ירון לונדון, 1969. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
״ילדתי האהובה, קבלתי את מכתבך החביב ונשקתיו הרבה הרבה פעמים. יקירתי, אני לגמרי שכחתי שיש לי יום הולדת ולולא היית מזכירה לי את זאת בודאי לא הייתי יודע עד השנה הבאה, ובאופן כזה הייתי מרויח שנה שלמה״.
בצלאל לונדון אל מתיה פלדמן, אפריל 1936, אוסף בצלאל לונדון, אוספים 37, הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים
הכותב הוא בצלאל לונדון היושב בתל אביב, לאהובתו, מתיה פלדמן, סטודנטית בירושלים: ״…בכל זאת תודה רבה לך אהובתי בעד תשומת הלב שלך והברכות…״, מוסיף המחזר המתגעגע. האגרת הרומנטית התגלגלה בין כתובות עד שהגיעה ליעדה. תחילה הביאו אותה לקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים ושם הוסיף מישהו בכתב יד ״לא באוניברסיטה״.
בצלאל לונדון אל מתיה פלדמן, 26 באפריל 1936, כריכת האיגרת, אוסף בצלאל לונדון, אוספים 37, הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים
הזמן הוא אפריל 1936, פלדמן לומדת באחד המחזורים הראשונים במכון להכשרת עובדים סוציאליים בירושלים. זה פעל בחסות המחלקה לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי, ביוזמת הנרייטה סאלד. לונדון הוא שחקן בתיאטרון ״המטאטא״. בתוך שנים אחדות יוולד לזוג בן אשר יגדל ויהיה לעיתונאי ישראלי נודע. אך בשלב זה לונדון ופלדמן אינם נשואים.
האהבה שפרחה ביניהם נחשפת במכתב אחר שככל הנראה נשלח לקראת מועד חתונתם המתקרב: ״מתיה יקירתי״, כותב בצלאל, ״בזה הרגע קבלתי את מכתבתך, ואני תיכף אסדר את ענין השמלה…. אהובתי, לתני אין לך ׳החוצפה׳ לחתום ׳אשתך האהובה׳, בכל אופן את המילה אהובה יכולת לכתוב בבטחון גמור, מפני שאת הרבה מאוד ׳אהובה׳, ומעט מאוד אשתי. בפעם אחרת את יכולה לחתום ׳אהובתך מתיה׳…״.
מכתביו של בצלאל מבוששים קצת ומתיה ככל הנראה תמהה על שתיקתו. ״את צודקת בהחלט שהייתי עסוק מאוד: חוץ מהעבודה על התכנית והחזרות עליה, היתה עבודה מרובה, בימים אחרונים בתיאטרון…״. נדמה שאחריותו המתקרבת לבית ולאישה דחקו בו להשיג ״חלטורה״ בנוסף לעבודתו הקבועה כשחקן בולט ב״מטאטא״. הוא מלוהק בדמות האב הנגר במחזה פינוקיו שהופק בתיאטרון שהציג בשעות הבוקר במוסדות החינוך, ופעל בחסות ארגון הגננות והמורות.
״לא רציתי לכתוב לך מתי הפרמיירה, מפני שפחדתי שמא תבואי, והרי את יודעת איזה פחד תוקף אותי לפני הצגת בכורה. עכשיו הכל נגמר. ביום חמישי היתה הפרמיירה, ועד כמה שזה לא יהיה מוזר בעיניך, אני הצלחתי. הילדים הקשיבו בקשב רב לכל מוצא פי וכנראה ש׳הדוד דז׳פטו׳ היה להם סימפטי מאד. אני צריך להגיד לך שהתרגשתי לא פחות מאשר לפני פרמיירה ב׳מטאטא׳, אבל הכל עבר בשלום. אפילו השירה לי נתקבלה ברצון״.
אלא שסיפוק מקצועי אינו מספיק. בצלאל כמה לבלות זמן עם בחירת ליבו והוא ממשיך: ״לו היית באה ביום שישי הייתי לגמרי מאושר, אבל אכזבת אותי, חכיתי לך כל היום עד הערב. רציתי שתלכי איתי למסיבה לכבוד מוריס שוורץ בהבימה [שוורץ – שחקן תיאטרון וקולנוע יהודי-אמריקני], אבל במקומך הוכרחתי לקחת את משה חורגל [קולגה, מלהקת הייסוד של ׳המטאטא׳ ולימים דודו של השחקן גדי יגיל]״.
את המכתב חותם בצלאל בדברי אהבה וציפיות גדולות לעתיד: ״אחכה לך ביום חמישי זה בתחנת ׳אגד׳ ואשמח לראות את אשתי האהובה שאני מאוד מתגעגע אליה. אז נשוחח גם על צפת [יעד נופש פופולארי] ועל הילדה שהבטחת ללדת לבעל האוהב אותך מאוד מאוד מאוד. הרבה יותר מאשר את חושבת״.
בצלאל לונדון אל מתיה פלדמן, ללא תאריך, אוסף בצלאל לונדון, אוספים 37, הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים
האם החופשה בצפת יצאה לפועל, לעולם לא נדע. לגבי ההבטחה לבת, ובכן זו התממשה בחלקה. שנים אחדות אחר כך, ב-1940, יוולד למתיה ולבצלאל בנם המשותף היחיד והם יקראו לו ירון. ירון לונדון.
אישה ללא שם: כש"חיים שכאלה" אירחו את "אמא של"
מחזירים את הכבוד למורה לעברית מתיה פלדמן (לימים לונדון). ולא, היא לא רק "אמא של" ירון לונדון
מתיה לונדון מתארחת ב"חיים שכאלה". צילום: כאן 11, לשעבר רשות השידור
דמיינו פרומו לתוכנית אירוח פופולארית הצפויה לשידור קרוב. במטרה לעורר סקרנות ולמשוך את הצופים למסך, מכריזים בפרומו את שמות האורחים הצפויים להגיע לאולפן. נמשיך ונדמיין שברשימת האורחים הססגונית, הכוללת שמות סלבריטאים, זמרים ושחקנים אהובים, מופיעה אישה. אישה אחת ויחידה, כל יתר האורחים המשתתפים הם גברים. והנה הגברים מוצגים בפרומו בשמם המלא, ואילו את האישה, ובכן – שמה הפרטי כלל לא מוזכר, היא מופיעה רק בשם המשפחה (של בעלה). ואם זה לא מספיק, ובכדי להוסיף אבקת שוביניזם גברי על מיזוגניות מובהקת, מוסיפים ליד שם האישה ובין סוגריים את שמו של בנה הידוען, אשר אין לו כל קשר ישיר לתוכנית שבה משתתפת אימו. ב״פרומו״ האישה שלנו היא ״הגב׳ איקס, האמא של ווי״.
אפשר רק לדמיין מה היתה מחוללת הצגת אישה בנוסח כזה בימינו. סערה רבתי: פוסטים סארקסטיים היו צצים מיד ברשתות החברתיות, מלווים ב״ממים״ מעוצבים בתחכום. אלה היו סוחפים מאות שיתופים וגוררים אלפי תגובות זועמות בכל הערוצים: עיתונאית שקנתה את עולמה בקידום מעמד האישה כותבת מאמר חוצב להבות ומעלה על מוקד ניסוחיה המושחזים את העורכים הגברים בתקשורת שתקועים בעידן הדינוזאורי, חברות כנסת ששות אלי הזדמנות לחשיפה תקשורתית אוהדת בסרטון טיק טוק שמבכה ״מדינה שהולכת ומתאבדת תוך הדרת נשים כמעשה יומיומי״. האירוע היה מדורג גבוה במדורי הטלוויזיה המלגלגלים על התבטאויות שנויות במחלוקת ומקבל מקום של כבוד בטורי סיכום השבוע של כותבי המאמרים הנחשבים בעיתונות. כדרכן של מהומות ציבוריות גם זו היתה מולידה שרשרת התנצלויות מנוסחות בכנות ומפצירות בציבור הזועם להאמין שמדובר בטעות בתום לב ולבסוף שולחת את האחראים לחשבון נפש ושתיקה תקשורתית לכמה שבועות ואפילו חודשים.
והנה מסתבר, שלפני חמישים וארבעים שנה הצגת אישה באופן הזה, באותה רשימה שבה כל הגברים מוצגים בשמם המלא ובזכות עצמם, היתה טבעית לחלוטין. עד כדי כך שהדבר חזר על עצמו בפרסומים רבים ושונים, מבלי שאיש הרים גבה. משל כך הם הדברים בעולם מעולם.
האישה היא מתיה לונדון אשר הופיעה כאורחת בתוכנית ״חיים שכאלה״ בפרק שהוקדש לחיי הסופר יגאל מוסינזון ושודר בטלוויזיה הישראלית בקיץ 1977. לונדון הוזמנה לתוכנית לספר על הימים שהשכירה למוסינזון חדר בביתה בתל אביב. זו היתה תקופה חשובה בחיי הסופר, כי מאורעותיה היוו את מקור ההשראה לסדרה הנודעת ״חסמבה״. ירון, בנה של מתיה, אז נער צעיר שהתגורר בבית הוריו, נתן את שמו לדמות הגיבור והמנהיג של ה״חבורת סוד מוחלט בהחלט״ – הלא הוא ירון זהבי.
ה״פרומו״ ל״חיים שכאלה״ עם מוסינזון, מהתוכניות הפופולריות ביותר באותן שנים, לא היה קליפ טורדני המופיע ומלווה את התוכניות הקודמות לשידור, כי אם הדבר אשר באותם ימים כונה ״כרוניקות״. מדורים שנפרשו על מספר עמודים במוספי השבת של העיתונים. הוצג בהם לוח השידורים המלא של התוכניות הצפויות לאורך השבוע בערוץ היחיד בטלוויזיה ובתחנות הרדיו של ״קול ישראל״.
״על המשמר״, עיתון השמאל, הציג את התוכנית עם לונדון כך: ״׳חיים שכאלה׳ – עם יגאל מוסינזון. בין המשתתפים: יורם גאון, יוסי ידין, שמואל עצמון וגב׳ לונדון (אמא של…), דניאל בלוך, אביטל מוסינזון ואחרים״.
עורך הכרוניקות ב״דבר השבוע״, מוסף השבת של יומון הפועלים המזוהה עם מפלגת העבודה וקיבוציה, הקדיש הרחבה מכובדת לתוכנית עם יגאל מוסינזון, בן בית וחביב קוראיו משכבר. בכרוניקות של ״דבר״ הוסיפו לרשימת המשתתפים תקציר של תוכן הדברים שיסופרו בתוכנית: ״ילדותו של יגאל מוסינזון בבית אלפא, ראשית הכתיבה בקיבוץ נען, עזיבת הקיבוץ… הסערות סביב המחזה… סיפורי חסמבה… קזבלן, עבודתו כפועל בניין בניו יורק…״. והנה בבוא העורך לכתוב את שמות המשתתפים, חזר הנוסח שהופיע ב״על המשמר״: ״יהורם גאון, יוסי ידין, שמואל עצמון וגב׳ לונדון (אמו של …), דניאל בלוך, אביטל מוסינזון ואחרים…״
אחידות סדר ונוסח בשמות המשתתפים ובתיאור תוכן התוכנית, אינה מותירה מקום לספק כי המדורים שאבו את המידע שלהם מאותו מקור. העורכים בכל העיתונים פרסמו את התוכן שקיבלו מהמקור כלשונו וללא מחשבה יתרה. אחרי הכל מדובר באישה, לא מאוד חשוב להתאמץ לברר את שמה הפרטי.
בארכיון בצלאל לונדון, בחטיבת האוספים האישיים בארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור באוניברסיטה העברית, נשתמר מסמך השופך אור על המקרה:
התוכנית ״חיים שכאלה״ הוקלטה מראש באולפנים ושודרה בטלוויזיה במועד מאוחר יותר. כדי שהמשתתפים לא יחמיצו את הופעתם בטלוויזיה, קבעה רשות השידור נוהל לידע אותם על מועד השידור הצפוי, וזאת באמצעות משלוח גלויה עם פרטים רלבנטיים לביתם. זו היתה גלויה גנרית עם טקסט מודפס וקבוע, ומקום למלא בכתב יד את המשתנים: שם התוכנית, שם הפרק ב״חיים שכאלה״ ומועד השידור המתוכנן של הפרק המסוים.
רשות השידור למתיה לונדון. ללא תאריך. הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים
גם מתיה לונדון קיבלה גלויה כזו ותוכנה מסגיר את העובדה שככל הנראה אנשי ההפקה של ״חיים שכאלה״, לא ידעו את שמה הפרטי. אולי כך היא הופיעה מראש ברשימת המוזמנים לצילומים? בגלויה שנשלחה לדירתה ברחוב מוצקין 3 בתל אביב, נכתב במען ״גב׳ לונדון״ בלבד.
ייתכן שמתיה לונדון לא ראתה בכך עלבון גדול. את גלוית התזכורת שמרה בין מסמכיה, וצירפה אליה את גזיר העיתון מ״הכרוניקות״ של ״על המשמר״.
רשות השידור למתיה לונדון. ללא תאריך. הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים
צדיקה בסדום השובניסטי היא העיתונאית נעמי גל, כתבת התרבות של "מעריב". לקראת שידור התוכנית, היא כתבה עליה במדורה ״ערב ערב״. גל מתנסחת באופן עצמאי ומקורי לגבי תוכן פרק מוסינזון ב״חיים שכאלה״ וכמו חבריה העיתונאים, מביאה את רשימת המשתתפים שהעבירה לה רשות השידור. בשונה מהקולגות שלה, גל משמיטה את גב׳ לונדון מהרשימה המשתתפים. אפשר שגם היא לא ידעה את שמה, אך כאישה הרגישה את הצרימה בפרסום רשימת שמות של משתתפים המורכבת מגברים העומדים בזכות עצמם ומאישה אחת שנקראית על שם בעלה וזהותה מוגדרת בשמו של בנה המפורסם.
הבן המפורסם של מתיה, הוא ירון לונדון. כבר אז הוא עיתונאי מוכר ובכיר שמאחוריו 15 שנות עבודה ברשות השידור, בתוכן כשליח הרדיו הישראלי לפריז ומנחה תוכנית האירוח ״עלי כותרת״. אולי אפשר לשאול: מה הבעיה לברר את שם המדויק, הן הבן עובד אתכם יום יום במערכת. ומנגד – למחול לעובדי הטלוויזיה ועורכי העיתונים שככל הנראה הכירו ומאוד העריכו את ירון לונדון ואת שם אימו לא הכירו.
ירון לונדון הופך לירון זהבי
כיצד נולדה חבורת חסמבה? הסיפור האמיתי מאחורי הקמת "חבורת סוד מוחלט בהחלט".
"בתוך המערה הסבה כבר כל החבורה. ירון, שסיים את קריאת מכתבו של מפקד-המחוז של צבא ההגנה לישראל, נשא עיניו מעל לדף הנייר וראה את עיני חבריו נעוצות בו בהערצה וגאווה. והוא סקר את חברי "סוד מוחלט בהחלט" והעביר בדמיונו את ההרפתקאות הנועזות שעברו עליהם. כיצד הצליחו וכיצד נכשלו, אולם, אף פעם לא איבדו את האמונה, כי שרות חשוב הם משרתים את האומה והארץ."
וכך, לאחר המיפקד הקצרצר שערך מנהיגם העשוי ללא חת ירון זהבי, יצאו חבורת חסמבה אל המסיבה החגיגית שנערכה לכבודם, בה הבטיח זהבי לספר לנוכחים "כל אשר עבר עלינו מיום היווסד חבורת "סוד מוחלט בהחלט" ועד היום הזה."
הסיפור המודפס הראשון של חבורת חסמבה הופיע ב-23 ביוני 1949 בעיתון "משמר לילדים"
כיצד נולדה החבורה הסודית בראשו של הסופר יגאל מוסינזון? את התשובה הזו לא נמצא באף אחד מספרי חסמבה.
מנהיג נועז ושמו ירון לונדון
ההצגה חסמבה של התאטרון "מארץ עוץ", מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית
את מרבית שנות ילדותו העביר הסופר לעתיד, יגאל מוסינזון, בשכונת שפאק בתל אביב. הילד השובב והערמומי התגלה מהר מאוד כבעל יכולות מנהיגות מרשימות והפך למנהיגה של חבורת ילדים שכינתה את עצמה "מרץ". לימים, הודה כי כמה מאותן הרפתקאות מרתקות שימשו אותו מאוחר יותר בתור "רקע והשראה לסיפור "חסמבה" שלי".
מנהיג חבורת הילדים בגר, עבר לגור בשנות העשרים בקיבוץ נען ועשה לעצמו שם של בחור בעל חיבה לריגושים. בשנת 1943, והוא בן 26, התנדב מוסינזון לפלמ"ח, נעצר על ידי הבריטים וישב במחנה המעצר בלטרון. לקראת שנות השלושים לחייו החליט שייעודו טמון בכתיבה: כשגילו חברי קיבוץ נען שדמות האישה הבוגדנית ברומן שכתב מזכירה באופן מחשיד את אשתו של אחיו הבכור משה, הזמינו אותו לשיחת בירור בהולה. שום נזיפה או איום לא שכנעו את הסופר הצעיר לזוז מהחלטתו לפרסם את הרומן "דרך גבר", והוא מצא את עצמו זקוק למקום מגורים חדש.
השחקן בצלאל לונדון אמנם לא הכיר את מוסינזון, אך הציע לו לשכור את אחד החדרים בדירת משפחת לונדון בתל אביב. קשרי ידידות נקשרו בין הסופר ובין בנו של השחקן. סיפוריו הדמיוניים של הילד, כמו גם שמו הכמעט תקדימי – ה"ירון" הרביעי ביישוב העברי, הקסימו את מוסינזון.
ירון לונדון יחד עם חברו שמוליק אלבוים על שפת בריכה. התמונה לקוחה מתוך הספר "לו הייתי פיראט" מאת ירון לונדון
ייתכן שכל ההרפתקאות, המרדפים והמאבק בבריטים היו נשארים בראשו של מוסינזון בן ה-30 אלמלא השביע אותו בנו הקטן עִדוֹ לחבר סיפור על חבורת ילדים עבריים ומאבקם בכובש האכזר. הוא העניק למנהיג הנועז של החבורה הסודית את שמו הפרטי של הילד החביב והלא-כל-כך-נועז שבביתו שכר חדר, ירון לונדון. את השם שבחר לחבורתו הבדיונית, חסמבה, הרכיב לפי מיטב המסורת של תקופת המחתרות. שם קליט המורכב מראשי תיבות: חבורת סוד מוחלט בהחלט.
שנה מקום מדינת ישראל התפרסם הסיפור הראשון של חבורת חסמבה בגיליון מס" 39 של עיתון "משמר לילדים". הסיפורים בהמשכים יצאו שנה לאחר מכן בספר, הראשון בסדרה. עם השנים מצאו להם בני החבורה שורה של אויבים חדשים: מחבלים, פושעים ורוצחים שמילאו את הארץ לאחר הסתלקות הבריטים.
כריכת הספר הראשון בסדרת חסמבה מאת יגאל מוסינזון
בשנת 1966 הוצג הדור השני של החבורה, הפעם בהנהגתו של יואב צור. גם לאחר נפילת בנו של מוסינזון במלחמת יום הכיפורים המשיך הסופר לספר את מעללי החבורה הסודית. הוא נפטר בשנת 1994 לאחר שחיבר מעל ל-40 ספרי חסמבה שונים.
בספר הזיכרונות שלו העיד ירון לונדון כי "בביתנו כתב מוסינזון שני מחזות שהוצגו ב"מטאטא" וכבדרך אגב גם את שני הספרים הראשונים שבהם מופיע הילד המציל את המולדת וממרר את חיי".
כך פתרתי את תעלומת המערה החשמלית של חבורת חסמבה
בלש התרבות אלי אשד חושף את האמת הטראגית שמאחורי המערה של ירון זהבי והחברים
מקס קלינהוף על חוף ים תל אביב במערה החשמלית שלו. סוף שנות ה-40. צילם הצייר אברהם חזק. (תודה לעמוס אריכא ולראובן חזק על הצילום)
זה הזמן לשאול וגם לפתור את השאלה הנצחית: האם הייתה מערה חשמלית?
התשובה היא חיובית.
איפה נמצאת המערה החשמלית?
ליד בית הקברות המוסלמי, בצפון תל אביב, ישנה מערה חבויה בין סלעים, הצופה פני הים התיכון. טייל, המהלך בגבעות אלו, אינו יודע כלל, כי מתחתיו, למרגלות הגבעות, רוחשים חיים וחבורת "סוד מוחלט בהחלט" שמה משכנה בכוכים נסתרים אלו… …מערה זו, אפילו במשקפת הטובה ביותר, לא תוכל לגלותה.
מדוע?
ירון זהבי הוא בנו של המסגר שמעון זהבי, והאב התקין לסלע הסוגר על פי המערה צירים ומנופים, ומבחוץ יש רק שלושה כפתורים חשמליים קטנים ומפתח בעל שבע ספרות 5897631. כדי לפתוח ולהזיז את הסלע יש ללמוד את כל התורה כולה….
(הפתיחה ל"חסמבה" או "חבורת סוד מוחלט בהחלט" מאת יגאל מוסינזון)
אחת הדמויות המפורסמות בסדרת "חסמבה" של יגאל מוסינזון אינה דמות אנושית. מדובר במקום המפגש הקבוע של החבורה: המפקדה של חבורת סוד מוחלט בהחלט, המערה החשמלית המלאה בהמצאות ומכשירים משוכללים שונים.
לפי ספריו של מוסינזון, המערה החשמלית ממוקמת ליד בית הקברות המוסלמי בצפון תל-אביב והיא הייתה בשימוש ארגון ההגנה. מוסינזון נמנע לציין את המיקום המדויק של אותה מערה. כל מה שאנו יודעים זה שהיא נמצאת כאמור באזור גן העצמאות ליד בית הקברות הערבי ממש ליד חוף "מציצים" ושכיום בית המלון הילטון נמצא מעליה.
לאורך השנים היו ילדים רבים שניסו לאתר איפה נמצאת אותה מערה. גם אני ביניהם. אני זוכר היטב כיצד נדדתי כמה פעמים בחוף תל אביב בחיפוש אחרי המערה אי אז בשנות ה-70. אבל מעולם לא מצאתי אותה. לבסוף הגעתי למסקנה המזעזעת: המערה החשמלית אולי איננה קיימת.
מי אתה מקס קלינהוף?
מקס קלינהוף היה אדם מתבודד שנמלט מאוסטריה בשנות ה-30 עם עליית הנאצים לשלטון. הוא הגיע לחוף ים תל אביב ושם חי במשך כעשור מסוף שנות ה-30. העובדה שהיה מתבודד החי במערה הפכו אותו לדמות מוכרת ואהובה על ילדי האזור, והפך לאגדה מהלכת כבר בחייו.
בעזרת חתיכות פחים וברזלים חלודים שמצא בשפת הים, סמוך לקצהו של גב הכורכר הצפוני, חפר קלינהוף בשנות ה-30 את מערתו. ניתן היה לרדת אליה במדרגות חצובות בסלע (כשבע מדרגות), ובסך הכל מדובר בחדר אחד שגודלו היה כשלושה על שלושה מטרים בלבד. בצד אחד הייתה חפורה לשון גבוהה של כשבעים או שמונים ס"מ ששימשה לו מיטה ובהמשכה פינת הבישול שלו, שמעל לפתיליה שלו חצב ארובה דרך התקרה שנוצרה לפליטת העשן.
המערה שאותה בנה קלינהוף במו ידיו נמצאה במיקום המדויק שאותו מתאר יגאל מוסינזון ליד בית הקברות המוסלמי, בחוף שכיום נקרא חוף "מציצים". המערה הייתה אכן לא מערה רגילה כלל וכלל, אלא מערה חשמלית. קלינהוף התקין בה תחנת חשמל, וייתכן שהיה מהראשונים בארץ שהקימו לעצמם תחנת חשמל פרטית.
מקס קלינהרוף מצייר את דירתו המסתורית בשנת 1958
הסופר עמוס אריכא שהכיר היטב את מקס קלינהוף בילדותו (כמו כל ילד שביקר אז בחוף תל אביב) נזכר בקלינהוף כאדם יוצר שלדעתו היה כמעט גאון. בעוד שבבתים רגילים היו הפסקות חשמל תדירות, המערה של קלינהוף הייתה מוארת בקביעות: אצל קלינהוף במערה מעולם לא היו הפסקות חשמל מאחר שהחשמל שלו בא מהרוחות בים שמעולם לא פסקו.
קלינהוף גם מופיע בקובץ שיריו של המשורר הצפון תל-אביבי יהורם בן מאיר "פיצ'י" "מקס מתהלך על המים" ( 2005).
ובשיר אחר הוא כותב:
המערה עתיקה של מקס הקדמון מקס הדמון בצוק הכורכר היא רחמה של תבל.
מקס קלינהוף, הדייר האמיתי של המערה החשמלית, מופיע בספרים אלו כדמות כמעט מיתית לא פחות מאותם חסמבאים שהשתכנו גם הם במערה חשמלית.
היכן בדיוק הייתה המערה החשמלית?
הסופר עמוס אריכא סיפר שמערתו של קלינהוף הייתה במדרון הכורכר מגן העצמאות לכיוון הים, באזור שמתחת לאנדרטה לזכר הטייסים שנפלו במלחמת העצמאות באזור שאותה בנה בנימין תמוז.
מעבר לגבול הצפוני של גן העצמאות, מתחיל המצוק המפורסם של תל-אביב לאבד מגובהו עד נקודת אפס בו הוא נמוג בחול הים, במרחק של כמה עשרות מטרים מהגבול הדרומי של נמל תל-אביב. בנקודת השתפלות הגב ממשטחו העליון של המצוק נמצאה המערה החשמלית של מקס קלינהוף.
במרחק שבין ארבעים לחמישים מטרים דרומה מנקודת מגוריו של קלינהוף, נמצאו לפחות עוד שתי מערות קטנות, ממש מתחת לשטח גן העצמאות, מוסתרות היטב בצמחיית הצוקים ואי-אפשר היה לראותן מתחומו של הגן עצמו. מערות אלו קטנות בהרבה ממערתו של קלינהוף והן היו מוכרות היטב לאלה המכונים "הקבועים" של החוף. מעליהן נמצא השביל דרכו ניתן היה להגיע לבית הקברות המוסלמי שנמצא במרחק של כ-150 מטרים משם.
חזית מלון הילטון עם חומת בית הקברות המוסלמי (צילום: מיכאל יעקובסון)
הסופר המנוח יורם קניוק זכר גם הוא היטב את המערה בחוף מציצים: הוא סיפר שהייתה מערה בערך ליד המקום שבו נמצאת היום האנדרטה של בנימין תמוז ליד גן העצמאות. "אני זוכר שהיינו נכנסים לשם תמיד לפני מלחמת העולם השנייה", הוא סיפר. "היינו קוראים לה 'המערה' כי היא הייתה היחידה בסביבה. מתחתיה היה ברכה טבעית שבה היינו שוחים". קניוק זכר שהוא וחבריו היו יושבים שם עשרה ילדים עושים מדורות ומכינים עצמנו למלחמה. "כאשר הגנראל הנאצי רומל התקרב לארץ היינו מביאים לשם מקלות עבור המלחמה העתידה". קניוק הוסיף שמוסינזון גר באזור וביקר בחוף תל אביב לעתים מזומנות בשנות ה-40, אז סביר להניח שהוא ידע עליה. כולם ידעו עליה.
"הייתה לא רק מערה אחת באזור החוף אלא כמה מערות", הוסיף אריכא. "לפחות שלוש או ארבע מערות באזור גן העצמאות. אחת הייתה אחת גדולה במיוחד. במערות שאני ישבתי בהן יכלו לשבת אפילו עשרה ילדים. ואני זוכר שהן היו קיימות עוד ב-1950 כאשר ביקרתי בהן בפעם האחרונה כדי להיזכר בילדותי ומאז כנראה הן הפסיקו להתקיים. אחת מאותן מערות, הייתה את המערה החשמלית של מקס. את המערות תיארתי מאז בספרים שונים שלי כמו: 'הטיסה לירח' בספר ישו הנערה הסזאנית ובספר 'אביב שחור'."
מה עלה בסופה של המערה החשמלית?
עמוס אריכא סיפר שהמערה החשמלית של מקס קלינהוף התקיימה מסוף שנות ה-30 עד שהקימו את מלון שרתון הראשון בסביבה בראשית שנות ה-50 ורצו להרחיק את כל התושבים שגרו בצריפונים על מורד גב המצוק ואפילו שילמו להם כספים בתמורה לפינוים.
את מקס קלינהוף הם רצו לסלק גם כן ועבורו נמצא פתרון מיוחד. את קלינהוף סילקו חבורת בריונים בתשלום שנשכרו כדי להרחיקו. הם התגרו בדייר המערה החשמלית. רק אחרי שנים רבות גילה אריכא מה קרה: מקס קלינהוף הוכרז כלא שפוי והוא נשלח לבית החולים לחולי רוח אברבנאל בבת ים. שם בילה יוצר המערה החשמלית את שארית חייו כשהוא בונה ערים דמיוניות בחול עם גשרים ודרכים.
נראה שכל המערות שהיו קיימות באיזור חוף מציצים כאשר החל מוסינזון לכתוב את סיפור חסמבה הראשון ב-1949. כשנתיים אחר כך הן נהרסו בעת הבנייה של גן העצמאות ומלון "שרתון" לידו. וזאת הסיבה מדוע אף אחד מאותם אלפי ילדים שחיפשו אחרי שנת 1951 ובהם כותב שורות אלו את המערה החשמלית לא מצאו אותה. הדחפורים הרסו את המערה החשמלית ואת תחנת החשמל שבתוכה.
מוסינזון עצמו ציין בחסמבה מספר 17, בה הציג את הדור השני שלה חסמבאים, שהמערה החשמלית נמצאת מתחת ליסודות מלון הילטון ולכן אי אפשר למוצאה. מאוחר יותר הפכה המערה למיתית לגמרי כאילו לא הייתה קיימת מעולם.
המסקנה
הייתה מערה חשמלית באיזור בשנת 1949 כאשר כתב מוסינזון את סיפור חסמבה הראשון. אבל היא נעלמה כאילו לא הייתה.
ובכל זאת אלפי אנשים שקראו את סיפורי חסמבה זוכרים את המערה החשמלית. אני בינם.
אולי הגיע הזמן שיקום איזה יזם ויבנה אותה מחדש כאתר תיירות?
