על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

כל כך הרבה תום, שמחה ואהבה לעולם נמצאים בשיריה הנפלאים של פניה ברגשטיין, אך רק מעטים יודעים כי הם נכתבו כשהייתה חולה ורתוקה למיטתה

"וכך הייתי רתוקה תמיד לגבת. לא יצאתי לשום מקום. לא ראיתי שום דבר, לא הכרתי את הארץ. עד היום עדיין אינני מכירה הארץ. בושה לספר שרק לפני שלוש שנים ראיתי לראשונה את דגניה וכנרת… והיה לי קשה. אולם אז מצאתי בכתיבה מוצא מן ההרגשה הקשה. כתבתי והיה בזה משום סיפוק ותגמול."

(פניה ברגשטיין)

 

שיריה של פניה ברגשטיין שיריה למבוגרים "שתלתם ניגונים בי אמי ואבי" ושיריה לפעוטות: "בוא אלי פרפר נחמד", "רצתי,רצתי, ונפלתי" ו"ניסע אל השדה" מלווים אותנו מאז ילדותנו. רק מעטים יודעים שהמשוררת פניה ברגשטיין כתבה את שיריה וסיפוריה מלאי הקסם והאור כשהיא רתוקה למיטתה, נאבקת במחלת לב קשה וכשהמוות אורב לה.

 

פניה ברגשטיין בחדרה. מתוך "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים"

 

פניה ברגשטיין נולדה ב-1908 ברוסיה הלבנה (העיירה שצ'וצ'ין, פלך לומז'ה, פולין). אביה, יהושע מרדכי היה מורה עברי והוא שתל בה את האהבה לספרות ולעברית. פניה למדה בגימנסיה רוסית ופולנית, הייתה פעילה בתנועת הנוער החלוץ מגיל 14 והשתתפה בסמינרים ובהכשרות של התנועה. בשנת 1930, כשהיא רק בת 22, עלתה ארצה עם בן זוגה והקימה את ביתה בקיבוץ גבת בארץ ישראל. בגבת שעל שם קדושי פינסק זכתה ברגשטיין להגשמה חלוצית וגם להגשמה בתור יוצרת.

בגלל מחלת הלב שממנה סבלה מגיל צעיר, לא יכלה פניה לעבוד בשדות הקיבוץ כפי שחלמה. היא נאלצה להסתפק בעבודה במחסן הבגדים ובמתפרה. בשאר הזמן רקמה סיפורים ושזרה חרוזים בשירים. היא כתבה על הנוף, על הכרמים ועל הגבעות, היא כתבה שירים לאירועים ולחגים והקדישה משיריה לילדי הקיבוץ.

 

"בוא אלי פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין, ציורים: אילזה קנטור, הקיבוץ המאוחד, 1988

בארכיון הספרייה הלאומית מצאנו חוברת שהכינו בקיבוץ גבת, קיבוצה של פניה ברגשטיין, במלאות שנה למותה. בחוברת כותבות ילדות הקיבוץ על פניה – פניה שהכירו, פניה שכתבה להן ועליהן. הנה כמה קטעים מתוך החוברת:

 

החוברת שהוכנה בקיבוץ גבת במלאות שנה למותה של פניה ברגשטיין. ארכיון הספרייה הלאומית

 

 

יעל: "פניה הייתה בשבילנו סמל האדם הנאבק על קיומו"

כבר חלפה שנה מאותו יום מר בו הגיעה הבשורה המחרידה על הילקח מאיתנו אחת הדמויות האצילות והמסורות לבית. כולנו אהבנו והערכנו את פניה. בשבילנו בני חברת הילדים, היתה פניה לא רק המדריכה, הדואגת, העוזרת והמיעצת – היא היתה בשבילנו סמל האדם השלם, סמל האדם האוהב; אוהב את כל ההויה שבו הוא חי, אוהב כל עץ, כל ציץ נובט, מלווה בחרדה את כל התמורות החלות במשק, בחברת הילדים.

פניה היתה בשבילנו סמל האדם הנאבק על קיומו. רצון החיים, רצון היצירה, האהבה הרבה שהיתה בה לכל – הן שלא נתנו לה למות, לדכא אותה גם בשעות הקשות ביותר.

פניה היתה הרוח החיה של המקום, היא שוררה בכל רגע של חייה: שירי כיסופים על ביתה הרחוק, שירי חדוה ואושר על בית גבת, על כולנו. היא שוררה שירי עצב ויגון עמוקים וטהורים, על חייה שהולכים וכלים בלא עת. פניה ידעה, וידענו כולנו, כי חולה אנושה היא. קשה המלחמה במוות לאדם שרק נפשו נשארה עדיין שלמה ורעננה. פניה נלקחה מאתנו, אך נדמה שרוחה ודמותה מלווים אותנו בכל דרכנו, בכל חג ומסיבה, בכל שיר שלה אנו רואים את דמותה סובלת ואוהבת.

הימים חולפים עוברים. שנים תחלופנה, שנים של שמחה, שנים של יגון, את כבר לא תהיי אתנו, פניה. אולם שיריך מלאי הוד הטבע שכה אהובים עלינו, ורוחך הזכה והטהורה, ילוונו בכל דרכנו, דמותך תשמש לנו סמל להאמין, לאהוב וליצור.

יעל ס.

 

 

שרה מכיתה ה': "הרוח, השיבולים ובעלי החי עצובים ועצובים כי לא יהיה מי שיביט על יופיים"

 

השנה, שנת תשי"א עברה בלי פניה ובלי השיר, שיר ה"תמיד" של פניה. אמנם, השנה עברה כסדרה, אבל הכל הרגישו בחסרון אחד: חסרונה של הנפש המעודדת את המיואש והעצוב.

פניה לא היתה אתנו במשך השנה וגם לא תוסיף להיות אתנו. עוד אזכור שירים משיריה היפים המפעמים כצלילים זכים, כפעמוני כסף. לא עוד נשמע בספריה על הפרח, הפרפר והציפור – את אלה שאהבה. בסבלם – סבלה, בצערם – צערה, בשמחתם – שמחתה. כן, את כולם אהבה פניה והיא הלכה, לעולם לא תשוב אלינו ולא נראה, את בת-צחוקה התמידית היפה והרכה.

הנה אני מדמה: פניה הולכת בין פרחי השדה, בין הגפנים ושרה את שירתה לטבע וממעל לראשה מעופפת ציפור כחולת הכנף ואדומת המקור, הרוח נושבת קלילה, שיבולים מתנועעות בקצב ובפי פניה פזמון. ידיה מלטפות את הראש הזהוב של השיבולת ומחבקות גזעו של עץ. הנה פניה שולחת מבט חיבה ואהבה לפרח וכאילו יוצאת במחול עם הרוח. הן באמת על כל זה כתבה פניה.

עתה אין איש שיספר לנו על הטבע… נשארו הפרחים, העצים, הציפורים, הרוח, השיבולים ובעלי החי עצובים ועצובים כי לא יהיה מי שיביט על יופיים ולא מי שיספר לאחרים עליהם, גם הם מרגישים בצערנו הגדול על פניה שהלכה ואיננה. 
                                                                                                                                     

שרה ה. כיתה ה'

 

מרים: גבורת יום יום צנועה

על אף שהיתה רתוקה למיטתה נסכה פניה מרוחה על כל פינה מפינות חייה של גבת האהובה עליה כל כך. מחדרה ברכה את השדות הנובטים ושרה לפעוטים החביבים. עיניה האוהבות ליוו את יצורי הטבע בברכת עלה והצלח, והיא עצמה כבולה היתה.

דווקא אהבה זו מבליטה את שלשלת הגבורה בה צורפו חייה, גבורת יום יום צנועה.

ללא תנועה ותרעומת המשיכה את חייה שקדרו כל כך, ובאומץ טוותה הלאה את חוט חייה הדקיק שבכל רגע אמר להיקרע. גופה הרפה לא השח את רוחה שנשארה תמיד בהירה וטהורה וכל רגע מחייה הוקדש ליצירה. כך דלק במסתורין נר חייה, אך אורו למרחקים הגיע. דעוך והשתלהב חליפות בער הנר עד אשר כבה לפתע וכל אשר ראה לאור הנר והתחמם בחומו – חשך עליו עולמו לפתע.

                                                                                                   מרים, מתוך "חבריא" עלון חב' הילדים

 

"ורציתי לחיות, כל כך רציתי לחיות"

חמש שנים הייתה פניה ברגשטיין רתוקה למיטתה. חמש שנים בלי לנסוע אל השדה, בלי לצאת ולקטוף פרחים, בלי לרקוד, בלי לראות את הטבע שכה אהבה. ובכל זאת, מחדרה וממיטתה היטיבה לראות והמשיכה לכתוב את שיריה מלאי האהבה לטבע ולבריאה, את שיריה מלאי יופי והאור. היא הייתה בת-האור, כמו שם העט שהמציאה והעניקה לעצמה כשפרסמה את שיריה הראשונים.

פניה ברגשטיין נפטרה ב-18.9.1950. בת 42 הייתה במותה והשאירה אחריה מתת מופלאה של ניגונים.

 

"הייתה לי הרגשה שימי קצובים, והשמים, נראו לי כל כך כחולים, ורציתי לחיות, כל כך רציתי לחיות."

(פניה ברגשטיין)

 

לקריאה נוספת

פרויקט ניגונים – מכתבי פניה ברגשטיין

 

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

לוי יצחק שניאורסון הוא לא השם הראשון שעולה בראשנו כשאנו שומעים את השם ניל"י, אך יומניו מספקים הצצה לפעילותו של ארגון הריגול העברי הראשון ביישוב

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון. התמונה לקוחה מתוך "בית אהרנסון – מוזיאון ניל"י"

באחד מלילות דצמבר 1914, מלחמת העולם הראשונה משתוללת באירופה מזה מספר חודשים, וקבוצת צעירים מחדרה יצאה לטיול לילי לחוף הים. "לפתע קראה יוכבד מדורסקי כי דבר-מה נכנס לעינה", כתב לוי יצחק (ליובה) שניאורסון ביומנו. "היה עמנו גם ד"ר גליקר והוא טיפל בעינה בעזרת פנס כיס, שהיה במקרה בידי אחי מנדל." האור שהאיר הפנס עורר את חשדם של מספר בדואים בקרבת מקום, והם ניגשו אל החבורה, שבירכה אותם לשלום.

המפגש כולו לא ארך יותר מדקות ספורות. הצעירים העבריים כיבדו את אורחיהם בסיגריות, ואלו קיבלו אותם בשמחה ונפרדו מהם לשלום תוך זמן קצר. ספק אם ההתרחשות מותירה איזשהו רושם על המשתתפים, אלמלא מה שקרה ימים לאחר מכן.

 

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון

 

ביום שבת, ה-18 בינואר 1915, נכנסה לחדרה משלחת של הממשלה העות'מנית המורכבת מפלוגת פרשים והמוני ערבים זועמים. תחילה בודדה המשלחת את הפועלים הערביים מיהודי המושבה. אז החל ראש המשלחת, השייח אבו-הנטש, לחקור את הפועלים על פעילות המודיעין החשאית שמקיימים בני המושבה עם הצבא הבריטי.

ככל שהתקדמה החקירה ניכר התסכול של השייח מהתשובות שקיבל, והשאלות התחלפו לצעקות ומכות. במהלך חילופי הדברים התברר לחברי המושבה שפנס הכיס בו השתמש הרופא כדי לבדוק את עינה של מדורסקי, שימש כראיה המחשידה למשלחת העות'מנית לקשר שמקיימים אנשי המושבה עם הבריטים. גם לאחר שפורקה המשלחת, עם התערבותו של בכיר ערבי שעבר במקום, לא שככו הרוחות.

כעבור שבועות אחדים הופיע במושבה קצין תורכי ואסר 13 מבני המושבה, ביניהם לוי יצחק, אחיו מנדל וחברם הקרוב אבשלום פיינברג. הייתה זו נקודת המפנה בחייהם של לוי שניאורסון וחברו פיינברג, והם דיברו בינם לבינם על "עזרה ממשית לאנגלים, ההולכים לפדות את ארץ הקודש". מה עליהם לעשות בדיוק? זאת לא ידעו השניים.

בסוף מרץ 1915 העלה לראשונה פיינברג את התכנית ששמר עד אז לעצמו. הוא עשה זאת בפני שניאורסון, וחברם המשותף בשם אהרון אהרנסון. "עדיין אין תכנית מדויקת", כתב שניאורסון ביומנו, אך "אבשלום כבר יודע. הוא יסע למצרים. הוא יגיע למפקדה האנגלית. הוא יגיד להם: שמעו, ג'נטלמנים, אנחנו חבר צעירים יהודים, המכירים את כל שבילי הארץ, נעזור לכם!".

כמעט חמישה חודשים חלפו בטרם הצליח פיינברג להגשים את תוכניתו ולעלות על אונית פליטים אמריקנית בדרכה למצרים. בינתיים נכנסו החיים במושבה לשגרה מדאיגה. האיכרים עיבדו את השדות, התורכים המשיכו לרחרח בסביבה, ומעת לעת הסתערו על המושבה במטרה להחרים את הנשקים שברשות האיכרים. בנובמבר חזר פיינברג עם הבשורה: הבריטים הסכימו להצעתו וייצרו מעתה קשר בחוף עתלית.

חלף חודש, חלפו חודשיים ולא נראה שהבריטים מתכוונים לעמוד במילתם. הדממה המעיקה שהשתררה הובילה את פיינברג לתוכנית נועזת חדשה: ליצור עם הבריטים קשר דרך סיני. רק בזכות השתדלותו של אהרנסון שוחרר פיינברג, לאחר שנתפס בדרך.

שנת 1915 חלפה לה ללא שום הצלחה מעשית, ושנת 1916 נפתחה בבשורות מדאיגות ביותר.

 

טבח בארמנים, דיכוי בארץ ישראל

שרה אהרנסון, אחותו של אהרון, חזרה בתחילת 1916 מקושטא שבתורכיה אל ארץ ישראל עם הבשורות הנוראות: טבח אדיר המימדים שביצעו העות'מנים בארמנים. חשש כבד הציף את כל השומעים: האם יהיה זה גורל היישוב העברי? הפחד עודד את פיינברג, שניאורסון והאחים לבית משפחת אהרנסון להגברת המאמצים ליצירת קשר עם הבריטים.

כמו תמיד, היה זה פיינברג שלקח את המושכות לידיו. הפעם החליט לעשות את דרכו לקושטא.  כשכבר הגיע לשם, קיבל מברק בהול מאהרנסון המורה לו לחזור לארץ במהרה: הבריטים, ב-16 במרץ 1916, יצרו קשר בחוף עתלית.

 

שרה אהרנסון בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שנת צילום לא ידועה. התמונה לקוחה מתוך "בית אהרנסון – מוזיאון ניל"י"

 

עם הבטחה עמומה לחזור וליצור קשר בשנית, החלו חברי הארגון לאסוף כל מידע שיוכלו על תנועות הצבא העות'מני, מידת המוכנות שלו למתקפה בריטית ועל התוכניות העתידיות שלו בנוגע לארץ ישראל. ההצלחה של הארגון החשאי, אליו הצטרפו במהרה שרה אהרנסון וחברים נוספים, גרמה דווקא לתסכול רב. "אילו נמסר החומר הזה לידי האנגלים היה עוזר להם במידה רבה להביס את הצבא התורכי במהרה", העריך שניאורסון (ככל הנראה בהגזמה) באמצע מאי 1916.

בסוף מאי פקעה סבלנותם של חברי הארגון, ואהרון אהרנסון החליט לנסוע בעצמו לקושטא, משם יעשה את הדרך לאנגליה דרך ברלין. "התכנית היא לקחת אותי כמזכיר שלו", כתב שניאורסון בדף ביומן המתוארך לסוף מאי 1916. "אם כי רק האלהים יודע, איך אוכל להסביר בבית את נסיעתי". למזלו, אביו בחר לא לאתגר את בנו וקיבל, בפנים חתומות, את התשובות שסיפק בנו.

בתחילת אוגוסט הגיעו השניים לקושטא. קבלת הפנים לה זכה שניאורסון בעת ירידתו מהרכבת סיפקה הצצה למה שצפוי לו בעיר התורכית: הפקיד סירב לאפשר לשניאורסון – שהתנהל תחת שם בדוי – להיכנס לעיר. לאחר דברי איום מצד אהרנסון ולא מעט הרהורים ומחשבות מצד הפקיד, התחבב הרעיון עליו, "וכאשר קיבל בקשיש נתבהרה מחשבתו והתיר לנו להמשיך בדרכנו".

בקושטא השתדל שניאורסון לשמור על הזהות הבדויה שלו, מר חיים כהן – פקידו של אהרנסון. זה לא תמיד היה קל. המלון בו התאכסנו השניים היה "מעין מרכז לארצישראלים. נכנסים כאן כל אותם צעירים מיפו הלומדים בבית ספר לאופיצרים בקרבת העיר". היו שם גם כמה פנים מוכרות שיכלו לחשוף בשוגג את זהותו האמיתית של שניאורסון.

בתיעוד מיומנו המתוארך לסוף אוגוסט מספר שניאורסון על מקרה שכזה. "הבוקר נכנס ד"ר רופין לבית המלון, ראה אותי, הכירני, נתן לי שלום רחב ואמר: "מה שלומך, מר שניאורסון?" עניתי לו בלי ניד עפעף: "אני חיים כהן". ד"ר רופין לא התבלבל כלל. חייך בין קמטי עיניו ותיקן עצמו מיד: "מה שלומך, מר חיים כהן?" פטפטנו קצת. לא שאלני למטרת בואי. אני גם לא ספרתי לו כלום".

חוויותיו של שניאורסון בקושטא מלמדים משהו על ההתנהלות החובבנית לפרקים של הארגון שהקימו הוא וחבריו. אמנם זהותו הבדויה לא נחשפה, אך היות שלא היה מתועד באף מסמך רשמי – לא הורשה להמשיך במסע עם אהרנסון לברלין. אהרנסון נאלץ להמשיך לבדו, ושניאורסון עמל להשיג אישור חזרה לארץ ישראל – משימה שהתגלתה כמסובכת כשלעצמה.

מזכיר אישי ומעתיק כתבי יד עבור ד"ר רופין, מוכר גפרורים ברחוב – מה לא עשה הפליט כדי להימנע מלהשתמש במטבעות האחדים שנותרו עבור הנסיעה הביתה. בעזרתו של ד"ר רופין הצליח שניאורסון לתפוס רכבת צבאית לארץ ישראל, בתור משרתו של קצין גרמני, מאיור קליין. עם תרבוש אדום חדש לראשו, יצא שניאורסון סוף סוף הביתה.

 

עם מאיור קליין בדרך לארץ ישראל, תיעוד ביומנו של לוי שניאורסון

 

בחזרה בארץ

בתחנת הניסיונות החקלאיים שהקים אהרון אהרנסון בעתלית, וששימשה הבסיס לארגון, גילה שניאורסון על היעלמותו של פיינברג לאחר שיצא, שוב, אל מדבר סיני בדרכו למצרים שבשליטת הבריטים. שניאורסון סירב לחשוף את סגור ליבו בפני החברים, אך האמין שקרה לפיינברג אסון.

 

"הנני שוכב על הספה בחדרו של אבשלום. חביבי, חביבי!" לוי שניאורסון מתחבא מהתורכים בבית פיינברג

 

בחודש פברואר 1917 התחדש הקשר עם הבריטים. לאחר שאונית המודיעין "מנגם" סימנה בעשר בבוקר את הסימנים המוסכמים, התפצלו חברי הארגון לשני משלחות ויצאו אל חוף עתלית, לפגוש את אנשי הקשר שלהם. באותו הלילה חזרו ברוך רב ויהודה מלדין בלווית "ברנש מבוהל, מטושטש וחצי-מטורף", רועד מפחד ומקור.

שמיכה חמה, כוס תה מבהילה והחברים המתקהלים סביבו עודדו אותו לגמגם בפה נודף ריח כבד של אלכוהול, "אהרנסון… אניה… שיבואו… ראובן… היכן חיים כהן?… שיבוא…" ותוך כדי גימגום מוציא הוא מכיסו איזה מדליון ונותנו לשרה".

 

שרה זיהתה את המדליון, תיעוד ביומנו של לוי שניאורסון

 

שרה זיהתה את המדליון השייך לאחיה אהרון והבינה מיד כי היה זה אהרון ששלח את הגבר המסתורי היושב מולה. ולאחר שהתאושש אותו גבר מהוויסקי שהלהיטו בו הבריטים, הזדהה בתור לייבל ברנשטיין – חייל לשעבר בגדוד נהגי הפרדות שהצטרף למודיעין הבריטי.

החברים ניסו לסייע לו לחזור לספינה עם הידיעות שאספו, אך הים הסוער גרם לכך שברנשטיין התייצב לאחר כשעה בחזרה בתחנה – הפעם עירום ורועד מקור – והתחנן שלא יאפשרו לתורכים לגלות אותו.

ב-28 בפברואר חודש הקשר, ושניאורסון עלה לראשונה לסיפון האוניה הבריטית לקריאות העידוד של אהרון אהרנסון – "עלה, עלה: על אדמת אנגליה אתה עומד, ובן-חורין הנך!" מה עם אבשלום? דרש שניאורסון לגלות.

את התשובה לבקשתו קיבל שניאורסון רק למחרת. "אבשלום נהרג במדבר", היה כל מה שסיפר אהרנסון לחברו. הוא לא הצליח להגיב – לא בכי, לא צעקות, יושב "כמו אבן", אדיש לזמן החולף.

 

ההלם שבגילוי מתבטא היטב ביומן

 

לאחר שהתאושש פנו אהרנסון וקצין בריטי אל שניאורסון המאובן: "ליובה: אולי אתה יודע איזה שם מתאים לענין שלנו?". זה לקח לשניאורסון כמה שניות להבין. את הפתרון סיפק ההרגל הישן של שניאורסון – הוא הוציא מכיסו תנ"ך שסחב איתו לכל מקום, פתח בעמוד אקראי, הצביע על שורה בצורה עיוורת וספר שבע שורות למטה – "נצח ישראל לא ישקר", או – בראשי תיבות, ניל"י.

הקצין הבריטי, ששמע את השם, חייך בשובבות אל השניים ואמר באנגלית: "הו, כמה נחמד. היא ודאי בחורה חביבה, הנילי הזאת".

 

תזכיר בן מספר עמודים על גיוס לארגון ניל"י

 

אחרית דבר

מרגע זה ועד גילויה של רשת הריגול בספטמבר 1917 בעקבות לכידתו ועינויו של אחד מחבריה, נעמן בלקינד, שימש שניאורסון כקצין המקשר בין החברים בעתלית ובין הבריטים. את מרבית שירותו העביר על הספינה, או בבסיסים שונים במצרים – מפענח ומתרגם את הדיווחים שסיפקו החברים בעתלית. גם לאחר לכידת בלקינד סירבו היושבים בעתלית להימלט בספינת המודיעין. תחילה האמינו כי יצליחו לשחרר את השבוי (הם לא ידעו שבלקינד נשבר בחקירות שעבר עד שהיה זה מאוחר מדי עבורם). בנוסף, חששו שעזיבתם תמיט אסון על היישוב העברי.

בתחילת אוקטובר 1917, כיתר הצבא העות'מאני את זיכרון יעקב ועצר רבים מאנשי ניל"י. גם שרה אהרנסון הייתה בין העצורים. היא עונתה קשות ויירתה בעצמה, כדי שלא יצליחו לחלץ ממנה תחת עינויים נוספים מידע על המחתרת, על פעולותיה ועל חבריה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה. במהלך החקירות בנצרת נמצאה גופתו של ראובן שוורץ, חבר נוסף בניל"י, תלויה בחדר המעצר. יוסף לישנסקי, חבר נוסף של הארגון, הצליח לחמוק מהצבא העות'מאני במשך כ-20 יום. הוא נתפס לבסוף ונתלה יחד עם נעמן בלקינד ב-16 בדצמבר 1917 בדמשק.

 

כחודשיים לפני מותה של שרה אהרונסון, חיבר לה שניאורסון את השיר המרגש הבא, והוא באלכסנדריה

 

מכתב שנמצא בארכיון שניאורסון מלמד על היחס לו זכו חברי הארגון לאחר גילויים. עם חשיפת חברי ניל"י קיבלו החברים הנותרים יחס שלילי מצד מרבית היישוב, אשר ראה בהם צעירים נמהרים שסיכנו את היישוב כולו. המכתב נשלח בשנת 1919 אל ד"ר חיים ויצמן, והוא מספר את סיפורה של הרשת ומפרט את שמות חבריה. לא ידוע האם זכו שניאורסון וחבריו הנותרים לתשובה מראש ועדת הצירים הציוניים בארץ.

היה זה הצבא הבריטי שהכיר בתרומה של הארגון, והעניק למרביתם כיבודים שונים. את לשון תעודת ההוקרה שקיבל שניאורסון, הוא העתיק למחברת.

 

העתק של תעודת ההוקרה לה זכה שניאורסון, מתוך אחת ממחברותיו הרבות השמורות באוסף לוי שניאורסון

 

רק בשנות השישים זכה ארגון ניל"י ליחס אחר. שני אירועים אחראים לכך: גילוי עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני לאחר מלחמת ששת הימים, והשיח הציבורי שהתעורר בעקבות הגילוי. באותה שנה, היא שנת 1967, יצא לאור הספר "מיומנו של איש ניל"י", המתבסס על יומניו של שניאורסון.

לוי יצחק ליובה שניאורסון נפטר בשנת 1975. ארכיונו האישי נתרם לספרייה שנה לאחר מכן.

הכתבה חוברה בעזרתו של איבגי סלוצ'ק, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

הסידור והרישום הקטלוגי של ארכיון לוי יצחק שניאורסון התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

 

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

יותר ממאה שנים אחרי מותה של שרה אהרנסון אנו מפרסמים מכתב היסטורי ומרגש שבו מבשרת שרה גיבורת ניל"י לאחיה רבקה ואלכסנדר על מותו הטראגי של אהובה אבשלום פיינברג


14.7.1917

חביבי רִבקתי ואלכס!

לוּ ידעתם יקירי כמה פעמים התחלתי כבר לכתוב אליכם ופסקתי. איני יודעת בעצמי מדוע זה. הן רצוני עז לדבר אתכם להגיד לכם הרבה דברים שזה זמן עִדן עִדנים לא שוחחנו, אבל פתאום יש לי איזה התנגדות ואיני כותבת.

במשך שתיקתי שהיא כבר ארוכה יותר משנה וחצי נתהוו, ועברו עלינו כל מיני מקרים משמחים וגם, או לרוֹב לא שמחים. אבל מה לעשות וכנראה כך הוא נהוג בעולם הכל ביחד אין, והצרות תמיד עולות על השמחות.

כך נפתח מכתבה של שרה אהרנסון לאחיה האהובים רבקה ואלכס שישבו אז בארה"ב, מכתב שנכתב רק חודשים ספורים לפני מותה.

 

שרה אהרנסון, תמונה ממוזיאון ניל"י

 

את התאריך על המכתב כתבה שרה בצרפתית, אפשר שהיה זה בשביל לציין את הקשר ההיסטורי ליום העצמאות הצרפתי ולמשאלה לעצמאות העם היהודי בארץ ישראל. שרה, מראשי ניל"י – מחתרת ריגול יהודית שפעלה לטובת הבריטים ונגד השלטון הטורקי בארץ ישראל – קיוותה ליום זה והקדישה לכך את חייה.

שרה מספרת במכתב בכאב על מותו אבשלום פיינברג, מייסד ניל"י, שהיה אהובה של שרה ושהיה גם מאורס לאחותה רבקה:

רוצה אני להתחיל ואיני יודעת מה לקרוא את ההתחלה, ובכן אתחיל בראשון ושהוא חביב ביותר.

מאבשלום היקר שלנו רצוני להתחיל לספר לכם את אשר קרה איתו בפרוטרוט, כי כפי הידוע לי ממכתב רבקה אל פנינה לבונטין, את חתלתולי לא יודעת פרטים אודות חביבנו המת, וגם כל כך קשה לספר כי הלב נקרע לקרעים, וכי הצער כל כך גדול ואיום מאוד מאוד.

יקירי את אבשלומנו הכרתם למדי, וידעתם כמה הנער הזה שאף להגיע במשא עם האנגלים עבור שאלת יהודינו ועניניים יהודים, וכאשר הגיע גם כן ידוע היה לכם, ובשובו לארץ ישראל בתקוות טובות ומצליחות, פתאום נפסק הקשר מי יודע מדוע זה היה.

אפשר עבור אי נאמנות האנשים היורדים לחוף ועוד הרבה סיבות, אבל בהיפסק הקשר, החביב סבל מאוד מזה, והתחיל דרכו להגיע דרך היבשה אם לא דרך הים. וכמו שידוע לכם משפטו, ונסיעתו המדברה כל זה היה חיפושים להיפגש ולהתקרב, וכן הלך גם לקושטא ותמיד לא יכול לנוח ואת הדרכים הכי מסוכנים בחר ואם גם העיזו להעיר זה היה ללא הועיל.

וביום אחד החליט עם אהרון, שיסע אהרון לקושטא ומשם ישתדל לצאת הלאה ולהגיע למחוז חפצם. וכך היה וכאשר תראו סוף, סוף אהרון הגיע אבל אחרי זמן רב משך 6 עד שמונה חדשים ארך כל העניין וחביבנו איבד כל סבלנות והתחיל שוב לחפש לו דרכים מסוכנים, כמה שלא דיברנו על לבו וזה היה ללא הועיל, כמה של התחננתי לפניו והראיתי לו את סכנת הדרך, וראיתי מראש כי ראשו יפול בדרכו זו, ולא היה כל אפשרות להעמידו ממחשבתו. יקירי את האסון שלנו קשה לנשוא הוא חזק ועמוק מאוד.

 

עמוד ראשון מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

שרה מספרת את כל הידוע לה על נפילתו של פיינברג, מביעה את כאבה האישי ומנסה לנחם את אחותה הקטנה רבקה, ארוסתו של אבשלום:

וחביבנו יצא למדבר עם עוד ידיד אחד שאהב לסכן (להסתכן), דווקא בעל משפחה… וישימו פעמיהם לדרך, ובדרך נפגשו עם פטרול בדוויים שירו עליהם ורדפו אחריהם והיקר נפל חלל, השני רק נפצע בשלושה מקומות, וברוֹב עמל הגיע עד התחנה האנגלית ויעבירוהו מצרימה, שם נפגש עם אהרון, שכב בבית החולים נרפא, ואחרי שהבריא שלחו אהרון הנה לעבוד ולהמשיך את עבודת הקדוש שלנו ששפך את דמו וחייו הצעירים נתן עבור רעיון שהיה קדוש לו מאוד.

הקורבן גדול יותר ודאי, ואם גם נצליח בעבודתנו, וישועת ישראל לוּ באה גם על ידי קורבן שכזה, האמינו לי יקירי כי לא הייתי רוצה בקורבננו היקר. אך כנראה שכך מזלם של כל השואפים עבור עמם וארצם, ומה עוד שהחביב הלך מרצונו הטוב ובכל לב, וידע גם עד כמה הוא מסָכן. כמה שלא נדבר וכמה דמעות שלא נשפוך זה לא מספיק לרגע את הלב, או לתת איזה סיפוק הצרה גדולה מאוד מאוד, ולמה לי עוד לבוא להמליח לכם את הפצע.

ילדתי רבקה את בוודאי אומללה וסובלת הרבה יותר מכולנו, אבל אני מרגישה אותך ופה ויחד איתך סובלת ובוכה על מר מזלך. ילדתי אין לך מושג עד כמה חביבך ואני נתקשרנו במשך היותנו יחד, אני הייתי לו היחידה שיכול היה לבוא ולהוריק לפני את לבו, מחשבותיו ותקוותיו, ואני הרבה עזרתי לו, עודדתיו ואמצתיו, ומהאסון אני סובלת הרבה וחזק מאוד. אבל האם נוכל לבוא לטעון בפני מי? כך גרם מזלנו, שאת החביב שלנו ששאף וסבל כל ימי חייו הצעירים, לא נזכה לראות ממנו גדולות ופעולות. אבל עבודתנו שנמשכת תמיד תהיה לזכר, ותיקרא על שם האִניצְיאָטֵער (היוזם) החביב שהוא אבשלום. והנה בקרוב ימלאו ששה חודשים מיום מותו.

ב-20 לחודש ינואר הלך לעולמו. האמינו לי יקירי כי מדברת אני עמנו וכותבת אודות מותו, והדבר עוד לא ברור לי ואי אפשר לי להתרגל למותו. משפחתו עדיין מכלום לא יודעת רוצים אנו להודיעם אך אחרי המלחמה כי למה להם לסבול בעת שאי אפשר לזוז או לפנות איפוא שהוא.

עמוד שני מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

שרה שריכזה את ענייני מחתרת ניל"י בארץ באותה תקופה, מספרת על הסכנות וגם על התקוות. חודש לפני ששלחה מכתב זה, ב-4.6.1917, פרסמה הממשלה הצרפתית גילוי דעת שהיא "חושבת למעשה צדק ותיקון עוולה לסייע לתחיית העם העברי בארצו, שגורש ממנה לפני מאות שנים". אפשר ששרה שמעה על ההצהרה הזו ושאליה היא מתייחסת במכתב:

אני פה לוקחת חלק גדול בעבודה, ואם אפילו יש לסכן חביבתי אין אני מביטה על כלום. העבודה יקרה וקדושה לי זאת הן תביני. לוּ זכה יקירינו לשמוע את הבשורה הטובה, שלנו הבטיחו את ארץ ישראל מה לא היה עושה מרֹב אֹשר? ואנחנו לזאת זכינו עבור רעיונו וראשו שסיכן.

 

עמוד שלישי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

בהמשך מתארת שרה את מצבה העגום של "התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית", מפעל חייו של האגרונום אהרן אהרנסון, מקום לניסויים חקלאיים וגם מקום שממנו פעלה רשת הריגול של ניל"י. שרה אהרנסון מוסיפה ומתארת את מצבו העגום של היישוב היהודי בארץ באותם ימים תחת עול השלטון הטורקי:

בטח ידוע לכם כבר מצב גירוש יהודינו מיפו, את עניים ודלותם אי אפשר לשער, פשוט לקחו מאות ואלפים אנשים והחריבו אותם עד היסוד, ושהם זקוקים לעזרה אנשים שלא ידעו מה זה עזרה ושחיו כפְרִינִצִים. ודלות הערים ירושלים, טבריה, וצפת גם כן נורא.

אי אפשר לשער מה זה נהיה בארץ. וגם יבול השנה רע מאוד. התבואה החורפית כלל לא הצליחה, ויש אומרים שהשנה הרעב יהיה נורא ועתה חביבַי במה שנוגע לתחנה.

כבר יותר משנתיים שלא קיבלנו פרוטה משם, ובכֹל זאת בעת שמוסדות אחרים היו מקבלים כסף מחוץ לארץ ואנו לא פרוטה, אם כן נראה לנו שפשוט החליטו לא להאמין בתחנה… הדבר היחידי הוא שתעשו תעמולה בשביל לשלוח לנו כסף, כסף, כי בזמנים כאלו הכסף נחוץ מאוד.

 

עמוד רביעי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

את המכתב מסיימת שרה בבקשה מרבקה ואלכסנדר להשתדל אצל האמריקנים ולנסות לגייס כספים עבור התחנה, היא מוסיפה דברי עידוד ליקיריה, וחותמת: "שלום שרתכם".

שלום לכם ונשיקות חמות, ושלום רב לידידים האמריקנים בבקשה עוד ועוד לדאוג עבור התחנה, השחירו להם את המצב כמה שאפשר זה לא יהיה יותר מהאמת.

ואתם ילדי, ובפרט את רבקתי התחזקי ואמצי, כי ידידך וחביבך נפל כאחד הגיבורים ובתקוותו להושיע לעמו וארצו, יש לנו להתגאות בידיד שכזה, ובשקט עלינו לשאת את האסון.

נשיקות חמות והתאמצו יקירי
שלום שרתכם

עמוד חמישי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

חודשים ספורים אחרי שנשלח מכתב זה, בראשית אוקטובר 1917 נתפסה שרה אהרנסון על ידי הטורקים, עונתה קשות ויירתה בעצמה, כדי שלא יצליחו לחלץ ממנה תחת עינויים נוספים מידע על המחתרת, על פעולותיה ועל חבריה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה.

כעבור פחות מחודש, בשניים בנובמבר של אותה שנה שלח שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור ללורד וולטר רוטשילד את ההצהרה המפורסמת לפיה ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל. שרה אהרנסון שהייתה כה קרובה לרגע הזה, לא זכתה לראותו. 100 שנים חלפו מאז מותה ומאז מותו של אבשלום פיינברג, אהובה.

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים בספרייה על עזרתו בתחקיר לכתבה. 

 

כתבות נוספות

"אלף נשיקות לך, אהובתי" – מכתב האהבה המרגש של אבשלום פיינברג

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרנסון




פרידה מחוקר, מרצה ואדם דגול

נפטר שמואל מורה, מחבר "בגדד אהובתי, יהודי עיראק: זכרונות ותוגה" כשהוא שקוע בזכרונות הרוח הקלה של נהר החידקל ולחישת עצי הדקל.

חוקר הספרות שמואל מורה

בסוף חודש ספטמבר האחרון הלך לעולמו פרופ' שמואל מורה, חוקר ומרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים, בן 84 במותו. פרופ' מורה, שזכה בפרס ישראל לשנת 1999, המשיך להרצות עד יום מותו, אף על פי שפרש לגמלאות.

מורה כתב שירה וסיפורת בשפה הערבית, אותה ראה כאם, ואילו את השפה העברית, למרות היותו יהודי, ראה כרעיה ואמר תמיד שרעיה לא תוכל להחליף אם.
מורה היה מעיין נובע של מחקרים, ואחד מהגדולים בחוקרי-הספרות הערבית המודרנית והתיאטרון הערבי, במיוחד בתחום השירה הערבית המודרנית. בשנת 1976 יצא לאור הספר בו הציג את תזת הדוקטורט שלו מאוניברסיטת לונדון:

Modern Arabic Poetry 1800-1970, The Development of its Forms and Themes under the Influence of Western Literature. Leiden: E.J.Brill.

הספר תורגם לערבית על ידי ד"ר מחמד שפיע א-סיד וד"ר סעד עבד אל-עזיז מצלוח, ויצא לאור בקהיר בשנת 1986 תחת השם "השפעתם של זרמים אינטלקטואליים ופואטיים מערביים על השירה הערבית המודרנית 1970-1800." בספרו זה, היה פרופ' מורה אחד הראשונים שהגיעו למסקנה, כי המשוררים הערבים הגולים, במיוחד בצפון אמריקה, הושפעו מן הסגנונות והסוגות הספרותיים של שירי-ההלל והמזמורים הנוצריים האוונגליוניים, שתורגמו לערבית ויצאו לאור באוניברסיטה האמריקאית [בבירות] וכן מתרגומי התורה, הברית החדשה והשירה האירופאית.

מהדורה מתוקנת ומעודכנת של הספר הופיעה בשנת 2004 בהוצאת כֻלּ שַׁיְאּ בחיפה, בעריכתה של ד"ר לובנא ספדי-עבאסי. מהדורה שלישית מתוקנת ומעודכנת יצאה לאור בשנת 2014 על ידי הוצאת הספרים דאר אל-ג'מל.

יצויין שבשנת 1969 תרגם סעד מצלוח שני מחקרים של מורה מאנגלית: "החרוז הלבן בספרות הערבית המודרנית" ו-"השירה החופשית בספרות הערבית המודרנית". שני המאמרים פורסמו בכתב העת של בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה באוניברסיטת לונדון, והתרגום יצא לאור על ידי הוצאת הספרים עאלם אל-כתאב בקהיר תחת הכותרת "תנועות החידוש בלחני השירה הערבית המודרנית". במבוא לספרו משבח מצלוח את העומק, העדכניות והאובייקטיביות של המחקר, ומציין כי בהתחלה לא ידע את זהותו של המחבר, אך כשנודע לו שהוא חוקר יהודי, אשר מרצה באוניברסיטה העברית, ואשר למד באוניברסיטת לונדון, התעקש להוציא לאור את הספר.

כך הסביר את החלטתו: "העמיקה אמונתי בצורך להימנע מהעמדה השלילית שמסתפקת בבריחה. הייתי נחוש להוציא ספר זה לאור, על מנת שלעוסקים בלימודי הספרות בעולם הערבי תהיה ההזדמנות לראות דוגמה למחקריהם של חוקרים יהודים בתחום התרבות הערבית. אם אלו מנסים להכיר אותנו ולהבין את קווי דמותנו על ידי חקר מתמיד של התרבות והספרות שלנו, לכל הפחות אנחנו צריכים ללמוד את השיטה שלהם ללמוד אותנו, ולגלות את הדרך שבה הם מגלים אותנו. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. כולי תקווה שיגיע היום, בו יקיימו המומחים שלנו מחקרים מעמיקים וכוללים על תרבות אויבינו, על מחשבותיהם ועל הספרות שלהם, כי זאת הדרך המדעית לנצח אותם – דרך שאין לה תחליף."

במחקרו, שעסק בתיאטרון חי ובספרות דרמטית בימי הביניים במדינות ערב, ויצא לאור באנגלית תחת הכותרת: Live Theatre and Dramatic Literature in the Medieval Arabic World, Edinburgh and New York, 1992, הפריך פרופ' מורה את הדעה הרווחת בקרב מזרחנים וחוקרים ערביים, שלפיה לערבים לא היה תיאטרון חי בימי הביניים, אלא רק תיאטרון צלליות, והוכיח שלערבים אכן היה תיאטרון חי בתקופה זו. בספר זה, שתורגם לערבית על ידי עמרו זכריא עבדאללה ויצא אור בהוצאת דאר אל-ג'מל בשנת 2014, הסביר מורה את מסקנתו בכך שהמזרחנים לא הבינו את הטקסטים הערביים בתיאטרון הערבי.

כך למשל, הם לא הבחינו בין שני המונחים הבאים:

• יצאו בצל [ח'רג'ו פי אל-ח'יאל]: הוא הוכיח שהמשמעות היא "שיחקו במחזה קצר כשהם לבושים בבגדי התקופה";
• מצב צל הצל [וצ'ע ח'יאל אל-ט'ל]: לדעת מורה, למונח "צל" [ח'יאל] היתה בראשית האסלאם משמעות של משחק או רכיבה על סוסי עץ, ששחקנים השתמשו בהם על מנת לחקות את תנועות הפרשים. לכן, כשבא תיאטרון הצללים מסין, אינדונזיה והודו, הוסיפו הערבים למילה "צל" [ח'יאל], שכאמור משמעותה משחק, מילה נוספת שמשמעותה "צל" [ט'ל]. בצורה זו הם טבעו את המונח "משחק צלליות". חוקרים ערבים לא הבינו את המונחים האלה וחזרו כמו תוכים על מה שאמרו המזרחנים.

למעשה, במחקרו זה פתר מורה את אחת מתעלומות התרבות הערבית בימי הביניים. כמו כן, מורה האשים את המזרחנים האירופאים בגזענות כלפי ערבים, כי הם טענו שלערבים לא היה תיאטרון, היות שהם שֶמים ולכן שכלם מוגבל. הוא ציין שכשהחל לחקור את עבודותיו של יעקב צנוע' מצא שהוא מזכיר את "המוחביט'ון". לדבריו, גם אל-ג'ברתי ציין כי "המוחביט'ון" נהגו להעלות הצגות במאה השבע-עשרה.

ד"ר עטיה אל-עקאד כתב על הוכחתו של מורה, כי הערבים הכירו את התיאטרון החי בימי הביניים. לדבריו, "העובדה היא שמורה, במחקרו זה, חשף את ערוותנו כמבקרים והבליט את החוסר ואת הזלזול שלוקה בהם טיפולנו במונחי הביקורת הספרותית העתיקה. בני זמננו שנחשפו למונחים אלה, לא ניסו להבינם מעבר למשמעות הכללית שמשתמעת מהם, ולכן רוב מאמציהם היו לשווא, שכן הם הסתפקו בבחינת המונחים במילוני השפה המסורתיים" (עיתון מסרחנא, מרץ 2011).

בספרו שעסק בהיסטוריון המצרי עבד א-רחמן אל-ג'ברתי, חייו, עבודתו, חיבוריו, ומעמדו בהיסטוריה של מצרים, ואשר יצא לאור בשנת 2014 תחת הכותרת The Egyptian Historian 'Abd al-Rahman al-Jabarti: His Life, Works, Autographs, Manuscripts and the Historical Sources of 'Aja'ib al-Athar ,Oxford University Press,2014, מורה חוקר את תיאורו של ההיסטוריון המצרי עבד א-רחמן אל-ג'ברתי מששת החודשים הראשונים של כיבוש מצרים על ידי הצרפתים בשנת 1798.

במחקרו נעזר פרופ' מורה בכתב היד המקורי של הספר "עג'איב אל-את'אר פי אל-תראג'ם ואל-אח'באר" שחיבר אל-ג'ברתי בכתב ידו ואשר שמור בספריית אוניברסיטת קיימברידג'. כמו כן, הוא השווה את כתב היד למהדורה המודפסת בהוצאת בולאק המוכרת משנת 1879, ומצא כי הוצאת בולאק שונה מכתב היד המקורי של אל-ג'ברתי שכן המעתיקים "תיקנו טעויות דקדוק" ושינו חלק מהטקסטים והפכו את משמעותם, ושהיא הועתקה לאחר מותו של אל-ג'ברתי. במחקרו הוסיף פרופ' מורה אינדקס רחב-היקף הכולל אישים, דרגות מנהליות וצבאיות, מבנים, ומונחים צבאיים, מנהליים, דתיים, חברתיים, ספרותיים וגאוגרפיים. כמו כן, הוא חיבר מילון מונחים, כי הרבה מן המילים כבר אינן בשימוש ואין הן מובנות בימינו.

בנוסף, התעניין מורה בשירה ובפרוזה של יהודי עיראק בפרט, ושל יהודי ערב בכלל, וראה בהן ענף של הספרות הערבית. הוא פרסם מיצירותיהם באמצעות אגודת האקדמאים יוצאי עיראק שעמד בראשה, וחיבר ביחד עם דוקטור פיליפ סאדג'רוב מאוניברסיטת מנצ'סטר ספר על תרומתם של היהודים לתיאטרון הערבי במאה ה-19. כמו כן, הוא כתב ביחד עם פרופ' פטרישיה קרון מאוניברסיטת פרינסטון את ספר הזרים The Book of Strangers, Medieval Arabic Graffiti on the Theme of Nostalgia, שעוסק בנוסטלגיה בספרות הערבית של ימי הביניים.

במבוא לספרו "ימי הנעורים ההם", 1998, שפירסם בערבית, הוא מתאר את עזיבתו הכפויה את עיראק בשנת 1951 בהיותו בן שמונה-עשרה ואת בואו לישראל. הוא מתאר את סבלו כאחד מיהודי המזרח עם הגעתו לישראל והמעבר מ"החיים הטובים בבגדד" לחיים באוהלים, במעברה, לעמידה בתור למים וללחם, ולעבודה הקשה בסחיבת שקיות בטון וחצץ לבנייה. הוא כותב: "כאשר המטוס נחת בנמל התעופה לוד לאחר מריטת עצבים בשל הרעידות, המערבולות וכיסי האוויר מעל ירדן, קיבלו את פנינו פקידי הגירה שריססו די. די. טי. על ראשינו ולתוך התחתונים שלנו. הם הסתכלו עלינו בפנים חמורות סבר ונטולות הבעה, והיו אדישים כשברכנו אותם בעברית במבטא עיראקי וכשחלקנו נשקו לאדמת ארץ הקודש בשדה התעופה לוד, עם חזרתנו לארץ המובטחת. לאחר מכן, הם הובילו אותנו במשאיות למחנה ההסגר שער העלייה" (עמוד 14).

מורה שיבח את השכנים המוסלמים בעיראק, שיצאו להגנת היהודים במהלך מאורעות הפרהוד. הוא כותב: "הפרהוד חשף את אצילותם של רבים מהחברים המוסלמים, שהגנו על שכניהם היהודים. יש הסוברים שלולא המוסלמים האצילים שהגנו על יהודי בגדד תוך סיכון חייהם, למען השמירה על שכניהם, היה מספר ההרוגים גבוה עשרות מונים. אחד המוסלמים הצדיקים האלה היה אבו עלואן, חלבן שגידל פרות בבוסתן שממול לביתנו בשכונת בתאווין. הוא הזהיר את אבי ביום הפרהוד שלא יצא לעבודתו במרכז המסחרי של בגדד סמוך לרחוב אל-סמואל, וכך הציל אותו ממוות. אבו עלואן, שעבד אצלנו בתור גנן וטיפח את גינתנו, בא אלינו לאחר מכן, בצהרי יום הטבח, וחזר על אזהרתו שלא נעזוב את הבית. הוא אמר: 'אל תפחדו, אני שומר עליכם', וחשף סכין גדול שהחביא בחולצתו כדי להוכיח שהוא דואג לשלומנו ומגן עלינו. למרבה המזל, ההמון הזועם לא תקף את שכונת בתאווין, שרוב תושביה היו יהודים עשירים" (עמוד 21).

מורה כתב שירה וסיפורת בשפה הערבית והחל לפרסם את יצירתו עוד בהיותו בעיראק, בעיתונים עיראקיים. בשנת 2012, יצאה לאור האוטוביוגרפיה שלו, שפירסם לפני כן בפרקים בעיתון "אִילאף", בהוצאת כֻלּ שַׁיְאּ בחיפה בספר בשם "יהודי עיראק – בגדד אהובתי: זכרונות ותוגה". בספרו, שכתוב בסגנון לירי רגשני המשתקף ממנו עצב, הוא מדבר על כמיהתו וגעגועיו הקשים לבגדד, לרוח הקלה של נהר החידקל, וללחישת עצי הדקל.