באביב 1942 הופיעו כותרות בכל העיתונים היומיים בארץ, בעברית, באנגלית ובערבית. החל מה-1 במאי, הודיעו, ייאסרו ייצור, מכירה והפצה של גלידות שמנת בכל רחבי ארץ ישראל. תושבי ישראל לא יוכלו יותר ליהנות מגלידה קרה ליד חוף הים, לא מכדור גלידה קר ליד עוגת השוקולד החם בבית הקפה, וייאלצו להסתפק רק במיני קרחונים, קרטיבים וגלידות סורבה למיניהן. לא עוד שוקולד, וניל ופיסטוק – רק לימון, ענבים ואננס.
ברקע לגזירה הקשה עמדה מלחמת העולם השנייה שהייתה אז בשיאה, והתקרבה גם לגבולות ארץ ישראל. כוחותיו של "שועל המדבר", הגנרל הגרמני ארווין רומל דהרו בחולות צפון אפריקה ואיימו לכבוש את מצרים בה שהו הכוחות הבריטיים. בארץ ישראל נערכו לסיכון שהנאצים יכבשו אותה, והיישוב העברי אפילו נערך להתבצר על הר הכרמל, אם אסון כזה יקרה.
מה הקשר בין מלחמה עולמית לבין קינוחים קרים? למה אסור ללקק גלידה בגלל הנאצים? האם העם היהודי לא סבל מספיק? התשובה לכך נעוצה במחסור העולמי בחומרי גלם. מחלקת האספקה של שלטונות המנדט הבריטי היא שעמדה מאחורי האיסור. לחלב והסוכר הדרושים בכמויות גדולות לייצור גלידה היו שימושים בסיסיים יותר ונחוצים יותר – לפחות בעיני השלטונות. האיסור על ייצור הגלידה נקבע עד לתום המלחמה – ונזכיר – באמצע 1942 אף אחד עוד לא ידע כמה זמן המלחמה הזו תימשך.
מה עם הציבור? הוא לא לקח את האיסור הזה כל כך בקלות. למרות ניסיונות התקשורת לשכנע שגלידות עשויות פירות טעימות באותה מידה, לא כולם הסכימו. נכון שגם מוצרי מזון אחרים נקצבו וייצורם הוגבל והוצב תחת פיקוח בשנות המלחמה, אבל הגלידה אולי שברה את גב הגמל. ההגבלה אפילו עוררה סערה בקרב כתבים ועיתונאים זרים ששהו בארץ ודיווחו על כך הביתה. אחד מהכתבים כתב על האסון: "זוהי אחת החומרות הקשות שהארץ הקדושה טרם נתנסתה בהן".
לאחרים לא היה קל, אך הם הבינו את הצורך להדק את החגורה בזמנים קשים כאלה. הסופר היידי זוסמן סגלוביץ' פרסם בעיתון "הבוקר" בבוקר יום כניסת האיסור לתוקף רשימה ובה כתב כך: "החל מהיום אסור לייצר ואסור לאכול גלידה. זוהי פקודה. חוק, שחייבים בשמירתו, וביחוד בזמן שמתחולל מאבק כזה בעולם. אין שום אסון בדבר, באופן זמני אפשר להתקיים בלי גלידה…אני כשלעצמי אינני לקקן גדול אף כי אינני בורח מקורטוב של מתיקות. אך להלכה סובר אני, שהגלידה היא דבר נחוץ מאד, דבר טוב, מתוק ומועיל, זהו גם דבר בינלאומי, האינטרנציונל היחידי שיש בו מתיקות ושלום". זוסמן הפליג בזכרונות על בית קפה שהכיר בפולין והגיש גלידה משובחת, סיפר כיצד בני האדם מתאחדים באושר סביב מנת גלידה וביקש לסיים את טורו באיחול מלא תקווה:
"אין בכך אסון שאסרו כעת את הגלידה. זהו רק דבר זמני. רק בגלל המלחמה, והמלחמה הרי מתנהלת דווקא כדי שהבריות יוכלו לאכול גלידה בשלווה. המלחמה תסתיים ואז יתחילו בני האדם להמציא להם דברים נוחים ומועילים, והרי זהו ההיגיון שבחיים. האדם יוכרח למצוא את הדרך האמיתית אל החיים, דרך מאדם לאדם, דרך אל היופי ודרך אל גלידה טעימה עוד יותר.
הלא יש על פני האדמה מכל טוב, פירות לרוב, טובים למאכל ותאווה לעיניים. תפוחים, אגסים, דובדבנים, שזיפים, בננות, ענבים, שקדים, משמש, ותפוחי-זהב. והרי מכל אלה אפשר לעשות את הגלידה הטובה והמשובחה ביותר. וגם שוקולד וקאקאו, חלב ושמנת – שפע של חומרים עסיסיים בשביל גלידה. והאדם החכם יוכרח סוף סוף להכיר, שהדברים הטובים שבעולם שייכים לכל וברצון טוב אפשר לחלק את הכל ביושר. הכל בשביל כולם!
הקמצן יבול כמו צמח יבש על ערימת הזהב שצבר. אבל אילנות ילבלבו ויפרחו, האדמה תיתן אוכל, השמש תחמם. ובני האדם שוב יטעמו את טעמה של גלידה…יהיה טוב".
אבל לא רק הרהורים פילוסופיים עורר המחסור בגלידה, אלא גם עניינים פרקטיים יותר. ה-30 באפריל 1942, היום האחרון לפני כניסת האיסור על הגלידה לתוקף, היה יום שוקק מאוד בבתי הקפה ובחנויות הגלידה. "תנועה בלתי רגילה בבתי הקפה", דיווח עיתון "המשקיף", שסיפר על "'לקקנים' שניצלו את ההזדמנות האחרונה שנותרה להם להיפרד מן הגלידה".
מובן גם שחרם כזה על מוצר מזון דרש זמן הסתגלות, ונראה שסוחרים שונים עשו מאמצים כדי להמשיך ולייצר גלידה גם באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, מלבד גלידת הפירות שייצורה נמשך כרגיל. אחרים עסקו ככל הנראה גם בספסרות של חומרי גלם ששימשו לייצור גלידה, וחלקם נשפטו על כך. לכך נוספה העובדה שהשלטונות התירו אספקת גלידה לצבא הבריטי ולצבאות הנוספים שנלחמו לצידו: החיילים יכולים היו ליהנות מכל סוגי הגלידה ללא הגבלה.
יש לציין שהאיסור הצדיק את עצמו. על פי הדיווחים, השלטונות חזו שכבר בשבוע הראשון לאיסור ייחסכו 400 טון סוכר וכ-600 טון חלב. כמות הסוכר הזו שווה הייתה בערך לכמות הסוכר שסופקה אז לכל תל אביב במשך כ-5 חודשים תמימים.
בסופו של דבר, כפי שידוע לכל, מלחמת העולם כן באה אל סיומה, ולמרבה המזל גם בניצחון בעלות הברית על פני הנאצים ועוזריהם. כך בא לידי סיום גם האיסור הדרקוני על ייצור ומכירת גלידה בארץ ישראל. שלא כמו שאולי היה אפשר לצפות, משום מה לא יצאו הבריות לרקוד הורה ברחובות כשדיווחו העיתונים על ביטול האיסור. ידיעות קטנות בנות 2-3 שורות, כבר בפברואר 1945, הספיקו לעורכים כדי לספר ששוב אפשר לאכול גלידה בארץ. כמה חודשים מאוחר יותר, כשגרמניה הנאצית הובסה סופית, מועצת כפר סבא ידעה איך לחגוג, וחילקה לילדי הגן ובתי הספר 1000 מנות גלידה בחינם. השקט חזר ובני האדם שבו לטעום את טעמה של גלידה.
אם תרצו להוסיף עוד פרטים על האמור בכתבה, או שמא לתקן פרט כזה או אחר, כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
השתתף בהכנת הכתבה: נתי גבאי.
