר בחברתה לראות את חדרה. שם, באותו החדר, מצא ברסלבסקי ארגז מאובק ובו היו מחברות ויומנים בכתב ידה של סנש. טרם צאתה לשליחות, העתיקה סנש שירים שכתבה למחברת שנשאה את הכותרת "ללא שפה". היא ארזה את המחברת במעטפה והפקידה אותה בידי חברתה הטובה עוד מימי נהלל מרים יצחקי-פרגמנט. על המעטפה חתמה: "הגר" – שמה העברי המושאל לתקופת שליחותה. בין השירים,  הופיע שיר קצר, בן חמש שורות בסך הכל – "הליכה לקיסריה", בתחתית השיר נכתב: "קיסריה, 24.11.1942".

 

 

ברסלבסקי, איש קיבוץ נען, העביר את הטקסט לחבר קיבוץ אחר – דוד זהבי שמו. "בנען, היה חברנו משה ברסלבסקי", סיפר המלחין דוד זהבי בתוכנית הרדיו "פגישות עם… דוד זהבי" משנת 1968, "והוא שהביא לי את המילים עוד בכתב ידה. השיר דיבר אליי מאוד מאוד וכתבתי לו את המנגינה הזו."

 

תווי השיר "הליכה לקיסריה" בכתב ידו של המלחין דוד זהבי (ארכיון דוד זהבי, MUS 0128 A 013)

 

 

לשיר קדמו גרסאות שונות, בהן גרסה שמילותיה: "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִפָּסֵק לְעוֹלָם / הַחוֹל וְהַיָּם / זִמְזוּם הַמַּיִם / בְּרַק הַשָּׁמַיִם – / הָאֱמוּן בָּאָדָם." אדוה פלגי, מנהלת בית חנה סנש ויו"ר עמותת חנה סנש, שלחה לי סריקה של צילום דף מיומנה של סנש ובו הנוסח הראשוני. הנוסח שאותו בחרה סנש לכלול במחברת השירים "ללא שפה" הוא זה המוכר שהולחן בהמשך.

 

גרסת השיר המופיעה ביומנה של חנה סנש. אוסף חנה סנש בספרייה הלאומית

 

ובכל זאת, מילה אחת קטנה מבדילה בין הטקסט שכתבה חנה סנש לטקסט שהלחין דוד זהבי – המילה "אלי"; סנש כתבה "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם", וזהבי הלחין "אֵלִי, אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם".

במאמר "חנה סנש: 'אלי אלי' לדרך היווצרותו של שיר עם" טוען אהרון קומם כי "המשמעות המיוחדת מוצעת בשורת הפתיחה, שהיא החשובה ביותר בשיר: 'אלי, אלי, שלא יגמר לעולם'. הנימה האישית מודגשת על-פי החזרה על המילה הפותחת, שהיא המילה החשובה בשיר: מיד בפתיחה מוצב האל, ועימו האני, הפונה אליו. עם זאת, הביטוי הפותח 'אלי אלי' הנדמה כה אישי וספונטני, נסמך על פסוק ידוע: אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהלים כב, ב), היחיד במקרא בו נשנית מלת הפתיחה 'אלי'."

 

השיר "הליכה לקיסריה" בתוך המחזה "הסנה בוער" על חנה סנש מאת אהרון מגד (שלהי שנות החמישים, אוסף מאיר נוי לזמר העברי)

 

זהו אינו המקרה הראשון שבו מלחין נוטל לעצמו חירות לשנות סדר מילים בשיר, להכפיל או להשמיט מילים. עם זאת, הבחירה של זהבי להכפיל את מילת השיר הפותחת, משמעותית במיוחד ומעניקה פרשנות נוספת לזו המקורית.

החזרה הכפולה של המילה שאליה נלוות קפיצה אוקטבית גדולה (אוקטבה הוא מרווח מוזיקלי בין שישה טונים ושמונה מדרגות צליל) יוצרת מעין תחושת זעקה, ובמילות הביאור "מצודת דוד" על המילים "אלי אלי" בתהלים: "כפל המילה כדרך הקוראים והצועקים, כמו 'ענני השם ענני' (מלכים א, יח)." מעבר לקפיצה המרווחית המפתיעה, תכונה מוזיקלית בולטת אחרת היא הכיווניות העולה של המנגינה שנבנית אט אט במילים: "החול והים / רשרוש של המים" עד להופעת הצליל הגבוה ביותר בשיר במילה "שמים".

על ההתאמה שבין המילים ללחן כתב קומם: "זהבי קלט את משמעות המילים והטעים אותן ברגישות נדירה. קודם כל בכך שכתום השיר מבקשת המנגינה לחזור על עצמה, ובכך היא מדגישה את אינסופיותם של השיר והתפילה, המתמודדים כביכול עם אינסופיותו של האל."

 

 

זהבי העיד שכתב את השיר במהירות: "זו הייתה הטיוטה הראשונה והאחרונה של השיר." במכתב שעותק שלו מצוי בארכיון דוד זהבי במחלקת המוזיקה כותב דוד זהבי לאמה של סנש קטרינה סנש:

"נען, 7.12.76. לקטרינה סנש, השלום והברכה! רב תודות לך על הספר שקיבלתי ממך כי שמה של בתך חנה מעורר בי תמיד רגשות עמוקים. ולא סתם-אלא מפני שאחד השירים היפים ביותר שכתבתי בימי חיי הוא השיר 'הליכה לקיסריה' ואודה על האמת, בשעה שהלחנתי את השיר תוך כדי כתיבתו זלגו עיני דמעות (סלחי לי על הסנטימנטליות). השיר האהוב על תושבי ארצנו יופץ גם ברחבי העולם. יש גם אומרים כי הוא השיר היפה ביותר בין שיריי. ושוב – מודה לך מקרב לב ובהוקרה עמוקה. דוד זהבי. ידוע לך בוודאי כי לשיר הזה יש עבודים רבים אחרים".

 

מכתב מאת דוד זהבי אל קטרינה סנש (ארכיון דוד זהבי, MUS 0128 E 085)

 

בחודש מרחשוון (בדיוק באותו החודש שבו סנש הוצאה להורג שנים קודם לכן) של שנת תשל"ח הלך דוד זהבי לעולמו. במכתב ששלחה אמה של סנש לאלמנתו של זהבי כתבה: "חיפה. 31.10.77. למינה זהבי שלום. הזדעזעתי עמוקות לשמע מותו של דוד בעלך [מחוק: למרות שידעתי שהוא לא הרגיש טוב בזמן האחרון]. המכתב שכתב לי לפני כשנה נגע ללבי ואני שומרת אותו כמזכרת יקרה. המנגינה שחיבר לשיר 'אלי אלי' הייתה כעין קשר נפשי ביננו. אני משתתפת באבל הכבד שלך, משפחתך ושל הקיבוץ. מי יודע כמוני מה זה לאבד בן-זוג יקר. אין אני מנסה למצוא דברי נחמה ביודעי שאינם. אבל זכרי שבעלך היקר העשיר את עמנו בשירים רבים של יפוג ליחם וזכרונו 'לא ייגמר לעולם'. בברכה, קטרינה סנש".

 

מכתב מאת קטרינה סנש אל מינה זהבי (ארכיון דוד זהבי, MUS 0128 H 030)

 

"מה בעצם חורץ את גורלו של שיר?" תהה אליהו הכהן, "מדוע שיר אחד מתפשט ונשאר ונשמר ושיר אחר נעלם? האם המילים הן הגורם הדומיננטי? האם זו המנגינה? או בימים של אמצעי הקומוניקציה, האם זה המבצע או המבצעת? או המעבד? או העיתוי? בשיר 'אלי שלא ייגמר לעולם' חברו ארבעה גורמים יחד: המילים, הלחן, העיתוי והפרשה ההרואית של חנה סנש".

 

* מתוך "חנה סנש: חייה, שליחותה ומותה" בעריכת משה ברסלבסקי (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ו): עמ' 268.

 

***

 

לאחר פרסום הרשימה הפנה את תשומת לבי ד"ר עידו בסוק לסרטון וידאו (לצפייה לחצו כאן) בו נראה ראובן דפני מגולל את סיפור פרשת השיר "אשרי הגפרור" לאחר שקיבל אותו מידיה של סנש  – כפי שתואר בהרחבה בספרו של ברסלבסקי. עדות זו מתווספת לדבריו של ערן אדומי שטוען כי הכיר את דפני ובראיון שערך עמו העיד בפניו שהוא בעצמו הביא את הפתק ארצה. לדברי אדומי, לפני מספר שנים ניסה לאתר את הפתק בקיבוץ שדות-ים ללא הצלחה. לבסוף, בהשתדלות כתב עיתון "הארץ" עופר אדרת, נמצא הפתק במוזיאון בית לוחמי הגטאות והוחזר בהמשך לבית חנה סנש בקיבוץ שדות-ים.

 

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא

 

ברכתו של גנדי לעם היהודי לרגל ראש השנה 1939

הברכה שנשלחה לפני 80 שנה באותו היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה, התגלתה לאחרונה

Gandhi with two Jewish confidants in South Africa - Sonja Schlesin and Hermann Kallenbach, 1913

ב-1 בספטמבר 1939, פלשו הנאצים לפולין, פתחו במלחמת העולם השנייה והניחו את היסודות לזוועותיה של השואה.

באותו היום ממש שיגר מהטמה מוהנדס קרמצ'נד גנדי – אחת הדמויות המשפיעות במאה העשרים ואבי הודו המודרנית – ברכה קצרה אך עוצמתית לרגל ראש השנה לאברהם שוחט, ראש האגודה הציונית בבומביי. עיתוי הברכה משקף עד כמה הטרידה רדיפת היהודים בידי הנאצים את אזרחי העולם באותה עת. במבט לאחור, זוהי גם אות מצמררת לבלהות שעתידות היו להתרחש:

שוחט היקר,
הנני שולח לך איחוליי הטובים לשנתך החדשה. כמה מייחל אני, שהשנה החדשה תטמון בחובה עידן של שלום לעמך הסובל.
שלך בכנות,
מ"ק גנדי

מכתבו של גנדי לאברהם שוחט משנת 1939. מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית (Schwad 03 07 04)

הברכה נחשפה במסגרת יוזמה של הספרייה הלאומית, בתמיכת קרן ליר, לסקור ולתאר מיליוני פריטים מתוך אוספי הארכיון ובהם מכתבים אישיים, תצלומים, מסמכים ועוד, שהשתייכו לדמויות בולטות במאה העשרים. הוא מופיע כאן לראשונה בגישה מקוונת.

אברהם שוחט היה יהודי הודי מקהילת יהודי בגדד בבומביי. הוא עמד בראש האגודה הציונית של בומביי , בראש משרד 'קרן היסוד' בעיר, ושימש עורך העיתון 'המליץ היהודי', ביטאון של הקרן הקיימת לישראל והאגודה הציונית של בומביי. הוא האמין עמוקות במטרה הציונית וראה בה דרך בלעדית לאחד את האוכלוסייה היהודית המגוונת של בומביי שכללה קהילה ותיקה ומבוססת של יוצאי בגדד, קהילת היהודים ההודים 'בני ישראל' וקהילה מקומית של יהודים אירופאים.

המעטפה שבה נשלח כרטיס ה'שנה טובה' של גנדי. מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

גנדי נמנע מלהצהיר פומבית על השקפותיו בסוגייה הערבית-יהודית בפלשתינה-ארץ ישראל ובנוגע לרדיפת יהודי גרמניה. לבסוף, ב-26 בנובמבר 1938, הוא פרסם מאמר בעיתון 'הריג'ן', ובו העלה את ה'סאטיאגרהא' – התנגדות לא-אלימה – כפיתרון לשתי בעיותיהם של היהודים. גנדי סבר שעל היהודים בפלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית "להציע לערבים סאטיאגרהא ולהציע שיירו בהם או ישליכו אותם לים המלח, מבלי שירימו על הערבים אפילו אצבע קטנה".

ביהודי גרמניה הפציר להתנגד לנאציזם אך ורק באמצעים לא אלימים. "מלוא אהדתי נתונה ליהודים… אם יכולה להיות הצדקה למלחמה בשם האנושיות ולמען האנושיות הרי תצדק לחלוטין מלחמה בגרמניה כדי למנוע רדיפות גזעניות של גזע שלם. אבל איני מאמין בשום מלחמה…"

אנשי רוח מובילים מהתקופה, ובהם מרטין בובר ויהודה מאגנס, ביקרו בחריפות את המאמר. הם ראו בדבריו של גנדי שלילת הציונות וגרסו שנוכח מצבה של יהדות גרמניה, הן אינן מספקות. מעל דפי 'המליץ היהודי' השיב שוחט לגנדי, תוך הדגשת ההבדל היסודי בין היהודים באירופה לבין ההריג'נים – 'הטמאים' – בהודו: לאלה הראשונים אין בית. יתרה מכך, הוא טען שהיהודים נקטו באי-אלימות לאורך אלפיים שנות גלות, אך הרדיפות נגדם לא פסקו. היהודים בהודו הוטרדו מהצהרות אחרות של גנדי, כמו גם מהסכנות הטמונות בעמדתו הנייטרלית של הקונגרס הלאומי ההודי ביחס לרדיפות הנאצים, ושוחט הוסיף וביקש לנסות להשפיע על המהטמה.

לצורך כך הוא גייס את עזרתו של הרמן קלנבאך, אדריכל ונגר יהודי ציוני אמיד, שאותו הגדיר גנדי כ"ידיד נפש". קלנבאך מימן בשנת 1910 את יסודה של "חוות טולסטוי" – הדגם הדרום-אפריקאי שעל פיו הוקם האשרם של גנדי – שם התגוררו הוא וגנדי בצוותא, חלקו מטבח וגם אין-ספור שיחות נפש על הדרך הנכונה ועל משמעות החיים. גנדי כתב פעם לקלנבאך, "דיוקנך (היחיד) ניצב על האח בחדרי… גם אילו רציתי לסלק אותך ממחשבותיי, לא היה הדבר עולה בידי".

Tolstoy Farm in South Africa, 1910 - Gandhi and Kallenbach center row, center
חוות טולסטוי בדרום אפריקה, 1910. גנדי וקלנבאך יושבים במרכז השורה האמצעית

במרס 1939, תודות לקלנבאך, התקבל שוחט לפגישה אצל המהטמה שהתקיימה לאורך ארבעה ימים באשרם של גנדי בוורדה.

לפי מכתב שכתב שוחט לאליהו אפשטיין (שלימים שינה את שמו לאליהו אילת וכיהן כשגרירה הראשון של ישראל לארצות הברית), הפגישה הייתה מרפת ידיים, מכיוון שאף על פי שגנדי הבין במידה מסוימת את משאלתם של היהודים לשוב לפלשתינה, התייחסותו לשאלת פלשתינה הייתה מנקודת מבט מוסלמית.

קלנבאך ושוחט מעולם לא הצליחו לשכנע את גנדי להפוך למגן פעיל למען יהודי אירופה או לציוני, והוא נותר איתן באמונתו שבכוחן של אי-אלימות ופסיביות לפתור את כל הבעיות כולן.

בשנים 1939 ו-1940 כתב גנדי סדרת מכתבים שנויה במחלוקת לאדולף היטלר שבהם הביע הערכה ותוכחה כאחד, "אין לנו ספק באשר לאומץ לבך ולמסירותך לארץ אבותיך, וגם איננו מאמינים שאתה מפלצת כפי שמתארים מתנגדיך. ואולם, כתביך והצהרותיך, ואלו של חבריך ומעריציך, אינם משאירים מקום לספק שרבות מפעולותיך מפלצתיות ואינן הולמות את הכבוד האנושי…".

זמן קצר לפני שנרצח בידי מתנקש, כינה גנדי את השואה "הפשע הגדול ביותר בזמננו", אך הוסיף להאמין כי "על היהודים היה להקריב את עצמם מרצונם לסכין הקצבים. היה עליהם להשליך את עצמם לתוך הים מהצוק… זה היה מעורר את דעת העולם ואת תושבי גרמניה… בכל מקרה הם נכנעו במיליונים שלהם".

 

תודה גדולה לרחל משרתי, ארכיונאית מומחית של הספרייה הלאומית, על סיועה שלא יסולא בפז בהכנת הכתבה.

 

לקריאה נוספת

The Jewish communities of India: Identity in a Colonial Era by Joan G. Roland
The Life of Mahatma Gandhi by Louis Fischer
Soulmates: The Story of Mahatma Gandhi and Hermann Kallenbach by Shimon Lev
Hermann Kallenbach: Mahatma Gandhi’s friend in South Africa, A Biography by Isa Sarid and Christian Bartolf

יום הכיפורים של יהודה עמיחי

'הימים הנוראים' היו עבור עמיחי חוויה מכוננת ומשמעותית, החוזרת שוב ושוב בשירים שכתב בחלוף השנים

הימים הנוראים.

יש מי שעבורו אלו ימי תפילה חגיגיים: ימים שהם רגעי השיא של השנה. ימים טובים.

ויש מי שעבורו הימים הנוראים הם מוקש. זמן רגיש ופגיע – וכשמם כן הם, ימים נוראים.

לימים הנוראים יש מקום משמעותי בקרב משוררי השירה העברית. משוררים רבים התייחסו בשירתם לימים הנוראים. מי מתוך זיכרון ילדות נוסטלגי ומי מתוך חוויה רוחנית מיידית, או תובנת עומק על מהותם של הימים הללו.

משוררים רבים ממשוררי השירה העברית ביטאו דרך שירים על ראש השנה, ובמיוחד על יום הכיפורים, את הפער הגדול בין בית ההורים המסורתי, על מנהגיו וניגוניו, לבינם, בני דור שהפנה עורף למסורת האבות.

אחד מן המשוררים העבריים שעסק בחווית הימים הנוראים באופן האינטנסיבי ביותר היה יהודה עמיחי.

עבור עמיחי, היו ראש השנה ויום הכיפורים ימים רגישים במיוחד, וקריאה בכל שיריו תגלה כי עמיחי הקדיש שירים רבים לניסיון לנסח עבורו ועבור קוראיו, את מה שיש בהם, בימים הנוראים, שבגללו הפכו עבורו לחוויה מכוננת ומשמעותית כל כך.

 

"כפירה גמורה"

את מעמדו של עמיחי כמשורר מרכזי בשירה העברית, קשה לערער היום, ואין ספק שהוא מן המשוררים הנקראים והפופולריים ביותר בקרב קוראי השירה העברית.

בעיני רבים בציבור הישראלי נתפס עמיחי, שהיה מן הבולטים במשוררי דור המדינה וחייל במלחמת השחרור, למשורר ישראלי מאוד, ומי שניסח בשיריו את ההוויה הישראלית של משוררי דור המדינה – חבורת המשוררים הצעירים שמרדו בדור המשוררים שקדם להם: דורם של שלונסקי, אלתרמן וגולדברג.

רבים מקוראיו של עמיחי זיהו את שירתו כשירה "חילונית". הינה למשל דבריו של בעז ערפלי, מחוקרי שירתו של עמיחי, המנסח את התפיסה שרבים ייחסו לשירתו של עמיחי:

שירת עמיחי היא שירה חילונית… אם יש לה זיקה ל"עולמות אחרים", דתיים, מטאפיזיים, מיתיים או אידאולוגים, זוהי תמיד זיקה, מפורשת או משתמעת, של התנגדות. המרכז הקיומי והערכי שמתוכו היא מתבוננת על העולם, הוא האדם היחיד… ההסתכלות של המשורר בעולם ובחיי היחיד מוליכה אותו לכפירה גמורה בכל קדושה שאינה קדושת חייו של היחיד, לערעור על כל הרעיונות המבקשים לפרש את העולם במושגים מטאפיזיים או קולקטיביים ולמרות ששירתו מלאה צירופים ומושגים מן המסורת הדתית, היא מבטאת עמדה חילונית עקבית.

אולם לאמיתו של דבר סיפור חייו של עמיחי, כמו גם שירתו, מלמדת שהאופן שבו הוא נתפס לא תמיד עולה בקנה אחד עם המציאות:

עמיחי נולד בעיר וירצבורג שבבוואריה למשפחה דתית שהייתה חלק מהקהילה היהודית הקטנה שבעיר. אביו היה סוחר, ואימו עקרת בית. משפחתו הייתה משפחה יהודית-גרמנית בעלת מסורות שעתידות להיות ברבות הימים לחלק משמעותי מחייו ומשירתו של עמיחי.

אפילו שמו הישראלי כל כך, "יהודה עמיחי", הוא עברות של השם הגלותי שבו נולד: לודוויג פויפר (Pfeuffer).

יהודה עמיחי
יהודה עמיחי בבית הספר היהודי בווירצבורג ובידו חרוט ה"צוקרטוטה " , Zuckertüte

 

יחסו של יהודה עמיחי לימים הנוראים בכלל וליום הכיפורים בפרט הוא כעין חלון הצצה מרתק לשאלת העיסוק האינטנסיבי של עמיחי בסמלים ובמושגים מהעולם הדתי. כאמור, הימים הנוראים על שלל מרכיביהם הם נושא החוזר פעמים רבות בשירתו של עמיחי.

לעיתים הוא עושה שימוש בחלקי תפילות שונות מתוך מחזור התפילות לימים הנוראים, ולעיתים עוסקת שירתו באופן ישיר בתיאור זיכרון העבר והתמודדות ההווה עם ימים אלו, ובפרט עם יום הכיפורים.

 

והיא תהלתך

אחד משיריו המוכרים ביותר של עמיחי הוא השיר "והיא תהילתך". כאן משתמש עמיחי בפיוט הידוע "אשר אימתך", המיוחס לייני, ואשר נאמר במקצת קהילות ישראל בעיצומו של יום הכיפורים. בפיוט המקורי מוכיח הפייטן כי רצונו של האל למעשים ולתפילות מצד האדם דווקא, כאשר האדם "הנחות" מועדף על פני מלאכי רום.

י
מתוך מחזור נירנברג, גרמניה, 1331. באדיבות ד"ר דוד וימימה יסלזון ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

יהודה עמיחי

יהודה עמיחי
כתב ידו של יהודה עמיחי, מתוך: אוסף שבדרון. הספריה הלאומית

ובניגוד גמור לפיוט המשמש כתשתית לשירו, נובעת תהילתו של האל דווקא מנחיתותו היחסית של האל המתחבא מפני האדם בניגוד לתיאור בספר בראשית שבו האדם אשר חטא בחטא פרי עץ הדעת מתחבא מהאלוהים מפני חטאו:

אך הפעם אלוהים מתחבא
ואדם צועק איכה.
והיא תהילתך.

בהמשך השיר מחדד עמיחי את עמדתו הנחותה של האל על ידי דימוי מפתיע במיוחד:

אלוהים שוכב בגבו מתחת לתבל
תמיד עסוק בתיקון תמיד משהו מתקלקל.
רציתי לראותו כולו, אך אני רואה
רק את סוליות נעליו ואני בוכה.
והיא תהילתו.

אלוהים, כפי שהוא עולה מדימויו של עמיחי עסוק בתיקון העולם, באותה פרוזאיות שבה עסוק המוסכניק בשימון וגירוז המנוע. לאמור: תהילתו של אלוהים אינה בחוסר השגתו, ברוממותו, ובנבדלותו במפני האדם, אלא דווקא בעובדה שידו בכל – שהוא מקיים את העולם קיום יומיומי. העולם שאותו ברא האל אינו מושלם ויש בו ליקויים תמידיים. האל עוסק בשיפור ובהתגברות על הליקויים ובכך הוא מתדמה לאדם. הוא אינו שלם. וזוהי תהילתו.

אָבִי בֵּרַךְ אוֹתִי וְיָדָיו רָעֲדוּ

(יַחַס מְבֻגָּרִים לִילָדִים הוּא שֶׁל רַעַד.)

בְּעֵינָיו

הִשְׁתַּקְּפוּ כָּל חֲטָאַי בֶּעָתִיד.

שִׂחַקְנוּ עֲקֵדַת אַבְרָהָם וְיִצְחָק.

מוֹתוֹ הַמֻּקְדָּם הִיא הַמַּאֲכֶלֶת

הַמּוּרֶמֶת מֵעָלַי. מְרַחֶפֶת תָּמִיד.

(מתוך השיר: "יוֹם כִּפּוּר, עֶרֶב, אָבִי")

האירוע העומד במרכזו של השיר "יום כיפור, ערב, אבי" הוא ברכת האב לבנו בערב יום הכיפורים. בניגוד לברכת השבת השבועית הקצרה, ברכת ערב יום כיפור הנאמרת פעם אחת בשנה בלבד מחזיקה נוסח ארוך יותר. נראה כי ברקע השיר עומדות מילותיו של ברכת האב ביום כיפור:

וִיהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁיִּתֵּן בְּלִבְּךָ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, וְתִהְיֶה יִרְאַת ה' עַל פָּנֶיךָ כָּל יָמֶיךָ שֶׁלֹּא תֶחֱטָא, וִיהִי חִשְׁקְךָ בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת. עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת, וְלִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימוֹת, יָדֶיךָ יַעַסְקוּ בְמִצְווֹת, רַגְלֶיךָ יָרוּצוּ לַעֲשֹוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם…

עם כניסתו של היום הקדוש, בעת התקיימותה של סיטואציה משפחתית אינטימית, חד פעמית בייחודה, ומרוממת בעוצמתה, שבה מברך האב את בנו במילים "ותהיה יראת ה' על פניך כל הימים שלא תחטא", נגלים לנגד עיני האב באורח נבואי כמעט כל חטאי העתיד של בנו:

אומנם מציאות שבה אב מסוגל לדמיין את מחשבותיו, שיגיונותיו ושגיאותיו של בנו היא מציאות טבעית ביחס שבין הורה לבנו, אבל המילים "בעיניו השתקפו כל חטאי בעתיד" מעידות על הבנת העתיד באופן חמור וכואב, על ידי האב, במיוחד על רקע הברכה ליום כיפור, שמתרוקנת מתוכנה-והופכת לברכה לבטלה, שכן האב יודע בידיעה פנימית עמוקה שאין כל תקווה שבנו החוטא יבורך בברכתו לעתיד לבוא.

אולי הבנה זו של האב, ויכולתו לצפות את המרד של בנו, הם אלה הגורמים לידיו לרעוד בעת שהוא מברך את בנו. הבן חש בעוצמה רבה את הרעד הזה, ומבין שאינו "נכון" וטבעי לסיטואציה שאמורה להיות חמה ומחבקת.

[א]

הַדְּמָעוֹת שֶׁבָּכָה אָבִי בְּיוֹם כִּפוּר

אֵינָן מְוָתְרוֹת עָלַי.

בְּמַעְבֶּדֶת לִבִּי אֲנִי עוֹמֵד וְעוֹבֵד

לַהָפְכָן לִדְבָרִים אֲחֵרִים.

(מתוך: "שְׁנֵי שִׁירֵי יוֹם כִּפּוּר")

 

 

גם בשיר זה, משמש יום כיפור "טריגר" לעיסוק במות האב, וביחס שבין האב לבנו על רקע מוות זה. נראה כי קדושת היום וחשיבותו הרבה של המומנט הספציפי הזה בעיני האב, הם המגלמים את האפשרות לדיבור כה אינטימי על הצער.

 

אחרי עשרים שנה

עשרים שנה לאחר שפרסם עמיחי את שירי יום הכיפורים שלו, העוסקים ביחסו עם אביו המת, התפרסם בספרו "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות "(1989) שיר יום כיפורים נוסף. בחלוף השנים נפטרה גם אימו של עמיחי, וכעת הוא מתמודד עם זכר שניהם ביחס לימים הנוראים:

יוֹם כִּפוּר בְּלִי אָבִי וּבְלִי אִמִּי

הוּא לֹא יוֹם כִּפוּר.

מִבִּרְכַּת יְדֵיהֶם עַל רֹאשִׁי

נִשְׁאַר רַק הָרַעַד, כְּמוֹ רַעַד מָנוֹעַ

שֶׁלֹּא פָּסַק גַּם אַחַר מוֹתָם.

(מתוך השיר "יוֹם כִּפוּר")

 

המשפט הפותח את השיר, אשר עתיד לחזור במהלכו שנית כדי להדגיש את היותו משפט המפתח בשיר הוא: "יום כיפור בלי אבי ואמי הוא לא יום כיפור".

נראה כי כל מהותו של היום הקדוש, על תפילותיו, ברכותיו, וגם האיסורים שבו, היא מהות הנלווית בתודעת המשורר לקיומם של אביו ואימו. אין ביום הכיפורים כוח משל עצמו בחיי הדובר, ומשפסקה הווייתם של הוריו שהתקיימה בחייו, פסקה גם הווייתו של היום הקדוש להתקיים בחייו, ועל כן יום כיפור שוב אינו יום כיפור.

כל שנותר לדובר מחוויית יום הכיפורים הוא הרעד ההוא, המדובר, של אביו (ואליו מצטרף גם הרעד של אימו שלא נדון בשירים קודמים). הרעד אותו חש בעבר שב ומלווה אותו באופן מוחשי, ומעיד כאלף עדים על עוצמתו של הרעד, כפי שהוא מופיע בשיר "יום כיפור. ערב. אבי" שנכתב עשרים שנה קודם לכן.

האכילה והשתייה בעצם יום הצום מזכירה לו את הוריו, על דרך יסוריי המצפון המתעוררים בו.

הבית האחרון בשיר מדגים באופן חד את הסיבוך שנתון בו הדובר בין עברו להווה שבו הוא נתון:

זיכרון תפילות יום כיפור בחייו המוקדמים, שבהם מתפללים ביום "סלח לנו, מחל לנו כפר לנו" ולעת ערב "פתח לנו שער בעת נעילת שער" מכביד על הדובר בשיר, עד שבכאן ועכשיו של חייו הוא נאלץ להתחנן כלפי האלוהים: "שכח לנו. שכח אותנו. הנח לנו".

הדובר בשיר שניסה להתנתק באופן חד צדדי מהאלוהות, ומהוויית יום הכיפורים – לא מצליח במעשה זה. הוא מתחנן לניתוק גם מהצד השני, בציפייה שאולי יש בכוחו של ניתוק זה להביאו לשחרור מעברו המשפחתי והדתי.

 

כתבות נוספות

של מי אתה, יודה?

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי

 

 

 

חוגגים בצל מלחמת העולם: "תמונות יהודיות" מספטמבר 1939

השבועון "אידישע בילדער" ניסה במשך כשנתיים וחצי להיות מגזין "לייף" היהודי. בסתיו 1939 הגיעו אל מערכת העיתון חגי תשרי והדי מלחמת העולם.

1

חשרת עננים עבה התכנסה מעל שמי אירופה של קיץ וסתיו 1939. בעוד בחלקים מסוימים של היבשת הביאו איתם ניחוחות הסתיו גם קולות צעדי מגפיים מסומרים, בריגה, בירת לטביה, הקהילה היהודית התכוננה לחגי תשרי – במבט מודאג אל מעבר לגבול. השילוב המוזר הזה בין האווירה החגיגית לחששות מן העתיד מופיע גם מעל דפי אחד השבועונים היהודיים הבולטים שנדפסו בבירה הלטבית – ה"אידישע בילדער".

ה"אידישע בילדער" ("תמונות יהודיות") יצא לאור במשך קצת יותר משנתיים בלבד: גיליונו הראשון יצא בסוף מאי 1937 ואילו האחרון, כפי שנראה עוד מעט, הגיע לדוכני העיתונים ב-27 בספטמבר 1939. עצם הופעתו של השבועון, שהיה מעין מגזין "לייף" יהודי, הייתה יוצאת דופן. באותה תקופה שלט בלטביה קארליס אולמאניס, שהנהיג משטר דיקטטורי בעקבות הפיכה בשנת 1934. משטר אולמאניס הקשה על פעילותם של עיתונים יהודים, למעט יומון אחד בשם "היינט". למרות זאת, זכו שני מוציאים לאור בשם בראהמס ופולק בזיכיון ממשלתי להוצאת שבועון מצולם – הוא הוא ה"אידישע בילדער".

 

g

s

כיאה לשבועון שכזה, במהלך הדפדוף בו מושכות את העין התמונות הגדולות והבולטות כמעט בכל עמוד. העיתון הקפיד להיות אל־מפלגתי ולתת במה לכל הדעות בחברה היהודית המקומית. שפתו הייתה יידיש, אך כותרות התמונות ניתנו לרוב בשלוש או ארבע שפות: יידיש, עברית, פולנית וגרמנית.

m

תפוצתו הייתה רחבה, ומלבד לקהילות לטביה הוא הגיע גם לחנויות בפולין, אסטוניה, בריטניה, צרפת, ארצות הברית, שוודיה, הולנד ומדינות רבות אחרות. כתביו היו פרושים בעולם היהודי כולו, כולל בארץ ישראל, וחלק גדול מהתמונות שהופיעו בו צולמו במיוחד בעבורו. כך לדוגמה, כבר בשער הגיליון הראשון הופיעה תמונה של בני הקהילה היהודית בהודו. בגיליון אחר ראיין כתב העיתון את לא אחר מאשר המופתי הירושלמי חאג' אמין אלחוסייני.

s
על שער הגיליון הראשון של "אידישע בילדער" הופיעו יהודים מקהילת קוצ'ין בהודו

 

a
תמונה של כתב העיתון ליד המופתי של ירושלים חאג' אמין אלחוסייני

לצד סיקור הקהילות היהודיות והפוליטיקה העולמית, נהג השבועון לעסוק במיוחד בעולם הבידור ובכוכביו הגדולים. כותבי העיתון אהבו לחפש שורשים יהודיים (מוצדקים יותר או פחות) בקרבם של מנהיגי העולם ושחקנים מפורסמים. אפילו צ'רלי צ'פלין זכה לכפולת עמודים בתואנה שמוצאו יהודי.

c
קטע מהכתבה שעסקה בצ'רלי צ'פלין
w
"הידעתם שגם הבלונדה מיי ווסט היא בת ישראל?"

בעיתון הופיעו ריאיונות, כתבות על יהודים מפורסמים, רומנים בהמשכים, מדור ספורט קטן, בדיחות, חידות, תשבצים ואפילו מדור לילדים. מקום מרכזי ניתן גם לפעילות הציונית של אותה התקופה: כתבות נרחבות עסקו בקונגרסים הציוניים בשנות פעילותו של העיתון, וגם תמונות לא מעטות מהחיים בארץ ישראל הופיעו על גבי הגיליונות.

s
הקומיקס השבועי "דער שלימזל" מתוך מדור ההומור

 

ד
מתוך מדור הספורט
'
סיקור הפגנות נגד "הספר הלבן" של 1939 ברחבי ארץ ישראל
א
תמונות מן החיים בתל אביב
ז
חידה לדוגמה. מוזמנים לנחש מיהו המצולם בתמונה ולשלוח.

בשנת 1938 התחיל העיתון להתייחס יותר ויותר למאורעות הדרמטיים בעולם, שלהם הייתה השלכה ברורה על חיי היהודים. כך סוקרו סיפוח אוסטריה, "ליל הבדולח" ומסירותם של יהודי פולין לצבא המקומי. בגיליון הראשון של שנת 1939 נפתח מדור חדש שסקר את טיבם של יעדים אפשריים להגירה (בגיליון הזה זו הייתה גיאנה הבריטית). בהמשך השנה הופיע מדי שבוע גם מדור קבוע ללימוד אנגלית.

צ
סיקור ועידת מינכן. הכותרת: "הטרגדיה של צ'כוסלובקיה – טרגדיה יהודית"

העלעול בעיתון שסופו ידוע מצליח עדיין להעביר את הדרמה. ככל שהשבועות עוברים תופסים התותחים נתח נרחב יותר מדפי העיתון. בהתאם ללוח השנה היהודי, בוא הסתיו הביא איתו גם את ההכנות לחגים. בתמונת השער של גיליון ראש השנה, שיצא בדיוק בערב החג, שנת תרצ"ט, מתנוסס חייל שנושא חוט תיל לביצורים. הכיתוב בתחתית התמונה: "כך נכנס העולם אל השנה החדשה!". הגיליון עצמו עסק במנהגי ראש השנה לצד כתבות אקטואליות: כיצד חזה ספר הזוהר את המלחמה שפרצה, ותמונות של מנהיגי העולם עם הכיתוב "מלחמה ושלום בידיהם".

ד

 

א
את התמונות ממנהגי חודש אלול וראש השנה ליווה הכיתוב "ימים נוראים, פשוטם כמשמעם"

החרדה נמשכת אל גיליון יום הכיפורים עשרה ימים לאחר מכן. בפתיחה מופיע סיפור מעשה ליום הכיפורים, ובהמשך תמונות גדולות מן המלחמה המשתוללת בפולין. סיקור מיוחד ניתן לבתי כנסת פולניים שנמצאים בסכנה, ובעמוד אחר הודפסו תמונות מחיי הקהילות היהודיות באותה מדינה. עוד בגיליון: סקירת הדרכים האפשריות להגעה לארץ ישראל – אוניה, אוטובוס או מכונית?

 

א

'

 

קטע מכפולת העמודים שעסקה בחיי הקהילות היהודיות בפולין
ד
בתי כנסת "באש המלחמה"

 

דרכים חדשות לארץ ישראל

הגיליון האחרון שהודפס בערב סוכות, 27 בספטמבר 1939, מסמל יותר מכל את החרדה והתקווה שהתערבבו יחדיו ללא היכר בימים הנוראים ההם. עמוד השער מציג אישה עומלת על סכך לסוכה, חיוכה רחב ועיניה מאירות. אם מסתכלים על האותיות הקטנות, לומדים כי התמונה צולמה בנחלת יצחק, השכונה המזרח־תל־אביבית שגובלת בשכונת בורכוב (לימים גבעתיים). באותה תקופה נחלת יצחק (שהוקמה על ידי עולים מליטא) היתה חסרת שייכות מוניציפלית, ובגרמנית העיתון אף מכנה את השכונה "קיבוץ".

ג

 

מן העבר השני, בשער האחורי, עולם אחר – חיילים בקסדות ליד מכונות ירייה ותותחים, ובגדול מודפסת הכותרת: "אלו פניה של המלחמה". האווירה שונה לחלוטין בתמונה הקודרת הזו, שבה לא נראים כלל פניהם של המצולמים. ובתווך: פותחים בעדכונים מן החזית של השבוע האחרון (בתקופה שבה יצא הגיליון השלימו הגרמנים את כיבוש פולין); בעמוד הבא מתוארים סכנות גז החרדל, מזכרונותיו של חייל ששירת בצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן תמונות מרחבי העולם ובהן נראות הכנות למלחמה או כוננות הצבא הבריטי בארץ ישראל. כתבה אחרת עוסקת במלחמות יהודים מן העבר, כולל תקופת התנ"ך.

ג

 

אבל בכל זאת חג הסוכות מגיע, ובהמשך הגיליון מצורפות תמונות מהווי החג. כתבה מצולמת אחרת עוסקת בנשים בשירות המשטרה הבריטית בארץ ישראל. ממשיך להופיע רומן בהמשכים, שירים לחג, התשבצים וכמובן המדור לילדים.

ד

עוד תזכורת לאובדן הגדול שעוד יחוו הקהילות האלה מודגשת בכפולת עמודים שהוקדשה לחיים היהודים בווילנה, מבית הכנסת וארון הקודש, ועד ראשי הקהילה ובעלי תפקידים במכון יוו"א שנועד להסדיר את הכתיב והשימוש ביידיש.

ר
בכירי מכון יוו"א (YIVO) שפעל ליצור גרסה תקנית ליידיש

ה"אידישע בילדער" זכה לחסד שעיתונים יהודים אחרים לא זכו לו בפרוץ מלחמת העולם השניה – מערכת העיתון הספיקה להיפרד מקוראיה הנאמנים שליוו את העיתון במשך כשנתיים וחצי. באיגרת קצרה מוקפת מסגרת ששובצה בסוף הגיליון תיארו המו"לים ועורכי העיתון כיצד "להבות אש המלחמה כילו את הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה". שם, בפולין, היה קהל הקוראים הגדול ביותר של העיתון, ומשם הגיעו רוב הסיפורים שעליהם דיווח העיתון בחלוף השנים. שם פיתח העיתון רשת של כתבים וצלמים שעל החומרים שסיפקו התבסס השבועון. נוכח עובדות אלו, מודיעה המערכת שתיאלץ להפסיק את הוצאת כתב העת. אבל – הם מבטיחים – זוהי הפסקה זמנית בלבד. כשהתנאים ישתפרו, והשלום יבוא על העולם, גם ה"אידישע בילדער" יחזור, כדי "לשמור על האינטרסים היהודים ולעודד את האומץ והמודעות העצמית היהודית".

ג

 

"כל האמור, חברים יקרים, אינו שלום כי אם להתראות". כך נחתם הגיליון האחרון של השבועון המצויר אותו קראו יהודים רבים כל כך בקהילות רבות כל כך. השלום אומנם חזר לבסוף לעולם, אך הקהילות היהודיות ממזרח אירופה מעולם לא התאוששו מהאסון שירד עליהן. גם "האידישע בילדער" לא שב אל בתי הדפוס, אך גיליונותיו מאז עדיין כאן, מעמידים מצבה לזכרה של תרבות משגשגת וחיי היום-יום שלה.

 

מסמכים, תמונות וסיפורים מהשואה

 

כתבות נוספות

מכתבים שנכתבו בשתן ובדיו סתרים וחשפו את הסודות שהנאצים אסרו לגלות

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

צילומים נדירים מפולין: העדות היחידה לבית הכנסת המפואר מעץ שעלה באש