בואו לקשט את הסוכה עם עיתוני הילדים של פעם

אוהבים לקשט את הסוכה? עשו זאת בעצמכם, ונסו כמה מהקישוטים שהופיעו לאורך השנים בעיתוני הילדים של פעם

1

מתוך שער "משמר לילדים" לסוכות תש"ט, אוקטובר 1948

לקראת סוכות החלו רבים להקים את סוכותיהם במרפסות ובחצרות הבתים, ובמקרים רבים בוחרים בוני הסוכות גם לקשט אותן בשלל קישוטים צבעוניים שמוסיפים אור ויופי לסוכה. נכון שהיום אפשר להיכנס לחנות ולקנות קישוטים מוכנים, אבל אין הנאה גדולה יותר (במיוחד אם אנו מבלים את הימים המובילים אל החג בסגר בבית) מאשר להכין את הקישוטים בעצמנו.

ואכן, ילדי ישראל נהגו להכין קישוטים לסוכה זה ימים ימימה. החלטנו לעיין מעט בעיתוני ילדים מן העבר ולחפש עדויות לקישוטים שהיו נפוצים בסוכות. בעיתונים רבים נהגו לצרף בכל שנה הוראות להכנת קישוטים שונים ומשונים, מלאכת יד שהעסיקה את הילדים בחודש תשרי העשיר בחגים.

1
שער "משמר לילדים" לסוכות תשל"ו, 1975

נתחיל בהצגת אחד הקישוטים יוצאי הדופן, ואולי מהמוכרים פחות לציבור הישראלי הרחב. בגיליון "דבר לילדים" מחודש אוקטובר 1959 (תשרי תש"כ) מופיע סיפור קצר על קישוט סוכה נפוץ מקהילות אשכנז: ציפורים עשויות מקליפות ביצים. איך מכינים? מנקבים שני חורים זעירים בשני קודקודי הביצה ומרוקנים את תוכנה. את הקליפות צובעים יפה יפה בצבעי מים ססגוניים ומדביקים עליהן נוצות צבעוניות שישמשו כנפיים וזנב. אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור ולהכין גרסאות ציפורים משלכם.

1
בקהילות אשכנז נוהגים לתלות בסוכה ציפורים עשויות קליפות ביצים ריקות. מתוך "דבר לילדים" לסוכות תש"ך, אוקטובר 1959

באותו גיליון לא הזניחו גם את הקישוטים ה"רגילים". במדור "עבודת כפיים" סיפקו כתבי העיתון הוראות להכנת קישוטים מסוגים שונים: שרשראות נייר, "נחשים ופעמונים" לתלייה, רצועות צבעוניות, ומיני קישוטים לתלייה שאמורים לנוע ברוח. כל מה שצריך זה כמה קופסאות שימורים ריקות, חוטים לתלייה והרבה ניירות צבעוניים וחומרים שונים שאפשר לגזור, להדביק, לצבוע ולתלות.

1
הוראות להכנת קישוטים שונים לסוכה. מתוך "דבר לילדים" לסוכות תש"ך, אוקטובר 1959

גם עשור קודם לכן, עוד לפני שתמו הדי התותחים של מלחמת העצמאות, טרחו עיתוני הילדים להעסיק את קוראיהם בהכנת קישוטים לסוכה, גם אם צנועים יותר. כך בגיליון "משמר לילדים" מאוקטובר 1948 (כשבמקביל נפתח מבצע "יואב" בנגב), מסבירה כתבת בשם מרגלית כיצד להכין שרשראות בצורת דמויות ילדים, פרחים ועוד. שנה לאחר מכן (אוקטובר 1949, תשרי תש"י), "דבר לילדים" מציע להכין שרשראות פשוטות אפילו יותר. נסו את זה בבית.

1
שרשראות לסוכה, מתוך "משמר לילדים" לסוכות תש"ט, אוקטובר 1948
1
קישוטי סוכה, מתוך "דבר לילדים" לסוכות תש"י, אוקטובר 1949

בעשורים לאחר מכן כבר קשה יותר למצוא הוראות מפורטות להכנת קישוטים, אבל התכנים המיוחדים לחג הסוכות לא נזנחו. ב"הארץ שלנו" לסוכות מספטמבר 1977 ריאיינו חבורת ילדים שבנתה בעצמה סוכה נהדרת. הכתבה מלווה בתמונות מתהליך ההקמה.

1
מתוך "הארץ שלנו" לסוכות תשל"ח, אוקטובר 1977

בגיליונות "מעריב לילדים" משנות התשעים והאלפיים כבר לא הצלחנו למצוא הוראות להכנת קישוטי סוכה בכלל – אך להגנתם נספר שדגמנו מספר לא מייצג של גיליונות. למרות זאת, אל ייאוש. גם בלי הוראות אפשר להשתמש בגיליונות הצבעוניים: גזרו אותם לרצועות והכינו מהם שרשראות.

איזה קישוטים אתם הכנתם בילדותכם או עדיין מכינים גם היום? ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק או בטוויטר.

תערוכה | מחווה ל"פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין

במלאת 70 למותה של מחברת הקלאסיקה לילדים, הזמין המוסך מאיירות ומאיירים ליצור את "בוא אליי פרפר נחמד" שלהם

עטיפת הספר "בוא אליי פרפר נחמד"

.

הסופרת והמשוררת פניה ברגשטיין הייתה בת 42 בלבד כשמתה, בספטמבר 1950, ממחלת לב. היא עלתה לארץ מרוסיה הלבנה בגיל 22 והתיישבה בקיבוץ גבת. בקיבוץ עבדה ברגשטיין באריזה ובתפירה, הייתה מדריכת נוער והרצתה על ספרות. היא כתבה בעיקר לילדים. בחמש שנותיה האחרונות הייתה חולה ומאושפזת, ורבות מיצירותיה נכתבו ממיטת חוליה.

בין יצירותיה המפורסמות: "האוטו שלנו גדול וירוק", "ניגונים", תרגומה ל"פתחו את השער" מאת קדיה מולודובסקי, וכמובן "בוא אלי פרפר נחמד".

ספרה הנושא שם זה ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1945, עם איוריה של אילזה קנטור. מאז הודפס ביותר מארבעים מהדורות.

.

***

.

בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד,

שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.

שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא –

וְתָעוּף בַּחֲזָרָה.

.

[לחצו על האיורים להגדלה]

.

זויה צ'רקסקי־נאדי, "בוא אליי פרפר נחמד"

זויה צ'ר'קסקי־נאדי, ילידת קייב 1976, ציירת ופסלת. בין תערוכות היחיד שלה: "קולקציה יודאיקה" (גלריה רוזנפלד), "ציור פעולה" (מוזיאון תל אביב), "New African Art" (ברלין, 2014), "פרבדה" (מוזיאון ישראל, 2018), “Soviet Childhood” (ניו יורק, 2019).

.

***

.

רחלי רוטנר, "בוא אליי רפרף נחמד"

רחלי רוטנר, קומיקאית, עיתונאית וקומיקסאית. בין היתר יצרה את הספר הגרפי "הצד האחר של העולם" (ידיעות ספרים, 2008), השתתפה בתוכנית הטלויזיה "החפרנים", הייתה כתבת, עורכת, מאיירת ומגישה ב"וואלה", ויצרה ב"מאקו" את המדור "שיחה מאוירת". 

.

***

.

כנרת גילדר, "בואי אליי"

    כנרת גילדר, מאיירת. חיה ומציירת בארצות הברית.

.

***

.

רונית ש' דינצמן, "מוטוריקה עדינה"

רונית ש' דינצמן, סופרת ילדים ונוער ומאיירת.

.

***

.

גלעד סליקטר, "בוא אליי פרפר נחמד"

גלעד סליקטר, כותב, מאייר ויוצר קומיקס, מרצה במחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל", פרסם ארבעה רומנים גרפיים שתורגמו לשפות רבות. קיבל ציון לשבח בפרס מוזיאון ישראל לאיור על איוריו לספרו של דויד גרוסמן "בובה תותי"..

***

.

אילנה זפרן, "בוא"

אילנה זפרן, ילידת 1972. קומיקסאית ומאיירת. הוציאה לאור חמישה ספרי קומיקס וקריקטורה ופרסמה סטריפים וסיפורים קצרים בקומיקס בכתבי עת ובאנתולוגיות. מציירת וכותבת את המדור "פינת ליטוף" במוסף הארץ.

.

***

.

יובל ישראלי, ללא כותרת

יובל ישראלי, יליד 1974, גדל בקיבוץ איילת השחר שבגליל. בוגר ביה"ס לעיצוב ויטל, שהתאחד עם שנקר. הציג בתערוכות קבוצתיות שונות. חי ויוצר בתל אביב.

.

***

.

טולה עמיר, מחווה לרנה מגריט

.

.

טולה עמיר, מחווה לאילזה קנטור

.

.

טולה עמיר, מחווה לרחל דבלינגר (טרזין).

טולה עמיר, אדריכלית, בעלת משרד אדריכלות, בוגרת בית הספר AA בלונדון, בעלת תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. מלמדת בבית הספר עזריאלי באוניברסיטת תל אביב, ערכה וכתבה ספרות אדריכלית, אוצרת ומאיירת.

.

***

.

טליה בר, ללא כותרת

טליה בר, מאיירת ומעצבת.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | סוד הקסם של פניה ברגשטיין

"מה עושה את 'בוא אלי פרפר נחמד' לספר אהוב כל כך על דורות של ילדים על אף המרחק הגדול שבין העולם הפיזי, התרבותי והאידאולוגי שהוא מגלם לבין המציאות הישראלית?" רתם פרגר וגנר על אידאולוגיה וחתרנות בשירי הילדים של ברגשטיין, במלאת 70 שנה למותה

פניה ברגשטיין (צלם לא ידוע; לקסיקון הספרות העברית החדשה)

.

"שיר ידעתי": פניה ברגשטיין, שבעים שנה למותה

מאת רתם פרגר וגנר

.

שירי הילדים של פניה ברגשטיין (1908–1950) הם משירי הילדים העבריים האהובים והמוכרים ביותר בתרבות הישראלית. למעלה משבעים שנה הם מדוקלמים ומושרים בפי ילדים והוריהם, ובמידת מה, ועל אף ההבדלים, מעמדם מקביל לזה של שירי אמא אווזה בתרבויות דוברות אנגלית. כמותם הם חיים חיי על־פה, כאילו היו שירי עם אנונימיים, מצוטטים ומהדהדים בספרות הילדים ונוכחים ביצירה הישראלית במנעד שנפרס מאימוץ נטול סייגים ועד לעיבוד פארודי.

מה ל"שירת החצר הקיבוצית", כפי שכינה אותה מוקי צור, על הפעוטות, חיות המשק וכלי הרכב שמאכלסים אותה, ולחיי ילדים כאן ועכשיו? מה לחינוך הקיבוצי ואידאל הילדות שלו, כפי שמשתקף מדפי בוא אלי פרפר נחמד (הקיבוץ המאוחד, 1945), שעל פיו ילדי הקיבוץ גדלים מגיל רך כחלק מהחצר, מענפי המשק ומהמרחב שסביבם כאילו היו ילדי כפר "טבעיים", לבין תרבות הילד הישראלית? מה עושה את בוא אלי פרפר נחמד לספר אהוב כל כך על דורות של ילדים על אף המרחק הגדול שבין העולם הפיזי, התרבותי והאידאולוגי שהוא מגלם לבין המציאות הישראלית?

תשובות שונות ניתנו לשאלה הזו לאורך השנים: מרים רות, במאמרה "סוד הצלחתו של פרפר נחמד" (הד הגן נ, 1986), הדגישה את הריתמוס והמצלול, ואת העובדה שבשנות הארבעים היה מחסור בשירי ילדים טובים וקליטים, וכשאלה קנו אחיזה, הם הועברו מדור לדור. מוקי צור, בספרו פניה ברגשטיין: משוררת וחלוצה (הקיבוץ המאוחד, 2008) הציע פרספקטיבה היסטורית וטען שהוצאתם לאור של השירים בשנות המלחמה היה מעשה של הפחת תקווה. על רקע הימים הרעים ההם הוא רואה בהם שירי חרות ואחווה. פרשנות זו של צור קרובה ברוחה לגישה במחקר תרבות הילד, שעל פיה בעקבות מלחמת העולם השניה פנתה ספרות הילדים האירופית אל כתיבה שביסודה מונחות אהבת אדם, כבוד לאחרותו של האחר, נדיבות וחמלה. כך למשל, בילבי גרב־ברך מאת אסטריד לינדגרן, שראה אור ב־1945, והספר הראשון בסדרת המומינים של טובה ינסן שיצא ב־1946, הם מהיצירות המובהקות של ספרות הילדים שלאחר המלחמה. ובכל זאת שירי בוא אלי פרפר נחמד רחוקים עד מאוד מהיצירות הבדיוניות (והנפלאות) האלה, שנדרשו לברוא עולמות פנטסטיים ובריות פנטסטיות כדי להמציא עולם טוב יותר עבור ילדים. שירי פרפר נחמד נסמכים על תמונות מציאות יומיומיות וקונקרטיות, שמעוגנות בחברה מסוימת: קיבוץ גבת שבו חיה פניה ברגשטיין ועבור ילדיו כתבה את שיריה, בשנות השלושים והארבעים. אלו שירי ילדים של חברה חקלאית־פועלית־סוציאליסטית־ציונית שמכוונים לגיל הרך, ואת הרוח האופטימית והפרודוקטיבית שלהם יש להבין בהקשר האידאולוגי־לאומי שבו נכתבו.

יעל דר, בספרה קנון בכמה קולות (יד יצחק בן צבי, 2013), תיארה את בוא אלי פרפר נחמד, תוך התייחסות לטקסט ולאיור – איוריה של אילזה קנטור, גם היא חברת קיבוץ, נעשו לחלק בלתי נפרד מן הקובץ – בהקשרו החברתי־תרבותי, והראתה את השניוּת שמתקיימת בו, בין אידאל החינוך המשותף הקיבוצי הגלוי לבין איזו כמיהה סמויה לבית־משפחה. האידיאל החינוכי ניכר בחבורת הפעוטות שמתהלכת לה עצמאית ברחבי המשק, כלומר, בחוץ ה"טבעי" הקולקטיבי שמצטייר כבית. הכמיהה למשפחה ולהורים משתמעת מחיות המשק שהילדים פוגשים, שכולן מוצגות בסצנות "משפחתיות" של אימהות וגוריהן: "הספר שר שיר הלל לילדות הקיבוצית העצמאית ולמרחב הקיבוצי הפתוח, אך באותה עת הוא מעלה מודל של ילדות אחרת, משפחתית, הנזקקת ונהנית מאם אוהבת ומתנהלת בתוך הבית פנימה." (עמ' 168)

רויאל נץ ומאיה ערד ערכו דיון מקיף במקומו של קובץ השירים במרכז הקאנון הספרותי הישראלי (מקום הטעם, אחוזת בית, 2008). הם רואים בו יצירה מזהירה מבחינה פואטית ומוזיקלית, וגם הם מנסים להשיב על השאלה מה סוד כוחו. הדיון שלהם עוסק בפואטיקה ובאידאולוגיה של הקובץ וביחסים ביניהן. על פי פרשנותם הקובץ בן שמונת השירים הוא מחזור עשוי היטב שהרצף שלו הוא מעין סיפור התבגרות: מהפעוט העומד מול הטבע בשיר הפותח, "בוא אלי פרפר נחמד", דרך המפגש עם חיות המשק בשירי אמצע הקובץ: "הנה אמא הדוגרת", "יש בדיר טלה קטן", "לפרה האדומה", ועד לכיבוש הטבע לצורכי האדם בשירי כלי הרכב: "האוטו שלנו גדול וירוק" ו"טרקטור בא אל החצר", ולבסוף – "מי נובח כל הזמן", השיר המסיים את הקובץ, שממחיש את חוויית היסוד של חברה הנתונה תחת איום מתמיד. המהלך הזה חושף את התשתית האידאולוגית של הקובץ: "מהמבט אל הפרפר ועד הכלב השומר, הפכו ילדיה של ברגשטיין מסתם פעוטות אוניברסליים, לשותפים לחברה הציונית הלוחמת" (עמ' 76). לטענת רויאל וערד הקובץ, שמתנהל בין הפרפר לבין הטרקטור, נע בין קטבים יסודיים של התרבות הציונית והישראלית: האחד שואף להשיב את היהודים לטבע באמצעות בנייתה של חברה חקלאית, ואילו השני חותר להתגבר על הטבע ולשלוט בו באמצעות חקלאות טכנולוגית. המגמה הראשונה היא רומנטית, השנייה מודרניסטית. נקודת המגע הזו שבין הרומנטיקה למודרניזם אפיינה, לטענתם, את האידאולוגיה הציונית ובה בעת את הפואטיקה של השירה המודרניסטית העברית־רוסית. אם כן, באופן מטריד, השלמות הפואטית של שיר הילדים התמים, השקול והחרוז מפתה אותנו מבלי שנדע, אל עמדה אידאולוגית־לאומית כוחנית: כיבוש הטבע והאתוס של חברה במצור.

ההסברים הטובים והלא בהכרח מתיישבים אלה עם אלה עונים בדרכים שונות לשאלת קסמו של הקובץ. ובכל זאת, ואף שהם מעניקים לו תחתית כפולה, נדמה לי שהפשטות המוזיקלית שלו עולה על הכול. הפרוזודיה המודרניסטית הזו, שהלכה ונדחקה לשולי השירה העברית מסוף שנות החמישים ואילך, המשיכה להתנגן בספרות ילדים. הסוציולוג הצרפתי פיליפ אריאס הצביע על תופעה שאפיינה את תרבות הילד בחברה האירופית בראשית העת המודרנית: היא זוהתה עם מה שהתיישן. חפצים, בגדים ושאר אביזרים שיצאו מהאופנה התגלגלו לחדר הילדים. מתברר שהכלל הזה, ששוב אינו נכון בנוגע לתרבות הילד החומרית, עדיין נכון בנוגע לפרוזודיה.

עבורי, מכל מקום, שני ספריה הידועים ביותר של פניה ברגשטיין, בוא אלי פרפר נחמד ונִסע אל השדה (הקיבוץ המאוחד, 1952), הם ספרים אוטוביוגרפיים והדפדוף בהם הוא מעין דפדוף באלבום.

זר לא יבין זאת אבל זהו דפדוף באלבום קבוצתי, כי בעצם מדובר באוטוביוגרפיה קולקטיבית. היא אמנם גם שלי, כמי שנולדה בקיבוץ ועשתה בו את ילדותה ונעוריה, אבל היא קודם כול אוטוביוגרפיה של קולקטיב, שכולל את הקבוצה – זו יחידת ההתייחסות הטוטאלית שבה גדלנו – ואת כל הפעוטים והפעוטות שעברו דרך בתי הילדים והחינוך המשותף משנות הארבעים ועד שנות השמונים פחות או יותר, שאז השיטה שבה התחנכנו עברה מן העולם, והפכה לסיפור.

בשני הספרים משורטט המרחב שבו גדלנו, שאכן היה הבית, במובן המהפכני שהעניקו לו הורינו, החלוצים שבנו אותו. לא בית בורגני, אלא "הביתה, לחצר": בית שהוא חצר ומשק, בתי ילדים וחדרי הורים, שבילים ודמויות של חברים וחברות. בשניהם מפולש הבית הזה אל החוץ והשדות והגבעות סביב.

בבוא אלי פרפר נחמד אכן יש סיפור. יש בו קול של ילד או ילדה ושל אנחנו. הילדים דוברים בו, ונקודת המבט שלהם היא שחולשת על המפגשים עם אמא הדוגרת, הטלה הקטן, הפרה האדומה, האוטו שלנו והטרקטור־בא־אל־החצר. כלומר, הילדים הם חלק מהנוף המסוים הזה. בשונה מפרשנותם של נץ וערד, אני חושבת שבין חיות המשק לרכביו יש שוויון ערך. הכלים החקלאיים, כמו חיות המשק, כמו העצים שניטעו במחנה, היו כולם נפש־חיה ואפילו שמות היו להם. הם אכן היו טבע מתורבת, רתום ליצרנות ולחדווה טכנולוגית, אבל בה בעת הם היו מעין שותפים בחיים המשותפים. הסיפור, אם כן, אינו אלא יום בחיי פעוטים בחברה ההיא, שביקשה להיות אחרת. המבנה שלו הוא דוגמאי. כך צעדנו מדי יום שני בבוקר, בבגדי בוקר, שהיו קצת פחות חגיגיים מאלה שאיירה קנטור, בחורף באביב בקיץ ובסתיו. כך נראה המסע השבועי שלנו בחצר המשק, ובמקום כל אחד מאיוריו הייתי יכולה – כמו כל אחד ואחת מבני ובנות קבוצתי – לשלוף צילום שחור־לבן שמקביל לו מאלבומי התמונות שלנו. הסצנה שחותמת את הספר היא אכן מבעיתה, והאיור ממחיש אותה. זו תמונה ריאליסטית של חדר בבית הילדים, בשעת לילה, וארבעה ילדים. אחד ישן ושלושה ערים. ירח עגול ובהיר, שלושה כוכבים וכלב נובח במקום הורים.

האוטוביוגרפיה הזו היא ללא ספק תוצר של אידאולוגיה – יש בה רומנטיזציה של ילדים ושל היחסים שבין ילדים לחיות המשק וכליו, יש בה גיוס של הילדים למען ערכים יצרניים ולאומיים, יש בה הכחשה של ההזדקקות ההדדית שבין ילדים להוריהם, והיא מספרת סיפור אידילי על מהפכה לאומית ואנושית. אבל – ובזה אני מסייגת את טענתם של נץ וערד על אודות טקסט אידאולוגי־לאומי מהודק ואינדוקטרינטיבי – יש בה, להבנתי, גם שיבושים של הפרקטיקה האידאולוגית.

כך, העדרם של ההורים ממרבית שירי הקובץ נוכח באופן מובלע דרך חיות המשק, כפי שהראתה יעל דר, וכך, למשל, שני שירי הפתיחה משאירים איזה מרווח בין האני לאנחנו ובין התכליתי לאסתטי. אם אתייחס לטקסט ולא לאיור, יש בו ילד/ה אל מול פרפר ויש בו ילד/ה שמגיש/ה פרח לאם. פרפר ופרח הם לא חיות משק שרתומות לצורכי האדם. הם שייכים ליפה הלא תכליתי. הפנייה אל הפרפר היא רכה, נדיבה ויש בה איזו בדידות של ילד מול העולם שמחוצה לו. היא מזכירה את השיר "הפרח לפרפר" של ביאליק: "פרפר, פרפר / פרח חי, / רד נא מהר, / שב עלי" וגו'. בשיר של ביאליק הפרח הוא שפונה אל הפרפר ומזמין אותו אליו, כאן זו ילדה או ילד. כלומר, הילד הוא מעין פרח בגן. אבל, כמו בשיר של ביאליק, הפנייה של הילד אל הפרפר היא לא רכושנית. היחס בינו לבין הטבע הוא ביסודו יחס של מפגש וחופש. בשיר השני בקובץ, "פרח לי יפה ורוד", ילד/ה מגיש/ה פרח לאם. האם נוכחת – באיור היא מתפנה לרגע מעבודתה בחצר המשק – והנוכחות שלה מהדהדת בשירי החיות וגוריהן. גם לגור האדם הקיבוצי, מתברר, יש אמא.

פניה ברגשטיין לא הייתה משוררת סוציאליסטית וחברת קיבוץ הולכת בתלם. היא העניקה לאוטוביוגרפיה שלנו את פס הקול הקולקטיבי, הפרוגרסיבי כל כך, על יומו ולילו, ובה בעת היא הטתה אותו בעדינות גם למחוזות אחרים, סמויים ואף אסורים.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחקריה בשנים האחרונות עוסקים במפגש שבין ספרות עברית, חקר הילדוּת ומגדר. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור ב־2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | לרגע קט משהו ניצַל

שירים מאת דורין מרגלית, ישראל בר־כוכב וסוזי רזניק

ליאב מזרחי, עיט, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2008

.

דורין מרגלית

מַלְכוּת מְסֻתֶּרֶת

הָה עוֹלָם,

שֶׁנִּבְרֵאתָ בְּטִפַּת זֶרַע סְרוּחָה,

בְּהֶבֶל פִּיהָ שֶׁל רוּחַ מִדְבָּרִית, מַבְדִּילָה,

הַמִתְגַּלֵּית וְנִסְתֶּרֶת, קַנָּאִית בְּאַהֲבָתָהּ,

אֲשֶׁר תּוֹבַעַת מִמְּךָ, בֶּן־אָדָם,

לִדְבֹּק בָּהּ מְאֹד, כָּל עוֹד נַפְשְׁךָ בְּךָ,

לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת.

הֵא לְךָ מַלְכוּת נִגְזֶרֶת מֵאֶרֶץ מִזְרָח,

וּפָנֶיהָ פְּנֵי אֹדֶם, כְּאֶבֶן חֹשֶׁן,

שֶׁנִּתְלְשָׁה מֵאֵפוֹד כֹּהֲנִים,

הַסוֹגְדִים לְטֵין גְ'ה דָּאוּ.*

יֵשׁוּת זָרָה מִתְחַלֶּקֶת לְתָאֵי תָּאִים,

מְמַלְּאִים בְּדֹחַק אֶת נְשִׁימַת הָעוֹלָם.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

 

מַלְכוּת שֶׁל דְּרָקוֹן אֵשׁ הֲרֵה גּוֹרָל,

שֶׁנִּשְׁמַט מֵעַל שֻׁלְחַן מַעְבָּדָה, וְלֹא בְּיַד הַמִּקְרֶה,

שֶׁל חוֹקְרִים מְלֻמָּדִים, מְלֻכְסְנֵי עֵינַיִם,

הֵגִיפָה אוֹתָנוּ, בְּנֵי־אֱנוֹשׁ, לְתוֹךְ בֵּית מַרְפֵּא

חוֹצֶה גְּבוּלוֹת, וְנַפְשׁוֹתֵינוּ פְּזוּרוֹת,

גּוֹלִים אָנוּ, בְּעַל־כָּרְחֵנוּ עוֹלִים לְרֶגֶל לַמִּרְפָּסוֹת,

שָׁרִים וּמְחוֹלְלִים מִזְמוֹרֵי הוֹדָיָה,

עוּרָה הַתֹּף הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

 

וְרוֹפְאִים וּנְזִירוֹת אֲחָיוֹת הָפְכוּ עַתָּה

לְמַלְאָכִים עִם כְּנָפַיִם,

וְשָׂרִים וְרָאשֵׁי מְדִינוֹת לִנְבִיאֵי פֻּרְעָנוּת –

מוֹתִירִים אוֹתָנוּ, בְּנֵי־מֵטֵאוֹר, כֹּה שַׁבְרִירִיִּים,

בְּנֵי אַחְלָמָה מְכֻנָּסִים, חַדֵי־קֶרֶן מְמֻלְכָּדִים,

בְּתָכְנַת zoom מִתְפַּצֶּלֶת, זוּם בָּעַיִן זוּם בָּרֹאשׁ.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

 

מַלְכוּת חֲדָשָׁה שֶׁל מַגֵפָה מְפֻשֶּׁטֶת,

אַי, אַחְדוּת מְתוּקָה, אַחְדוּת בְּזוּיָה –

כְּמַשְׁקֶה שֶׁל לֶתֶת וְחִיטָה זְהֻבָּה,

הַמְבַעְבַּעַת בְּנֹאד הַשַּׁלְפּוּחִית וְהַמֵּעַיִם.

לִכְבוֹדֵךְ אָנוּ מְשַׂרְטְטִים עֲקֻמּוֹת

עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת, סוֹפְרִים בִּשְׁקִיקָה חֲשָׁאִית

אֶת מֵתֵינוּ לְעֵת עֶרֶב, מִי נִצֵּחַ הַפַּעַם מִי הִפְסִיד.

הָה עוֹלָם נִפְשָׁע וְעָצֵל –

כֵּיצַד זֶה הָפַכְתָּ בְּאַחַת לְאֱנוֹשׁוּת חוֹמֶלֶת,

אַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת,* שֶׁל הַכֹּל בַּכֹּל,

אֶל מוּל אוֹתוֹתֶיךָ אֱלֹהִים מִי יָכוֹל.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ, זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

.

_____________

* טֵין גְ'ה דָּאוּ – הדרך הטבעית.
** "אהבה מְסֻתֶּרֶת" – ספרה של חנה טואג.

 

דורין מרגלית היא מוזיקאית, משוררת ומסאית, מנחה לרסיטלי בגרות בקונסרבטוריון. ב־2017 ראה אור ספרה "סנפלינג על כחול הזקן – 30 פרלודים" (גוונים). פרסמה שירה, מאמרים ומסות על ספרות, הגות יהודית ואמנות במגוון כתבי עת. בשלוש השנים האחרונות עורכת ומשדרת את התוכנית "שירת המוזות ומה שביניהן" ברדיו החברתי הראשון.

.

.

ישראל בר־כוכב

נחזור הביתה

נַחְזֹר הַבַּיְתָה –

 

אַבָּא יָשׁוּב מִן הָעֲבוֹדָה וְאִמָּא מִטִּיּוּלֶיהָ הַיּוֹמִיִּים

שׁוּב יִשָּׁמַע קוֹל הַמַּעְדֵּר בַּגַּן וְצִקְצוּק מַזְמֵרָה וְגִפּוּר הַגֶּפֶן,

אָכֵן יָפִים הַדְּבָרִים מֵעֵבֶר לְמִדָּתָם, מֵעֵבֶר לְשִׁעוּרָם, מֵעֵבֶר לִשְׁעָתָם,

אָכֵן יָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן וְדָבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה.

 

כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל פְּרוּדַת אַהֲבָה רוֹבֶצֶת פְּרֵדָה וּמְחַכָּה לִשְׁעָתָהּ,

וּכְכָל שֶׁאַבָּא הָלַךְ לָעֲבוֹדָה, כֵּן הָלַךְ בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר

וּכְשֵׁם שֶׁאִמָּא שָׁבָה מִטִּיּוּלֶיהָ, הֲרֵי הִיא שָׁטָה בֶּחָלָל הָרֵיק כַּאֲשֶׁר שָׂנְאָה: בְּלִי פְּרָחִים, לְבַדָּהּ, לְבַדָּהּ,

 

יַם הַתְּמוּרָה הוּא עָמֹק וְנוֹרָא וְנוֹהֵג בְּסַחַף

גּוֹהֵר וְנוֹשֵׁב וְרוֹשֵׁף בְּכָל אָטוֹם וְאָטוֹם וּמְזַמֵּן

"רַק צָרוֹת, לֹא כָּכָה?"

 

יֵשׁ מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה שֶׁדְּבָרִים לֹא יִשְׁתַּנּוּ בָּעוֹלָם

בִּפְנֵי הַגַּלְגַּל הָעֲנָק שֶׁל הָעוֹנוֹת, כִּי בְּכָל אִי שִׁנּוּי נוֹבֵט סֶדֶק,

 

הֶחָכָם הוֹלֵךְ לְאוֹר מַבּוּל הַשִּׁנּוּיִים?

דַּי לוֹ בַּנְּבִיטָה כְּדֵי לָדַעַת אֶת הַקְּמִילָה,

דַּי לוֹ בָּאַהֲבָה כְּדֵי לָדַעַת עַל פְּרֵדָה

דַּי לוֹ בָּאוֹר כְּדֵי לָדַעַת עַל הַחֲשֵׁכָה

דַּי לוֹ בְּפָעֳלֵי הָאָדָם הַגְּדוֹלִים כְּדֵי לָדַעַת

עַל זְמַנִּיּוּת הַדְּבָרִים,

יֵשׁ מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה שֶׁדְּבָרִים לֹא יִשְׁתַּנּוּ

 

לָמָּה חָל הַשֵּׁפֶל אַחֲרֵי הַגֵּאוּת, לָמָּה פּוֹרְחִים הָעֵצִים אַחֲרֵי שְׁנָתָם בַּסְּתָו

לָמָּה הֶסְתֵּר הַפָּנִים, לָמָּה לְעוֹלָם לֹא לְבַדּוֹ הָאָדָם

תָּמִיד דְּבָרִים מְדַבְּרִים,

הָאֹזֶן לָעֵץ, הָאֹזֶן לַמַּיִם,

גַּם לַשַּׁלֶּכֶת וְגַם לַפְּרִיחָה יֵשׁ מָה לוֹמַר בְּתוֹכְךָ, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרָה לְךָ אִמְּךָ בִּזְמַן שֶׁחָסִיתָ בְּעִיר הַמִּקְלָט שֶׁל חֵיקָהּ

רַק תַּקְשִׁיב וְשׁוּב הָאָבִיב

וְיֶתֶר עוֹנוֹת הַשָּׁנָה

כָּל דָּבָר יְדַבֵּר בַּעַדְךָ הַשֵּׁנָה, הַמַּיִם, הַתְּמוּרָה וְאִי הַתְּמוּרָה.

.

ישראל בר־כוכב הוא פסיכולוג, משורר, מסאי ומרצה בין־תחומי לפסיכולוגיה ואמנויות. שימש כמשורר הבית בפסטיבל ברלין לספרות (2010). פרסם שנים־עשר ספרי שירה. בשנת 2010 ראה אור הספר "מבחר השירים 1975–2010" (מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד). בשנת 2016 ראה אור ספרו האחרון עד כה, "דם וחלב" (מוסד ביאליק). זוכה פרס הרשון של האוניברסיטה העברית, פרס היצירה תשנ"ו, פרס נתן יונתן, ועוד. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 22 של המוסך.

.

.

סוזי רזניק

כֹּל יוֹמָם אֶשְׁתֹּק אֶת אֵינְךָ

כּוֹאֵב לִי לְמַטָּה הַ

דָּבָר שֶׁאוֹהֵב אוֹתְךָ

כַּמָּה

נוֹצוֹת עַל גְּוִיַּת הַגּוֹזָל יִתְבַּדְּרוּ לָעַד

כְּעִפְעוּף גִּבְעוֹלִים בְּחַגְוֵי סֶלַע

וְאֵין הֵם מְצֵרִים

בְּבוּשָׁתָם

כִּי

חֵץ לוֹחֵשׁ שְׂרֵפָה נוֹרָה אֶל

לֵב הָאֲדָמָה יָשָׁר

וְלַצְּדָדִים

לֹא

.

ריגול נגדי

פִּגְיוֹן הַיְּדִיעָה הִבְקִיעַ

כְּצַעַר צָעִיר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ

לְהַסְתִּירוֹ מְחֻתָּל בֵּין הַבְּגָדִים

וְהוּא עִקְבִי

נְטוּל בִּינָה

וּמְתֻכְנָת לְהַכְאִיב

.

טָרֹף טֹרַף          

דִּרְדּוּר הָאֲבָנִים חֲרִישִׁי.

הָאֲדָמָה הַזֹּאת הַמְּקֻלֶּפֶת

מִבּוּשָׁה וְהַנָּהָר הַזּוֹכֵר שֶׁהוּא בּוֹר

פָּתוּחַ לִתְעָלָה

וְכָל הַקּוֹלוֹת וְהַכֵּלִים מִתְגּוֹדְדִים

מַבִּיטִים לִפְנִים

וּשְׁחוֹר הָאִישׁוֹנִים חֹרִים

וּבַחֲגוֹרָתְךָ חֹרִים, וּבַחַלּוֹנוֹת הַפְּעוּרִים

וּבְרֶשֶׁת הַגָּדֵר חֹרִים

וּבָאֶבֶן הַגִּירִית חֹרִים

וְכָל נֶקֶב מֻכַּר שֶׁבַּמֻּכָּרִים

זָנִיחַ שֶׁבַּזְּנוּחִים

קוֹרֵא כְּמוֹ בּוֹר

וּבַבּוֹר קְפוּאִים כָּל הַמְּחוֹלְלִים בִּתְנוּעַת תַּדְהֵמָתָם הָאַחֲרוֹנָה

הַמְּנֻקָּבִים בְּגַבָּם, וּבִפְנֵיהֶם וּבְרַגְלֵיהֶם וּבַאֲחוֹרֵי רֹאשָׁן וּבְבִטְנָן, הַנִּשְׁנָקִים בְּדָמָם וְהַנִּשְׁנָקוֹת

הַנֶּחֱנָקִים וְהַמְּשֻׁסְּפוֹת

נִטְמְנוּ וְנִשְׁאֲרוּ צְרוּבִים פְּרוּשִׂים

כַּמַּמְרִיאִים

כֶּתֶם חַי עַל הָאֲדָמָה הַטְּלוּאָה

לְדֵרָאוֹן עוֹלָם

לִמְצוּקָתוֹ

לְחֶרְדָתוֹ

הֵגִיפוּ עֲלֵיהֶם

וְהִיא אֵינָהּ מוּגֶפֶת.

.

וְדָבָר אֵין לְהָשִׁיב

בַּזְּמַן הַסּוּמָא הַמִּתְעַוֵּת לְאָחוֹר

לְהַתְרִיעַ.

וְלוּ יָכֹלְתָּ, כָּךְ הִנְּךָ אוֹמֵר, אַתָּה  הָעֵד  הַיּוֹדֵעַ –

לוּ יָכֹלְתִּי אֲנִי תַּחְתָּם!

.

ליקוי חמה

כֶּתֶם הָאִי סְלִיחָה התְפַּשֵּׁט כְּנֶגַע בּוֹלְעָנִי

מְעַרְבֵּל עָנָן קַדְרוּת בְּקַדְרוּת מַשְׁחִיר

אֶת חֻדֵּי הָעֵצִים, סוֹפֵחַ כָּחֹל מִגַּגּוֹת הַבָּתִּים הַמִּתְחַפְּרִים בַּקַּרְקַע

מְרוֹצֵץ אֶת כִּתְפֵי הָאֲנָשִׁים

מַכְהָה אֲגַמֵּי עֵינֵיהֶם

מְמוֹסֵס אֶת צִלָּם הַמְּקַרְטֵעַ

תַּחַת עֵין הַמַּרְאָה הַלְּטוּשָׁה

.

וּבְכָל זֹאת

נְמָלָה אַחַת מִזְדַּמֶּנֶת

מִתְעַשֶּׁתֶת לְהִתְרוֹמֵם כְּסוּס שֶׁכָּשַׁל

רְאִיתִיהָ עַל צֵלָע תְּלוּלִית

מְרוּטָה חִישׁ מְנִיעָה רַגְלֶיהָ חוֹמֶקֶת

חַיְשָׁנִית לְעִנְיָנֶיהָ

וְלוּ

לְרֶגַע קָט

מַשֶּׁהוּ נִצַּל.

.

סוזי רזניק כותבת שירה ופרוזה, עורכת, רושמת, מצלמת וצורפת. עובדת במרכז לאמנות ותרבות של המדרשה בתל אביב. מלמדת צ'יקונג טיפולי במרכז לחולי אלצהיימר ובמרכז יום לאוכלוסייה בוגרת. ספר שיריה הראשון, "פניו האחרונים של המלך" (הוצאת פרדס 2015) זכה בפרס משרד התרבות והספורט לספר ביכורים. שיריה התפרסמו בגיליון 21 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת עומר ברקמן, מיכל מוגרבי, אהוד עינת וענת חנה לזרע

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן