קריאה בשלושה שירים בספר 'שברים ורעש' מאת אלי הירש (קשב לשירה 2017, 99 עמ')

'שברים ורעש', ספר שיריו החדש של אלי הירש, מורכב משתי חטיבות. אל 'שברים' קיבץ הירש שירים שלא ראו אור בשלושה מספריו הקודמים, ואילו 'רעש' הוא שמו של ספר שיריו הראשון (עכשיו, 1986) שמובא שוב בשלמותו. בחרתי להתמקד בשלושה שירים העוסקים באורי – אחיו הקטן של הירש אשר הלך לעולמו בשנת 1967 והוא בן ארבע בלבד (הירש היה אז כבן חמש): שני שירים מתוך 'רעש' שנכתבו כשש-עשרה שנים אחרי לכתו של אורי ('רעש' כולו הוקדש לזכרו), ושיר מתוך המחזור 'אמנות הנפילה' שנכתב כארבעים ושלוש שנים אחרי לכתו, בשנת 2010. עניין אותי לראות כיצד התבטאה השפעת עשרים ושבע השנים שחלפו בין מועד כתיבת השירים המוקדמים לכתיבת השיר המאוחר.

אביא במלואו את השיר המוקדם 'מגדלים עומדים' (עמ' 55) שפתח את הספר 'רעש'.

שש-עשרה שנים אחרי מות אחיו מתעורר זכרו של אורי בשירתו של הירש, וזו התעוררות של החוויה הרגשית בלבד. נעדרות מן השיר תמונות ממשיות או יסודות ביו

גרפיים ולפיכת בולטת בהעדרה דמות האח – פניו מכוסות ב"מסכה של פרא". אותה אימת מוות שפרצה אל תודעתו של הילד בן הארבע פורצת שוב אל תודעת המשורר, והוא עושה שימוש בדימויים קשים כגופה נפוחה של בעל חיים על ראשו, או ילדותיים כקפיצה אל השמיים שמעבר לעננים. שתי השורות האחרונות בשיר מורכבות במיוחד, ובשתיהן עדות נוספת לאופן שבו דמות האח הצעיר וזכרו כרוכים באימת המוות. בכל אחת מן השורות יש ניסיון בריחה מן האח וממה שהתפרץ לתודעה עם מותו, אך בשתיהן משתקפת ההבנה המאוחרת כי הניסיון כשל – גופו של האח הופנם בגוף המשורר, ופראות המוות שמופיעה כמסכה בתחילת השיר, הופכת לחלק מן המשורר בסיומו.

גם השיר הבא בספר 'רעש' – '(הלל נפשי!)' (עמ' 56) – עוסק בהתעוררות זכרו של האח המת, שנים לאחר לכתו. כמו השיר שקדם לו, גם שיר זה עוסק בשיכחה ובייחוד בהכרת המשורר בכישלון ההדחקה ובמחירים שגבתה – "מִהַרְתִּי לִשְׁכֹּחַ דָּבָר / אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁכַח. מְנֻדֶּה מִזִּכְרוֹן גּוּפָתְךָ הַמְּנֻפַּחַת / מִתְּרוּפוֹת אוֹ מָוֶת, נֻדֵּיתִי מִזִּכְרוֹן גּוּפְךָ הַחַי, / נִתְלֵיתִי בְּהוֹוֶה כְּמֶלֶךְ-שֶׁגָּלָה בַּעֲבָרוֹ, גָּלִיתִי בֶּחָלָל. / מְנֻדֶּה מִזִּכְרוֹן /גּוּפָתְךָ הַנְּפוּחָה/ נוֹתַרְתִּי לְבַדִּי עִם / גּוּפָתְךָ הַנְּפוּחָה". שוב, כבשורותיו האחרונות של השיר הקודם, הניסיון להדחיק את האימה יצר מרחבי נפש אשר התעוררותם כרוכה בחוויית בדידות וניכור. השימוש החוזר בדימוי הגופה הנפוחה – זיכרון מומצא המחליף באופן עיקש את הזיכרון הממשי – ממחיש את כישלונו של ניסיון ההדחקה ואת המחיר שהיא גובה. בשורותיו האחרונות של השיר ניכרת מודעותו המלאה של המשורר לאופן שבו ניסה להתגונן מהתעוררות זכרו של האח באמצעות שימוש במנגנוני הזרה והרחקה – "(עַל כֵּן עָלֶיךָ לֹא לִשְׁכֹּחַ כִּי / אֲנִי שׂוֹנֵא אוֹתְךָ, עַל כֵּן עָשִׂיתִי כָּל אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי / לְגַחֵךְ אוֹתְךָ, טָמוּן בָּאֲדָמָה כְּמוֹ מֶלֶךְ בְּכִסֵּא כָּבוֹד, פַּרְעֹה / אִידְיוֹט אוֹ בּוֹנַפַּרְטֶה מְשֻׁגָּע, מֻכֶּה בַּתַּאֲוָה בּוּרָה לְמָוֶת וְאַלְמָוֶת)". ייתכן כי התייחסות מודעת למנגנונים האלה מבשרת את תחילת התעוררותם של רבדים נוספים בזיכרונו של המשורר. אפשרות זו מקבלת תמיכה נוספת בשורות הפותחות את השיר. הירש מודע לכך שלא נפרד מאחיו, ולהערכתי מודע גם לכך שלא זכה להכירו כדמות ממשית – "(לאֹ זָכִיתִי לְחַבֵּק אֶת גּוּפָתְךָ טֶרֶם קְבוּרָתָהּ / לְנַשֵּׁק וּלְהַדְמִיעַ בְּעֵינֶיךָ, לְחַיֶּיךָ, צַוָּארְךָ". זאת ועוד, בעוד שבשיר 'מגדלים עומדים' אין כל זיכרון ממשי, ובשיר (הלל נפשי!) משבץ המשורר את התמונה הבאה – "רַק אַבָּא וְאִמָּא מָשְׁכוּ אוֹתִי לַחֶדֶר שֶׁבּוֹ שׁוֹכֶנֶת / מִטָּתָם הָרְחָבָה, שָׁמָּה הֵם סִפְּרוּ לִי דָּבָר לֹא / יֵאָמֵן אֲשֶׁר קִבַּלְתִּי בְּהֶכְרֵחַ כִּלְשׁוֹנוֹ: כִּי חוֹלֶה / הָיִיתָ וְעַכְשָׁו אַתָּה מֵת, כְּלוֹמַר אֵינֶנּוּ וְנִגְמָר)".

נעבור אל השיר המאוחר מבין השלושה – 'ועוד אני זוכר' (עמ' 14) שהוא חלק מן המחזור 'אמנות הנפילה' ובו שלושה שירים העוסקים בזכרונותיו של הירש. שיר זה נפתח באותו זיכרון ממשי יחיד שהופיע בשיר '(הלל נפשי!)' אשר נכתב עשרים ושבע שנים לפניו – "וְעוֹד אֲנִי זוֹכֵר: אֵיךְ אֵם וְאָב / לָקְחוּ אוֹתִי לְחֶדֶר בּוֹ שָׁכְנָה / מִטָּה זוּגִית גְּדוֹלָה — אֶל יְצוּעָם, / וְשָׁם סִפְּרוּ לִי מִין מַעֲשִׂיָּה / עַל אָח שֶׁמֵּת, עַל בְּנָם שֶׁמֵּת, עַל אוּרִי: / גּוּפַת גּוֹזָל טְמוּנָה בָּאֲדָמָה."  כבר בשורות הפתיחה האלה ניתן להבחין בשלושה שינויים שחלו באופן ההיזכרות של הירש. השינוי הראשון – סערת האימה הפנימית הולכת ומפנה מקומה לזיכרון הממשי ועתה הוא זה שפותח את השיר. השינוי השני – את הדימויים הקשים והגרוטסקים (גופה נפוחה, בעל חיים על ראשו, בונפרטה משוגע …) מחליף דימוי רך וספוג ברגש – גופת גוזל. השינוי השלישי והבולט מכולם – עתה מכנה הירש את האח בשמו אורי, בעוד שמשני השירים המוקדמים נעדר שמו כחלק מן ההזרה שעוברת דמותו. מגמות שינוי אלו באופן ההתייחסות של הירש אל זכר אחיו ממשיכות לכל אורכו של השיר 'ועוד אני זוכר'. זהו שיר ארוך, ובמרכזו זיכרון ממשי אחר שבו מופיעה דמותו של אורי כתינוק רך בשנים ולא "במסכה של פרא". בזיכרונו של הירש עולה תמונה שבה הוא ואחיו יושבים זה מול זה וממוללים תחתוני כותנה של אביהם – "וְזֶהוּ זִכְרוֹנִי הָאַחֲרוֹן / וְהָרִאשׁוֹן וְהַיָּחִיד מֵאוּרִי". הירש מוסיף ומשחזר את מחשבותיו באותו רגע בשפה רכה וחומלת – "כַּמָּה נֶחְמָד, חָשַׁבְתִּי. זֶהוּ אוּרִי. / הוּא יַלְדּוֹנוֹן — וְאַף אֲנִי יַלְדּוֹן". בהמשך השיר, מוסיף המשורר ומעלה הרהורים ושאלות שייתכן ועלו בו באותו הרגע, וניכר כי הוא מצרף אליהם אחרים כי ייתכן והודחקו והודחו מן הזיכרון ועתה הוא מסוגל לשוב ולעסוק בהם, לדוגמה – "אוּלַי חָשַׁבְתִּי אָז: אֲנִי אֶחָד? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי רַק: אֲנַחְנוּ יַחַד? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי גַּם: אֲנִי לְבַד. / אוּלַי חָשַׁבְתִּי רַק: וְאִם אֶחְלֶה? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי אָז: אֲנִי אֶחְיֶה. / אֲנִי בָּרִיא, זֶה הוּא זֶה שֶׁחוֹלֶה". את השיר מסיים בית בן שש שורות אשר מבטאות כמדומה את מודעותו של הירש לעיכוב שחל בהתייצבותו אל מול זיכרון אחיו ומשמעות מותו, והן את טבעם הממשי ומלא הרגש של הזכרונות המתעוררים בו ארבעים ושלוש שנים אחרי מותו של אורי ועשרים ושבע שנים אחרי כתיבת השירים המוקדמים על אודות לכתו:

רַק כַּעֲבֹר שָׁנִים שָׁמַעְתִּי הֵד
לוֹחֵשׁ וּמִתְגַּלְגֵּל: אָחִיךָ מֵת.
לֹא הַשָּׁמַיִם מִלְּלוּ כְּבוֹדוֹ
וְנִשְׁמָתוֹ לֹא הִתַּמְּרָה כָּאֵד.
זִכְרוֹ סוֹבֵב בִּפְקַעַת כְּלֵי לָבָן
סְפוּגִים בְּדֶמַע אָב וְיֶזַע אֵם.

תוכן עניינים

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

אם מכתבי זה מצא את דרכו אל מכונת הגריסה שלכם ברגע שראית את השם שלי מתנוסס עליו, אז שמכונת הגריסה תהיה לי עדה לכמה שאני שם עליכם זין!

תראי ורדה – אני לא עורך דין כמו האח שלי. אני לא מדבר עורכדינית.
אז אני רוצה להגיד לך בפשטות:

1. המכתב ששלחתם לי – ביטול ההשתתפות שלי בחגיגות השבעים – את יכולה לדחוף אותו – את יודעת לאיפה.
2. אני הולך להופיע על אפכם ועל חמתכם. ראס בין עינכום אני אופיע – ועם תגבור של כלי-קשת – הרביעייה של הרוסים שאתם מגרשים כל הזמן מהרחבה של בית-העם.
3. הרמפה היפה העגולה ההיא עם הריצוף שחמט שהגיס שלי אבנר ריצף לכם: ביררתי בטאבו – היא בשטח של מנדלסון מערכות שינה. מנדלסון האבא שוכב בבית חולים. אז עם הבן דיברתי.
סגרתי איתו על הרמפה. שלי הרמפה כל הערב-עצמאות.
4. הגברה ותאורה ולייזרים וזבּבּירים ארגנתי מהחבר שלי מוריס. עם הלייזרים האמת לא יודע מה יש לי לעשות עם הלייזרים.
נחשוב כבר על משהו – אולי ליירט איזה לוויין סיני, להפיל לך אותו על הראש!
5. אני הולך להופיע ורדה. ואני הולך לחרב לכם את כל המופעים. את כל ה'חוגגים שבעים' שלכם.
רק לא ללהקת מחול של יבגניה. זה בקטע הומניטארי ורדה. אין לי לב. חראם על הבנות.
התכוננו לזה כל השנה הבנות.
6. איך אמרה לי המזכירה שלך? זה לא אישי!

אבל זה כן אישי. הכל אישי ורדה. בא לי לבכות.

מי אמר בואו נזמין את יהודה בורובסקי נחגוג את השבעים שלו עם השבעים של המדינה?

מי לקח אותי לפני שבועיים הלביש אותי כמו דרוויש איפר אותי העלה אותי על גמל טמטם לי את הראש עשה לי יום צילומים בנבי-מוסא באמצע ינואר? ומי – ארבעים שנה אחורה – ארבעים שנה עברו ורדה. אולי דלף לך הזיכרון שמה במִינהלת. אני לא שכחתי – מי לקח אותי לטלביזיה לפני ארבעים שנה למני פאר לירושלים? נסענו בטנדר של אבא שלך. היה לו אז את המפעל של הגלובוסים. כל הארגז מאחורה היה מלא גלובוסים – קפצו לנו כל הדרך. אמרתי לך שזה מלחמת העולמות שרתי לך את השיר של מלחמת העולמות. עצרנו בארמון הישאם. צילמתי אותך בשרידים של הבית מרחץ עשית שמה פוזות חרפנת אותי העליתי אותך על עמוד כותרת השארתי אותך למעלה. אחר כך בא האוטובוס של היווניות  – תפסו אותך רוכבת עלי. התחילו לצעוק עלינו. ברחנו. ישבנו ביריחו לשתות מיץ אשכוליות. כל הבוקר ישבנו – איחרנו להקלטות – המפיק המג'נון ההוא צרח עלינו רצה להעיף אותנו מהאולפן.

בסוף מזגת לו מהפאסטיס של סבא שלך הרגעת אותו. מי בכלל בארץ ידע אז מה זה פאסטיס. השארת לו אחר כך את הבקבוק.

את רצית שאני אשיר את 'פגישה על יד המזח'

בהפקה רצו שאני אשיר את 'הבלדה על גרשון שמוקלר'

בסוף שרתי משהו אחר. לא זוכר מה. והיו תשואות של הקהל נורא יפות שהסתיימו במחיאות בקצב אחיד. כזה צ'ק – צ'ק – צ'ק – צ'ק. וכשמני פאר אמר
יהודה בורובסקי: הטרובדור של בית-שאן!

פתאום קיבלתי שם בום של הכרה לפרצוף. כאילו – ורדה – באת לעולם ההורים שלך נותנים לך את השם ורדה אבל את לא בדיוק שם בשביל להרגיש את זה. את עדיין שום דבר – את מבינה?

ואז עם כל האורות מול הפנים –  ומקרבים אליך שתי מצלמות אחת מלמעלה אחת מלמטה –

וזה רסמי. אתה מקבל את החותמת הטרובדור של בית-שאן. וכל הקהל בדממה. את יושבת בשורה הראשונה. אני רואה את העיניים שלך עם ניצוץ. בדממה כולם יושבים. מקשיבים לך בשילוב ידיים.

כמו בני אדם. לא המשכן בבונים שהולך פה היום. ומני פאר בא אליך עם המיקרופון מושך אחריו את החוט של המיקרופון עד אליך. מתיישב איתך על המדרגה מבקש שתספר לו את הסיפור מאחורי השיר – ואני מספר לו. באות לי דמעות לעיניים. אבל ורדה – מה שרתי שם? אני לא מצליח להיזכר.

מהתקליט הראשון משהו. לא? והביאו את השגריר שלנו בשבדיה שהדליק מקטרת והקריא מהספר שירים שלו. ואת החלילן ההוא ג'יימס גאלאוויי הביאו. לא. רגע. את זמפיר את זמפיר הביאו עם החליל פאן! וגמרנו שם באיזה אחת עשרה בלילה והמפיק ההוא עם השיער הארוך הזמין אותנו למסיבה במושבה הגרמנית.

אבל מכתב הוא רק אילוזיה של אינטימיות. נכון ורדה? כי מי היום יושב לכתוב מכתבים? פתאום אני תופס את זה – רק מי שלא מכיר אותך: הרשויות והבנקים ואוכלי נבלות ומחשבים ועורכי דין אם הסתבכת עם מישהו – הם מכירים אותך בכלל? ואת ורדה יושבת במינהלת מאה מטר מהבית שלי ומוציאה לי מכתב שאין לך אפילו את ההגינות לחתום עליו בשמך.

שאומר בעצם שאת לא מכירה אותי. אבל את כן מכירה אותי ורדה אהובה.
תקשיבי. בא לי פתאום לראש: להוריד את המיניבוס לראמי למוסך שיפרק לי את הספסלים שיקלף לי את המדבקות של JUDAH TOURS שיעשה לי צבע. משהו טורקיז. שישאיר לי מקום למיני-בר.

כמה נשאר לנו? שלושה חודשים עד יום העצמאות? נשים איזה גנרטור.

נביא ממנדלסון מזרן קינג סייז.

נחבר לנו אור קטן לסקס –  את הגלובוס ההוא שאבא שלך צייר בעבודת יד.

נעלה לצפון שנינו עם הגיטרות. נתחיל מאכזיב. נרד. נעשה שוב את הסיבוב הראשון.

ירון כץ, יליד 1969, גר בירושלים, למד אמנות ותיאטרון חזותי, כיום עובד בעבודה המאפשרת לו לכתוב ולנגן בגיטרה.

תוכן עניינים

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

מאת ריקי כהן

המשוררת האמריקאית שרון אולדס, ילידת 1942, הייתה, עד לאחרונה, מוכרת למעטים יחסית מאוהבי השירה בישראל, על אף שזכתה בפרס פוליצר לשירה. המשוררת שירה סתיו תיקנה את הלקוי הזה והוציאה לאחרונה קובץ שירה של אולדס בתרגומה, "קרקעית חיינו", בהוצאת אפיק.

יוטיוב עמוס בפרשנויות וידאו לשיריה של אולדס וכן בסרטונים שבהם היא מקריאה מהם. דמותה לבנת השיער ורבת-ההבעה משתלבת היטב בתוכן שיריה. השיר "אני חוזרת אל מאי 1937" אשר בחרתי להתמקד בו, מהשירים החזקים בספר, זכה ב-2007 להיכלל בסרט "עד קצה העולם", באנגלית Into the Wild, בבימויו של שון פן. קולו של ווינס ווהן המקריא את השיר (שמובא שם בקיצוץ של כמה שורות) מלוּוה באילוסטרציה קולנועית ישירה, בסגנון אמריקאי שיש שיראו בו פשטני וקונקרטי מדי ביחס לשירה, המציג את דמויות ההורים שהשיר עוסק בהם, ואת הסצנה המתוארת בו.

סרטון נוסף המתייחס אל השיר הזה מציג את תמונתם של סילביה פלאת' וטד יוז ברקע המילים המונפשות. זוהי אילוסטרציה אסוציאטיבית מעניינת בשל הזוגיות הטראגית של יוז ופלאת', ומה שעוללו לילדיהם, אבל כאן מסתיים הדמיון, ובין שתי המשוררות אין זיקה פואטית.

שרון אולדס

אני חוזרת אל מאי 1937

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם עוֹמְדִים בְּשַׁעֲרֵי הַקּוֹלֶגִ'ים שֶׁלָּהֶם
אֲנִי רוֹאָה אֶת אָבִי מְהַלֵּךְ
מִתַּחַת לְקֶשֶׁת הָאוֹכְרָה, הָעֲשׂוּיָה אֶבֶן חוֹל, הָאֲרִיחִים
הָאֲדֻמִּים מַבְהִיקִים מֵאֲחוֹרֵי רֹאשׁוֹ כְּמוֹ
טַסִּיּוֹת דָּם מְעֻקָּמוֹת, אֲנִי
רוֹאָה אֶת אִמִּי מַחְזִיקָה כַּמָּה סְפָרִים קַלִּים עַל יְרֵכָהּ
עוֹמֶדֶת לְצַד עַמּוּד עָשׂוּי לְבֵנִים זְעִירוֹת, וּמֵאֲחוֹרֶיהָ
שַׁעַר הַבַּרְזֶל הַמְחֻשָּׁל, עֲדַיִן פָּתוּחַ, חֻדֵּי הַחֶרֶב
בִּקְצוֹתָיו שְׁחוֹרִים בָּאֲוִיר שֶׁל מַאי,
הֵם עוֹמְדִים לְסַיֵּם אֶת לִמּוּדֵיהֶם, הֵם עוֹמְדִים לְהִתְחַתֵּן,
הֵם יְלָדִים, הֵם טִפְּשִׁים, הֵם יוֹדְעִים רַק שֶׁהֵם
חַפִּים, לְעוֹלָם לֹא יִפְגְּעוּ בְּאִישׁ.
אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם וְלוֹמַר, עִצְרוּ,
אַל תַּעֲשׂוּ אֶת זֶה – הִיא הָאִשָּׁה הַלֹּא נְכוֹנָה,
הוּא הַגֶּבֶר הַלֹּא נָכוֹן, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים
שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם,
אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים,
אַתֶּם תִּסְבְּלוּ בִּדְרָכִים שֶׁעֲלֵיהֶן מֵעוֹלָם לֹא שְׁמַעְתֶּם,
אַתֶּם תִּרְצוּ לָמוּת. אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת
אֲלֵיהֶם בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי וְלוֹמַר זֹאת,
פָּנֶיהָ הָרְעֵבִים הַיָּפִים הָרֵיקִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפָהּ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
פָּנָיו הַיְהִירִים הַיָּפִים הָעִוְרִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפוֹ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹשָׂה אֶת זֶה. אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת. אֲנִי
מְרִימָה אוֹתָם כְּמוֹ בֻּבּוֹת נְיָר זָכָר וּנְקֵבָה
וְחוֹבֶטֶת אוֹתָם זֶה בָּזֶה
בַּיְרֵכַיִם כִּשְׁבָבֵי חַלָּמִישׁ, כְּמוֹ כְּדֵי
לְהַתִּיז מֵהֶם נִיצוֹצוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת,
תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר עַל זֶה.

תרגום: שירה סתיו, מתוך "קרקעית חיינו", בהוצאת אפיק.

I Go Back to May 1937

BY SHARON OLDS

I see them standing at the formal gates of their colleges,
I see my father strolling out
under the ochre sandstone arch, the
red tiles glinting like bent
plates of blood behind his head, I
see my mother with a few light books at her hip
standing at the pillar made of tiny bricks,
the wrought-iron gate still open behind her, its
sword-tips aglow in the May air,
they are about to graduate, they are about to get married,
they are kids, they are dumb, all they know is they are
innocent, they would never hurt anybody.
I want to go up to them and say Stop,
don’t do it—she’s the wrong woman,
he’s the wrong man, you are going to do things
you cannot imagine you would ever do,
you are going to do bad things to children,
you are going to suffer in ways you have not heard of,
you are going to want to die. I want to go
up to them there in the late May sunlight and say it,
her hungry pretty face turning to me,
her pitiful beautiful untouched body,
his arrogant handsome face turning to me,
his pitiful beautiful untouched body,
but I don’t do it. I want to live. I
take them up like the male and female
paper dolls and bang them together
at the hips, like chips of flint, as if to
strike sparks from them, I say
Do what you are going to do, and I will tell about it.

תוכן עניינים

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה