דוד בן-גוריון: תביאו עשרה ילדים

ילדים זה שמחה? דוד בן גוריון רצה שיהיו לנו הרבה ילדים. כמה שיותר. אז חוץ מלהצטלם עם בערך כל תינוק שנולד בארץ ישראל הוא גם הגה את "פרס הילודה": תביאו עשרה ילדים ותקבלו 100 לירות היישר מממשלת ישראל

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

תָּבִיאוּ שְׁנַיִם תָּבִיאוּ שְׁלוֹשָׁה
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה יְלָדִים,
תְּקַבְּלוּ שִׁכּוּנִים עִם כְּנִיסָה וּמִטְבָּח
וּשְׁנֵי חֲדָרִים קְטַנִּים.
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה תָּבִיאוּ חֲמִשָּׁה
תָּבִיאוּ שִׁשָּׁה יְלָדִים,
תְּקַבְּלוּ הֲנָאָה וְכָבוֹד מִקְּרוֹבִים
אַתֶּם אוֹהֲבִים יְלָדִים.

יְלָדִים זֶה שִׂמְחָה
יְלָדִים זֶה בְּרָכָה
וְלָכֶם יֵשׁ לֵב שֶׁל זָהָב
כָּתוּב בַּתּוֹרָה
אוּלַי בִּגְמָרָא
לְכוּ תִּשְׁאֲלוּ אֶת הָרַב.

("ילדים זה שמחה". מילים: יהושע סובול: לחן: שלמה בר)

"ילדים זה שמחה", נאנח האבא הסחוט אחרי עוד לילה בלי שינה. הוא מנסה לפייס את עצמו, שאמנם קשה עכשיו, אך בסופו של דבר, כמילות השיר, "ילדים זה ברכה".

ראש הממשלה דוד בן גוריון צופה בהופעת ריקוד של ילדים, מחוץ למשרדו בקריה בתל אביב. יולי, 1949. דוד אלדן, לע"מ

הביטוי השגור כל כך בפי כולנו, בכלל לא חשב שהוא כזה. את השיר כתב יהושע סובול במחאה על עידוד הילודה המכוון של ממשלת ישראל והעומד בראשה, בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה, ובעיקר כלפי עדות המזרח. כאילו "הרחם היהודי" הוא הדרך הטובה והנכונה שבה גם נדכאי החברה יכולים לתרום למדינה הצעירה.

את הכתבה הזו נלווה בעיקר בצילומים של דוד בן גוריון בבריתות. פשוט כי יש הרבה כאלו. נראה כאילו בן גוריון קיבל מודיעין צבאי מכל אם הריונית, וידע להיות נוכח בעשרות שמחות בן ובת כי "הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים".

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

השיא, כך נראה, היה ביוזמה בן-גוריונית מקורית במיוחד: "פרס הילודה". ממשלת ישראל שלחה צ'ק של מאה לירות לכל מי שהוכיחה כי ילדה לא פחות מעשרה ילדים. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל בשנים הללו, ובטח באוכלוסיות קשות היום, היה זה סכום לא מבוטל בכלל.

זה החל אי שם ב-11 בספטמבר 1949, אז התפרסמה בעיתון "קול העם" המודעה הבאה:

מכיוון שלא היה אינטרנט, היה על האימהות למלא טופס פשוט שמוכיח כי אכן הן ילדו עשרה ילדים. הנה דוגמה שמצאנו לטופס שכזה:

המסמך מתוך ארכיון המדינה

זה לקח כמה שבועות, לעיתים חודשים, אך בסופו של דבר אל האם המאושרת הגיע צ'ק של 100 לירות עם מכתב תודה אישי מראש הממשלה (בן גוריון ובהמשך גם משה שרת):

לעיתים ארגנה הרשות המקומית גם טקס קטן כדי לחגוג את האירוע.

משפחת אברהם זוכה בפרס הילודה. אב המשפחה מחזיק את הצ'ק והמכתב. מחנה העולים בית ליד, ינואר, 1951. צילום: דוד אלדן, לע"מ

העיתונות דיווחה חדשות לבקרים על עוד ועוד זוכים בפרס הנכסף, כשפה ושם נתגלעו כמה "פנצ'רים". למשל לא כולם אהבו את העובדה שכן ערבים/מוסלמים זכו בפרס:

מכתב למערכת שפורסם מ"הצפה" ב-14 בפברואר, 1951

והיו גם דרכים "להתחכם". למשל מה עושים כאשר יש לאב המשפחה יותר מ-10 ילדים, אבל הם נולדו מיותר מאישה אחת?

ידיעה שפורסמה ב"על המשמר". 5 באפריל, 1955

ובסופו של יום התחילה להגיע גם ביקורת מעולם הרפואה. לדברי אנשי הרפואה, הבאה של כמות גדולה של ילדים, בטח כשההורים במצב סוציו-אקונומי נמוך, עלולה להוביל לתמותה ולהתפתחות לא תקינה אצל הילדים.

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בן גוריון עצמו ניסה להסביר ש-100 הלירות אינם בגדר "עידוד ילודה" אלא "תעודת הוקרה" לאם שהצליחה לגדל בהצלחה עשרה ילדים.

מכתב שכתב בן גוריון במענה לקריאה לבטל את "פרס הילודה". ארכיון בן גוריון

ילדים זה שמחה? תלוי את מי שואלים. בכל מקרה "פרס הילודה" שרד עד 1959, אז התחלף הפרס במונח אחר שמעורר מחלוקת עד היום: קצבאות הילדים.

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

11 שנים אחרי שהפסיקו לחלק את הפרס, בשנת 1970, מצאנו בארכיון בן גוריון מכתב מרגש שנשלח אליו, ובו הזמנה לראש הממשלה בדימוס לבוא ליום ההולדת של הבת העשירית של המשפחה. בהזמנה מבקשים בני המשפחה לקבל מאה לירות בשל מצבם הקשה.

ונסיים בדברים שאמר שלמה בר, "סולן הברירה הטבעית" שהלחין וביצע את "ילדים של שמחה":

"אני פעם נסעתי במונית והיה איזה נהג מונית שאמר לי: 'אתה יודע, התחתנתי. שנים לא היו לי ילדים. ואני כל הזמן הייתי שומע את השיר הזה, הייתי בוכה. עכשיו יש לי ילד, אחרי חמש שנים של ניסיונות. ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה'. זה שימח אותו כל כך. אז מי אני שאגיד לו את הבעייתיות שיש בשיר?".

 

לקריאה נוספת

שלמה בר – מחזמר דוקומנטרי | כאן דוקו

זה קרה בספטמבר 1949 / על הדמוגרפיה היהודית בשנות המנדט ו-'פרס הילודה' של דוד בן-גוריון

היטלר והנאצים צועדים בעדלאידע של תל אביב

1935-1933: כשהעדלאידע של תל אביב הפכה מיום של שמחה וחגיגות למיצג מחאה נגד היטלר וגרמניה הנאצית

תותח עליו צלב קרס ויהודי נרמס על ידי בובה של קלגס גרמני. תל אביב, פורים, 1935. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

ב-30 בינואר 1933 הופך אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. לכולם ברורה הסכנה הברורה והמיידית ליהודי העולם, וגם כאן בארץ ישראל לא נותרים אדישים.

ב-13 במרץ 1933, מתקיימת בתל אביב העדלאידע המרכזית של היישוב העברי. בין התחפושות, השמחה והחגיגות מגיע גם קול זעקה מקורי במיוחד מול מה שקורה בגרמניה: מיצג של ארגון ההריים בפתח תקווה (מהקווקז) מציג את דמותו של היטלר רוכב על סוס רודה בשני יהודים מוכים ופצועים שלפניו. כותרת המיצג: "היטלר רודף וארץ ישראל סגורה על מסגר", על צווארו של היטלר רשום על נייר "מוות ליהודים". את התמונה של המיצג האמיץ הזה, לא מצאנו בארכיונים.

הקונסוליה הגרמנית שומעת על המיצג ושולחת מכתב חריף לראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף ודורשת: התנצל מיד.

המכתב שנשלח לדיזנגוף. ארכיון עיריית תל אביב

דיזנגוף מסרב להתנצל ומגיב:

"ברור שייצוג זה אינו אלא תגובה ספונטנית המשקפת עמדה ציבורית שאינה מוכנה להשלים עם גורל יהודי גרמניה. למעשה, יש להתפלא שהמחאה לא הייתה חריפה הרבה יותר".

האמת היא, שניתן לערער על ה"ספונטניות" של המיצג, שכן העירייה אישרה את המיצג ואף העניקה למקימיו פרס כספי:

מתוך הידיעה "מי ממשתתפי תהלוכת פורים זכה בפרס". "דבר", 17 במרץ 1933

החשש מהיטלר והנאצים ב-1933 הפך לחשש מבוסס הרבה יותר שנה אחר כך בפורים 1934. היטלר הלך וביסס את מעמדו, והגזרות נגד היהודים הלכו והתגברו. העדלאידע של אותה שנה כבר הפך למיצג מחאה של ממש נגד הנאצים, עם קריאה ברורה להחרים תוצרת גרמנית ולהילחם בגרמנים.

דרקון ענק בעל שלושה ראשים שעליו רוכב היטלר הפך ל"אטרקציה המרכזית" של התהלוכה והטיל אימה על המשתתפים.

"דרקון האנטישמיות" בעדלאידע של 1934. היוצרים לא היססו להציג על גבו צלבי קרס. צילום: ספריית הקונגרס

בסופה של התהלוכה הורכב הדרקון לכיכר דיזנגוף ושם נשרף מול החוגגים.

"ידיעות עיריית תל אביב" מדווח על שרפת הדרקון. 15 בפברואר, 1934

ב-1935 החוגגים בתל אביב כבר "הורידו את הכפפות" והציגו תהלוכה "נאצית" ישירה וחדה. כבר לא מיצג שולי כמו ב-33, אלה מצעד בוטה ומזעזע במרכז תל אביב:

תותח עליו צלב קרס חיילים גרמנים וצלבי קרס על זרועותיהם. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

ואחד המיצגים המזעזעים ומנבאי העתיד הבולטים באותה תהלוכה היה זה:

בובה של קלגס נאצי רומס יהודי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

כמה שנים אחר כך תיפתח מלחמת העולם השנייה. גורל יהודי אירופה יהיה רע וגרוע מכל אשר דמיינו לעצמם החוגגים בתל אביב.

לקריאה נוספת

מרדכי רוכב על סוס: חגיגות פורים בתל-אביב (1936-1908) ובנייתה של אומה חדשה / חזקי שוהם.

Tel Aviv’s 1933 Purim Parade Starred This Controversial Hitler Float \ JTA

וּבְעִבְרִית | המלחמה שאת סוחבת בכיס החזה

שירים מאת המשוררת האוקראינית יוליה מוסאקובסקה, לראשונה בעברית, בתרגומו של אלכס אוורבוך

אביבה אורי, מופשט, פחם על נייר, 1967 (אוסף המשכן לאמנות עין־חרוד)

.

המלחמה שאת סוחבת בכיס החזה / יוליה מוסאקובסקה

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

.

*

הַמִּלְחָמָה שֶׁאַתְּ סוֹחֶבֶת בְּכִיס הֶחָזֶה

כְּמוֹ שׁוּעָל כִּרְסְמָה בָּךְ חֹר

וְלִבֵּךְ שׁוּב וָשׁוּב נִשְׁמָט דַּרְכּוֹ.

אֲנִי תּוֹפֶרֶת בְּשֶׁקֶט, מְהַדֶּקֶת בְּחָזְקָה

אֶת הַקְּצָווֹת בְּאֶצְבָּעוֹת לֹא גְּמִישׁוֹת, רְדוּמוֹת –

מְקַוָּה שֶׁיַּחְזִיק מַעֲמָד זְמַן רַב יוֹתֵר.

.

הָעִיר נִרְדֶּמֶת, הַצַּלָּקוֹת מִתְעוֹרְרוֹת כִּזְחָלִים שְׁחֹרִים

וְגַם אִם גְּדֵלִים מֵהֶם פַּרְפָּרִים – הֵם רַק רָאשִׁים מֵתִים.

הָעִיר מְשַׁחְרֶרֶת מִנְּחִירֶיהָ קִיטוֹר, עוֹרֶמֶת הָרִים כְּמוֹ קַרְנַיִם.

בְּקַרְקָעִית הָאֲגַם פְּנֵי חֲבֵרַי –

אַגָּדַת יַלְדוּת קוֹדֶרֶת שֶׁהִתְגַּשְּׁמָה

אַף שֶׁהָיִיתָ אָדִיב, כִּבַּדְתָּ זְקֵנִים, הִסְתַּפַּקְתָּ בְּמוּעָט –

אֵין בֶּאֱמֶת שׁוּם צֶדֶק.

.

סֵפֶל מַתֶּכֶת שָׂרוּט שֶׁאֵינְךָ נִפְרָד מִמֶּנּוּ.

שֵׁנָה רְדוּדָה וְשִׂנְאַת זִקּוּקִים עַזָּה.

יָכֹלְתָּ לְהַפְסִיד הַרְבֵּה יוֹתֵר, מַזָּל שֶׁחָזַרְתָּ כִּמְעַט בָּרִיא וְשָׁלֵם.

בָּחַרְתָּ בִּי בִּגְלַל אֶצְבְּעוֹתַי הָרְגִישׁוֹת וְהַמְּיֻמָּנוֹת,

שֶׁכֹּה נוֹחַ לְהַחְזִיק בָּן חֲפָצִים קְטַנִּים, לְמָשָׁל מַחַט.

פְּנֵי הַשּׁוּעָל מְצִיצִים מִכִּיסְךָ, הוּא מְלַקֵּק אֶת שְׂפָתָיו,

זוֹכֵר אֶת טַעֲמָהּ שֶׁל צִפּוֹר הַשֶּׁקֶט שֶׁלִּי.

.

*

פַּחַד

שֶׁמְּשַׁפֵּד אֶת הֶחָזֶה

בְּמוֹט לוֹהֵט,

מַטְבִּיעַ

אֶת שְׁתֵּי הַלְּחָיַיִם,

לֹא מַגְדִּיר אוֹתְךָ.

.

פַּחַד – כְּמוֹ טִיפוּס,

שֶׁאַבָּא מֵבִיא

מֵהַמִּלְחָמָה הַבַּיְתָה

וְלִפְנֵי שֶׁהוּא מֵת

מַדְבִּיק בּוֹ אֶת כָּל יְלָדָיו.

.

פַּחַד – כְּמוֹ שֵׂעָר

שֶׁצּוֹמֵחַ

אַחֲרֵי גִּלּוּחַ רֹאשׁ

וּלְעוֹלָם לֹא מִסְתַּלְסֵל עוֹד.

.

פַּחַד – כְּמוֹ שָׂפָה

שֶׁבָּהּ הִכְרִיחוּ אוֹתְךָ

לְדַבֵּר

אֵלֶּה שֶׁפִּתּוּ

אוֹתְךָ בְּלֶחֶם עָבֵשׁ

וּבְבָשָׂר נָא,

בְּחֶלְקַת אֲדָמָה

מֻפְרֵית בְּקֶמַח עֲצָמוֹת.

.

פַּחַד – כְּמוֹ אָדָם זָר

שֶׁדּוֹחֵף

וּמַתִּיז רֹק.

.

פַּחַד – כְּמוֹ כְּפָפַת לָטֵקְס מְחֹרֶרֶת,

מַסֵּכַת מָגֵן

שֶׁנָּפְלָה מִפָּנֶיךָ בְּמָקוֹם הֲמוֹנִי.

.

פַּחַד – הַבִּטָּחוֹן

שֶׁזּוֹלֵל אֶת הַחֹפֶשׁ

בְּפִיו הַנָּקִי.

.

אַל תִּשְׁאַל מָה פַּחַד יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לְךָ –

שְׁאַל מָה אַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לוֹ.

.

שֶׁלֹּא יְדַבֵּר דַּרְכְּךָ.

.

*

מָה מִשְׁתַּקְשֵׁק בַּשַּׂק?

הָעֲצָמוֹת.

עַצְמוֹתַי, אַךְ לֹא כֻּלָּן.

אָחִי הוֹצִיא שָׁלוֹשׁ,

שְׁתַּיִם מָכַר בַּשּׁוּק,

אַחַת קָבַר בַּגִּנָּה.

.

עֵץ הַתַּפּוּחַ יִצְמַח מֵהָעֶצֶם הַהִיא,

עַל כָּל תַּפּוּחַ – פֵּנִי

וַיְדַבְּרוּ אֶל אָחִי:

לָמָּה זֶה, אָחִי הַגָּדוֹל?

לָמָּה הֲרַגְתָּנִי?

הוֹצֵאתָ אֶת כָּל עַצְמוֹתַי

וְתָפַרְתָּ בְּחוּט גַּס,

שֶׁמֵּת בַּשַּׂק,

שְׁלוֹשָׁה יָמִים לֹא הִסְכַּמְתָּ לִקְבֹּר.

.

– כִּי אִשְׁתְּךָ

יָפָה יוֹתֵר,

שִׁירְךָ מַכְאִיב יוֹתֵר,

אַדְמָתְךָ פּוֹרִיָּה יוֹתֵר,

עֵץ הַתַּפּוּחַ בַּחֲצֵרְךָ גָּבוֹהַּ יוֹתֵר.

תֵּן לִי אֶת אַרְצְךָ,

אֶת אִשְׁתְּךָ,

קְשֹׁר אֶת שִׁירְךָ

בִּגְרוֹנִי בְּקֶשֶׁר חָזָק.

.

לֹא אָחִי אַתָּה

וְלֹא אוֹיֵב הָגוּן,

לֹא גֶּבֶר

וְלֹא חַיָּה.

שַׂק מָלֵא עֲצָמוֹת.

.

תֵּצֵא אִשְׁתְּךָ וְתִנְגֹּס בַּתַּפּוּחַ

וַתִּפֹּל מֵתָה.

יֵצְאוּ יְלָדֶיךָ,

יִנְגְּסוּ

וַיִּפְּלוּ מֵתִים.

הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח –

וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתְךָ כָּלִיל

וְהָאֲדָמָה תְּכֻסֶּה אֵפֶר.

.

מָה מִשְׁתַּקְשֵׁק בַּשַּׂק?

הַתַּפּוּחִים.

מְתוּקִים־מְתוּקִים.

.

*

בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מִתְקָרֵב, נוֹבֶמְבֶּר,

מִתַּחַת לְעָלֶה יָבֵשׁ מַפְצִיעַ הַתִּלְתָּן.

אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ מְסַנְוֵר עֵינַיִם – וַאֲנַחְנוּ

לֹא רוֹאִים

יוֹתֵר

דָּבָר.

.

לֹא אֶת שֵׂיבַת עֲצֵי הַפְּרִי

וְלֹא אֶת הַשְּׁבִילִים לְאֹרֶךְ הַנָּהָר

זְרוּעַ הָעֲצָמוֹת.

לֹא אֶת הַכְּתוֹבוֹת הַנּוֹאָשׁוֹת

עַל הַקִּירוֹת בְּנֵי מְאוֹת הַשָּׁנִים בְּגֹב הָאֲרָיוֹת.

.

מָסַרְנוּ אֶת עֵינֵינוּ לַשֶּׁמֶשׁ

בִּתְמוּרָה לְרַעֲשָׁנִים מְנַצְנְצִים וּפֵרוֹת בְּשֵׁלִים מִדַּי.

מִיץ מָתוֹק הַזּוֹרֵם עַל הַסַּנְטֵר.

לִטּוּפֵי שׁוּעָלוֹת לוֹהֲטוֹת.

.

מִשַּׁשְׁתִּי קְלִפַּת עַרְמוֹן

בְּכִיס

מְעִיל חָאקִי.

נִדְקַרְתִּי וְהִתְפַּכַּחְתִּי.

.

הַהוֹלְכִים לָמוּת מְבָרְכִים אוֹתְךָ, נוֹבֶמְבֶּר.

.

יוליה מוסאקובסקה, ילידת 1982, היא משוררת ומתרגמת אוקראינית. חברת ארגון PEN האוקראיני. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יצירותיה פורסמו בשורת כתבי עת ובאנתולוגיות אוקראיניות ובינלאומיות בשפת המקור ובתרגום ליותר מעשר שפות. זכתה בפרסים ספרותיים רבים. השירים שכאן – חלקם פורסמו בספרה האחרון עד כה, וחלקם נכתבו לאחרונה בעקבות החרפת המצב באוקראינה. זהו פרסום ראשון לשירתה בתרגום לעברית. 

.

אלכס אוורבוך נולד ב־1985 באוקראינה ומתגורר בישראל משנת 2001. הוא כותב בשפה הרוסית ובשפה האוקראינית. מתרגם וחוקר ספרות. בעל תואר דוקטור מהמחלקה לשפות ולספרויות סלאביות באוניברסיטת טורונטו, ונמצא כיום בפוסט־דוקטורט באוניברסיטת אלברטה, קנדה. פרסם שלושה ספרי שירה ותרגומים ספרותיים שונים בעברית, רוסית, אוקראינית ואנגלית. שיריו ותרגומיו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת ספרותיים. ארגן אירועי שירה ופסטיבלים, ובהם הפסטיבל הבינלאומי לשירה אוקראינית בת ימינו, בקיץ 2020. תרגומיו לשירים מאת המשורר האוקראיני אוסטפ סליווינסקי פורסמו בגיליון המוסך מיום 24.6.21.

.

המתרגם מודה לנעה מינסטר על העריכה.

.

»במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: שני סיפורים מאת ג'נריקו קרופיליו, בתרגום עופרית אסף־אריה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | אצעד ישר ביובליו

שירים מאת מרב קינן, יצחק כהן ורבקה אילון

אביבה אורי, ללא כותרת, פחם על נייר, אמצע שנות השבעים (אוסף המשכן לאמנות עין־חרוד)

.

מרב קינן

השלך אליי אל הנהר

הַשְׁלֵךְ אֵלַי אֶל הַנָּהָר צָעִיף מִלֶּקֶט צְעִיפַי

אָרוּג פַּסִּים טָבוּל בִּתְכֵלֶת אֲפַרְסֵק עָשׂוּי

כֻּתָּן רָקוּם צִפּוֹר עַל בַּד אִילָן בְּגַן תַּפּוּחַ

זְהָבִים, הַשְׁלֵךְ אֵלַי אֶל הַנָּהָר אֲנִי כְּאֶדֶר

הַנִּגְרָר עַל פְּנֵי זְרָמָיו אֶל עֵבֶר שֶׁבֶר וּמַפָּל וְאַל

תֶּחְדַּל עַד כִּי אֶחְתֹּר בְּהִפּוּכוֹ אַל תַּעֲצֹר עַד

אֶאֱחֹז נִצַּת גְּדִילָיו כְּרוּכַת צָעִיף מִצְּעִיפַי

אֶצְעַד יָשָׁר בְּיוּבַלָּיו

.

מרב קינן, מתגוררת בקיבוץ, עובדת סוציאלית במקצועה. תלמידה בביה"ס לשירה "הליקון". שיריה התפרסמו בכתבי העת בטאון שירה, הפנקס ובבמות נוספות.

.

.

יצחק כהן

*

וְהוּא רוֹצֶה בֶּאֱלֹהִים

שֶׁאֹזֶן לֹא שָׁמְעָה כָּמוֹהוּ

וּמִתְפַּצֵּל כְּמוֹ נָהָר לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים

כְּרוּתִים. וְהִיא זוֹרֶמֶת כְּמוֹ תְּפִלָּה

שֶׁפֶּה סָגוּר עוֹד לֹא מִלֵּל

וּמִזְדַּחֶלֶת כְּמוֹ אֵשׁ בְּחַלּוֹנֵי

שָׁרָב כֵּהִים.

שׁוּר כְּאֵב יָגוּר בְּבֶטֶן נִשְׁמָתוֹ

וִיעִירֶנָּה בְּהֶבֶל רוּחַ מְנַגֶּנֶת.

חוּסָה נָס, מְבַקֵּשׁ מָקוֹם תָּמִיד.

בְּתַלְתַּלָּיו הוּא מְבַקֵּשׁ מָקוֹם תָּמִיד

כְּתוֹפֵס בְּדַשׁ בִּגְדָּהּ וּמִתְפַּלֵּל

שׁוֹוֶה נֶגְדּוֹ תָּמִיד אֶת עֶרְוָתוֹ

וּמֵאֵלָיו הוּא מִתְחַנֵּן שֶׁלֹּא תָּקֹץ

וְלֹא תִּמְאַס וְלֹא תַּקִּיז אֶת שְׁמוּטָתוֹ

הָרְפוּיָה. הִיא, מֵאֵלָיו לִבָּהּ שׁוֹלַחַת

אֶל אֹהֶל יְצוּעָיו וּמְבַקֶּשֶׁת, נָא

עֲשֵׂה נָא לִי מְאוּם.

נְאוּם יִצְחָק בֶּן עֻזִּי עֵד לֶאֱלֹהִים

הַמְּבַקֵּשׁ מָקוֹם תָּמִיד –

.

יצחק כהן, משורר ועורך. ספרו הראשון, "כמעט טוב מאד", יצא בהוצאת פרדס, סדרת טקסטורה, בשנת 2019. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר בכתובים. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 46 של המוסך.

.

.

רבקה אילון

הגן

                                                                                                                             לאוסקר ויילד

.

הֵי, אוֹסְקָר, 1900 הָיְתָה שָׁנָה טוֹבָה לְהַפְרִיד גּוּף מִנֶּפֶשׁ. עַד שֶׁכָּל הַהַפְרָשׁוֹת יוֹצְאוֹת. עֵדוּת עַל הַנָּלוֹז.

פַּעַם חָלַמְתִּי גַּן עֲנָק, וַאֲנִי וַאֲנָשִׁים מְהַלְּכִים בּוֹ. לֹא רָצִיתִי שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ. רָצִיתִי אוֹתוֹ לְעַצְמִי. אָמַרְתִּי לָהֶם: זוֹ אֲנִי שֶׁשָּׂכַרְתִּי אֶת הַגַּן הַזֶּה, וְגַם הִתְחַיַּבְתִּי לְנַקּוֹת אֶת הַקְּלִפּוֹת שֶׁבּוֹ. הָאֲנָשִׁים הִסְתַּכְּלוּ בִּי בִּתְמִיהָה וְהָלְכוּ. אָז מָצָאתִי בַּגַּן אֶת הַפִּנָּה שֶׁל אֲרוֹן נֵפֶרְטִיטִי כָּל־כָּךְ יָפָה עַד שֶׁבָּכִיתִי כִּי הָיְתָה לָהּ רַק עַיִן אַחַת. אַתָּה יוֹדֵעַ, אָמַרְתִּי לְאוֹסְקָר, אוּלַי יֵשׁ לָהּ הֶרְפֶּס. יֵשׁ לְךָ מָה לְהַגִּיד? שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ. אַתָּה יוֹדֵעַ, בִּגְלַל שֶׁאַתָּה צוֹעֵק אֲנִי שׁוֹמַעַת נְחִילֵי דְּבוֹרִים. תַּגִּיד מָה שֶׁתַּגִּיד, אֲבָל לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח מָה שֶׁאָמַרְתָּ, שֶׁכֻּלָּנוּ בַּבֹּץ, אַךְ רַק אֲחָדִים

מֵאִתָּנוּ מִסְתַּכְּלִים בַּכּוֹכָבִים.

.

ציַד הצבעים

כָּל חַיָּיו חִפֵּשׂ פְּרַיְל אֶת צִבְעֵי הַגֶּשֶׁם הַלִּיטָאִי וְהַנְּיוּ-יוֹרְקִי, כִּי בִּנְיוּ־יוֹרְק וּבְלִיטָא הַגֶּשֶׁם נִסְפָּג בַּנְּהָרוֹת וְהַנְּהָרוֹת נִסְפָּגִים בֶּעָלִים הָאֲדֻמִּים הַזּוֹלְגִים אֲלֵיהֶם בָּאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה. הַאִם יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיֵּצֵא מֵהָאֵשׁ הַזֹּאת גֶּשֶׁם כָּחֹל? הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת.

אִם יִלְכֹּד בָּרֶשֶׁת אֶת צֶבַע הַגֶּשֶׁם, יוּכַל לַעֲשׂוֹת הַפְרָדַת צְבָעִים. יוּכַל אֲפִלּוּ לִרְאוֹת מִבַּעַד לְכוֹס הַזְּכוּכִית אֶת צֶבַע הָאֲדָמָה שֶׁל נַעֲלֵי הָאִכָּרִים אֵצֶל וָאן גּוֹך, אֶת גַּרְגְּרֵי הָאֻכְמָנִיּוֹת הַסְּגֻלִּים הַקְּפוּאִים בַּקְּעָרָה, אֶת צֶבַע הַשְּׁקִיעָה הַצְּהֻבָּה מְעֻרְבָּב בְּצֶבַע הַוִּיסְקִי, אֶת כֶּסֶף הַדָּגִים הַנִּצּוֹל בְּרֶשֶׁת הַדַּיִג.

וְאַחַר־כָּךְ כָּל הַמֻּפְרָדִים הָאֵלּוּ יִזְדַּהֲרוּ בְּתוֹךְ טִפָּה שֶׁל גֶּשֶׁם וְתִבָּקַע שׁוּרָה שֶׁאֵין מִמֶּנָּה נְסִיגָה.

.

רבקה אילון היא משוררת, חוקרת ספרות ומורה־מרצה בגמלאות. פרסמה ששה ספרי שירה, האחרון שבהם: "דיבור עם ילדה" (כרמל, 2018), וכן ספר עיון, "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד", ואלבום ראיונות וציורים של אביה, שמעון זילברברג ז"ל. שוקדת בימים אלה על ספר שיריה השביעי. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות 27, 33 ו-94 של המוסך.

.

»במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ליאור מעין וליאור שטרנברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן