משפטו של הגירוש

גירוש קסטיליה וארגון בעיני היסטוריונים ספרדים-איבריים בין המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה

הנה הוא רבותי, קחו ומכרו אותו", האינקוויזיטור הראשי תומס דה טורקמדה מתפרץ לחדר המלך והמלכה ובידו צלב עם דמותו של ישו כאשר הוא שומע כי הם שוקלים לבטל את צו הגירוש לאחר שהיהודים הציעו להם כסף בתמורה (תמונה המבוססת על סיפור ספרדי-נוצרי אפוקריפי) מתוך: Llorente, Juan Antonio, Historia critica de la Inquisición de España, Madrid 1981, I, p. 204

בתאריך 31 במרץ 1492, החליטו מלכי קסטליה וארגון, איסבל ופרננדו, לחתום על צו המורה לגרש את כל היהודים תושבי ממלכותיהם שיסרבו להיטבל לנצרות תוך ארבעה חודשים. גירוש זה ידוע היום בשם "גירוש ספרד", אפשר בטעות, משום שמלכות נווארה הקטנה, שהיום היא חלק ממדינת ספרד המודרנית, אך היתה מדינה עצמאית בשנת 1492, גירשה את תושביה היהודים רק בשנת 1498.

בניגוד לצווי גירוש אחרים של יהודים מאירופה, התייחדו המלכים הקתוליים בכך שציינו במפורש את הסיבה לגירוש. הצורך בגירוש נבע לדעתם מבעיית "הנוצרים הרעים" אשר מתייהדים בהשפעת היהודים אשר מעודדים אותם לכך ואף משתפים אותם בטקסיהם הדתיים. המלכים הקתוליים העידו כי ניסו לעצור את ההתייהדות באמצעות הפרדת מגורי היהודים מהנוצרים, הקמת האינקוויזיציה כדי לשפוט את הנוצרים שהתייהדו וגירוש היהודים מחבל אנדלוסיה שם היתה בעיית "הנוצרים הרעים" חריפה במיוחד. אולם מאמציהם היו ללא הועיל והיהודים לא חדלו ממעשיהם. על כן לא נותרה ברירה אחרת אלא לגרש את היהודים למען טובת הדת הנוצרית ,אף שייתכן שחלק מהיהודים חפים מפשע ואינם מסייעים להתיהדות, שכן: "כי כאשר איזה פשע שהוא נעשה על ידי מישהו באיזה חבורה או באיזה ציבור יש טעם שאותה חבורה או אותו ציבור יפוזרו או יימחקו וייתיסרו הפחותים בעד החשובים, המעטים בעד הרבים, ואלה המשחיתים את החיים הטובים וההגונים בערים ובכפרים על ידי הדבקה שיכולה להזיק לאחרים [ראוי] שיגורשו מן היישובים ואפילו בעבור מקרים פחותי ערך, שיש בהם לגרום נזק למדינה, קל וחומר בעד הפשע הגדול שבפשעים והמסוכן והמידבק ביותר" [על פי תרגומו של חיים ביינארט].

3. כנסיית סנטה מריה לה בלנקה, ששימשה בעבר כאחד מבתי הכנסת של טולדו, כמחסן לחומרי בנייה (איור מאמצע המאה התשע-עשרה מתוך אוסף באואר שבספריה הלאומית)

ראוי לציין כי בצו מוזכרים "יהודים" ו"נוצרים רעים" בלבד ולא מוזכרים כלל ה"קונברסוס" או האנוסים. אנשים אלו חי כידוע כקבוצה נפרדת בין היהודים לנוצרים הוותיקים בקסטיליה ובארגון של סוף המאה החמש-עשרה. יתכן שההיעדר נבע מתקוותם של המלכים הקתולים כי הקונברסוס והנוצרים הוותיקים יתאחדו לקבוצה אחת לאחר שיגורשו היהודים. תקווה זו כידוע לא התקיימה. במשך אותם ארבעה חודשים יכלו היהודים למכור את מטלטליהם ולקחת עמם את רכושם כל עוד לא מדובר בכסף ובזהב או ברכוש אחר האסור בהוצאה על פי חוקי הממלכות.

בהיסטוריוגרפיה הספרדית של המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה התקבלו בדרך כלל הסברי המלכים הקתולים. אמנם היו השגות מסוימות על גירוש היהודים בעיקר בשל הנזק הכלכלי והיישובי שנגרם לספרד, אך הן נדחו בשל התועלת לדת ולאמונה שצריכה להיות חשובה יותר למלכים נוצרים מאשר אינטרסים חומריים. כך למשל כתב הפילוסוף הספרדי בלטסר גרסיאן בחיבורו פוליטיקה, שנכתב בראשית המאה השבע-עשרה: "פרננדו התפרסם בזכות ייסוד הטריבונל הקדוש של האינקוויזציה יותר משבזכות ייסוד מלכותו וזכה ל[]תהילה] משום שגירש את היהודים מספרד ופחות משום שהפך אותה לגבירת ממלכות רבות". בשנת 1761 שיבח מחבר ספרדי אחר אנריקה פלורס את המלכה איסבל על להטה הדתי שהביאה אותה לעודד את הפצת הדת בקרב המוסלמים ולערוך רפורמה במסדרי הנזורה. אולם מעשים אלו לא "כיבו את הלהט שבער בקרבה לטוהר של אמונתנו הקדושה", על כן החליטה המלכה לגרש גם את היהודים בשל העוצמה הגדולה שהשיגו בממלכה שנבעה מניהול הרנטות המלכותיות. איסבל השיגה את תמיכת פרננדו בגירוש היהודים ובכך הם נתנו לנתיניהם "להבין כי הם דוחים את האינטרסים הארציים למען כבוד האל, ולא ירשו לאויבי האל, אשר מטרתם היא רק תועלת עצמם לשבת בממלכותיהם". אולם בסופו של דבר לא נגרם נזק כלכלי גדול לממלכותיהם. אמנם המלכים הקתולים איבדו נתינים וממון ובשל כך "נמצאו פוליטיקאים שלא אישרו את ההחלטה לגרש את היהודים", אך ההשגחה העליונה "פיצתה" אותם על כך, בהוסיפה להם נתינים רבים תחת "אלו שאינם שייכים למושיע", זאת הודות לכיבושה של ממלכת גרנדה המוסלמית ולהתנצרות תושביה ולגילוי וכיבוש העולם החדש. אם כך לדעת פלורס גילויה וכיבושה של אמריקה הן מעין "פיצוי שמימי" על גירוש היהודים. ניתן להבין את ההיסטוריונים של המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה שראו מעין חסד דתי בעלייתה של ספרד למעמד של מעצמה עולמית, כי האם אפשר להבין הצלחה אימפריאלית ללא חסד שמימי?

אף אבי ההשכלה הספרדית הנזיר הבנידקטיני חרונימו בניטו פאיחו טען כי המלכים הקתוליים גרשו את היהודים רק בשל להט דתי ולא בשל אינטרסים כלכליים. כדי להוכיח זאת הוא השווה בין גירוש קסטיליה וארגון ב1492 לגירוש היהודים מצרפת בשנת 1306. לדעתו גירוש צרפת בניגוד לגירוש קסיטיליה וארגון כן נעשה מתאוות בצע ולא מקנאות דתית. את ההשוואה עשה פאיחו במכתב תשובה ליהודי מקהילת באיונה שהקשה עליו בשאלת יחסה הקשה של ספרד ליהודים, כדבריו: יחשוב אדוני כי אני מביא את הגירוש מספרד כמקרה דומה לזה הצרפתי, אולם טעות בידו. הגירוש מצרפת היה ברברי, אכזרי וטיראני. לא היה כך בספרד; ואני אוכיח זאת רק בעזרת מחברים צרפתיים … "חפץ המלך פיליפ לגרש את היהודים ממלכתו, והוא ציווה לתפוס את כולם ביום אחד שזה היה ה-22 ביולי 1306 והצו ניתן בכזאת פתאומיות שהיהודים כנראה לא קיבלו אף סימן מוקדם [למה שעומד להתרחש]. כל רכושם הוחרם, כאשר השאירו לכל אחד ואחד רק את הכסף הדרוש על מנת לצאת מהממלכה והם הוענשו בעונש מוות אם יעזו לחזור. מעט יהודים קיבלו את הטבילה אחרים מתו בדרך, מרעב או מקשיים אחרים". ישווה אדוני מקרה זה למקרה זה. במקרה הראשון (הצרפתי) היתה סיבת הגירוש תאוות בצע של המלך בצוותא עם חוסר הומאניות משוועת. במקרה השני (הספרדי) המוטיב היחיד היה האהבה לטוהר האמונה מעל לכל אינטרס אחר. מלך צרפת הרוויח הרבה מזה שגירש את היהודים כי שדד אותם לפני כן, המלך הקתולי איבד הרבה בשל כך משום שאיבד את האוצרות הגדולים שנתן ליהודים להוציא ממלכתו". ואכן לעומת התנהגותו של מלך צרפת שנתן את הצו בפתאומיות ללא התרעה והחרים מיד את רכושם של היהודים, ניתן לראות את איסבל ופרננדו אשר נתנו ליהודים ארבעה חודשים לצאת ממלכתם כמו גם אפשרות למכור את רכושם כהומניים ממש.

2. תמונת חרונימו בניטו פאיחו מתוך:
Feijoo, Benito Jeronimo, Teatro crítico universal, ó, Discursos varios en todo género de materias, para desengaño de errores comunes, Madrid 1765, I, p. [4]

מאחר והגירוש לא היה מעשה שראוי להתבייש בו, אין להתפלא כי חלק מההיסטוריונים הספרדיים בני המאות השש עשרה עד השמונה עשרה רשמו מספרים גבוהים ומנופחים של מגורשים. מספרים אלו העידו על שבחם של המלכים הקתוליים שלא נרתעו משום קורבן כלכלי למען האמונה הקתולית. כך למשל ההיסטוריון הספרדי הבולט ביותר בסוף המאה השש-עשרה חואן דה מריאנה הזכיר 170,000 משפחות של מגורשים או 800,000 איש. הכלכלן הספרדי בן ראשית המאה השבע-עשרה פדרו פרננדס דה נוורטה הזכיר מספר של שני מיליון מגורשים. הערכות אלו גבוהות בהרבה מהערכותיהם של המחברים היהודיים, שכן אברבנאל הזכיר רק שלוש מאות אלף מגורשים וגדליה אבן יחיא שש מאות אלף. ההיסטוריונים בני זמנינו צנועים יותר והערכותיהם נעות בין שלושים למאתיים אלף מגורשים.

אולם האם תפיסה זו של הגירוש המשיכה להיות דומינאנטית גם במאה התשע-עשרה? ברשימה הבאה אענה על שאלה זו.

נד־נד: בואו להתנדנד בנדנדה של חיים נחמן ביאליק

לא רוצים לנדנד לכם, אבל בואו לגלות לחנים שלא הכרתם לשיר הנדנדה המפורסם, וגם כמה הצעות שנדחו (תודה לאל) למילה בשפה העברית למשחק הילדים הידוע

הילדה עמליה קליין והילד נדב רזניק על נדנדה, קיבוץ שפיים, אמצע שנות ה־40. התמונה מתוך רשומה הנכללת בפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן־צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

נַד, נֵד, נַד, נֵד
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה?
מַה לְמָטָּה? –
רַק אֲנִי,
אֲנִי וָאָתָּה;
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים
בַּמֹּאזְנָיִם
בֵּין הָאָרֶץ
לַשָּׁמַיִם.

("נדנדה", חיים נחמן ביאליק)

כך נולדה המילה "נדנדה"

קשה להאמין, אבל למתקן השעשועים האהוב "נַדְנֵדָה" כמעט שקראו בעברית "מִכְרָעָה", לפחות לפי הצעתו של מחדש השפה העברית אליעזר בן־יהודה. "מכרעה" נפסלה בעיקר בשל הדמיון הלא קטן למילה הלא ממש נאה "מחראה". ואם דוד ילין לא היה מתערב בדקה האחרונה, ייתכן שהיינו נשארים עם השם "מרגוחה", שהתמודד גם הוא על התואר העברי הנחשק למשחק הילדים הפופולרי. לא מאמינים? הנה, באותיות רש"י, מנמק ביוני 1895 עורך עיתון "הצבי", אליעזר בן־יהודה, את הצעותיו לשם:

"הצבי", 14 ביוני, 1895. מי רוצה לשחק במכרעה/מרגוחה?

 

שבועיים חלפו, ואז גילה בן־יהודה כי מחדש מילים ידוע אחר, איש החינוך דוד ילין, זיהה בהקשר הזה את הפועל "נדנד" במדרש "בראשית רבה" פרק נג:

לֹא נִדְנְדָה עֲרִיסָה תְּחִלָּה אֶלָּא בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ…

וכך נולדה המילה "נדנדה", ובא לציון גואל.

"הצבי", 28 ביוני, 1895. אליעזר בן־יהודה משתכנע, וכך נולדה המילה "נדנדה"

 

השיר מתחיל להתנדנד

השיר "נדנדה", שכתב חיים נחמן ביאליק, פורסם בפעם הראשונה בשנת 1906 במקראה "שפת ילדים" שערכו ח"פ ברגמן וש"ח ברכוז. המקראה יצאה לאור באודסה בהוצאת מוריה, שייסד ביאליק כמה שנים קודם לכן.

השיר הופיע בסופו של סיפורון קצר שזכה לשם "הנדנדת" ותיאר חבורת ילדים המקימים לעצמם נדנדה מקרש וחבית. ביאליק עצמו כלל לא חתום על השיר:

הגרסה השנייה והמלאה של השיר הופיעה בספר השירים והסיפורים של ביאליק, "שירים ופזמונות לילדים". הספר, שאייר נחום גוטמן, יצא לאור בשנת 1933:

 

הלחנים הידועים יותר וידועים פחות

המלחין דניאל סמבורסקי אומנם נולד רק ב־1909, שלוש שנים אחרי שהשיר פורסם לראשונה, אבל את הלחן שלו ל"נדנדה" כולנו מכירים. הלחן חובר בשנת 1935 עם עוד חמישה שירים של ביאליק עבור המחזה "תמונות ביאליק", שהעלה תיאטרון הילדים של איגוד הגננות.

והנה השיר בלחן המוכר של סמבורסקי בביצוע הזמרת אהובה צדוק משנת 1956:

אבל הלחן של סמבורסקי לא היה היחידי שנכתב עבור השיר. מלחינים בעלי שם נוספים חיברו מנגינות לשיר המתוק, לפני סמבורסקי ואחריו.

כאן תוכלו לשמוע ביצוע נדיר של השיר במנגינה שכתב המלחין מרדכי סתר ובביצוע של רות מילר, איתן לוסטיג והמקהלה הקאמרית של תל אביב משנת 1952:

ופה תוכלו להקשיב ללחן של נחום נרדי, המלווה בפסנתר את שירתה של בתו הזמרת נעמה בשנת 1960:

 

כמה מילים על המילים

תילי תילים של מילים נכתבו על המשמעות הדתית – או דווקא החילונית – של השיר "נדנדה". סקרנים? בסוף הכתבה תוכלו למצוא קישורים לכמה דעות ופרשנויות שנכתבו על השיר.

נסתפק בלומר כי רבים טוענים שהשיר מתכתב עם המדרש המופיע ב"בראשית רבה" א, י:

רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּב', אֶלָּא מַה ב' זֶה סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו, כָּךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לוֹמַר, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּפָנִים, מַה לְּאָחוֹר, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּלְהַבָּא.

את הפרשנויות המיסטיות והפילוסופיות לשיר נשאיר לכם.

 

לקריאה נוספת

"נדנדה" באתר זמרשת

שמעונה פוגל, "נדנדה" מאת חיים נחמן ביאליק – שיר משחק לילדים ושיר הגות למבוגרים

שמואל אבנרי, הארץ. איך נהפך "נַד־נֵד" של ביאליק לפִזמון מלחמה בהדָתָה

אילון גלעד, הארץ. הדרך שבה נוצרה "נדנדה" היתה הכל חוץ ממשחק ילדים

אתר רשת 13. איך ביאליק נלחם בהדתה ובשמרנות באמצעות שיר הילדים האהוב "נד נד"?

 

 

 

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: המשחק שהפך ללהיט

כשלוין קיפניס ביים את חג הפורים עבור גננות ישראל

"משחק פורים" מאת לוין קיפניס, מצויר בידי נחום גוטמן

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל!
מִצְנֶפֶת לִי וּגְדִיל!
אַל יָקוּם אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ,
מִשְׂחַק פּוּרִים מַתְחִיל!

לה לה לה…

הַלֵּצָן:
פַּנּוּ דֶּרֶךְ, הַטּוּ לַצָּד –
הַמֶּלֶךְ בָּא עִם שַׁרְבִיט בַּיָּד!

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ,
אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!
שַׁרְבִיט זָהָב לִי בַּיָּד
וְכֶתֶר עַל הָרֹאשׁ!

לְכֻלָּנוּ, לְכֻלָּנוּ
כֶּתֶר עַל הָרֹאשׁ!
כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!

הַלֵּצָן:
הָרִימוּ זֵר, הָנִיפוּ זֵר –
הִנֵּה בָּאָה מַלְכָּה אֶסְתֵּר!

מַלְכָּה אֶסְתֵּר אֲנִי,
וְזֵר זָהָב יֵשׁ לִי!
יוֹדְעִים אַתֶּם מִי דּוֹדִי?
מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי!

לְכֻלָּנוּ, לְכֻלָּנוּ
עַל רֹאשֵׁנוּ זֵר!
כָּל אַחַת מֵאִתָּנוּ
הִיא מַלְכָּה אֶסְתֵּר!

הַלֵּצָן:
יַעֲמֹד, יַעֲמֹד, יַעֲמֹד –
רַבִּי מָרְדְּכַי הַדּוֹד!

אֲנִי הוּא מָרְדְּכַי,
תְּכֵלֶת בְּגָדַי,
אָזְנֵי-הָמָן וְרַעֲשָׁנִים
הֵבֵאתִי לִילָדַי!

הַלֵּצָן:
פַּנּוּ דֶּרֶךְ מִכָּאן וּמִכָּאן –
יָבוֹא הָמָן! יָבוֹא הָמָן!

וְגַם אֲנִי אָשִׁיר!
הֵבֵאתִי סוּס אַבִּיר.
אֶת מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי
אַרְכִּיב בִּרְחוֹב הָעִיר!

כל הילדים:
כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ!

("משחק פורים", מילים: לוין קיפניס, לחן: נחום נרדי)

 

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!, מתוך "משחק פורים"

 

אנחנו זוכרים אותו בתור "אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!", אבל הוא הרבה יותר מזה. השיר האהוב והמוכר משחק פורים הוא שביים מחדש את חג הפורים ברוח ציונית ולאומית. ולמרות החידוש שבו, שימר השיר הרבה מהמורשת של הצגות הפורים, הן ה"פורים שפיל" המסורתי. זהו סיפורו של משחק פורים, השיר שהפך לספר שכתב לוין קיפניס ואייר נחום גוטמן. הספר פורסם לראשונה בשנת 1933. השיר "משחק פורים", לעומת זאת, הופיע כבר בגיליון הראשון של העיתון שערך לוין קיפניס, גליונות לגננות בהוצאת מרכז התאחדות הגננות בארץ-ישראל. שנת הפרסום – תרפ"ט/ 1929. הוא פורסם כבר עם הלחן של נחום נרדי.

 

עד שהופיע הסופר והמשורר לילדים לוין קיפניס בעולם היצירה העברי, מעטים היו השירים והסיפורים שהוקדשו לחגי ישראל. ודאי חוברו פיוטים ושירים ברוח הדת ובית הכנסת, אך מעט מאוד יצירה נכתבה ברוח הלאומיות היהודית המתחדשת. לכן החליט קיפניס להקדיש את עצמו לכתיבת חומרים שחסרו. כיוון שהתמחה בכתיבה ועריכה של תכנים בעברית לילדי גן ועבד בצמידות לגננות, הגה מראש את ההקשר המדויק שבו יושרו השירים. ובמילים אחרות, קיפניס ביים את שיריו ולא רק כתב אותם.

כבר בשנת 1928 הקים קיפניס תיאטרון לילדים. אך השם "תיאטרון" מעט מתעתע. לא מדובר בבניין רחב ממדים שבו במה ומושבים לקהל, אלא בתיאטרון נודד שעבר מגן לגן ומבית ספר לבית ספר. במשך 25 שנה ניהל קיפניס את תיאטרון הילדים שלו, ולמען האמת עשה הרבה מעבר לניהול. הוא שימש הבמאי, המחזאי, הפזמונאי, המלהק ואפילו התפאורן של התיאטרון. את השחקנים והשחקניות בחר בעצמו ועבד איתם על ההצגה: החל בשירים שחיבר בעצמו, דרך הטקסט שכתב למחזה ושקישר בין השירים לכדי יצירה אחת וכלה בהעמדה הנכונה של השחקנים על הבמה. ההעמדה – אנו לומדים מכלתו ציונה קיפניס – הייתה חשובה לו במיוחד. "לקיפניס היה חוש מיוחד להמחיש לילד את הסובב אותו", סיפרה לנו ציונה.

פתיחת "משחק פורים"

 

את הרגישות הזאת, "החוש המיוחד", הביא איתו קיפניס גם לפרויקט המשותף שהצגנו בתחילת הכתבה, אחד מני רבים שיצר יחד עם המאייר נחום גוטמן. את דרכו האיורית החל גוטמן כשנתן פרשנות ארצישראלית לשיריו הגלותיים של חיים נחמן ביאליק, ואל חידוש ורענון חג הפורים כבר הגיע מוכן. ספרם המשותף של קיפניס וגוטמן נקרא משחק פורים על משקל ה"פורים שפיל" – הצגות הפורים שנהגו להעלות כל קהילה ועיירה בגולה. אמרנו חידוש, ולכך בדיוק התכוונו. לא מדובר בזניחת העבר אלא ברענון ומתיחת פנים. ובהתאם לאותה גישה, גם הלחן נבחר בהשראת המסורת היהודית. המלחין נחום נרדי, שאף הוא שיתף פעולה תכופות עם קיפניס, יצר את הלחן על בסיס ניגון של חסידי קרלין־סטולין לפיוט "שושנת יעקב".

הדגש במשחק פורים – בשיר כמו גם בספר – עובר מדמות לדמות, שאותן מגלמים ילדי הגן ומתחפשים בהתאם. להמחשת התחפושות נעזר קיפניס באיוריו הנפלאים של גוטמן.

שניים מהאיורים הנפלאים של גוטמן בספר

 

אומנם על כריכת הספר משחק פורים כתובים שמותיהם של קיפניס וגוטמן, אך מדובר גם בעסק משפחתי של ממש. שי, בעלה המנוח של ציונה ובנו הבכור של קיפניס, היה השליח שתיווך בין היוצרים. הדברים התנהלו ככה: גוטמן היה מצייר, קיפניס היה מעיר, ושי הקטן היה חוזר עם ההערות אל גוטמן. זאת בעוד ניצה, אחותו של שי, הייתה משחקת בתיאטרון הילדים דמות אחרת בכל פעם. הספר מוקדש לבתו נטע, מנישואיו השניים. אגב, כך גילו ילדיו של קיפניס את האהדה הגדולה בארץ ליצירתו של אביהם. כשהיה שי בן 5 השמיע לו אביו את "משחק פורים", השיר החדש שחיבר לפורים, ולמוחרת כבר שמע אותו שי בתהלוכה הגדולה של פורים בתל אביב.

לוין קיפניס ובנו הבכור שי בתחילת שנות ה־30

 

במובן הזה קיפניס הוא עוד דוגמה לטוטליות של מחדשי התרבות העברית בארץ. כך למשל צירף אברהם אבן־שושן למילונו הגדול רשימות של שמות עבריים לילדים. וחיים נחמן ביאליק לא רק חיבר שירה לילדים ולמבוגרים, אלא אף ערך ושימר סיפורי עם, הנגיש את הספרות התלמודית ופיקד על שלל יוזמות חינוכיות ביישוב. קיפניס משתייך לקבוצה מובחרת ומיוחדת זאת: הוא לא הסתפק בכתיבה ובימוי של אירועי פורים, אלא דאג לכל היבטי הטקס של החג המחודש, כולל התחפושות שילבשו הילדים בבואם אל הגן, השירים שישירו ואפילו המיקום המדויק שבו יעמדו כשישירו את השירים.

כבר עשרות שנים שהמילים הנצחיות של לוין קיפניס, עם הלחן של נחום נרדי, הן חלק בלתי נפרד מחג פורים. מאז יצא הספר לראשונה בשנת 1933, אימצו ילדי ישראל באהבה את השיר, שנכתב במקור כמחזה ילדים לפורים. עם השנים אזלו עותקי הספר המקורי ולא ניתן עוד להשיגם. בשנת 2017 הוציאה מחדש הוצאת ידיעות ספרים את הספר משחק פורים בליווי איוריו המקוריים של נחום גוטמן.

המשתתפים בהצגה של לוין קיפניס

היומן של נאג'י עלי: מלחמת יום כיפור מעיניו של חייל מצרי

בסך הכול חמישה ימים תיעד סמל רפואי נאג'י עלי את אחת מהקשות שבמלחמות ישראל. תיעוד מצמרר של יחס אכזרי לאויב הישראלי. סיפורו של יומן שהתגלה לאחרונה

המחברת שסחב איתו החייל המצרי בימי מלחמת יום כיפור שימשה למטרה אחרת מזאת שייעדו לה מפקדיו. במקור ניתנה המחברת לחיילים כדי לתעד בה את תוצאות בדיקת הטילים הבליסטיים שהעבירה ברית המועצות למצרים כהכנה לעימות הצבאי הבא עם ישראל. היו אלה טילי "סאגר", הנקראים גם 9M14 וברוסית "מליוטקה". ובאמת, עמוד אחד במחברת הוקדש למטרה המקורית, וממנו אנחנו לומדים שהטיל שהתבקש החייל לבדוק נמצא תקין. אך עם פרוץ הקרבות בשישה באוקטובר 1973 הוסבה המחברת ליומן אישי, ועל כריכתו חרט החייל את המילה "זיכרונות".

שמו המלא של החייל המתעד אינו ידוע מכיוון שביומן נזכר רק שמו הפרטי, "נאג'י עלי". מלבד זאת הכותב מספק מעט מאוד פרטים על עצמו, ורק מציין שהוא "סמל בריאות" של הדיוויזיה השביעית בארמייה השלישית. כלומר במושגים שלנו ייתכן ששירת בתפקיד חובש.

"למען זיכרון נצחי מחזית הלחימה בסואץ. סמל בריאות נאג'י עלי יחידה 741"

בתולדות הסכסוך הצבאי בין ישראל למצרים ידועה העיר שלופה כנקודת התנגשות תכופה ועתירת דם כבר ממלחמת סיני בסוף שנת 1956. שלופה שוכנת בגדה המערבית של תעלת סואץ, מצפון לעיר סואץ ומדרום לעיר איסמעיליה.

ביומה הראשון של מלחמת יום כיפור חוצה נאג'י עלי את תעלת סואץ אל חצי האי סיני דרך שלופה. זהו יום שבת, צוהרי יום הכיפורים 1973. התיעוד מיום גורלי זה הוא הקשה ביותר לקריאה, ובו נאג'י עלי מתאר את המפגש הראשון שלו עם חיילי צה"ל ואת העברת הציוד ממחנה שלופה לגדה המזרחית של התעלה. ככל הנראה האירועים התרחשו במוצב "ליטוף".

מתקפת הפתע מצליחה ובידי הצבא המצרי נופלים לא רק המוצבים הקדמיים, אלא גם שבויים ישראלים. הדיווח הקר והיבש על היחס האכזרי כלפיהם מזעזע לקריאה:

בשישה באוקטובר 73' ביום שהיה שבת בשעה 2 בצוהריים מחנה צבאי שלופה:

טסנו במטוסים מצריים מעל סיני ואחרי שהרסנו והחרבנו את הנקודות החזקות, נסענו ברכבים אמפיביים, התמקמנו על נקודות בחוף והתחלנו לחצות עם המכונות שלנו. החצייה הייתה שקטה וללא בעיות מיוחדות. לאחר זמן מה הותקפה נקודה אזרחית לידנו. דגל האויב הורד. תפסנו חייל ישראלי והוא נכנע והרים את ידיו. לא ירינו בו כי זה היה חסר תועלת. במקום זה הכינו אותו במגפיים שלנו עד שהוא מת. אז העברנו את כל הציוד כמו תחמושת, טנקים, אוכל ושתייה אל כוחותינו שכבר חצו.

זהו הרגע המצמרר ביותר המתואר ביומן הקצר הזה, והוא מופיע כבר בפתיחתו. מהתיעוד עולה שבשלב זה לא ניסו להעביר את השבויים למעצר אלא התכוונו להיפטר מהם במהרה וללא אובדן תחמושת.

משעה שהתמקמו הכוחות התוקפים בשטח, מונה מחבר היומן את האספקה שמועברת אליהם: אוכל, תחמושת ותותחים. בפצועים המצרים מטפל קולגה בשם חסן.

התיעוד המצמרר של היום הראשון למלחמה

 

אומנם נאג'י עלי הגדיר את יומנו כ"זיכרונות", אולי אף זיכרונות אישיים, אך הטון שהוא נוקט מיומה השני של המלחמה הוא טון תעמולתי. אפשר לקרוא את מילותיו ולדמיין שאנחנו מקשיבים לשידור של רדיו קהיר מהמלחמה:

הלחימה נמשכת ליום השני.

הכוחות נעים ללא הפסקה עם ניצחונות מדהימים, מפילים חלק ממטוסי האויב והטנקים.

חוץ מנקודה שהגיבה בחוזקה ואגרסיביות וגרמה למספר מצומצם של אבדות ופצועים אבל טיפלנו בהם במהירות.

המוצב תקף בעוצמה ולמרות ניסיונות כוחותינו להשתיקו בכל זאת המשיך לתקוף אך לא הצליח להדוף את ההתקפות שלנו. באותו יום הצלחנו להוריד את דגל האויב והרמנו את דגלנו המצרי על אדמת סיני בגדה המזרחית של התעלה. ושבחו את האל. הללו.

 

תיעוד היום השלישי למלחמה ממחיש שוב את עוצמת השנאה של הלוחמים המצרים לאויב הישראלי. הפעם חיילי צה"ל שנשבו נחלצים בעור שיניהם:

8/10/1973 – יום שני

הצלחנו לעבור את התעלה שוב, העברנו חלק מהציוד והתחמושת.

בעזרת האל הצלחנו להשתיק את הנקודה 149 לנצח (הנקודה החזקה – כך במקור. ככל הנראה מתייחס למוצב מיום קודם).

כך כל האזור נרגע פחות או יותר חוץ מההפגזות האוויריות.

כשהשתקנו אותה (נקודה 149 ככל הנראה) כבשו כוחותינו את אזור הנקודה.

נתנו לנו אות לעבור אל החוף ולהביא שלושה שבויים של האויב. הכינו אותם בכוח, באגרסיביות. החיילים הקיפו אותם ורצו לשתות מדמם. אבל המנהיגים (הקצינים ככל הנראה) מנעו זאת כדי לתשאל אותם ולקבל מידע.

בסוף היומן חתום קצין בדרגת רב־סרן (לא נאג'י עלי) לצד תוצאות בדיקת הטיל הרוסי

 

הימים הרביעי והחמישי של המלחמה מתועדים ביומן החייל המצרי ללא אזכור של דרמות מיוחדות. מרגע שהוכנעה "הנקודה החזקה", מתרכזת היחידה של נאג'י עלי בהכנת הציוד והאספקה לקראת המשך הלחימה וההתקדמות אל פנים חצי האי סיני. הציוד כולל גם בקבוק קוקה קולה שנאסף מהמוצב הישראלי הכבוש:

9/10/1973 – יום שלישי (היום הרביעי למלחמה)

בבוקר בשעה 6:00 אכלנו את ארוחת הבוקר (ייתכן שכתוב כאן: "מעל ארבעה מטוסים ישראלים" – ככל הנראה הכוונה למטוסים שהתרסקו, ח"מ) ואז עברתי לגדה המזרחית. הלכתי לנקודה החזקה והבאתי משם מזלג, בקבוק קוקה קולה ושני פריטים נוספים (לא ברור למה הכוונה, ח"מ). והיום תם בשלום.

היומן מסתיים בתיעוד יומה החמישי של המלחמה. זהו יום רביעי, עשרה באוקטובר 1973. נאג'י עלי מציין שביום זה התקלח לראשונה אחרי עשרה ימים. הוא מסיים כך את יומנו:

העמסתי תחמושת ונשק אחרי הצוהריים. חזרתי ונדהמתי לגלות עוד חמש מכוניות עמוסות תחמושות. העברתי אותן בשלום. תם היום.

תיעוד היום החמישי, המסיים את היומן

 

מפאת קוצרו של היומן יכולנו לעקוב בכתבה זאת אחרי כל מהלך התיעוד עד סופו הפתאומי ביום החמישי למלחמה. מה הסיום הבלתי צפוי אומר לגבי גורלו של נאג'י עלי, מחבר היומן? האם איבד את היומן במהלך הקרבות או שמא נהרג? איננו יודעים.