כך נלכד "האיש שלנו בדמשק" אלי כהן

נעם נחמן טפר מבקש לערער על הנרטיב המקובל סביב לכידת אלי כהן

אלי כהן תחת זהותו ככאמל אמין ת'אבת, בתא הטייס של מטוס חיל האוויר הסורי

שנים רבות סברו בישראל כי כהן נלכד עקב כך שהמודיעין הסורי הצליח ליירט את שידוריו למטה המוסד בישראל. מעדויות שמופיעות בספרי "אלי כהן תיק פתוח" עולה כי הסיכוי שהסורים הצליחו לאכן את מכשירי השידור של כהן נמוכים מאוד.

ממסמכים ומעדויות של ראש המודיעין הסורי ומעדות של קצין מודיעין שפרץ לדירתו של כהן עולה כי הסורים ביצעו אחרי כהן מעקב פיזי אנושי. כיצד, אם כן, נלכד "האיש שלנו בדמשק"?

 

מכתבו האחרון של אלי כהן לאשתו נאדיה, בערבית, שעה לפני הוצאתו להורג

הרקע לגיוסו

ההחלטה לגייס ולהכשיר "לוחם" שיוצב במדינת יעד (מצרים, ירדן או סוריה) התקבלה כבר בשנת 1958 זמן לא רב לאחר הכישלון של המודיעין הצבאי לזהות את חדירת הצבא המצרי לסיני שבעקבותיו הודח ראש אמ"ן. הכישלון נבע מכך שאחד מהקצינים ביחידת ההאזנה הצה"לית החליט על דעת עצמו לשמור אצלו את הידיעה על מעבר כוחות שיריון מצריים את התעלה. במודיעין הצבאי הוחלט כי יש לחזק בצורה משמעותית את היכולת לאתר כוננות ותנועות צבא של מדינות ערב. לצורך כך הוחלט לשתול במספר מדינות ערביות "לוחמים" שידווחו על תנועות צבא או הכנות וכוננות צבאית. עקב כך הוחלט לגייס לוחם שיוצב בדמשק.

ההחלטה של גיוסו של אלי כהן ליחידה 188 באמ"ן התקבלה במקרה, לאחר שהאחרון כתב בספטמבר 1959 מכתב ברכה לשנה החדשה לשלמה מילט, המראיין שפסל אותו בעבר מלשרת בתפקיד ריגול. עקב המכתב עלתה שוב מועמדותו ומאחר שהדרישה הייתה קיימת הוחלט להמשיך בהליך גיוסו ביחד עם שני מועמדים נוספים.

לבסוף נבחר כהן והוא החל ללמוד בבית הספר לריגול. "בית הספר לריגול" מנה באותה העת שני מדריכים מוטי כפיר ונתן סלומון. האחרון החל ללמד את אלי כהן את הדברים הבסיסיים ביותר – כיצד לעקוב וכיצד לחמוק מעיקוב, כיצד לכתוב בדיו סתרים. בין השאר הוא הבחין שלחניך שלו יש זיכרון יוצא מהכלל.

 

אלי ונדיה כהן מתחת לחופה. אוגוסט 1959

 

לאחר תשעה חודשים בהם עבר אלי כהן הכשרה בסיסית שכוללת גם ניסיון בצילום ובפיתוח פילם וכן ידע ותרגול כיצד להשתמש במכונת המורס ולהצפין ידיעות החליטו מדריכיו כי הגיעה העת לתפור לו סיפור כיסוי. כהן הפך להיות כאמל אמין ת'אבת – איש עסקים שהוריו ממוצא סורי והיגרו ללבנון, על פי הסיפור הוריו נפטרו בזה אחר זה והוא נקרא לעבוד עם דודו שהיה גלמוד ועסק במסחר בארגנטינה.

כהן נחת בבירת ארגנטינה בפברואר 1961 והתחיל ללמוד ספרדית עם מורה פרטית בכדי שיוכל לספר בסוריה שהוא שהה בארגנטינה במשך 16 שנים.

 

הנסיעה ללוע הארי

לאחר חזרתו של אלי כהן מארגנטינה הוא עבר הכשרה נוספת ביחידה המבצעית. ב-10 לינואר 1962 עלה כאמל אמין ת'אבת על אוניית תיירות שעושה את הדרך מהעיר גנואה באיטליה, עוגנת באלכסנדריה ומגיעה לנמל ביירות.

על האוניה פוגש אלי כהן את מאג'ד שיח' אל ארד – דמות שתלווה אותו במהלך שלוש שנות שרותו בדמשק. האחרון הוא איש העולם הגדול, דובר שפות ובהן את השפה הגרמנית על בורייה. מאגד' שיח' אל ארד פוגש את כהן על הסיפון ובין השניים מתפתחת שיחה במהלכה כהן מספר לו את "סיפור הכיסוי" שלו. משמע הוא איש עסקים עשיר שירש הון ומעוניין לבדוק האם כדאי לו לעשות עסקים במולדתו סוריה. מאג'ד שיח' אל ארד מציע לו שלאחר הנחיתה בביירות הוא יצטרף אליו למסע מביירות לדמשק. אל ארד מספר לכהן כי יש לו מכונית אופל חדשה והשניים נוחתים בביירות ולאחר יום מנוחה עושים את הדרך אל עבר מעבר הגבול שטורה המפריד בין לבנון לסוריה.

על פי מסמכי סוכנות הביון האמריקאית מאגד שיח' אל ארד אינו אזרח תמים. האמריקאים מספרים כי במהלך השנים 1951 ועד 1959 היה אל ארד מקור מידע שלהם וקיבל על כך כסף. מאג'ד שיח' אל ארד מספר לכהן כי יש לו מספר חברים שיכולים לסדר לו מעבר חלק של הגבול תמורת כמה מאות לירות סוריות. מאג'ד שיח' אל ארד, מתקשר לחברו איש ביטחון סורי שממתין להם במעבר הגבול ומקבל מכהן הלוואה של ארבע מאות לירות סוריות שאותה לעולם לא יחזיר. חבר נוסף של מאג'ד הוא הממונה על מעבר המכס בשטורה. כאמל אמין ת'אבת (אלי כהן)  שותה קפה במעבר הגבול והחברים של מאג'ד שיח' אל ארד דואגים לניירת ולהעברה חלקה של המזוודות שמכילות את ציוד הריגול שאלי כהן הביא איתו מישראל. אגב, כאשר המוכסים הזוטרים מנסים לפתוח את המזוודות הבוס גוער עליהם ואומר להם שהכל נבדק. כך ללא בדיקת ציודו האישי נוחת אלי כהן בדמשק.

 

דמשק: בניין המטכל ומטה חיל האוויר

 

חמישה ימים בדיוק לאחר שכהן נוחת בדמשק ומצליח לשכור בה דירה הוא מעביר למטה בישראל את השידור הראשון שאומר – הגעתי בשלום.

 

לכידתו של אלי כהן

אלי כהן שירת בסוריה מינואר 1962 ונלכד ב-18 בינואר 1965.

מדבריו של ראש המודיעין הסורי עולה כי הסורים חשדו בכהן עקב קשריו עם "איש הידוע בקשריו החשודים" בנוסף הסביר ראש המודיעין הסורי כי לאחר שעצרו את כהן עצרו עימו אזרח סורי שסייע להעביר אותו את הגבול הלבנוני וסייע לו לחדור לדמשק. ראש המודיעין הסורי מכוון בדבריו למאג'ד שיח אל ארד – אותו אדם שליווה את כהן במשך שלוש שנות שהותו בסוריה.

אלי נכנס לסוריה בפעם החמישית בתאריך 26 לנובמבר 1964 – זמן לא רב לפני כן תפסו הסורים שני מרגלים שהופעלו על ידי שלוחת ה-CIA בדמשק. אחד המרגלים ששמו פרחאן אטאסי הכיר את אלי כהן. הסורים בעת ההיא ידעו שהאמריקאים מרגלים אחריהם ולכן הם עקבו אחרי אנשי השגרירות האמריקאים בדמשק וכן אחרי היוצאים ובאים בשערי השגרירות.

חמישה ימים לאחר שאלי כהן נחת בדמשק ב-1 לדצמבר 1964 הוא נפגש עם חברו מאג'ד שיח אל ארד לארוחת צהריים. במהלך הארוחה סיפר לו החבר כי ימים אחדים לפני כן הוא נפגש עם "רוזוליו" והסביר לכהן בסוד כי רוזוליו הוא למעשה הפושע הנאצי פרנץ רדמאכר המסתתר בדמשק.

 

פרנץ רדמאכר בזמן משפטו, שנת 1968. צילום: Karl Schnoerrer. EPA

 

אוזניו של אלי כהן נפקחו והוא אמר לחברו שזה לא ייתכן כי רדמאכר מסתתר. מאג'ד שיח אל ארד התגאה בפניו, צלצל לרדמאכר ולאחר 40 דקות ישבו השלושה – אלי כהן, הפושע הנאצי והחבר מאג'ד שיח אל ארד בדירת המסתור של רדמאכר – דירה שאגב הייתה במרחק עשר דקות הליכה מדירתו של אלי כהן.

יום לאחר הפגישה – ב-2 לדצמבר 1964 דיווח אלי כהן בשמחה למטה המוסד בתל אביב כי הוא הצליח לעלות על עקבותיו של הפושע הנאצי. אלי העביר את תיאורו, את כתובתו המדוייקת ואת תיאור סביבת המגורים של דירת המסתור. הוא ביקש לקבל הנחיות להמשך, אך במקום לקבל חיזוק חיובי במטה המוסד ביקשו ממנו "להפסיק רדמאכר ולהתרכז בעיקר."

במטה המוסד לא היו מודעים לסכנה הברורה והמיידית שנגרמה עקב הפגישה המשולשת. אחרת, היו מבקשים מאלי כהן לעזוב את הכל ולקחת את הרכבת הראשונה לביירות.

ממסמכים של המודיעין האמריקאי עלה כי מאגד שיח' אל ארד ששימש כמקור מידע של האמריקאים ניסה להמשיך ולעבוד עבורם ולכן הוא המשיך להעביר אליהם דיווחים ובמיוחד מידע שדלה מפגישותיו עם הפושע הנאצי פרנץ רדמאכר.

הטענה שלי ואותה אני מאושש באמצעות מסמכים ועדויות בספר "אלי כהן תיק פתוח" היא שהמודיעין הסורי ראה את הפגישה המשולשת בין אלי כהן – מאגד' שיח' אל ארד והפושע הנאצי רדמאכר בזמן אמת או שהם קיבלו את המידע על הפגישה זמן קצר לאחר שבוצעה.

 

עדות קצין המודיעין שלכד את אלי כהן

 

כעת בואו נבדוק כיצד נראתה הפגישה בעיני המודיעין הסורי.

הם מבחינים במאג'ד שיח' אל ארד שהיה מודיע של האמריקאים, יוצא ובא בשערי השגרירות האמריקאים כאשר אצל המודיעין הסורי יושבים במעצר שני "בוגדים" שריגלו לטובת ארה"ב. הסורים יודעים היטב ש"רוזוליו" אותו פושע נאצי מעורב עד למעל צווארו בריגול.

 

מימין: מאג'ד שיח אל ארד ג'ורג' סייף ואלי כהן

 

וכאן ראוי לשאול מה אתם הייתם עושים אם הייתם רואים שבפגישה המשולשת יושב איש עסקים סורי עם שני מרגלים. האם אתם הייתם חושדים בו ומתחילים לעקוב אחריו? אם התשובה היא כן. זה בדיוק מה שקרה.

מעדויותיהם של אחמד סווידאני ראש המודיעין הסורי ושל קצין מודיעין שפרץ לדירה עולה כי הסורים החלו לעקוב אחרי אלי כהן. זמן לא רב לאחר מכן הם מחליטים לפרוץ לדירתו ומגלים בה לבנות חבלה. בחיפוש מדוקדק יותר הם מגלים את מכשירי השידור והקליטה.

סיפור הפריצה לדירה וניתוח העדויות מעלה כי למודיעין הסורי לא היה מושג שאלי כהן הינו מרגל ציוני.

 

"מעריב" מדווח על הוצאתו להורג של אלי אלי כהן. 18 במאי, 1965. לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

את הניתוח, פענוח העדויות והמסמכים ניתן לקרוא בספר "אלי כהן – תיק פתוח".

 

כתבות נוספות

מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

 






הכותל של פרנץ קפקא

הצצה לפתקאות שאספה הסופרת והעיתונאית רות בונדי סביב קברו של הסופר המנוח

בשלושה ביוני 1924 הלך לעולמו איש אחד בלי לדעת שהוא אחד מענקי הספרות העולמית. למעשה הייתה הערכתו של אותו אדם לכתיבתו כה חסרה עד כי הורה להעלות באש את כל כתביו. חברו הטוב מקס ברוד, שממנו ביקש קפקא הגוסס לבצע את המלאכה הנוראה, סירב להוציאה לפועל. בניגוד לחברו המת, הכיר ברוד באיכות הספרותית החד-פעמית של כתבי חברו. מה שלא ידע ברוד, הוא שפרנץ קפקא, שמת בגיל 40 משחפת בבית המרפא בקלוסטרנויבורג אוסטריה, יעשה ברבות הימים גם למעין קדוש חילוני.

 

מצבתו של קפקא בבית-העלמין היהודי החדש בפראג. צילום: Ferran Cornellà

 

דרישה בשלום המת

בשנת 1992 הגיעה רות בונדי, עיתונאית, מתרגמת וסופרת ילידת צ'כיה, לסיור בבית הקברות היהודי בפראג. הרקע לביקור הזה היה חידוש יחסי ישראל-צ'כיה לאחר התפרקות ברית המועצות וקריסת הגוש הסובייטי.

בונדי שבימי מלחמת העולם השנייה הייתה כלואה במחנות ריכוז במשך שלוש שנים, עלתה ארצה בשנת 1949. בספריה האישיים ובמחקריה היא ביקשה להחיות את עולם יהודי צ'כיה שאבד. היא שקדה על תרגום ספרות צ'כית לעברית, עמדה בקשרים עם הסופרים הצ'כיים החשובים ביותר והעניקה לנו תרגומים נפלאים ליצירותיהם.

רות בונדי בבית הקברות היהודי בפראג, סמוך לקברו של פרנץ קפקא. צילום: משה שי. תמונה באדיבות המשפחה.

במהלך אותו סיור בבית הקברות ניגשה בונדי לקברו של פרנץ קפקא והופתעה לגלות פתקאות על פתקאות הפזורות סביב הקבר. כששמע מנהל בית הקברות על המבקרת מישראל, סיפר לה את הסיפור מאחורי תעלומת הפתקאות, ואף העניק לה כמה מהן למזכרת.

 

פתקאות על קברו של פרנץ קפקא בבית הקברות היהודי החדש בפראג. צילום:Toni Almodóvar Escuder

 

במאמר שכתבה לאחר הביקור ושהתפרסם בנובמבר 94' בגיליון הראשון של מגזין "רחוב", סיפרה בונדי שלא שמעה על קפקא במהלך ילדותה בפראג, למרות שנולדה שנה לפני מותו לאותה קהילה יהודית שאליה השתייך. למעשה, סיפרה, ששמעה עליו רק כשעלתה ארצה, ובאמת רק באותן שנים, לאחר מלחמת העולם השנייה, זכה שמו של קפקא לתהילת עולם.

בביקור שהתרחש כמעט שבעה עשורים לאחר מותו של קפקא, גילתה בונדי בפתקאות הפזורות על הקבר, קפקא שאינו רק הסופר המיוסר והמשפטן היהודי-צ'כי, אלא גם קפקא שהוא פטרון מוכי הגורל ושבורי הלב.

הלשונות הרבות שבהן נכתבו הפתקאות – אנגלית, גרמנית, איטלקית, צ'כית וצרפתית – רמזו לבונדי על גודל התופעה. קברו של הקדוש החילוני נעשה לאתר עלייה לרגל – מקום תקווה ותפילה בעבור אותם חלכאים ונדכאים, אשר הגיעו לבקש עזרה ולשאוב נחמה מן האיש שהיטיב לתעד בכתיבתו גורלות דומים לשלהם.

מנהל בית הקברות הסביר לבונדי שמעת לעת נפטרים הוא וצוותו מפתקאות ישנות, המוחלפות במהרה בפתקאות חדשות שמשאירים אחריהם המבקרים הרבים המגיעים אל הקבר. באותו מאמר שחיברה לאחר הביקור כתבה בונדי: "אין לי למה להשוות את פולחן קפקא אלא לפולחן ישו, שגם הוא היה יהודי. יותר משכתבי קפקא משפיעים על ההמונים, הוא משמש להם משענת או מפלט, כתובת. אין זה מקרה שעובדי בית העלמין אוספים כל כמה שבועות קערה של פתקים מקברו, כמו מקבר המהר"ל, ושורפים אותם."

 

הנה כמה מהפתקים השמורים בארכיון רות בונדי בספרייה:

 

פתק משנת 1992 של אם מודאגת המבקשת שמעט מהגאוניות שהפגין קפקא בחייו תעבור עתה לבנה:

"שלום פרנץ, באשר תהיה. חשוב בבקשה על הבן שלי, ניקולא אררה. כדי שיזכה להיות מאושר יותר מכפי שהיינו אנחנו. מי יתן והגאונות שלך תעזור לגאונות שלו. 

פתק בצרפתית מקברו של קפקא, ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית

 

"עברתי דרך ארוכה כדי לגלות תחליף עלוב לחברתך"

פתק באנגלית מקברו של פרנץ קפקא, ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית

 

"מקווה שהמשפט שלך – שהוא המשפט של כולם – הסתיים בסוף טוב "

פתק בספרדית מקברו של קפקא, ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית

 

מה אין בפתקאות? לא מצאנו שום בקשת עזרה בהתמודדות עם מצבים בירוקרטיים-קפקאיים. נראה שגם המאמינים והעולים לקבר קפקא יודעים שיש דברים שהם למעלה מכוחו.

הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר חגית זימרוני, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות

לראשונה: מחברת העברית של קפקא עולה לרשת

התגלתה המודעה שפרסם פרנץ קפקא בעיתון ציוני נודע

בית המשפט פסק: כתבי קפקא וברוד ימצאו את מקומם בספרייה הלאומית




כשהמלך העתידי של בריטניה חגג את ליל הסדר עם הרב הראשי

"... האורחים היו נרגשים מכל הטקס, הקשיבו לכל מלה ולכל הגה ושמו לב לכל מנהג מתוך התעניינות מרובה עד גמר ההגדה ב'גאל ישראל'. ... בשובם ללונדון שלח אביהם מכתב תודה לרב בלוויית תמונתו למזכרת."

ציור שמן של וסילי פולנוב משנת 1882. חומות ירושלים כפי שנגלו לעיניו של הנסיך ג'ורג' ב-1882.

"… ילדיה [של הארץ] יבואו הנה מכל רחבי התבל ובזאת תקום לתחייה אומה יהודית חדשה בארץ הקודש …" –  כתב לכאורה המלך ג'וֹרְג' החמישי, אז נסיך צעיר בן 17, בעת ביקורו בירושלים באביב 1882.

ציטוט זה מיוחס ליומנו של המלך ג'ורג' החמישי שהתפרסם במאמרו של יקיר וַרְשַׁבְסְקִי בעתון היידי "די פרעסע" ׁ(דִי פְּרֶסֶה) בערב פסח תש"ח, ב-23 אפריל 1948 בבּוּאֶנוֹס אַיירֶס, ארגנטינה. המאמר, שבשעת פרסומו לא היה מחברו עוד בין החיים, ראה אור כרמז לאירוע שעתיד היה להתרחש תוך שלושה שבועות: ההכרזה על מדינה ישראל ב-14 במאי 1948.

"כשמלך אנגליה 'ערך' סדר בירושלים" – מאמרו של יקיר ורשבסקי (1885-1942) בעתון "די פרעסע" ב-23.04.1948

כ-31 שנים לפני הכתרתו למלך בריטניה, הנסיך ג'ורג' הצעיר הצטרף לאחיו, הנסיך אַלְבֶּרְט (אֶדִי) המשרת כקצין זוטר על סיפון אוניית הוד מעלתה "בַּקַנְטִי" (Bacchante). יחד ערכו סיור ברחבי העולם. במרץ 1882 הם הגיעו למצרים ומשם עשו את דרכם לארץ ישראל. בעת המסע היה הנסיך בעצמו קצין זוטר בצי וניהל יומן פרטי מאז הצטרפותו לסיור ב-1878.

הנסיך ג'ורג' כקצין זוטר בצי המלכותי הבריטי בשנת 1882

ביקורם הלא רשמי של הנסיכים ג'ורג' ואלברט בירושלים, כולל השתתפותם בסדר הפסח שנערך בביתו של הראשון לציון, הרב הראשי הגאון מאיר פניז'יל, מתועד גם בספרון "בקורי נסיכי אנגליה בירושלים" שכתבו חוקר ארץ ישראל, פנחס בן צבי גְרַייֶבְסְקִי וברוך בן מאיר פְרִיבֶר:

"… מר נסים בכר, מנהל בית הספר חברת 'כל ישראל חברים' תרגם להם את כל דבר האגדה [כך במקור] והבינם טעמי כל המנהגים בלילה הזה. האורחים היו נרגשים מכל הטקס, הקשיבו לכל מלה ולכל הגה ושמו לב לכל מנהג מתוך התעניינות מרובה עד גמר [המגיד של] ההגדה ב'גאל ישראל'. … בשובם ללונדון שלח אביהם מכתב תודה לרב בלוויית תמונתו למזכרת."

הספרון של גְרַייֶבְסְקִי ופְרִיבֶר משנת 1935. השניים הקדישו את הספרון לרגל חגיגות חצי היובל להכתרתו של המלך ג'ורג' החמישי. (הטקסט בנוגע להשתתפות המלך בסדר הפסח נכתב כבר ב-1925 ואף יצא לאור בפעם נוספת על ידי גרייבסקי ב-1929)

 גם הנסיך ג'ורג' תיעד את האירוע המרגש ביומנו האישי. יומניו זכו להתייחסות מעמיקה בביוגרפיה שחיבר הרולד ניקולסון על המלך ג'ורג'. הביוגרפיה יצאה לאור בשנת 1953. להוציא את הביקור בארץ ישראל, ספרו של ניקולסון לא מכיל התייחסות לליל השימורים שבילו הנסיך ואחיו בביתו של החכם באשי דאז. למעשה מציין ניקולסון בספר כי: "סיפורי מורי הדרך והמדריכים המקומיים לא הרשימו את הנסיך ג'ורג' שכתב ב-20 אפריל 1882, כי כל המקומות, הם רק מקומות".

כלל יומניו של המלך ג'ורג' החמישי, שהוא ניהל בין השנים 1930-1879, זכו לפרסום רשמי בזכות נכדתו, המלכה אליזבת רק ב-2005. המלכה אישרה את הקראת היומן במשך ימים מספר בערוץ 4 של הרדיו האנגלי. קרייג בראון מעיתון The Telegraph כתב ב-31 יוני 2005 "… הפרסום המקדים הכריז עליהם בגאווה בתור דבר בלעדי ומרכזי, הרי יומניו של המלך ג'ורג' החמישי לא ראו אור עד עכשיו."

חלקים מיומנו של הנסיך ג'ורג' ואחיו, הנסיך אלברט, התפרסמו בספר "שיוט הספינה 'בקהנטי' של הוד מעלתה" בלונדון כבר ב-1886. ורשבסקי, שנראה התבסס על ספר זה, כך ציטט את הנסיך ג'ורג' במאמרו ביידיש: "סביב השעה 6:30 בערב הלכנו לסדר בביתו של הרב הספרדי רפאל מאיר פניז'ל, איש זקן עם מצנפת לבנה ומעיל ארוך, שאותו הוא לבש מעל בגדים אחרים. שם אנחנו פגשנו גם איש זקן שני, את הרם נסים ברוך [כנראה הכוונה למנהל בית ספר כל ישראל חברים נסים בכר, שגְרַייֶבְסְקִי ופְרִיבֶר מזכירים בספרון שלהם]". (טקסט הציטוטים של המאמר ביידיש אינו תרגום מדוייק של הטקסט האנגלי של לקט היומנים שפורסם כספר ב-1886).

הספר "שיוט הספינה 'בקהנטי' של הוד מעלתה – 1879-1882" – לקט יומנים אישיים, מכתבים וזכרונות של הנסיכים ג'ורג' ואלברט שהתפרסם ב-1886.

וַרְשַׁבְסְקִי ציין במאמרו, כי המלך לעתיד חזר והזכיר את ביקורו בארץ במספר מקומות ביומנו. וכך נוסח הציטוט ביידיש:
"… בהתרגשות עברתי מבית המקדש לכותל המערבי, שם היהודים מתפללים לה'. ראיתי את השכינה המרחפת. הייתה נראית לי כשחף בסערה בדמותו של ברק מסתובבת שם.
(..)
בשולחן הסדר שמעתי פסוקים מההגדה של פסח שהיא סיפורה של יציאת מצרים, סיפור אודות עם שהגיע דרך המדבר הלוהט אל הארץ אותה עד היום הם זוכרים, וילדיה יבוא הנה מכל רחבי התבל – ובזאת תקום לתחייה אומה יהודית חדשה בארץ הקודש."

(ציטוטים אלה של וַרְשַׁבְסְקִי לא מופיעים בלקט היומנים שהתפרסם בלונדון ב-1886).

המלך ג'ורג' החמישי ב-1923

אין להתפלא על ההתרגשות הרבה מצדו של הנסיך ג'ורג', נצר לבית המלוכה המשייך את עצמו לבני ישראל הבריטים. כמו כן, אין פלא שכתבתו של יקיר וארשאווסקי ,על אף מותו ב-1942, התפרסמה בערב פסח תש"ח, כארבע חודשים אחרי עצרת האו"ם וכשלושה שבועות לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ככל הנראה, כך ביקש עורך העיתון "די פרעסע" לקשר בין שני אירועים היסטוריים: יציאת מצרים וערב פסח לקראת קום המדינה עם תחנת ביניים של ערב פסח 1882 כסימן לתמיכתה של אנגליה בקיבוץ הגלויות כבר בראשית תחילת היישוב והבטחת קום מדינה יהודית.

הכתבה של יקיר ורשבסקי הינה חלק מארכיון צבי ולאה שוורץ בספרייה הלאומית. בני הזוג שוורץ היו המו"לים של הירחון היידי "שריפטן" בבואנוס איירס.

עיניים שושנים: מדוע פניך מכוסות פרחים?

תעלומת תצלומי נשות ארץ הקודש שכיסו את פניהן בבד צבעוני ופרחוני

Jewish Women in Street Costume, Felix Bonfils, 1865-1885

זהו סיפור שמתחיל בחופן זעיר של תצלומים של נשים ללא פנים. את התמונות אספתי בשנתיים האחרונות מארכיונים הסטוריים העוסקים בתקופה העותמנית והמנדטורית במסגרת עבודתי כתחקירנית ויזואלית. בכל פעם שאישה כזאת צצה מול עיני בארכיון, נאלצתי לעצור ולחשוב: מי את? האם התלבשת לבד? מדוע פנייך מכוסות פרחים? מדובר בשישה תצלומים של שלוש עשרה נשים שהציתו את דמיוני ואז נשכחו, עד שסרט משנת 1918 בא והפיח בתעלומה רוח חיים מחודשת.

מהיכרותי עם הצילום המקומי ההיסטורי, למדתי מהתיעוד הקיים שנשים במחוזותינו לא נהגו לכסות את פניהן באופן מלא, בניגוד למה שרואים היום ברחבי המזה״ת. הנשים הכפריות לא התכסו כלל, כאשר הנשים העירוניות מהמעמד הגבוה כיסו את פניהן במקרים מסוימים בלבד. אך מרבית הנשים המקומיות; הנוצריות, המוסלמיות והיהודיות הדתיות, נהגו לכסות את החלק העליון של הראש בצעיף הגולש לעבר הכתפיים ולהשאיר את הפנים גלויות.

מסיבה זאת הופתעתי למצוא תמונות שבהן פני הנשים מכוסות לגמרי. מה שלכד את תשומת לבי במיוחד הוא היות הבד המכסה את פניהן שונה לחלוטין מהבד העוטה את גופן. הנשים בתמונות לבושות בצבע או הדפס סולידי, למשל סדין לבן או בד מפוספס, אך פניהן מכוסות במטפחת פרחונית וצבעונית.

כחובבת טקסטיל לא יכולתי להתנער ממראה המלבושים ולתהות על מקורם. כמו כן, בצילומי דיוקן, יש משמעות להחזרת מבטה של המצולמת אל המצלמה. בתמונות אלה, מחליף את המבט החוזר בד פרחוני.

 

Turkish women in city dress / A Syrian Muslim woman, Félix Bonfils, 1870s Costumes and characters, etc. Veiled Mohammedan [i.e., Muslim] women, LoC, 1898 – 1914

אם ההיגיון מאחורי הרעלה הוא צניעות, מדוע תכסה אשה את פניה בבד צבעוני ופרחוני שמושך כל כך הרבה תשומת לב? האם הן הגיעו לצלם ככה או שכך הוא הלביש אותן? אולי הנשים בעצמן לא רצו לחשוף את פניהן? אולי דווקא הבד הפרחוני היא דרכן להתנגד?

מבין צלמי שש התמונות, רק אחד, חליל ראאד, הוא יליד האזור והוא היחיד שצילם את הנשים הרעולות מחוץ לסטודיו. השאר צולמו על ידי זרים בתוך הסטודיו: מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית, שצלמיה היו בעיקר שוודים או אמריקאים, הצלם הצרפתי פליקס בונפיס והצלם האוסטרי ברונו הנשל.

 

Khalil Raad, ND Syrian muslim women dressed in town dress, Felix Bonflis, ND

 

מסקנתי הראשונה הייתה שאכן מדובר בתמונות מבוימות. במקרים רבים במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, הרשו לעצמם צלמים לייצר מגוון סיטואציות שתאמו את הדמיון האוריינטליסטי והדתי כמו את האינטרסים המסחריים של הרגע. בצילום בארץ ישראל – פלשתינה, נראה לעתים אדם אחד המככב בכל פעם בתור דמות אחרת. לדוגמא, אותו ״דוגמן״ היושב בסטודיו של בונפיס מופיע פעם כרב הראשי של ירושלים ופעם שנייה כאיכר טווה כותנה. הצלם אפילו לא טרח להסיר ממנו את השטריימל.

 

Chief Rabbi of Jerusalem and Cotton Cadre, Felix Bonflis, 1880

 

הצלמים גם יצרו עבודות עבור לקוחות צליינים וקונים אירופים שרצו לראות את פלשתינה כארץ התנ״ך הקפואה בזמן. למטרה זו צולמו מגוון רחב של רועי צאן במצבים שונים כדי להחיות את דמותו של ישו, או גבר ואשה בשדות שמטרתן להאניש את הדמויות התנ"כיות של בועז ומרים.

פרקטיקת צילום נוספת של התקופה היא צילומי ״טיפוסים ותלבושות״ שהייתה נפוצה ברחבי המזה״ת, אפריקה ואסיה – למטרות אתנוגרפיות. צילומים אלה בדרך כלל לא מפוברקים, אבל כן נוטים להגזמה. למשל האשה הפלסטינית כאן  בוודאי לא עיטרה את ראשה במחרוזות כבדות של מטבעות או ענדה תריסר צמידי כסף בחייה היום יומיים.

 

Shepherd life illustrating the "The Lord is my shepherd", Matson Collection, LoC, 1910 and 1946 Ramallah woman, Matson Collection, LoC, circa 1920

 

יהודית קפלן, ראש מדור עיזבונות צילום במוזיאון ישראל, מספקת דוגמה נוספת לעיוות לבוש בצילום דקומנטרי. קפלן מראה כי התצלום של פיליפס, שבו נראים יהודים עטופים בכיסוי שחור אינו נאמן לגמרי למקור. מסתמן שהצלם הניח את הבד השחור מעל גלימות הפסים של הגברים כדי להקנות להם מראה מכובד יותר או כדי שיתאימו לסטראוטיפ היהודי שהיה מוכר יותר באירופה. אפשר לראות את התמונה כאן לפני ואחרי ההתערבות האופנתית.

 

Group of polish Jews, Jerusalem, by Phillips H., 1865

 

אחרי אין ספור שעות של חיפוש בספרים וברחבי הרשת, מסקנתי נותרה כפי שהייתה: תצלומי הנשים מבוימים ולא מעידים על סגנון כיסוי אמיתי. הסקפטיות העמיקה יותר לאחר שמצאתי תמונה נוספת שתחתיה הופיע הכיתוב: ״נשים יהודיות בלבוש רחוב״.

 

Jewish Women in Street Costume, Felix Bonfils, 1865-1885 Women, Brunio Hentschel, CZA, 1895-1897

 

אבל אז, פתאום, אחרי שנה ויותר של חיפוש ובמהלך עבודה על פרויקט אחר, צצה לי אשה, לבושה בדיוק כך, אלא שהפעם בראינוע. הסרט, מ-1918, צולם או לוקט על ידי חובב מאמסטרדם שביקר בארץ הקודש ונמצא שנים רבות לאחר מכן על ידי יעקב גרוס ז״ל. הוא מציג מקומות שונים בירושלים: סצנת שוק, סמטאות, מתפללים ומתפללות בכותל (ללא הפרדה אגב), יד אבשלום, קבר ורחל ועוד.

בדקה 02:50 התרגשתי לרגע כשאישה נראית עוברת בסמטה עוטה שחורים ופנייה מכוסות לגמרי. במהרה הבנתי שפנייה מכוסות בבד שחור ולא בבד הפרחוני שסקרן אותי ובכל זאת הופתעתי, כיוון שהניקאב מקובל היום הרבה יותר משהיה בזמנו.

אבל אז, בדקה 05:54 מגיחה לה אשה במורד הסמטה, לבושה בסדין לבן מכף רגל ועד ראש, ועל פנייה מטפחת. כשהיא קרבה למצלמה, נראה שהמטפחת מעוטרת בפרחים.

 

Screenshot from the movie Jerusaelm, 1918

 

הסקתי שתאוריית הצילום המבוים שלי צריכה להיגנז, ובמטרה לפתח אחרת פניתי לחוקרות בתחום. הראשונה, ד״ר אסתר יוהאס, חוקרת תרבות חומרית וחזותית, טענה שייתכן שרעלות מסוג זה כן היו מקובלות כיוון שראתה במו עיניה נשים לבושות כך בירושלים מיד לאחר 1967. עם זאת, היא לא ידעה מה חשיבות התופעה ולא מצאה לה הסבר.

נועם בן-יוסף, אוצרת בכירה באגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל, הכירה את המטפחות הפרחוניות וסיפרה שהן נקראות יזמה או מנדיל, שהן עשויות מכותנה מודפסת ומקורן בטורקיה. בן-יוסף מציינת שצעיפים טורקיים אלה אומנם רווחו בכל האזור, אך שימשו כמטפחת ראש ולא ככיסוי פנים.

במאמר על הלבוש הנשי הירושלמי של היישוב הישן, מצטטת מרגלית שילה, חוקרת במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, ֿתיאור של עולה לארץ במחצית המאה ה-19: ״בבואה עם בעלה מאונגרן, ותגיע עד שערי ירושלים והיא מלבושה מלבושים אירופאים. עמדה וקרעה בגדיה כדין. ותאמר: אינני נכנסת להעיר הקדושה בלבושי חול אלה, כי אם יהיאו לי סדין לבן להתעטף בו כל גופי. כי כן  התעטפו אז נשי בנות ישראל בירושלים בצאתן החוצה״. בשיחתי עם שילה, היא מאששת את הרעיון שלבוש הסדין הלבן היה מנהג מקומי שיהודיות ניכסו לעצמן. עד היום ניתן לראות נשים עטופות בבד לבן וגדול בעיר העתיקה בירושלים, אבל ללא המטפחת הפרחונית. השילוב נותר בגדר תעלומה.  כל קצה חוט יתקבל בברכה.

אנקדוטה לסיום: תמונה נוספת שצילם פליקס בונפיס במזה״ת מחברת את נשותינו הפרחוניות לנשות הפרואניות  ״לאס טאפאדס לימניאס״ שמסתירות את כל פניהן ברעלה מלבד עין אחת שמציצה החוצה. תוכלו לקרוא עליהן ברשימתי האחרונה בבלוג זה כאן.

 

The Library of Nineteenth-Century Photography, nd Veiled woman, Félix Bonfils, ca.1875

 

עוד תמונות של הצלם הצרפתי בונפיס באוצרות הספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו