במאות ה-19 וה-20 הטכנולוגיה האנושית התקדמה בצעדי ענק. המהפכה התעשייתית שינתה את פני התרבות האירופית, ואחר כך העולמית, ולא פסחה גם על היהודים ברחבי העולם. תנועת ההשכלה היהודית הייתה אחת התגובות למהפכה הדרמטית הזו. עם ההשכלה, פרחו ועלו עיתונים רבים בשפה העברית שפנו לקהל היהודים המשכילים החדש. העיתונים האלו, שהיו חלק ממגמת השתלבות בחברה האירופית הכללית, שמחו לדווח על התגליות הגדולות של אותן שנים, תגליות ששינו את החיים בעולם המערבי מן הקצה אל הקצה.

בעיתון "הצפירה" למשל, אחד העיתונים היהודיים החשובים ביותר שיצאו באימפריה הרוסית, וכזה שכיוון במיוחד לציבור קוראים משכילי, היה מדור שנקרא "ידיעות העולם והטבע" (שכתב מדי פעם לא אחר מאשר ש"י אברמוביץ', דהיינו מנדלי מוכר ספרים). במדור זה הובאו לידיעת הקוראים חדשות מעולם המדע או "סתם" סקירות על תחומי ידע מדעיים, בהם כימיה ופיזיקה. מדי פעם תואר מעל דפי העיתון בעל חיים כזה או אחר, לעיתים בלוויית איורים משובבי נפש (אנחנו ממליצים במיוחד לקרוא את התיאור הזה של החיה שאנו מכירים היום בשם בּוֹנֶה).

צללנו, אם כן, לתוך הדפים הישנים כדי לגלות איך דיווחו בעיתונות העברית על תגליות והמצאות ששינו את העולם. חשוב לזכור: מערכות העיתונים באותה תקופה היו חסרות טלפון או דואר אלקטרוני (עוד נגיע לזה), ולכן לחדשות בכללותן לקח זמן להגיע ממקום למקום. חלק מהדיווחים שנקרא כאן הופיעו זמן רב לאחר שההמצאות המדוברות ראו אור.

הטלגרף

רבות מההמצאות שנזכיר כאן עוסקות בתחום תקשורת ההמונים, ולטלגרף שמור מקום של כבוד ברשימת ההמצאות שגרמו לעולם להיראות קטן יותר. גם בעיתונות העברית של המאה ה-19 העריכו מאוד את האמצעי שאיפשר להעביר ידיעות ותשדורות מצד אחד של העולם לצידו השני. בעיתונים היו מדורי חדשות שהתבססו כולם על ידיעות שעברו בטלגרף. כתבות סיקרו את אורכם של הקווים החדשים שנמתחו ברחבי אירופה, ובה התרגשות רבה כשדווח על העברת כבל הטלגרף בתת ימי שחיבר את העולם הישן עם החדש. כמו במרבית המקרים בעיתונות העברית של אותה עת, מילים לועזיות תועתקו לכתיב יידי, וגם במקרה הזה נכתב לרוב "טעלעגראף". אך היו מי שניסו למצוא תחדיש עברי ואף מצאו. בעיתון "המגיד", למשל, כתבו "חוט הברק". במקומות אחרים השתמשו במשך לא מעט שנים בצירוף "דילוג-רב", שנבחר בזכות קרבת הצליל והמשמעות למילה הלועזית. למרבה הצער, החידוש לא שרד – אולי קצת כמו הטלגרף עצמו שפינה את מקומו לאמצעי תקשורת משוכללים יותר.

הטלפון

בשנת 1876, על פי הסיפור הנודע, הצליח אלכסנדר גרהאם בל (או בעלל, בכתיב היידי הרווח של העיתונות העברית ההיסטורית) לקרוא לעוזרו ווטסון מן החדר השני בעזרת המכשיר החדש שהמציא וקיבל את השם טלפון. כמו ברוב המקרים, הסיפור אינו כזה פשוט, והטלפון לא באמת הומצא על ידי אדם אחד בלבד: אך בל הוא זה שמיהר לרשום פטנט על המצאתו, וכך התקבע בתודעה הקולקטיבית כאחראי הבלעדי. היום, בעידן בו שיחת טלפון קולית הופכת נדירה יותר, אולי כבר קשה לדמיין איזה פלא הייתה היכולת להעביר קול אנושי למרחקים. אז איך באמת קוראים לטלפון בעברית? קוראים וקוראות ודאי מכירות את השם שח-רחוק, אך למעשה מאז ומתמיד התבססה המילה טלפון כשמה של ההמצאה ולא התקבלה מעולם שום חלופה עברית. המושג "שח-רחוק" הומצא על ידי אליעזר בן-יהודה, אך למרות מאמצי גדוד מגיני השפה מעולם לא השתרש ואף לא אושר על ידי האקדמיה ללשון עברית.

הפונוגרף

בסמוך להמצאת הטלפון הופיעה המצאה נוספת בתחום הקול והצליל: ממציא אמריקני בשם תומאס אלווה אדיסון יצר את המכשיר הראשון שאיפשר הקלטת צליל. בעזרת מחט וחריצים שנחרטו על גבי גליל הצליח אדיסון לשמר צלילים ולהשמיעם במועד מאוחר יותר. הפלא הזה תואר בעיתון "היום" שיצא לאור בסנט פטרסבורג: "הקול יוצא מתוך הפונוגרף ברור למאד, וניכר בין עשרים קולות אחרים. אם נאבה, נוכל לשמוע את דברי אגרת-פונוגרמה [המדיה בה נעשה שימוש בפונוגרף – ע.נ.] אלפי פעמים, נוכל לעבוד את הפונוגרף ככל אשר ישאנו רוחנו, והפונוגרמה אינה מתקלקלת. מלבד זה הלא אחרי מאות שנים יוכלו הדורות הבאים לשמוע את אשר דברנו בזמן הזה, וגם הקול אינו משתנה".

הנורה החשמלית

אם כבר הזכרנו את אדיסון (עדיסאן, עדיססאן, עדיסאהן – האיותים היידישאיים רבים מספור), לא נתעלם מההמצאה המשמעותית יותר שמיוחסת לאמריקני שדרס את מתחריו – הנורה החשמלית. עוד באמצע המאה ה-19 נכתב לא מעט בעיתונות העברית על כוחו של החשמל – כח העלעקטרי בלשונם. המילה "חשמל", שמקורה בספר יחזקאל, החלה לשמש בהוראה המוכרת לנו היום רק אחרי 1880, בעקבות המשורר יהודה ליב גורדון שהיה הראשון שהשתמש בה כך. בעיתון "הצפירה" סיפרו על אדיסון ב-1878 כי: "כל מעינו להוציא אל הפועל את האור העלעקטרי ולהמשיכו על ידי חוטי ברזל מתוחים מתחת לארץ, ואורו יהיה יותר בהיר גם מחירו יקטן פי שלש [כך במקור – ע.נ.] מאור הגאז, ויוכלו להאירו מבלי עזרת עצי שרפה".

צילום

תמונה שווה אלף מילים, אבל עד אמצע המאה ה-19 לא ידעו זאת במערכות העיתונים – כי לא היו תמונות. בעיתונים העבריים התפעלו מ"ציורי האור", תרגום מילולי של המושג הלועזי פוטוגרפיה, ותיארו את השיטות השונות שהיו אז ליצירת תצלומים. מעניין לראות שהשורש "צ-ל-ם", שימש מוקדם מאוד כדי להורות על המושג החדש ובתחילה אפשר להיתקל במילה "צלמון", שאמנם לא שרדה. המילה "תמונה" לתיאור תוצר של מצלמה גם היא מוקדמת מאוד ומשמשת בעיתונות כבר מ-1867.

מכונית

בתחילת המאה ה-20 החלו הדרכים להתמלא ביצור חדש, אכזרי יותר – אם כי פחות עקשן – מהסוסים ששלטו בהן עד אז. בתחילת המאה ה-20 החלו קוראי העיתונים בעברית להיתקל יותר ויותר במכונה שנקראה "אוטומוביל". בהתחלה לא כולם התלהבו, ולפחות סברו שאפשר לספק פתרונות יעילים יותר מאשר המטרטרת והמסובכת. הממציא אלברטו סנטוס-דומון סבר ב-1906 ש"בעוד חמש שנים יהיה אפשר לנסע בספינות האויר כמו בעגלה מכונית. לפי דעתו, ספינת האויר נאותה הרבה יותר לשמוש אנשים פרטים מעגלה מכונית; ספינת האויר תהיה פחות מסוכנה ויותר בזול". נראה שאסון ה"הינדנבורג" כשלושים שנה לאחר מכן, שם קץ לתחזיות מהסוג הזה. הפעם הראשונה שבה נסעה מכונית בארץ ישראל הייתה ב-1908, כאשר איש עסקים אמריקני הגיע לכאן יחד עם מכוניתו. כבר אז פעל אליעזר בן יהודה, בעיקר במסגרת העיתון שערך "השקפה", להשריש ביטוי עברי: עגלה-מכונית. עם השנים, נעלמה העגלה, ונותרה המכונית.

רדיו

עם בוא המאה ה-20 תחום תקשורת ההמונים זכה לקפיצה משמעותית כשמכשיר הרדיו הפך להיות כלי בידורי שנמצא כמעט בכל בית. חובבי הטריוויה אולי יטענו שממציא הרדיו היה האיטלקי גוליילמו מרקוני, אך כרגיל זה אינו כל הסיפור. הממציא האמריקני-סרבי ניקולה טסלה הקדים את מרקוני, ואף נקלע לקרב משפטי ארוך שתם רק לאחר מותו של טסלה – אך זה היה מאוחר מדי, ושמו של מרקוני נחקק בתודעה. בעיתונים סיפרו על היכולת המופלאה להעביר אותות באופן אלחוטי, וכשהמכשיר הפך להיות נפוץ יותר ויותר בשנות המנדט הבריטי, עיתוני הארץ צירפו כמובן גם לוח שידורים.

טלוויזיה

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, העשור בו הרדיו השתלט על הבידור הביתי, הופיעה המצאה חדשה שתשנה לחלוטין את תרבות הפנאי שלנו. מה לא אמרו על הקופסה הזאת ואיך לא השמיצו אותה, אבל פלא הפלאים הזה – קופסה המקרינה לנגד עינינו תמונות מתחלפות – נשאר איתנו עד היום, ורק הופך משמעותי יותר ויותר. כמו במקרים אחרים, וביתר שאת בעיתונות העברית של ארץ ישראל של אחרי "מלחמת השפות", נעשה ניסיון למצוא חלופה עברית למושג הלועזי. הביטוי הבולט ביותר בשנים הראשונות להופעתה של הטלוויזיה היה "ראי רחוק". כמו שהקוראים והקוראות יודעים, הצירוף הנ"ל לא שרד, אבל הטלוויזיה כן, ועם השנים סיקור התחום תפס גם יותר ויותר מקום על גבי העיתונים – עד להופעתם של עיתונים שלמים שהוקדשו לה בלבד. מפתיע מאוד היה לגלות תחזית אחת מ-1928 שהוצמדה לדיווח "סטנדרטי" על יכולת שידור טלוויזיונית בין לונדון לברלין. וכך נכתב בעיתון "דבר": "בעלי המפעל חושבים, שבקרוב יוכל כל תושב אמריקאי לראות את הנעשה בכל העולם. המהנדסים טורחים עכשיו להמציא ראי רחוק של כיס ושאיפתם היא להגיע לכלי, אשר יאפשר לאדם, בלכתו בדרך ובטיילו בגן, לראות את הנעשה בביתו ובכל העולם".

מחשב

בשנות החמישים, בזמן שבארצות הברית הפכה הטלוויזיה למכשיר בידור ביתי נפוץ החלו להופיע אבות הטיפוס של המכשיר הבא שישתלט על חיינו – המחשב. בארץ ישראל הטלוויזיה הייתה עוד חלום רחוק, אבל ייתכן שכבר אז נבטו ניצני "אומת ההיי טק" של היום. כבר ב-1955 הופעל במכון ויצמן מחשב משוכלל (לזמנו) שהיה מסוגל לחשב חישובים מתמטיים מסובכים. על פי הודעת המכון, בזמן הפעלתו היה מדובר במחשב משוכלל יותר מזה שפעל באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית. המילה "מחשב" לא הייתה אז בנמצא והידיעות הראשונות שעסקו בהמצאה שעוד תשנה את העולם קראו לו "מוח אלקטרוני", מה שהתאים מאוד לשימושים הראשונים במחשב – עוד לפני שחשבו על בני נוער שמשחקים שעות ב"פורטנייט" או על טורנירי פיפ"א בפלייסטיישן.

דואר אלקטרוני

התחלנו עם הטלגרף – שאיפשר להעביר במהירות הודעות מאדם לאדם מעבר לגבולות ולימים – ונסיים בדואר האלקטרוני שאיפשר למעשה פחות או יותר את אותה פעולה. הדואר האלקטרוני הראשון נשלח בתחילת שנות ה-70 בארצות הברית. בישראל הצירוף הזה החל להישמע יותר ויותר בשנות השמונים, כאשר יותר ויותר חברות הציעו לעסקים מכשירים המאפשרים שליחה וקבלה של הודעות אלקטרוניות. הבנקים בישראל מיהרו להתחרות על לב הלקוחות כשהציעו להם אפשרות לקבל מידע באמצעות תקשורת אלקטרונית, ברוקרים יכלו לקבל הודעות אלקטרוניות ישירות מהבורסה. לאט לאט החלו העיתונים לתאר את חיי העבודה במשרד באופן דומה מאוד לזה שאנו מכירים היום. בסוף העשור נעשה צעד נוסף, ופותחה מערכת המאפשרת שליחת דואר אלקטרוני בעברית. ידיעות נוספות דיברו כבר ב-1990 על מכתבי שרשרת (עוד בנימה חיובית), וגם כיצד הסוכנות היהודית עושה שימוש באמצעי התקשורת היעיל.

התגליות הגדולות של המאה ה-19 וה-20 רבות מספור, ולא יכולנו לכסות כאן את כולן. השמטנו ידיעות על טיסות ראשונות, ראינוע וקולנוע, ווקמנים ועוד פלאי פלאים מופלאים אחרים שהובילו אותנו אל המאה ה-21. למעט הטלגרף, לא עסקנו גם בהמצאות שנעלמו עם השנים – לא הזכרנו למשל את הפקסימיליה. הקוראים והקוראות מוזמנות כולן לשוטט גם בעצמן באתר העיתונות היהודית ההיסטורית ולאתר ידיעות דומות על המצאות אחרות – ואולי גם בשפות אחרות. ספרו לנו על ממצאיכם כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר, או באינסטגרם. ואם תרצו לראות מדי יום ידיעות נוספות מתוך העיתונות היהודית ההיסטורית הצטרפו גם לעמוד "העיתון של אתמול" בפייסבוק.