מתוך 900 התייצבו 370.

זו הסטטיסטיקה של גיוס בחורי הישיבות במדינת ישראל שרק עתה קמה. 270 בחורים קיבלו פטור רפואי. 260 קיבלו פטור רוחני. השאר, בהוראת גדולי התורה, התגייסו להילחם על המדינה הצעירה במלחמת השחרור. הגיוס היה תוצאה של הסכם בין הישיבות בארץ ישראל ללשכות הגיוס: תלמידים מצטיינים ישוחררו, ומתכונת השרות תאפשר למגוייסים בני הישיבות להמשיך ללמוד תורה במקביל לשירותם.

היה זה איש ההגנה לשעבר טוביה ביר שאסף את הצעירים החרדים, ונתן להם בית בגדוד בני הישיבות. עד כדי כך גדולה הייתה מסירותו של ביר, שהגדוד אפילו זכה להיקרא על שמו "גדוד טוביה". במשך שבעה חודשים עסקו תלמידי הישיבות בעבודות ביצורים בירושלים המופגזת, מהסיבה הפשוטה שפשוט לא היה זמן לאמן אותם כיאות. הם לא אומנו בנשק, ולא נשלחו להילחם ממש, גם בגלל החשש שעולם התורה ייחרב אם הם ימצאו את מותם בקרב.

הם עבדו בין יום ליומיים בשבוע בביצורים, ובשאר הימים למדו תורה. העבודות נעשו על פי רוב בלילה, גם מסיבות של ביטחון, אבל גם מתוך רצון שלא להפריע לסדרי היום הקבועים בישיבות.

שבעה חודשים פעל הגדוד עד שפורק בסופו של דבר. רבים שיבחו את עבודתו, אבל רבים אחרים לעגו ל"קרביות" של עבודת הביצורים. רבים שיבחו את המוכנות להקריב את הנפש למען הגנת המולדת, אך גם היו שתהו האם באמת עבודתם של חיילי גדוד טוביה הצדיקה את ההפוגות בלימוד התורה.

אבל מה עבר בראשם של התלמידים/חיילים עצמם? איך הם ראו את עבודתם? האם האמינו בצדקת דרכם?

המבצר

כמו יחידות צבאיות רבות נוספות, גם בני טוביה הוציאו "ירחון" יחידתי. הם קראו לו "המבצר", שכן הביצורים היו מנת חלקם. בסך הכל הספיק הגדוד להוציא שתי חוברות כאלו. שתי חוברות, ששוכפלו וחולקו בין חברי היחידה, כדי שיהיה להם מקום לקרוא, ללמוד אבל גם להתבטא.

שתי החוברות של "מבצר" נשמרו בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, ובזכותם, יש לנו את הזדמנות להבין מה עבר להם בראש, ולא פחות מכך בלב.

הדילמה

כמו היום גם אז. החיילים בני הישיבות, התחבטו בשאלת גיוסם. האם נכון להם לשרת בצבא? האם ראוי שתלמידי ישיבות יפסיקו ללמוד לטובת ביצור ירושלים?

בירחון "מבצר" השאלה הזו עולה על הדפוס ברשימתו של הכותב המזדהה שם כ"מ.ש.":

"כך גלו חברי גדוד בני הישיבות את הכנות הטהורה של בן ישיבה. על אף הספקות, על אף השאלות המנסרות במוחו של כל בן ישיבה: אם בכלל זוהי חובתו? אם בכלל חייב הוא באיזה תפקיד שהוא במאמץ המלחמתי מלבד תפקידו הקבוע כבן ישיבה, שאינו פחות חיוני מאשר תפקיד מלחמתי אחר, וגם יותר מזה, אם בכלל מותר לו לעזוב אף לרגע את כותלי בית המדרש, את מבצרי הרוח של תורת ישראל שמגינה עלינו בכל דור?".

ועמוד אחר כך מגיעה התשובה:

"זאת היא חובתו של כל יהודי בכלל, וחובתנו אנו בני הישיבות בפרט. אנו הממשיכים את שלשלת הזהב של חיי תורת ישראל, בפועל ובמעש, אנו המושכים את מרכבת העם הנמצאת במדרון שקצהו בעברי פי שחת אל פסגת הגאולה המקווה. אנו! זאת היא חובתנו העכשווית!"

עד כמה המתח הזה הוא מתח כמעט בלתי ניתן לגישור?

לאורך כל הטקסטים ב"מבצר" מדגישים בני הישיבות, כי למרות המשימה שקיבלו עתה, אין הם שוכחים לרגע את משימתם העיקרית – לימוד תורה. וכך נכתב ב"דבר המערכת" של הגיליון הראשון של "מבצר":

"תפקידנו עד כה הוא עבודות הבצורים, ואכן לא דבר קל הוא, פעילות רבה ומסירות מוגברת נדרשים במילוי חובתינו זו, ולפרקים, אף הסתכנות במידה מרובה…. אולם דווקא מתוך חשיבות וערך תפקדינו זה אל לנו לשכוח את העיקר, של תפקיד שיוטל עלינו אסור שבעטיו נבוא לידי התרשלות מתפקידנו העיקר, והוא לימוד וקיום מצוות התורה."

התשובה לדילמה איננה חד משמעית. חלק מהכותבים ראו בשירות שליחות, ואפילו צעד נדרש בגאולת ישראל. חלק מהכותבים מסתפקים בכך שהם עושים מה שצריך לעשות בגלל כורח השעה. חלק עושים את שליחותם בעיקר בגלל ש"הרבנים הורו זאת".

ונסיים פרק זה בדברים המרגשים שכתב הכותב מרדכי תחת הכותרת "שמע ישראל", שרואה בשירות לא רק הכרח זמני, אלא שליחות אמיתית:

"לומדי התורה, חובשי בית המדרש תופסי משוט בים התלמוד, שבט הכהונה של דורנו אשר נדבה רוחם לקחת חלק מלחמת שחרורנו, הם המה הכוהנים המשוחים והם המה אשר צריכים להביא את דבר ה' אל תוך מחנה הצבא הישראלי. אתם חיל ה', עליכם להשמיע את קולכם ברמה, להחזיר את האמונה הטהורה בנצח ישראל אשר לא יכזב, כי עיניכם הרואות את אשר עשה לנו בעומדנו מעטים בפני רבים, רבים בצבא ורבים בנשק, ויראנו את גדולותיו ונפלאותיו, עליכם להאיר באור תורתכם את לבבותיהם של חיילנו המוסרים את נפשם על קדושת העם והמולדת".

ומה הלאה?

במבחן התוצאה על פניו הפיילוט של גדוד טוביה נכשל. מאז האפיזודה הזו הקולות שקראו לא לגיוס החרדים גברו על הקולות האחרים. וגם עשרות שנים אחרי, וגם בימינו אנו, הוויכוח על גיוס בני הישבות חם וסוער. כמו אז.

אבל מצד שני האם הוא באמת נכשל? במידה רבה הרעיונות של גדוד טוביה, שימשו כבסיס גם לישיבות ההסדר וליחידות כמו "נצח יהודה" הפועלות כבר היום. ומי יודע? אולי הפיילוט של הגדוד יכול להיות מיושם בצורה כזו או אחרת גם בתוכניות עתידיות נוספות.

"אבא לא הבין את הרגע ההיסטורי בזמן אמת, הוא פשוט עשה מה שעשה כשליחות", מספר לנו קובי ביר, בנו של טוביה מפקד גדוד בני הישיבות. "אני חושב שעם קצת רצון טוב אפשר לפתור את הוויכוח הגדול על גיוס חרדים בדיוק במודל הזה. לקבוע אחוז מסויים של מצויינים, של עילויים, ולתת להם פטור, ולשאר למצוא את הפתרון שיתאים להם. אני מבין את החשש, אבל כמו עם גדוד טוביה, אפשר למצוא פתרונות. לא צריך לפחד מזה".

לקריאה נוספת

משה ארנוולד, החרדים במלחמת העצמאות

אהרן קורנפלד, ההסדרניקים של תש"ח

יצאתי הבוקר לבני ברק לפגישה עם חזון איש. העתונים שוו לביקור ערך סנסציוני, ומצאתי בדרך וסביב ביתו קהל. קהל חסידיו חיכו בחוץ ובחדרים הקרובים. אתי נכנס רק יצחק נבון. העמדתי לפניו השאלה אשר עד כה לא קיבלתי עליה תשובה מספיקה מחברי האדוקים. אנו מפולגים, לפי כמה סימנים, לענין שלפנינו אנו מפולגים לפי יחסינו למסורת הדתית. יש יהודים כמוך וכמוני, איך נחיה יחד? איך נהווה יחידה?

(מיומנו של דוד בן-גוריון, 20.10.1952)

 

יש קרבות שנדמה שנמשכים מאז ועד עולם: כזה היה המפגש בין שניים מהאישים החשובים ביותר בעם ישראל בדורם. המפגש ב-20 באוקטובר 1952, בין ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, ובין מעצב דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל, הרב אברהם ישעיהו קרליץ (הידוע בכינוי, 'החזון איש').

בדירה הצנועה והסגפנית שבה חי החזון איש בבני ברק נדחסו באותו ערב גורלי, ראש הממשלה, עוזרו (הנשיא לעתיד) יצחק נבון ומנהיג הקהילה החרדית הזעומה במדינת ישראל. ראש הממשלה פתח בשאלה הכה רלוונטית: "איך נוכל לחיות יהודים דתיים ושאינם דתיים, מבלי שנתפוצץ מבפנים. יש לנו השקפות שונות. איך נחיה יחד?"

 

 הרב אברהם ישעיהו קרליץ. אוסף אברהם שבדרון

 

לשאלה הזאת היה לחזון איש תשובה כמו מוכנה מראש. הוא העלה משל תלמודי ידוע על שני גמלים ההולכים בדרך, כאשר האחד נושא משא והשני לא. לפי ההלכה, הסביר הרב, על הגמל חסר המשא לפנות את הדרך לגמל הסוחב. הוא לא השאיר מקום לפרשנות ופירש בעצמו את המשל: אנו, בני הקהילה החרדית נושאים בעול תורה ומצוות. ולכן, על הציונים הכופרים לסור מדרכנו. בן גוריון, לא בדיוק המנהיג שנוטה לבטל את עצמו בפני איש, הגיב מיד: "ומה עם קליטת העלייה, הביטחון, הקמת המדינה, זה לא עול?"

מהר מאוד התברר ששני האישים רואים את הדברים בצורה שונה בתכלית. בן-גוריון אמנם הכיר בחשיבות העצומה שבלימוד התנ"ך, אבל רצה בתרומה ובשילוב הקהילה החרדית בארץ הנבנית. החזון איש הזדעזע מחילול השבת ופריקת עול המצוות על ידי הציונות, והאמין שרק חידוש עולם התורה שנחרב בשואה יאפשר את הצלת עם ישראל.

בסיומה של אותה פגישה הוציאה לשכת ראש הממשלה לעיתונאים את ההודעה הבאה:

ראש הממשלה, ד. בן-גוריון, ביקר אתמול בביקור פרטי אצל הרב א. י. קרליץ ("החזון איש") בבני-ברק. מטרת הביקור היתה החלפת דעות כללית על הבעיה: כיצד יכולים אדוקים ובלתי אדוקים לחיות בתיאום ושיתוף פעולה במדינת ישראל. לא נדונה כלל שאלת גיוס בנות ואין לביקור כל קשר לענינים מדיניים אקטאוליים.

 

מעריב מדווח על מפגש הפסגה, הכתבה התפרסמה בתאריך ה-20 באוקטובר 1952

 

אך בניגוד לאותה הודעה הייתה בפגישה הזו הרבה יותר מאשר "החלפת דעות כללית". ראש הממשלה הלך צעד נוסף לקראת תלמידי הישיבות והסכים להמשיך את הפטור משירות צבאי למספר קצוב של תלמידים חכמים. כבר בפברואר 1948, חודשים ספורים לפני הקמת המדינה, הוסכם על פטור מצומצם לצעירים חרדים מגיוס לצבא הנאבק במלחמת העצמאות. וב-9 בינואר 1951, הורה ראש הממשלה לרמטכ"ל על פטור לבחורי ישיבה משירות סדיר. פגישת בן גוריון והחזון איש לא הייתה הפגישה שמיסדה את הפטור החרדי – אך היא העניקה להסדר שנוי במחלוקת זה דחיפה משמעותית, ולא פחות חשוב מכך – תמיכה סמלית.