כך הלשין הסבא רבא המומר של לנין על היהודים

"אני זיהיתי את הטיפשות שלהם כבר לפני שלושים שנה"

לנין
לנין והמכתב שכתב הסבא רבא

מאת הדסה אסולין

המכתב המובא כאן נשלח אל הצאר הרוסי ניקולאי הראשון בחמישה בינואר 1845 על ידי משה בן יצחק בלנק, יהודי מומר מז'יטומיר שאימץ לאחר התנצרותו את השם דמיטרי בן איוואן בלנק (את שמות המשפחה לא הורשו המומרים לשנות). המכתב, הכתוב יידיש, הגיע לראש 'המחלקה השלישית' — ששימשה כמשטרה חשאית — בלשכה הפרטית של הצאר, בצירוף תרגום לרוסית. המכתב לא היה מוכר לחוקרים עד שנות התשעים של המאה העשרים, אז הופיע בגרסתו הרוסית בטורים פובליציסטיים ברוסיה.

המכתב עורר עניין רב בשל זהות נינו של בלנק — ולדימיר איליץ' אוליאנוב — הלוא הוא ולדימיר איליץ' לנין, מייסדה של ברית המועצות. אולם משמעותו האמיתית של המכתב אינה נעוצה בקרבה של כותבו ללנין אלא במידע שהוא חושף על עולמם של יהודים רוסים רבים שהתנצרו במהלך המאה ה-19.

לנין
ולדימיר איליץ' לנין, נינו של משה בלנק. אבי המהפכה הקומוניסטית לא היה מודע כנראה לשורשיו היהודיים צילום: loc

 

לאחר נפילת מסך הברזל ופתיחת הארכיונים במדינות ברית המועצות לשעבר התגלו עדויות רבות על התנצרותם של יהודים. החומרים נמצאו בתיקי הכנסיות הפרבוסלביות והקתוליות ובתיקים של מוסדות משטרתיים שונים, ביניהם תיקי 'המחלקה השלישית'. בתיקים המשטרתיים התגלתה קטגוריה נוספת של מומרים. מסתבר שבין המומרים היו גם מלשינים. מהם שהלשינו על חברי קהילתם בעקבות סכסוך פרטי, ומהם שהסתכסכו עם הקהילה או עם הנהלתה בעקבות הלשנה על מישהו מחבריה. הסיבה להזכרתם בתיקי המשטרה היא בדרך כלל ההלשנה והחקירה שנלוותה אליה.

 

סכסוכים שהולידו מלשין

ידועות לפחות שתי פרשיות שבהן הסתכסך משה בלנק, כותב המכתב שלפנינו ותושב העיר סטארי קונסטנטינוב (קונסטנטין ישן) שבפלך וולין, עם אנשי קהילתו. ב-1809, לאחר שורה של סכסוכים קודמים, האשימו אותו יהודי הקהילה בהצתת העיר. בלנק יצא זכאי בדין, אך בכל זאת עזב את הקהילה ואת העיר ועבר לז'יטומיר, גם היא בפלך וולין. לאחר עזיבתו המשיך לרדוף את בני קהילתו לשעבר במכתב תלונה ששיגר לצאר אלכסנדר הראשון. מכתב זה לא הגיע לידי הצאר אלא נשאר אצל השלטונות המקומיים בז'יטומיר.

גם בז'יטומיר הסתכסך בלנק עם יהודים מקומיים, וכתוצאה מן ההתדיינויות המשפטיות אתם איבד כמעט את כל רכושו הרב, שכלל מפעל מקומי ללבנים. פרשה זו נמשכה מ-1838 עד 1844 . מיד לאחר מכן התנצר משה בלנק ושינה את שמו לדמיטרי בן איוואן.

בשונה ממכתבי הלשנה אחרים המצויים בתיקי 'המחלקה השלישית', מכתבו של בלנק אינו מלשין על אדם בודד או על קבוצת אנשים החברים בהנהגתה של קהילה כלשהי, אלא על כלל היהודים ברוסיה, ולמכתבו היו השלכות שהשפיעו על כל יהודי רוסיה לאורך שנים.

 

תוכן המכתב: היהודים "אינם ראויים לחסד שמעניק להם הקיסר"

לאדונינו הקיסר ירום הודו ברחמים, אשר הוא אב לכולם. ה' ייתן לו החיים והשלום ברכה והצלחה בכל מקום אשר יפנה להאריך ימיו ושנותיו, ניקולאי פאוולאוויטש.

אדונינו הקיסר ירום הודו הוא גומל חסדים רבים ליהודים [זה הצאר שציווה לגייס נערים יהודים לשירות צבאי של עשרות שנים!] עם הצווים המלכותיים שלו הקובעים כי על היהודים לחנך את ילדיהם בבתי ספר ממשלתיים. מובן הדבר לאנשים נבונים שברוב חסדו רוצה הקיסר שהיהודים יהיו משכילים ולבושים כאנשים הגונים.

הנבערים שבקרב היהודים אינם מבינים את החסד הזה. הם מכנים את הצווים האלה של חסד גזרה. הם אינם ראויים לחסד שמעניק להם הקיסר. אני רואה שאני בן קרוב לתשעים שנה והוטבלתי לנצרות באחד בינואר שנת 1845, והולך לכנסייה ורואה איך אומרים כל יום תפילות לשלום הקיסר ירום הודו, לשלום יורש העצר ולשלום משפחתו. וצודק הדבר, כיוון שכתוב בתלמוד "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" וכו'. והיהודים, אפילו ביום הכיפורים, כשהם יושבים בבית הכנסת יממה שלמה … אינם אומרים אפילו תפילה אחת לשלום המלכות, למרות שנמצאת בסידור תפילה לשלום הקיסר ירום הודו לבד, ולא לשלום משפחתו, אבל היהודים אינם אומרים אף פעם את התפילה הזו. היא נמצאת שם רק למראית עין … אני זיהיתי את הטיפשות שלהם כבר לפני שלושים שנה, והרחקתי את עצמי מהם. והכנסתי את שני בניי לבתי הספר ]הממשלתיים[, ולפני עשרים שנה שלחתי אותם לפטרבורג לאוניברסיטה ושם הם סיימו את לימודי הרפואה ושם נטבלו לנצרות. אחד, רופא צבאי, נפטר בפטרבורג ממחלת החולירע, והשני [סבו של לנין] משרת את הקיסר בעיר פערם. אני לא יכולתי להיטבל כל עוד אשתי הייתה בחיים, ולאחר מותה נטבלתי גם אני כדי לסיים את שארית חיי באמונה האמיתית. אני יודע שלא מעט יהודים היו רוצים להטות את היהודים מדרכיהם המטופשות … אבל עליהם לשתוק כיוון שיש מהם החפצים לזכות בירושה מהוריהם ויש מהם המפחדים מנשותיהם.

… הרי היהודים מקבלים מהנוצרים טובות רבות הן בענייני דת והן בחיים. ראשית, אם הנוצרי לא יקנה בשר טרף [מהיהודים] יהא עליהם לזרוק את הבשר למים; ואם הנוצרי לא יקנה חמץ בפסח, יהא עליהם להפקיר אותו. ושנית, הנוצרי משרת את היהודי בשבת וביום הכיפורים בכך שהוא מדליק את האור בבית הכנסת, והוא ]היהודי[ מרוויח כסף באמצעות הנוצרי. היהודי אינו צריך לשנוא את הנוצרי, רק שהיהודי מצפה כל הימים לבואו של המשיח ואומר כמה פעמים ביום בתפילותיו: "אני מאמין בביאת המשיח" וכו', ומבקש כל הימים להשתחרר מן האזרחות [הרוסית] ולהיות חופשי.

… אדוני הקיסר ירום הודו, רצוני שהיהודים יילחצו כדי שלא יורשה להם ליהנות מן הנוצרים כפי שכתבתי, ואת התפילות שהם מתפללים על המשיח יש למחוק כדי שלא ייזכרו בשום מקום. ראשית, כיוון שהם אינם יכולים להיות משכילים כשהם מצפים כל הימים לאושר [שבביאת המשיח]. ושנית, מקומם שהם נשבעו להיות אזרחים אמיתיים בזמן שהם מתפללים ל'שחרור'. יש גם להורות להם לא לנסוע לרבנים ושהרבנים לא ייסעו אליהם, כיוון שהרבנים מסיתים אותם מדרך הישר. ותינתן הוראה שיקפידו להתפלל לשלום הקיסר, [לשלום[ יורש העצר ו[לשלום] משפחתו. ואם ישר הדבר בעיני הקיסר, בוודאי יהיו היהודים עם הימים משכילים ויודו לו מאוד על הטובות שהוא רוצה לעשות להם.

דמיטרי בן איוואן בלאנק
חמישה בינואר שנת 1845

סבא רבה של לנין
המכתב

 

התגובה למכתב: גזרות

יומיים לאחר שקרא ראש המחלקה השלישית את המכתב הוא הציג בפני הצאר ניקולאי הראשון דו"ח על מכתבו של "המתנצר מן היהודים". בדו"ח ציין ראש המחלקה את כל האשמותיו של בלנק נגד היהודים והציע לאמץ שורה של צעדים ברוח מכתבו של בלנק.

 

ניקוליי הראשון
ניקולאי הראשון, הצאר שאליו פנה בלנק כונה גם 'צאר הברזל' בשל אמונתו בשלטון אבסולוטי. תאוות השלטון שלו הופנתה במידה רבה כלפי היהודים באמצעות 'תיקון היהודים' – מאות גזרות קשות שהידועה והאכזרית שבהן הייתה 'גזרת הקנטוניסטים'

 

בסוף הדו"ח מופיעה הערה של מושל ז'יטומיר שכתב על בלנק: "מתנצר מן היהודים, ולפי אופיו הוא טרחן ונוטה להלשין, וכלל אינו בעל התנהגות טובה". אלא שאפיון שלילי זה לא מנע את המשך המגעים בין שלטונות רוסיה לבין בלנק. באוגוסט 1846 כתב בלנק מסמך נוסף, שוב ביידיש, "על אמצעים שונים להתנצרות היהודים". מסמך זה נשלח אל משרד הפנים, וזה העביר אותו על פי הוראת הצאר ל"קומיטט לענייני יהודים". בלנק הציע, בנוסף להמלצותיו הקודמות, לאסור על קיום אספות של חסידים שאותם כינה "קנאים ידועים".

על סמך המסמך הזה, הגיע הקומיטט בארבעה בדצמבר 1846 למסקנה שהתנצרות היהודים אינה עומדת על הפרק, אך הימנעותם מלומר את התפילה לשלום הצאר היא בלתי נסבלת. הקומיטט ציין שמידע על מחדל זה התקבל גם ממקורות אחרים, ולכן הורה — באמצעות משרד הפנים — על מעקב אחר יחסם של היהודים לתפילה זו, ועל הענשתם של אלה שאינם אומרים אותה.

במשך עשר שנים נמשכה ברחבי רוסיה פעילותם של מוסדות מרכזיים ומקומיים בנושא התפילה לשלום הצאר ומשפחתו. רק במאי 1855 הוסכם נוסח התפילה וקיבל את אישורו של הצאר. ההצעות האחרות של בלנק נמסרו לוועדת רבנים אך לא הניבו תוצאות מעשיות. אכן, "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון מס' 16 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 




הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי משמר את הארכיונים ההיסטוריים של מאות קהילות יהודיות, כמו גם ארגונים יהודיים מקומיים, לאומיים ובינלאומיים, ואת האוספים הפרטיים של אישים יהודים חשובים. הארכיון מכיל את האוספים העשירים ביותר של מסמכים, פנקסים, תמונות ורשומות אחרות של ההיסטוריה היהודית מימי הביניים ועד ימינו.

לכתבות נוספות של הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו