מה ההבדל בין לוי אשכול לג'יימס בונד?

ספר בדיחות שיצא לאור חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים מסמל את תום עידן ההערצה העיוורת למנהיגי המדינה.

חוברת "כל בדיחות אשכול".

"חוברת קטנטונת זאת באה לאסוף את בדיחותיה של תקופת אשכול – ההנאה היחידה שתקופה זו הביאה לאזרחי המדינה."

(מתוך הקדמת החוברת "כל בדיחות אשכול")

 

בשנת 1967 הופצה מיד ליד חוברת "כל בדיחות אשכול" שהוציאה לאור הוצאת איסר בתל אביב. כיצד קרה שעל אף היוזמות הרבות והחשובות שלו, זכה ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול, ללעג ולבוז שהובילו להדחתו מתפקיד שר הביטחון, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים? הסיבה לכך נעוצה אולי בנעליים המאוד גדולות שהשאיר לו קודמו לתפקיד – מייסד המדינה דוד בן-גוריון.

 

לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הבטחון. גלויה בהוצאת "פלפוט", כנראה בהוצאת המדפיס הממשלתי. לפריט באוסף התמונות של הספרייה לחצו

 

מי יבוא במקומו של בן-גוריון?

 

מעשה במכונית ריקה

אשכול לא היה הראשון שנאלץ להחליף את "הזקן" בן-גוריון. משה שרת ניסה לעשות זאת עוד בתקופת פרישתו הראשונה של דוד בן גוריון אי שם בשנת 1953. לצערו של שרת, הוא גילה תוך מספר חודשים כי לפורש הטרי מלשכת ראש הממשלה לא הייתה כל כוונה לוותר על רסן השלטון: בן גוריון המשיך לבחוש בענייני מפלגת השלטון, לעורר התנגדות מבפנים נגד שרת ויחד עם הרמטכ"ל משה דיין – לתאם ולהוציא לפועל שורה של פעולות צבאיות שנויות במחלוקת.

מדוע שיתנהג בן-גוריון אחרת בתקופת פרישתו השנייה בשנת 1963?

 

"בינתיים הכל בסדר".

 

בשנת 1963 שוב פרש דוד בן גוריון מתפקיד ראש הממשלה. בניגוד לרצונו, גויס לוי אשכול למלא את החלל שהותיר בן גוריון, ונקרא לתפוס את מקומו בהנהגת המדינה. היו אלו נעליים עצומות למלא. באותה תקופה כמהה ישראל למנהיגים צברים שיוכלו להוציא אותה מהקיפאון המדיני, לעודד אותה שהמצב הצבאי ייפתר לטובה ושהמיתון יוחלף חיש מהר בעידן של שגשוג. אך דווקא אז, התקשה אשכול – העולה הוותיק מרוסיה, המתבל את דיבורו בביטויים ביידיש, לספק את הדרישות הבלתי אפשריות של אזרחי המדינה אותה נבחר להנהיג.

על אף שנבחר להחליף את "הזקן", לא חשש אשכול לסטות ממדיניותו הלוחמנית של קודמו בתפקיד כשזו לא התאימה לו: הוא העלה את עצמותיו של מנהיג חרות זאב ז'בוטינסקי בטקס חגיגי, ביטל את הממשל הצבאי על ערביי ישראל ופעל לשילוב האוכלוסייה המזרחית המקופחת בארץ. דווקא נימה פייסנית זו פגעה בתדמיתו. בן גוריון, שהכתיר את אשכול בתור ממשיכו, הפך תוך חודשים ספורים לגדול מבקריו.

 

"תן לי חצי חצי". דוגמה לדימוי של אשכול כפשרן שמפחד להתחייב לכיוון פעולה ברור

 

השמועות על מצבו הבריאותי הקשה של ראש הממשלה בן ה-71 לא סייעו גם הן לפופולריות הצונחת שלו. על אף שלא נשמע לעצת רופאיו ופצח במשא ומתן להקמת קואליציה לאחר ניצחונו הסוחף בבחירות 1965, נתפס בעיניי הציבור כאדם קשיש, כזה המעדיף לצאת לחופשות במקום לקחת לידיו את מושכות השלטון.

 

 

(כמעט) 72 סיבות לפרישה

 

אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים בספרי בדיחות, בפועל המצב הכלכלי השתפר פלאות עוד לפני פרוץ המלחמה

 

מכל מלעזיו ומבקריו, היה זה כנראה אשכול שפגע את הפגיעה הקשה ביותר בתדמיתו שלו כשתמך במדיניות כלכלית לא פופולרית: קיצוצים כבדים בתקציב, העלאת מיסים ו"העמקת מיתון כלכלי". ראש הממשלה היה מודע היטב לכך ש"מדיניות המיתון" שהוביל תפגע בתדמיתו, אך הכיר בנחיצותה למשק הישראלי בתקופה של משבר כלכלי הולך ומעמיק. הצהרותיו החוזרות והנשנות כי המצב הכלכלי הקשה ישתפר לטובה, הוציאו לו שם של אופטימיסט המתעלם במודע (או שלא) מהמציאות ההולכת והמחריפה.

 

טעימה מאווירת הנכאים בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. מתוך "כל בדיחות אשכול"

בתקופה של מיתון ואיומים ביטחוניים בעצימות נמוכה ניתן לחיות עם ראש ממשלה נלעג, אך משעה שהדרדר המצב הביטחוני גברו הקולות בציבור הקוראים לשינוי. תקריות גבול בין ישראל לשכנותיה לא פסקו מאז מלחמת העצמאות, אך עם הזרמת כוחות הצבא המצרי במאי 1967 אל חצי האי סיני נקלעה ממשלת ישראל לדילמה קשה: האם להבליג על מה שהוגדר על ידי ישראל בסוף מבצע סיני כעילה למלחמה, או לצאת להתקפה שתצית ככל הנראה מלחמה אזורית כוללת?

 

ראש הממשלה בביקור בחזית הדרום בתקופת ההמתנה, בחברת השר יגאל אלון והאלופים ישראל טל וישעיהו גביש. תמונה מה-25 במאי 1967. מקור: לע"מ.

 

בשלב זה ניסה ראש הממשלה להרגיע את הרוחות ולהרוויח זמן. ב-28 במאי 1967, בעקבות תיקונים שהוכנסו בכתב היד של נאומו בקול ישראל, התקשה אשכול לפענח את הנאום המודפס וגמגם מספר פעמים במהלכו. אפשר ש"גמגום" זה שינה את ההיסטוריה והוביל ללחץ ציבורי חסר תקדים להחליף את לוי אשכול כשר ביטחון ולמנות תחתיו את "המושיע" – משה דיין. ב-5 ביוני פרצה המלחמה שהגדילה פי שלושה ויותר את גבולות המדינה הקטנה.

גם לאחר גדול ניצחונותיה הצבאיים של מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, נשלל הקרדיט מראש הממשלה שהשיג מארה"ב ובריטניה את החימוש הנחוץ לצבא ודחק שוב ושוב בצה"ל להתכונן למלחמה קרבה עם צבאות ערב. אדריכלי הניצחון, כפי שהכתירו אותם אזרחי המדינה, היו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין.

שנים לאחר פטירתו של אשכול בשנת 1969, סיפרה אשתו מרים שהיא וראש הממשלה השיגו כל אחד בנפרד עותק מ"כל בדיחות אשכול" והחביאו אותו האחד מהשנייה. כשגילו השניים על כך, חקרה מרים אשכול את בעלה מה דעתו על החוברת. הוא השיב כי "אני הייתי יכול לחבר בדיחות מוצלחות יותר" (הסיפור מצוטט בספר "1967: והארץ שינתה את פניה" מאת תום שגב).

 

הכרך השני של "כל בדיחות אשכול"

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

"משחק הניצחון": הכירו את מונופול ששת הימים

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

הגדת תל אביב משנת 1933 מלמדת כמה מעט השתנה כאן מאז

"מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים, שבכל הזמנים אין אנו מטבילין את עצמנו אף במשכנתא אחת, הזמן הזה שתי משכנתאות". בעיות הדיור של "העיר העברית הראשונה", "מכות ארץ-ישראל המודרנית" ושאר ירקות בהגדה 'קצת' אחרת.

הגדת תל אביב, 1933

"והיא שעמדה למנהיגינו ולנו כעצם בגרון, שלא פקיד אחד בלבד עמד להתנקש בזכויותינו, אלא שבכל ימי השלטון הבריטי עומדים פקידים עלינו לקפחנו, ואין מצילנו מידם."

(מתוך הגדת תל אביב)

 

הנוגש הבריטי, צייר אריה נבון. מתוך הגדת תל אביב

 

ערב פסח תרצ"ד (שנת 1933) וכמה שוכרים אומללים ובעלי דירות נרגנים מתל אביב מחברים ומוציאים לאור את הגדת תל אביב המוקדשת, איך לא, לבעיות הדיור של "העיר העברית הראשונה". עורכי ההגדה, "כהן ולוי" הכתובים בשער, יצרו הגדה המתאפיינת באיזון מושלם בין מרירות, סאטירה ורוח שטות; הגדת פסח שכולה פארודיה על העיר תל אביב וספסריה. את האיורים המשעשעים הכין אריה נבון.

הביטוי "מוחרם" חוזר ונשנה לאורך ההגדה. משמעותו באותה התקופה הייתה מעבר דירה. בכך רומזים המחברים שספסרי העיר מכריחים את תושביה לצאת ממצרים שוב ושוב כשמעת לעת הם כופים עליהם מעבר דירה בשל המחירים המאמירים והעסקאות הנכלוליות שהם סוגרים בינם לבינם.

כיצד נראה סדר תל אביב? את סדר פסח של המוחרם מתחילים ההורים במזיגת כוס גזוז כשר לפסח ובהענקת רשות הדיבור לבנם שמקשה ושואל:

"מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים, שבכל זמן אנו בונים קומה אחת או שתיים, הזמן הזה תיבת-נח; כולו חנויות; שבכל הזמנים אין אנו מטבילים את עצמנו אף במשכנתא אחת, הזמן הזה שתי משכנתאות; שבכל הזמנים אנו משלמים ריבית אחת, הזמן הזה שתי ריביות; שבכל הזמנים אנו משלמים ריבית חוקית וריבית קצוצה, הזמן הזה כולנו קצוצים."

 

 

משם עוברים לרבי מנחם-מנדל ולרבי ספסר ולרבי סרסור ורלבי חוטף-זבובים היושבים כל הלילה ומספרים בהפקעת שער המגשרים, זאת עד שבאים תלמידיהם ואומרים להם: רבותינו, הגיע הזמן קריעת ים התיכון לשם פרצלציה (רישום בטאבו).

גם ארבעת האחים מההגדה המקורית קופצים לביקור, רק בשינוי קטנטן: החכם משכיר את חדרו ביוקר, הרשע מוציא בכוח את השוכר מהדירה, התם קורא לשלום בית בין בעלי הבתים לשכניהם וזה שאינו יודע ללוות כסף (להוספת קומה חדשה) נשאר מקופח.

בהגדה ההיתולית הזאת אנו מוצאים גם הד לאחד המאורעות החשובים ביותר בהיסטוריה היהודית והעולמית המודרנית: עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. שמו מוזכר בתור המחולל הגדול של העלייה ההמונית מגרמניה, היא העלייה החמישית.

היות שמדובר באחת העלייה העירונית ביותר, לא פלא שהיא מוזכרת כאירוע מרכזי בהגדה על העיר תל אביב, המקום בו השתקעו מרבית העולות והעולים.

 

ארבעת האחים. מתוך הגדת תל אביב

 

עם כל ההומור והמרירות, זה די ברור לקוראי ההגדה שעדיף ליהודי להתיישב בארץ ישראל, אך גם היא לא חשוכת צרות. העורכים, כהרגלם בקודש, לא פוסחים על ההזדמנות לפרט: "אלו עשר מכות שהביאה השנה האחרונה על יהודים בארץ ישראל ואלו הן:

תגרות-ידים. ספסרים. מלשינים. לשונות זרות. מגביות ומסים. חנויות ובנקים. שיכון. חורנים. מוחרם. מכת בחורות (המוכנות להנשא)."

 

עשרת מכות ארץ ישראל המודרנית וכמה מעלות טובות להיטלר עלינו, מתוך הגדת תל אביב

 

ולסיום, כמובן, שיר השירים לתל אביב.

 

שיר השירים לעיר הערים, מתוך הגדת תל אביב

 

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

 

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

"מסע-הפלאים של נילס הולגרסן הקטן עם אווזי-הבר" נולד בכלל בתור ספר לימוד לגיאורפיה לילדי שבדיה. הידעתם שבשנות הששים זכה הספר לגרסה ישראלית בעיתון הילדים "אצבעוני" שבה "נילס" הפך ל"גיל" ויצא למסע מעל נופיה הפלאיים של ארץ ישראל?

"מסע הפלאים" של גיל, עיתון הילדים "אצבעוני", שנות ה-60 של המאה ה-20

לפני שנים רבות בארץ שבדיה, ב-20.3 במרץ, החל מסע הפלאים של נילס הולגרסן, כאשר הנער הפרחח נילס (שהיה אז בן 14!) נטפל לאיש קטן, גמד בגודל זרת, צד אותו ולכד אותו במלכודת זבובים. הגמד הבטיח לו פרס אם ישחרר אותו, אבל נילס שהיה פוחז ומרושע, לא הסתפק בפרס והשאיר את הגמד לכוד. הגמד שאיבד את סבלנותו, הטיל בנילס כישוף ועשה אותו לגמד – לנילס הולגרסן האצבעוני – פרחח פעוט, חבוש מצנפת גדילים. כשנילס הבין את הכישוף שנעשה בו הוא יצא לחפש אחרי הגמד, אך לא מצא אותו. במקום זה הוא טיפס על גבו של אווז-הבית שביקש להצטרף אל אווזי-הבר ויצא איתם למסע הרפתקאות מסעיר בארץ שבדיה. זוכרים?

למעשה, הסיפור מתחיל קודם לכן, כאשר הסופרת המפורסמת סלמה לגרלף (1940-1858) קיבלה בקשה מהמועצה הלאומית של אגודת-המורים השבדית, לכתוב ספר לימוד חדש ורענן לגיאוגרפיה, ספר לימוד שהקריאה בו תהיה כה מרתקת עד שילדי שבדיה יבקשו לקרוא בו מרצונם החופשי. לגרלף, שעסקה בהוראה לפני שהתמסרה לכתיבה, התלהבה מהרעיון, הסכימה בחפץ לב לכתוב את הספר ויצאה למסע בן שלוש שנים ללמוד את מולדתה שבדיה.

לגרלף לא הסתפקה במחקר בספרי ההיסטוריה, המדע והגיאוגרפיה, אלא גם יצאה לסיורים אל שבטי הלאפים הנודדים, אל הכורים, האיכרים והדייגים. בספרה היא שזרה גם את קסמן של אגדות הצפון שעליהן גדלה. התוצאה: אחד מספרי הילדים האהובים בכל הזמנים – ספר שזכה להצלחה עצומה מיד עם פרסומו, ולא רק בשבדיה, אלא בכל רחבי העולם – ספר שב-1909 זיכה את סלמה לגרלף בפרס נובל לספרות ועשה אותה לסופרת הראשונה שזכתה בפרס זה.

 

"תודה חמה וצנועה לאותם הרבים אשר כהוכחה בעלת ערך יקר לטוּב ולרצון טוֹב עבור לבי, המתיקו לי את כניסתי ל(ארץ) גיל הזהב."
תצלום של סלמה לגרלף ותודות בכתב ידה על הברכות שנשלחו לה ליום הולדתה. תמונה מאוסף האוטוגרפים של של שבדרון בספרייה.

 

 

גִּיל הָיָה יֶלֶד שֶׁנֶּהַּפך לְגַמָד וְעָרַךְ מַסַּע פְּלָאִים עַל פְּנֵי אַרְצֵנוּ. הוּא רָכַב עַל גַּב בַּרְוָז שֶׁהִצְטָרֵף לְלַהֲקַת חֲסִידוֹת. כְּדֵי לָשׁוּב וְלִהְיוֹת יֶלֶד הָיָה עָלָיו לְהַחֲזִיר אֶת הַבַּרְוָז בְּשָׁלוֹם לְבֵיתוֹ.

אתם ודאי זוכרים את סיפורו של נילס מהספרים שקראתם בילדותכם ואולי מסדרת הילדים המצוירת האהובה שדורות של ילדים גדלו עליה, אבל האם ידעתם שלסיפורו של נילס הייתה גרסה מאויירת בעיתון הילדים "אצבעוני", גרסה לא תואמת את הגיאוגרפיה, שבה נעשה הילד נילס לילד גיל והמסע לדרום ארץ שבדיה נעשה למסע ממטולה ועד אילת?

נילס או גיל ביקר בארץ בשנות הששים של המאה העשרים, בסיפור מאויר (קומיקס) שהתפרסם בהמשכים. נילס לא רק עף עם אווזי-הבר דרומה מעל פני ארץ ישראל, אלא גם הִרבה בדרך במעשי גבורה ובמעשים טובים. אויבו של גיל, השועל שרודף אחריו לאורך מסע הפלאים, נעשה בנופי ארצנו לתן, את הדייגים בכפרי הדייגים שבצפון שבדיה החליפו דייגי הכנרת שלנו ואת המנוחה והנחלה מוצאים גיל, הברווז, האווזים והחסידות, על שפת אגם הַחוּלָה.

כמו בספרה של לגרלף, לומד גיל של "אצבעוני" על מולדתו. על היישובים בארץ, על עבודתם הקשה של בני הקיבוצים והכפרים "כדי שתהיה לנו ארץ יפה ופורחת". גיל אפילו מתמודד עם הדילמות הקשות של יושבי הארץ הזאת, כאשר הוא מסרב לעזור לדב זועם לשרוף יישובים כדי שבני האדם יברחו והדובים יחיו בארץ "בשקט ובשלווה" כמו שחיו הדובים בארץ הזאת, לפני שנים רבות.


"מַה טּוֹב הָיָה לָעוּף שׁוּב עַל גַּב הַבַּרְוָז וְלִרְאוֹת אֶת כָּל לַהֲקַת הַחֲסִידוֹת סָבִיב. הָאָרֶץ נִרְאֲתָה כְּמוֹ שָׁטִיח גָּדוֹל. מִצַד מַעֲרָב נָשַׁק הַיָם אֶת הַחוֹף. בַּגָּלִיל הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ הַר עַצְמוֹן הַגָּבוֹהַּ מִכָּל הֶהָרִים, וּבַמִּזְרָח נָח לוֹ יַם כִּנֶּרֶת. לְפֶתַע נָשְׁבָה רוּח חֲזָקָה. הָרוּח דָּחֲפָה אֶת הַחֲסִידוֹת שׁוּב מִזְרָחָה אֶל הָרֵי הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן. הִנֵּה בָּתֵּי צְפַת דְּבוּקִים בָּהָר, הִנֵּה גַּם קֶבֶר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בְּמִירוֹן, לְרַגְלֵי הָעַצְמוֹן. וְעַל רִכְסֵי הֶהָרִים נִרְאוּ קִבּוֹצִים."

 

גיל מעל בתי צפת, "אצבעוני" 125
לחצו להגדלת התמונה

 

בעיתון לא מצוין מי אייר או איירה את "מסע הפלאים" של גיל ומעיון בגיליונות נראה שאפשר שהיה יותר ממאייר אחד. רמי שיר, בנו של מיכאל שיר, המשורר והסופר שייסד את "אצבעוני", מספר ש"מסע הפלאים" התפרסם במשך שנה ושאת העיבוד עשה אביו, מיכאל שיר, בעצמו. "לצערי באותם ימים לא ניתן קרדיט ראוי לכותבים ולמאיירים," הוא מספר. הוא מאשר שהאיורים אכן נעשו על ידי "שני מאיירים מוכשרים שונים. שם האחת – ענת."

הילדים הקוראים שליוו את גיל במסעו ב"אצבעוני" נהנו מהתכנים הנהדרים שכתבו לעיתון משוררים וסופרים, מהחידות והציורים משובבי העין לב ומהמידע העשיר על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והמדע שסיפקו את סקרנותם. הגיליון הראשון של "אצבעוני – העיתון לילדים" יצא לאור ב-1952 וגיליונות חדשים ממשיכים לצאת עד עצם היום הזה. את מייסד העיתון מיכאל שיר אולי אתם זוכרים מביקורו בכיתתכם בבית הספר, מציג לכם את "אצבעוני ידידכם," ומשכנע אתכם לצאת ל"מסע פלאים" בין דפיו.

והנה לפניכם כמה מעלילות "מסע הפלאים" של גיל:

 

"'לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל, לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל', קָרְאוּ הַחֲסִידוֹת. הֵן עָפוּ עַכְשָׁו גָּבוֹהַּ מְאֹד, וְגִיל רָאָה מִלְמַעְלָה אֶת הַיַרְדֵּן הַמִּתְפַּתֵּל בָּעֵמֶק וְנוֹפֵל לְיַם-כִּנֶּרֶת."

 

גיל מעל עמק יזרעאל, הירדן, ים-כנרת והתבור, "אצבעוני" 322
 לחצו להגדלת התמונה

 

"לִפְנֵי שָׁׁנִים רַבּוֹת גָּרוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת דֻּבִּים רַבִּים. רַק אֲנִי וּמִשְׁפַּחְתִּי נִשְׁאַרְנוּ בַּחַיִּים. וְהִנֵּה אֲנִי רוֹאֶה שֶׁגַּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה כְּבָר מְקִימִים יִשּׁוּבִים. בְּנִי הָאָדָם יְגָרְשׁוּ אֹותָנוּ גַּם מִכָּאן וְאָנוּ נָמוּת בְּרָעָב."

 

ומי באש? גיל מתמודד עם מצבים בלתי אפשריים, "אצבעוני" 130
 לחצו להגדלת התמונה

 

"לִפְנֵי שָׁנִים לֹא רבּוֹת, זָרַם הַיַּרְדֵּן אֶל אֲגַם הַחוּלַה הַגָּדוֹל. עַתָּה הָאֲגָם אֶינְנּוּ עֹוד. יִבְּשׁוּ אוֹתוֹ, רַק מְעַט מִמֶּנּוּ הִשְׁאִירוּ לְמַזְכֶּרֶת, וְשָׁם גָּר מֶלֶךְ הַבַּרְבּוֹרִים."

 

גיל לומד על האסון האקולוגי באגם החולה, "אצבעוני" 133
 לחצו להגדלת התמונה

 

"גִיל הֵעִיר מִיָּד אֶת הָאַיִּל. יָשַׁב עַל רֹאשׁוֹ בֵּין קַרְנָיו, וְקָרָא: נְגַח אַיִל, נְגַח בַּתַּן הָרִאשׁוֹן."

 

גיל מציל את האיל ואת הכבשים משיני שלושה תנים טורפים, אצבעוני 117
 לחצו להגדלת התמונה

 

כתבות נוספות שאנחנו בטוחים שתאהבו:

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

כשאליעזר בן יהודה פגש את פאספארטו

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

פגישת המחזור של דיירי "דירה להשכיר"

מאגר דיגיטלי: עיתונות ילדים של פעם

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

שמונה שנים העביר ד"ר ארמטה פיירוטי בארץ ישראל באמצע המאה ה-19. הוא התרשם מהנופים - אבל קצת פחות מה"ילידים"

מאז ימי מסעות הצלב הרחוקים, התקיימה באירופה מסורת אמנותית מפוארת שטופחה על ידי אנשים שכף רגלם לא דרכה מעולם בארץ ישראל – ציירי מפות, סופרים ומשוררים – שיצרו ביד אמונה דימויים אמנותיים של ארץ הקודש וירושלים במרכזה. הם הסתמכו לרוב על כתבי הקודש, מקורות יהודיים ונוצרים שונים, ספרי מסעות, שמועות מפה לאוזן או מראות שייצר דמיונם הקודח. אחרים ציירו את העיר על פי מראה עיניים, לעתים קרובות כפי שניבטה מתצפית הר הזיתים. גם ציורים ומראות אלו שהתבססו על המציאות נעשו בטכניקה של ציור חופשי.

רק במהלך המאה ה-19, החלו להופיע מפות של העיר שהתבססו על מדידה. אחד מראשוני משרטטי המפות של ירושלים על בסיס שיטות מדידה מדויקות היה ד"ר ארמטה פיירוטי. שמונה שנים (1861-1854) עשה החוקר, האדריכל והסופר האיטלקי בארץ הקודש, שנים אותם העביר בעבודה מתמשכת בתפקיד האדריכל האזרחי והצבאי של ירושלים בהזמנת מושל המחוז, סוראיה פחה. בזכות מעמדו כפקיד בכיר של המושל, זכה פיירוטי בחופש תנועה נדיר. הוא ניצל אותו כדי להיכנס למקומות קדושים דוגמת הר הבית ומערת המכפלה, מקומות האסורים בכניסה ל"בלתי-מאמינים" – כינויים של כל מי שאינם בני דת האסלאם.

 

מפת חברון, שכם והים התיכון, מתוך אטלס בן שש מפות שפרסם פיירוטי בשנת 1888

 

פיירוטי ביצע חקירות וחפירות במקומות קדושים ברחבי ירושלים ומחוצה לה, ערך תכניות לשיקום העיר ופיקח על מספר מרשים של יוזמות בנייה. בעודו בירושלים פרסם את הספר "ירושלים נחקרת" בשני כרכים ובו ביצע השוואה בין ירושלים התנ"כית ובין ירושלים של זמנו: פרסום המהדורה הראשונה, ובעיקר תרגומה האנגלי, עורר סערה בבריטניה. פיירוטי נתבע על ידי ג'יימס גראהם בתואנה שגנב מהצלם הסקוטי את התמונות המופיעות בספרו. הוא טען בתגובה שאלו תמונות שרכש מידי הצלם היהודי-רוסי מנדל ג'ון דינס. כך או כך, מיהר להסתלק מירושלים.

 

תושבי הארץ בעיניי איטלקי מעודן

גם כשיצא מארץ הקודש, המשיכו המראות והאנשים שפגש להעסיק אותו. הוא המשיך לפרסם את ממצאיו בשורה של ספרים, וגם באירופה ראה עצמו מומחה גדול ולא רק לנופיה ולבניינה של הארץ. את אחד מספריו המוכרים ביותר, והיחיד שתורגם עד כה לעברית, הקדיש לחקר "מנהגים ומסורות בארץ-ישראל". שמו המלא של החיבור מלמד על המוטיבציה של פיירוטי בכתיבתו: "מנהגים ומסורות בארץ-ישראל אצל תושבי הארץ עתה, המדגימים את אורחות-חייהם של העברים הקדמונים".

 

תכנית מערת המכפלה בחברון. התכנית כוללת חתך רוחבי וחתך אורכי של המערה ומלווה מסביב בפרטים אינפורמטיבים רבים על המקום. התכנית יצאה גם היא כחלק מהאטלס שפרסם פיירוטי בשנת 1888

 

חתך רוחבי של מערת המכפלה מתוך "תכנית מערת המכפלה בחברון"

 

"כל מי שנוטה לייחס לבעלי-חיים בינה, ולא אינסטינקטים בלבד, אילו סייר בארץ-ישראל לאורכה ולרוחבה, חזקה עליו שהיה מוצא טיעונים למכביר לחיזוק התיאוריה שלו, ואפשר אפילו שהיה מגיע לכלל מסקנה (שאינה רחוקה הרבה מן האמת) כי יצורים אלה נבונים המה מבני-אדם רבים. אנוכי, לפחות, לא הייתי יכול להפריך את דבריו, שהרי גם אני כמעט שהגעתי לדעה דומה לאחר היכרות מקרוב, במשך שנים אחדות, עם אלה גם אלה."

(מתוך: מנהגים ומסורות בארץ-ישראל, ארמטה פיירוטי)

בעוד שמבניה הרבים של ירושלים הותירו עליו רושם עמוק וחיובי, תושבי הארץ בה העביר שנים כה רבות נחרטו בזיכרונו לרעה. כיאה לאירופאי בן המאה ה-19, פיירוטי לא חשש להכליל ולזלזל בקבוצות אתניות שלמות: את הערבים, מי שהועיד כצאצאי העברים הקדמונים, ראה כחבורה של אנשים מהירי חמה, רמאים ועצלנים המוכנים לסייע לזר רק תמורת ל"בַּקְשִיש" – שוחד. והרי "איזה הוא התייר בארצות המזרח, ובמיוחד בסוריה, שאינו מכיר את המילה "בַּקְשִיש"? פעמים כה הרבה חזרה והושמעה באזניו, עד שאפילו אחרי שובו לארצו הוא ממשיך להשתמש בה, ובדרך זו כמעט שנתאזרחה גם באירופה."

 

בריכות שלמה, דרומית לבית לחם

 

כדי לאתר את שורשו של מנהג ה"בַּקְשִיש", טען פיירוטי שיש לחפשו בתנ"ך. כיוון שגם אצל העברים הקדמונים היה מנהג ה"בַּקְשִיש" מקובל. מאברהם ועד אלישע, קיבלו גיבורי התנ"ך (האבות הקדמונים של הערבים בני זמנו) שורה של תשורות, מתנות ומנחות פיוס מכל מי שסייע או הרגיז אותם. אהבת השוחד של הגברים הערבים התאימה היטב לאופי הסכסכני של נשותיהם: "מתחת לקפלי הצעיף אפשר להתחסד, לרקום תככים וליזום כל מזימה שניתן להעלות על הדעת".

יחסו של פיירוטי ליהודים היה אמביוולנטי יותר: הוא יצא נגד הדעות הקדומות ועלילות הדם עתיקות היומין שטופלים על בני ה"עם הנבחר", אך לא שכח לבטא את עליונותו האירופאית עליהם: "בעוד שהעברים הקדמונים הקפידו על רחצה וטהרה, הרי צאצאיהם-שלהם נטשו את דרך אבותיהם הקדמונים. בשבתות היהודים לובשים מחלצות, אבל כשאתה מתקרב אליהם מתחוור לך כי ההיטהרות היתה מלבר בלבד, וזאת מפני שקימצו לשלם את דמי הכניסה לבית המרחץ."

ד"ר ארמטה פיירוטי סייע בהבאת מודרניזציה לארץ העתיקה, אך לא שכח לסחוב עמו מארץ האם גם את בת זוגתה: ההתנשאות האירופאית.

 

מפת הר המוריה והר הבית. ככל הנראה המפה בעלת הערך הגבוה ביותר מכל ששת המפות, פיירוטי הורשה להיכנס אל הר הבית, מקום אליו לא הורשו להיכנס יהודים ונוצרים כלל