״ילדתי האהובה, קבלתי את מכתבך החביב ונשקתיו הרבה הרבה פעמים. יקירתי, אני לגמרי שכחתי שיש לי יום הולדת ולולא היית מזכירה לי את זאת בודאי לא הייתי יודע עד השנה הבאה, ובאופן כזה הייתי מרויח שנה שלמה״.
הכותב הוא בצלאל לונדון היושב בתל אביב, לאהובתו, מתיה פלדמן, סטודנטית בירושלים: ״…בכל זאת תודה רבה לך אהובתי בעד תשומת הלב שלך והברכות…״, מוסיף המחזר המתגעגע. האגרת הרומנטית התגלגלה בין כתובות עד שהגיעה ליעדה. תחילה הביאו אותה לקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים ושם הוסיף מישהו בכתב יד ״לא באוניברסיטה״.
הזמן הוא אפריל 1936, פלדמן לומדת באחד המחזורים הראשונים במכון להכשרת עובדים סוציאליים בירושלים. זה פעל בחסות המחלקה לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי, ביוזמת הנרייטה סאלד. לונדון הוא שחקן בתיאטרון ״המטאטא״. בתוך שנים אחדות יוולד לזוג בן אשר יגדל ויהיה לעיתונאי ישראלי נודע. אך בשלב זה לונדון ופלדמן אינם נשואים.
האהבה שפרחה ביניהם נחשפת במכתב אחר שככל הנראה נשלח לקראת מועד חתונתם המתקרב: ״מתיה יקירתי״, כותב בצלאל, ״בזה הרגע קבלתי את מכתבתך, ואני תיכף אסדר את ענין השמלה…. אהובתי, לתני אין לך ׳החוצפה׳ לחתום ׳אשתך האהובה׳, בכל אופן את המילה אהובה יכולת לכתוב בבטחון גמור, מפני שאת הרבה מאוד ׳אהובה׳, ומעט מאוד אשתי. בפעם אחרת את יכולה לחתום ׳אהובתך מתיה׳…״.
מכתביו של בצלאל מבוששים קצת ומתיה ככל הנראה תמהה על שתיקתו. ״את צודקת בהחלט שהייתי עסוק מאוד: חוץ מהעבודה על התכנית והחזרות עליה, היתה עבודה מרובה, בימים אחרונים בתיאטרון…״. נדמה שאחריותו המתקרבת לבית ולאישה דחקו בו להשיג ״חלטורה״ בנוסף לעבודתו הקבועה כשחקן בולט ב״מטאטא״. הוא מלוהק בדמות האב הנגר במחזה פינוקיו שהופק בתיאטרון שהציג בשעות הבוקר במוסדות החינוך, ופעל בחסות ארגון הגננות והמורות.
״לא רציתי לכתוב לך מתי הפרמיירה, מפני שפחדתי שמא תבואי, והרי את יודעת איזה פחד תוקף אותי לפני הצגת בכורה. עכשיו הכל נגמר. ביום חמישי היתה הפרמיירה, ועד כמה שזה לא יהיה מוזר בעיניך, אני הצלחתי. הילדים הקשיבו בקשב רב לכל מוצא פי וכנראה ש׳הדוד דז׳פטו׳ היה להם סימפטי מאד. אני צריך להגיד לך שהתרגשתי לא פחות מאשר לפני פרמיירה ב׳מטאטא׳, אבל הכל עבר בשלום. אפילו השירה לי נתקבלה ברצון״.
אלא שסיפוק מקצועי אינו מספיק. בצלאל כמה לבלות זמן עם בחירת ליבו והוא ממשיך: ״לו היית באה ביום שישי הייתי לגמרי מאושר, אבל אכזבת אותי, חכיתי לך כל היום עד הערב. רציתי שתלכי איתי למסיבה לכבוד מוריס שוורץ בהבימה [שוורץ – שחקן תיאטרון וקולנוע יהודי-אמריקני], אבל במקומך הוכרחתי לקחת את משה חורגל [קולגה, מלהקת הייסוד של ׳המטאטא׳ ולימים דודו של השחקן גדי יגיל]״.
את המכתב חותם בצלאל בדברי אהבה וציפיות גדולות לעתיד: ״אחכה לך ביום חמישי זה בתחנת ׳אגד׳ ואשמח לראות את אשתי האהובה שאני מאוד מתגעגע אליה. אז נשוחח גם על צפת [יעד נופש פופולארי] ועל הילדה שהבטחת ללדת לבעל האוהב אותך מאוד מאוד מאוד. הרבה יותר מאשר את חושבת״.
האם החופשה בצפת יצאה לפועל, לעולם לא נדע. לגבי ההבטחה לבת, ובכן זו התממשה בחלקה. שנים אחדות אחר כך, ב-1940, יוולד למתיה ולבצלאל בנם המשותף היחיד והם יקראו לו ירון. ירון לונדון.
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בתוך הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
