בימים הקרובים  בבתים רבים יכינו תפוחים, דבש ויתר סימני החג ויורידו את האבק ממחזורי התפילה לימים הנוראים, שהצטבר מאז שנה שעברה.

לפני מאה שנה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, התכוננו יהודים רבים, חיילים בצבאות שונים לראש השנה ויום כיפור. חלק מהרבנים הצבאיים ארגנו מקומות תפילה ושלחו הודעות על כך ליחידות השונות בתקווה שבני דתם יקבלו אישור ממפקדיהם להגיע. ככל שהיה ניתן, נאסף אוכל לסעודות החג ונמצאו חדרי אוכל שיכלו להכיל את החיילים הרבים.

הרבנים דאגו גם לצרכיהם הרוחניים של החיילים. שופרות, טליתות ומחזורי תפילה ודרשות המתאימות לאווירה ולזמן. בין אוספי הספרייה הלאומית יש מספר פריטים מתקופה זו.

הרבנות הצבאית לא הדפיסה מחזורים באופן מסודר אך מחזורים אלו כללו את תמצית תפילות החגים והימים הנוראים, בתוך סידורי התפילה. בבריטניה הייתה רבנות צבאית מרוכזת ומאורגנת שנהנתה משירותי בתי הדפוס הרשמיים. בגרמניה, לעומת זאת, הרבנים נאלצו בדרך כלל לפעול בכוחות עצמם ומתוך תקציב (או תרומות) שקיבלו. כך אנו רואים מהדורות שונות של סידורים גרמניים ורק מהדורה סטנדרטית אחת בבריטניה.

הסידורים שהודפסו בכל הצבאות קצרים מאד בהשוואה לסידורים שאנו מכירים כיום והם כוללים רק את עיקרי התפילות של כל השנה. לימים הנוראים הם מקדישים מספר עמודים בודדים.

סדר תקיעת שופר מתוך סידור : Prayer book for Jewish sailors and soldiers, London 1914-1918

תפילת ונתנה תוקף מתוך סידור    Gebetbuch für israelitische Soldaten im Kriege, Vienna 1914

סידור קצר נוסף שהודפס לקראת ראש השנה תרע"ו, יצא לאור על ידי הקהילה היהודית בהמבורג "עבור חיילינו היהודים". הסידור פותח בתפילה מיוחדת שכתב רב הקהילה להצלחה בקרב ומברך את הלוחמים ש"מכל צרות שנה העברה תנצלו בבאה… ננצח אויבינו לתפארת מלכנו". בסידור זה אין תפילות לימים הנוראים, אך מכיוון שיצא עם פתיחת השנה החדשה – צורף לו לוח שנה לשנת תרע"ו.

Gebete während der Kriegszeit : für unsere jüdischen Soldaten, Hamburg 1915

היו יהודים שנאלצו לעבור את החגים במחנות שבויים. עדות מוזרה על כך מופיעה דווקא בתוך מחזור תפילה בכתב יד שתצלומים ממנו נמצאים בספרייה.

בשלושה מחזורי מנהג אפ"ם (אסטי, פוסאנו, מונקאלוו – במחוז פיימונטה שבצפון איטליה) לימים נוראים משנת 1673, 1704 ו-1729, נמצאו טקסטים שאותם כתבו שבויים יהודיים בשנת 1916. הכותבים מספרים כי הם שבויי מלחמה מגליציה ובוקובינה שנשלחו למחנה בפאסנו שבאיטליה. בתוך הטקסטים, מציינים השבויים רשימה ארוכה של בעלי התפילה בימים הנוראים ומקום מוצאם.

שאלות רבות עולות מפריטים אלו, שאלות עליהן אין לנו תשובה: מי היו אותם שבויי מלחמה יהודים? חיילים בצבא האוסטרו-הונגרי או אזרחים פשוטים? מאיפה קיבלו מחזורים יקרים בכתב יד? האם לא הצליחו למצוא ספרים מודפסים? כיצד עלה בדעתם לכתוב (ולהזיק) בתוך אותם כתבי יד שלא היו שייכים להם? מה פשר הזכרת האירוע ורשימת המתפללים? מדוע חשוב כל כך לציין אירוע חד פעמי בתוך מחזור התפילה? הסיפור הזה בהחלט דורש מחקר מעמיק יותר.

שנה לאחר המלחמה, אנו מוצאים שבויים יהודים נוספים שהעבירו את הימים הנוראים – הפעם בכלא אנגלי במצרים. היו אלה שמואל גולדשטיין מירושלים וחברו אהרון היבלר מצפת. מחזור תפילה הנמצא באוסף הספרים הנדירים שלנו, נשלח לגולדשטיין מרבו הרב ברוך ראובן שלמה יונגרייז מייסד העדה החרדית בירושלים. בדומה לשבויים בפאסנו, השתמשו שני החברים בעמוד השער ובעמודו הפנימי של המחזור כדי לתעד את שהותם במקום. שניהם כתבו בנפרד מספר מילים ואיחלו לעצמם שחרור מהיר מהכלא. וכך כתבו:

"המחזור שנשלח מאת מורי ורבי הרה"ג ר' ברוך ראובן שלמה יונגרייז הגיע הנה בשבי ביום שלשי כח אלול תרע"ט ולמזכרת נצח אשים את שמי ושם חברי עליו ויה"ר שנכתב ונחתם בספר חיים של צדיקים ונזכה לחוג את שמחת בית השואבה בארץ-ישראל. שמואל זיינוויל בר אלכסנדר גולדשטיין מעיר ירושלים וחברי אהרן בר' צבי היבלר.

למען תזכרו את יום צאתכם מארץ-מצרים, לא רק אבותינו בלבד, אך גם אנחנו, "למזכרת נצח" מהשבי במצרים, מקום שעבוד אבותינו בחומר ובלבנים בשנת תרע"ט בשבי.

חנוכה, פורים, פסח, שבועות וגם ימים נוראים. יה"ר שנכתב ונחתם לשנה טובה ומאושרה, שנת חרותינו ונזכה לראות בבנין ציון וירושלים. ערב ראש השנה, מאהרן ב"ר צבי היבלר מעיה"ק צפת לחברי שמואל ב"ר אלכסנדר גא"שט."

מחזור לראש השנה ויום הכפורים, ווילנא 1906

הרבנים הצבאיים התאימו כמובן את דרשותיהם לנושאים אקטואליים. מספר דרשות ליום כיפור וסוכות פורסמו ב-1916 בחוברת בשם "ברכת הרב הצבאי לחברים היהודים בצבא הגרמני" שחולק לחיילים. בחוברת זו משתתפים מספר רבנים צבאיים גרמנים ששירתו בחזיתות השונות.

Ein Gruss der Feldrabbiner an die jüdischen Kameraden im Deutschen Heere, Berlin 1916

הרב הצבאי של הארמיה החמישית הגרמנית היה הרב גאורג זלצברגר. הוא כותב ביומנו שביום השני של ראש השנה היו כל החיילים בלחימה והוא נאלץ להתפלל לבדו. הוא מתאר ביומן את אברהם אבינו בדברי קריאת התורה של ראש השנה, המוכן להקריב את בנו יצחק והוא ראה בדמיונו את כל אבותיהם של החיילים היהודים הולכים בעקבותיו ושולחים את בניהם לחזית למען גרמניה. אבל האימהות בוכות. בדומה לרחל אימנו עליה קוראים בהפטרת יום שני של ראש השנה.

"כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו".

שער יומן המלחמה של הרב זלצברגר

הרב זלצברגר מנחם את עצמו ואת המתפללים הרבים שהוא הרגיש שותפים לתפילתו. הבנים אמנם במלחמה אך כברכת האלוקים לרחל הם ישובו בקרוב: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם"

שנה טובה.

***

כתבות נוספות:

נדיר: שריד מאחד ממחזורי יום כיפור העתיקים בעולם

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

המחיצה שפתחה מלחמת דת בכותל המערבי

***

חיבר: דוד ששון הררי, סאן פאולו, ברזיל.

זו הייתה חוויה עבור חבורת הילדים שבגילי. לחלקם, הייתה זו חגיגה שלמה ולאחרים הייתה זו הצגה שלא כדאי להחמיצה. חברי חזרו ואמרו לי שמי שהולך פעם אחת ל"באשות" – בקשות בשבת – יתמיד לדורות. התלהבותם הייתה כה גדולה עד שחיכיתי בקוצר רוח לשעה שגם אני אטעם מהנאה זו.

גילי היה בעוכרי. ילד הייתי, ולא יכולתי לקום לאשמורת בוקר וללכת לבד בסמטאות עד לבית הכנסת. זאת ועוד. אבי היה חזן בבית כנסת אחר שבו גם אני נהגתי להתפלל מפאת כבודו של אבי. סקרנותי דחפה אותי למצוא לי פתרון, שיאפשר לי להיות בבקשות מבלי ללוות את אבי למניין בו הוא שימש חזן. החלטתי לבלות שבת אחת אצל דודי אשר היה נאמן לטקס הבקשות עד שלא היה מחסיר אף אחד. את הבקשות נהגו לשיר מתחילת החורף ועד פורים, כך יצא שהלכתי אני לשבת סוף העונה.

ילדי חלב, התמונה צולמה ככל הנראה בשנות הארבעים של המאה הקודמת

להתעורר בשעה ארבע בבוקר, להתלבש בחושך — מאחר ואין להדליק אור בשבת. להתעטף בצעיף הצמר ולכפוף כפפות — וחיש מהר היינו בדרך. היה זה יום של חורף חלבי קשה. גשם חזק, שלוליות בשולי הכביש שכבר קפאו מקור ויצרו מסביב לבית דודי אגס קטן להחלקה על קרח. הרחובות היו ריקים מאדם. פה ושם, ראית יהודי אחד, עם ילדיו, הולך לבית הכנסת. "צפרא דמרי טב" (בוקר טוב לאדוני – בארמית), בירכנו איש את רעהו בדרך. על כך הגיב המבורך בתשובה היתולית, על בסיס משחקי מילים: "טאב, וראח על כותב" ("כבר הבריא, והלך לבית הספר").

עקפנו את הרחוב הראשי של גימילייה, ונכנסנו לרחוב שבו ממוקם בית הכנסת. מנגינות הבקשות החלו להדהד באוזנינו מרחוק. ניתן היה לחוש בחגיגות שחרי שבתות ממרחק שלוש מאות מטרים, דבר שגרם, לא פעם. לסכסוכים רבים עם הגויים שבסביבה. מסכן נצאר: הוא קנה מגרש ליד בית הכנסת, עליו בנה בית לתפארת – אך, לישון בליל שבת, בחורף, לא הצליח. הוא קרא. פעם אחר פעם, לנציגי החוק, למשטרה, לעזרתו – אך אלה לא הושיעוהו. איש אדוק בדתו היה: צם כל חודש הראמדאן, התענה כל היום. וחגג בלילה עד ששמע ירית התותח עם עלות השחר המבשר את התחלת הצום. הלך לישון, והנה מקהלת אלף הקולות צועקת באוזניו: ״עננו אלוהי אברהם, עננו״! שמש בית הכנסת. ענה באדיבות כל פעם שהוגשה תלונה בנדון, שגם המואזין של המסגד שברחוב השכן לא החסיר מרעשו. כך נפתרה הבעיה בכל פעם שצצה.

אותו נצאר התעניין לדעת אצל השמש: אולי יסביר לו מישהו מה עושה כל לילה, קבוצת היהודים היושבת מסביב לשולחן אחד. חבריה מדברים כולם יחד, מתדיינים ומתווכחים, כשכל אחד תופס ומושך בידו של השני להשתיקו, ואחר־כך הם יוצאים שמחים וחבוקים כאילו כלום לא קרה ביניהם! והשמש הנהן לעצמו: חבל שאותו נצאר לא היה אף פעם בשיעור תלמוד בבית המדרש ״בית נשיא״. ״לך ותבין את היהודים", היה נצאר משנן לעצמו.

גם בן־דודי רצה ללכת איתנו לבקשות כך כפי שסוכם איתו מראש, עברנו ליד ביתו, ומשכנו את החבל שהיה קשור לזרועו, דרך חלון החדר ועד למדרכה שליד הבית. הוא התעורר לטקס.

בית הכנסת אינו רחוק מאתנו. דחפנו את השער בכניסתנו. ניחוח חם ומהביל קיבל אותנו. הרבה אנשים היו שם, נושמים ושרים. היו כאלה שישבו מסביב לתיבה, והיו כאלה שישבו מסביב לשולחנות עץ פזורים באולם. הרב הזקן ישב, פי־אל־ צודר, בלב האולם, בכורסתו הגדולה. הוא היה שומע בשתיקה. המזמרים ישבו בשתי שורות, כאשר הנלהבים שבהם התקהלו מסביב לחזן. גם קבוצת יהודים הגיעה מבחסיתה, השכונה היהודית לדלי אמצעים. היו אלה עובדי כפיים, אנשים חזקים, "טרבושים" על ראשיהם, וה׳׳קומבז״ עוטף את גופם.

בית הכנסת המרכזי של חלב, תחילת המאה ה-20.
 צילום: Freer Gallery of Art and Arthur M. Sackler Gallery Archives

מרגליות הפזמונים התחילו לצעוד אט־אט. שירה יפהפייה מימי הביניים ועד היום, והכל בסגנון מזרחי על הצד הטוב ביותר. החזן פתח בבית הראשון של הפזמון יתר הבתים נחטפו לשירה ע״י המסוגלים להתגבר על מתחריהם, בעוד שאת הבית האחרון שר כל הקהל בצוותא. הצגה מעולה הייתה זאת. חגיגה שלמה לעיניים ולאוזניים.

הכל התחיל עם חכם מרדכי לבטון, רב ידוע בארם צובא. הרבה פיוטים הוא חיבר. הוא החל ברישום שירים אלה במחברת מיוחדת, שאותה מילא טיפין־טיפין עד לתחילת המאה הנוכחית, עת קם חכם רפאל טבוש ומיסד את אופנת הבקשות בשבת, לאשמורת בוקר. משפחת דריג'ו־טוויל, מעלי הכהן (משפחות "טוויל" נמנו. לפי המסורת המקובלת בחלב, על צאצאיו של עלי הכהן מתקופת הנביאים), הקפידה להוציא לאור קובץ בקשות אלה בבית הדפוס של עזרא ג'וויג'תי ובניו, הוא עזרא מדמשק, כפי שכינו אותו.

נחזור לחגיגה שלנו. שמתי לב שהתפתחה תחרות טבעית, מפעם לפעם, בין קבוצה אחת לשנייה מתוך המשתתפים. הדבר הזכיר לי את התחרות הזהה בעת קריאת אלפא־ביתא ביום שבת, היא "אשרי תמימי דרך". התחרות עכשיו היא יותר קולנית, צורמת. עם רעם מוזיקלי הקולע לאוזניים הרב, בתנועה ביישנית כלשהי, מצטנעת כלשהי: "רבותי, למען השם, הגויים! השכנים!". אז היו מנמיכים את הקול, כנגד ההערה, אבל רק לתקופה קצרה. מהר, היו הם חוזרים לצעוק -ולעזאזל הנצאר!

הנה הגיע תורו של חכם מוסי דיב. בכי נהור היה, גר בשכונת בחסיתה, אך הגיע לג'מיליה בכל שבת של בקשות. הוא סלסל את "מזמור שיר ליום השבת". בכל פסוק שינה את המקאם, מרצט לנהוונד, ומעג'ם לחיג'אז, איזו ריתמיקה! יה־אל, יה־אל חזר ושינן. אדון שקאלו לא יכול להתאפק מרוב שמחה. הוא היה אומר: אין אנחנו עשויים מברזל, ובמצב כזה של עונג אין להתאפק טפח הוא על שכמו של שכנו, נתן לו "נחרה", דחיפת חיבה. "תן לי את הבטחה" ציווה עליו. זהו בקבוק שטוח, מכיל עראק, מיוחד לשתיינים מכורים שאינם ניתנים לגמילה. "לא מבין" הוא היה אומר "אם שותים את העראק בתיאטרון הפופולרי של בחסיתה, ב־"מסרח גאזיי", ובסינמה, כשיש קטע משמח, אז למה לא לגמוע ממנו בשמחת הבקשות?". הושיט אדון קואן את הבטחה מחיקו, ונתנה לידו של שקאלו. תוך שניות, זרמה חצי התכולה לגרונו של שקאלו, להרטיבו לבאות. "מספיק", גער קואן, "תשאיר משהו" וחוטף חזרה את הבטחה. הרב לא ראה כלום!

עיני סרקו את הסביבה. אוזני שמעו את הלחנים. חלקם ידועים, מועתקים משירי ערב. ואחרים חדשים שעובדו במיוחד.

אדון חנונו, מסלסל מוואלים היה –"ביסחב מוואלאת". איך שקראו לכך בשיא מוואלו הוא היה … והבקשות ממשיכות. מעולם לא היה אדון דוויק עשיר, אך הוא הקפיד להביא, כל שבת, סוגים שונים של סוכריות, אותן חילק לכל הנוכחים מתוך קופסה. "בירכי", היה צועק. היינו "תברך". אתה מברך "שהכל נהיה בדברו". והוא עונה אמן. הוא נהנה ממתתו ומהאמן, ואתה נהנה מהסוכריה הטעימה. כך היה עובר מאחד לאחד, תוך כדי הפגנת כשרונותיו במחול ובתנועות ריטמיקה מותאמות לפזמון המושמע. לילדים נתן שתי סוכריות לאחד כל כך השתוקקו הם. בכליון עיניים, לסוכריותיו, עד שהתחרו ביניהם מי יקבל מה, ובחלקו של מי יפול סוג זה או אחר של סוכריה. חיא השמש היה מחלק "בין וסוכר", קפה טחון ומעורבב עם סוכר…

הבקשות לקראת הסוף, וההתלהבות בשיאה. חלק אחרון זה של הבקשות הוא בחזקת חכם מוסה בסול, אשר, הודות לסלסולו ולמומחיותו בשירה ובזמרה, לא נתן לאף אחד להעיז ללוותו בשירתו. ככל שעלתה התלהבותו, היה מסתובב לו. בראשו ובנופו, הניף ידו ימינה ושמאלה, כך ש"טיהת" התרבוש שלו (מערכת החוטים השזורים לאורך התרבוש) נעה ימינה ושמאלה אתו בהתאם הדממה הייתה שלמה לקול שירתו שמחה מילאה את לבנו. דמעות זלגו מעינינו. איזו חנינה! איזה פיצוץ רגשי לילד בן עשר!

בצד ימין של התיבה ישב אבו־חסן, שומר לילה עירוני, "חארס". תפקידו בטקס היה להזין את האח בעצים. למעשה. בשעה כזאת, אין כבר גנבים. כן הוא יכול הרשות לעצמו לשבת, במדיו, בבית הכנסת, ליד האח, למצוץ סוכריות, לקבל טיפ לפורים. את המנגינות של הבקשות הוא יודע מהשירים הערבים המקבילים. וכך, נשען היה בראשו על מקל השמירה שלו ואשר בו אמור היה להבריח את הגנבים את המנגינות הוא ליווה בתנועות קצביות ברגלו ובמקלו.

אור היום התחיל לצוץ מהחלון. החזן קרא קדיש "יהא שלמא" באותו מקאם של פרשת השבוע. השמש מיהר להוציא את "הכורשות" (ריבוי של "כוראשה״. זהו תיק רקום שבו נשמרים הטליית. התפילין וסידור התפילה) מהארון ולחלקן לרבנים ול"גבירים". הם האמידים בעם. לעמך לא צריך — שידאגו הם בעצמם לטליתותיהם ולספריהם.

כל אחד ואחד התפזר למקומו הקבוע בשעת התפילה חזן השחרית תפס את מקומו, והשקט חזר על כנו ברחוב בית הכנסת.

השתלם באמת להיות במפגן הווי שכזה, מהיפים שבארם צובא. השתלם ללכת ל"באשות" (הבקשות).

מאמר זה נכתב, במקור, בשפה הפורטוגזית, והושמע בערב זיכרונות במרכז הקהילה החלבית בסאן־פאולו. עורך "דרכי אר״ץ" הקליט מאמר זה. מפי המחבר, בתרגום מעורב לעברית, ערבית, אנגלית וצרפתית. העריכה והתרגום הסופיים לעברית נעשו ע"י עורך "דרכי אר״ץ" אשר הוסיף את ההערות למאמר.

***

כתבות נוספות

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

אנדלוסיה בארץ ישראל?

***