.

מות העיר

מאת גליה אביאני

 

ג'ול תמיד שואל אותי: כשאהיה זקן ובלי גרוש על התחת, תסכימי לתת לי מקום לישון וקצת אוכל? ומיד אחר כך הוא מתחנחן: גם פרוסה עם קוטג' זה מספיק, ואני מבטיח שלא אתפוס אצלך הרבה מקום, את יודעת… זה רק כדי שאני לא אהיה זרוק ברחוב. אני בעיקר צוחקת כשהוא שואל אותי את השאלות האלו. לא יודעת מה לעשות עם הפחד שלו להישאר בסוף לבד ועני, ולפעמים אומרת לו שגם אני לא בטוחה איפה אגמור עם כל הבתים האלה שאני מתגלגלת ביניהם. את תמיד מוצאת פתרון, ואני הולך עם הראש בקיר, הוא עונה לזה, והקיר יום אחד ישבור אותי, אני יודע.

רַאיי מתעורר.* הקור בבית מתחרה בזה שבחוץ ונראה שגם מנצח אותו. אני מלבישה את ראיי בתוך המיטה, מקווה שחמימות השינה מתחת לשתי השמיכות תישאר בגופו הקטן עד שאסיים להתארגן. הוא כבר רוצה לצאת ממיטת הסורגים אבל אני מפתה אותו בכדור גומי צבעוני להישאר שם עוד קצת. אני מתארגנת במהירות ותוך עשר דקות שנינו יוצאים אל הגן שנמצא במעלה שני רחובות שמחברים אותם שני גרמי מדרגות ארוכים. רַאיי בידי האחת, על הכתף התיק לגן, והעגלה המתקפלת ביד השנייה. זו הפעם השלישית שאנו מחליפים גן. החלפתי גם שני בתים מאז נולד. מה שנשאר קבוע בחיינו הוא המדרגות הללו. שונאת את העיר הזו שמתחבאת בין עליות וירידות. לעלות כבד יותר, אבל לרדת עם ראיי מפחיד יותר. במיוחד בגשם, כשאבני המדרגות חלקלקות. לפעמים יש לי הרגשה שמדובר בהתנכלות אישית מצידה של העיר שבחרה להתקיים על הר. ג'ול, בניגוד אליי, דווקא אוהב אותה, את העיר. כלומר, הוא לא אומר שהוא אוהב, זה לא הסגנון שלו, אבל יחסית לעצמו הוא כמעט לא מקטר עליה. מזה אני מבינה שאותה הוא אוהב, ורק את המדינה הוא שונא.

אנו מגיעים אל הגן, כבר כמעט חם לי מהדרך עם כל מה שאני סוחבת עליי. אחרי משא ומתן קצר עם רַאי, הוא מסכים להישאר בגן, ואחרי משא ומתן ארוך יותר עם הגננת היא מסכימה להעלות עוד שתי מעלות במזגן ואני יורדת לעבודה.

ג'ול מספר שבפָמָגוּסְטה שבקפריסין, עוד עיר של מגורשים, כבר עשרות שנים שמגדלי העיר הריקים קורסים. האוניות השטות מול חופיה עיוורות לריק שמכלה מולן את העיר. בבית הספר הקרוב לאזור הנטוש הפעמון מצלצל מדי שעה, ואינו מופרע כלל מצליל הקריסה האיטית אך המתמדת של הבניינים לצידו. את לא מבינה כמה שזה יפה, הוא מתלהב, אף אחד לא נוגע, לא מפנה, לא הורס, לא מתנגד למראות. כל כאבי האנשים, הנשים, הילדים שחיו שם, שעזבו משם, הכול נמצא בקריסה האיטית שמפסלת בכל רגע את הבתים והרחובות מחדש. האסתטיקה של ההרס. והנה, הוא אומר, גם לנו יש את היופי הזה. את ההדר שבכאב, את התנועה של הכלום שמעצבת מחדש את הבתים ואת הרחובות, הכל קיים גם אצלנו, כי לנו יש ממש פה את הוואדי! כעת אני מדמיינת אותו מרים את ידיו מעלה בעת הדגשת המילה האחרונה, כמו שחקן שמארגן לו בן רגע במה מאולתרת באמצע הרחוב. נואם בקולי קולות, מתעלם כהרגלו מהעוברים ושבים, שמתקשים להתעלם ממנו. הוואדי, הוא מרעים, זה הפסל הקינטי שלנו, ואנחנו חיים איתו בלי לראות אותו! אצלנו, הוא אומר עכשיו בלחישה קולנית, כאילו עבר לשחק בסרט אימה, העיר נעה ומתקיימת שנה ועוד שנה, ובליבה יש חור.

אני לא יודעת לגבי פסלים קינטיים, אבל יודעת שכשאני עוברת בוואדי פעמיים ביום, בוקר וערב, בניגוד לתנועה שג'ול מרגיש, אני מרגישה את האין, את השממה. אף אחד כמעט לא עובר שם. אף אחד כמעט לא מתגורר שם, העיר צומחת וגדלה סביב הוואדי הריק כמו רקמה מתחדשת שסוגרת על שוליו של פצע. אני הולכת משם כי זו הדרך הקצרה יותר לעבודה ואין לי כסף לנסיעות באוטובוס, שעובר מסביב לשולי הרקמה המתה, בדרכו אל התאים החיים בשכונות המיושבות, שם יש נוסעים לאסוף. בוואדי אפשר לאסוף את רמון, אבל הוא אף פעם לא יוצא משם ממילא.

בוקר טוב, אני אומרת לרמון שנמצא מתחת להר של שמיכות מעברו השני של פתח הקרוע בקיר הבית לצד השביל. רמון לא עונה כי הוא אף פעם לא עונה כל כך מוקדם בבוקר. אני ממשיכה לרדת ומזיזה את ענפי השיחים שנתפסו בין האבנים על השביל. מדי פעם אני מרימה עיניים אל הנמל ממול. מה שאני אוהבת בים זה שבניגוד לעיר, שתוקעת לך את ההר מול הפרצוף, בים את יכולה לראות למרחק. אבל עכשיו אוניית הנוסעים הענקית שעומדת ברציף כמו בניין רב קומות חוסמת לי את המרחק הזה.
אני מסיטה את מבטי מהמפרץ בחזרה אל השביל, שנעשה קשה יותר לתנועה ככל שאני יורדת בו. האבנים שנעתקו מהבתים מסביב מתדרדרות מטה וחוסמות את המעבר.

אני מגיעה אל הבית של מג'ד. טוב, זה לא בדיוק הבית שלה. היא לא מאלו שנקרעו מהבתים כאן ברגע. מג'ד סיפרה לי שכשהייתה ילדה קטנה זה אכן היה הבית שלהם, אבל הם עזבו עוד לפני המלחמה. מבין כל הבתים שאני רואה כאן, זה הבית שנראה הכי מתאים לי. היחיד שהוא בן קומה אחת ויש בו רק שלושה חדרים. קטן יחסית לארמונות הריקים. בית קטן שמתאים לי כי אצטרך להשקיע בו פחות, ובכלל, ראיי ואני לא צריכים ארמון. גם טוב שהוא לא של מג'ד. זה היה יכול להיות לא נעים, להתעניין בו. המתווך שמגיע כל בוקר לשתות קפה אצלנו בחנות אומר שהרבה לוטשים עיניים דווקא לארמונות. יש שתי אסכולות, הוא אומר, האחת היא להרוס הכול ולבנות מחדש, השנייה לשפץ את מה שניתן לשפץ ולמכור ביוקר לאלו שאוהבים אותנטיות. העירייה עוד לא החליטה. אני חושבת שאף אחת מהאסכולות האלה לא תעזור לי בעניין הבית. היא בטח גם לא תעזור לאלו שגרו פה, נכון? אני שומעת את ג'ול חופר לי בראש.

אני כבר בשוּק והבוס גם כן שם. הוא מעדיף שאפתח את החנות לפני שהוא מגיע אבל זו לא פעם ראשונה שלבוקר שלי יש רצונות שונים משלו. בוקר טוב, אני צוהלת לקראתו כדי להיות הראשונה שקובעת את טון הפגישה שלנו. הוא נוהם ומסמן לי להכין את התה הראשון של הבוקר. החברים שלו כבר מגיעים מהחנויות הסמוכות ומתיישבים בשולחן שהכין בפתח החנות. אני נכנסת לסדר את התצוגה לעוברים ושבים.

המתווך מגיע בתשע. תמיד על הדקה. אני לא מבינה מה יש לו לחפש כאן כל בוקר. זה לא שנפתח פה משרד למכירת הבתים שאף אחד לא רוצה לקנות. בשבוע שעבר שאלתי אותו אם הוא יודע כמה יכול לעלות הבית של מג'ד. הוא צחק ואמר לי שהסיפור של מכירת השטח עדיין רחוק מלהסתיים. מכירת השטח הוא אמר, למה לא מכירת הבתים? שאלתי את ג'ול והוא אמר לי, איך את יכולה לחשוב על קנייה של בית שהוא לא שלך? אמרתי לו, אז איפה נראה לך שתוכל לגור אצלי? אם אתה רוצה שאארח אותך ועוד על חשבוני, תתמוך בי בבקשה, כי אני יכולה לקנות רק חורבה. הוא אמר לי שאני בכלל מפנטזת על משהו שבחיים לא יקרה. את האחרונה שהם ימכרו לה, אמר. לא הבנתי מי זה הם, ולמה אני אחרונה, אבל לא שאלתי כי ידעתי שהוא יסגור לי עוד דרכים לצאת מהבור שלי.

לא מזמן ראיתי שהמתווך פרשׂ מפה מול עיני הבוס, על שני שולחנות קפה קטנים, וראיתי שבמרכזה יש כתם ירוק מעל מה שזיהיתי שהוא השוק. הכתם הירוק כיסה כמעט את כל השטח שבו אמורים להיות בתי הוואדי. צוירו בו עצים, וגן משחקים לילדים. הכתם הירוק היה עליז יחסית לבתים שאני עוברת על פניהם בכל יום. הם נמחקו מהמפה. זה העביר לי צמרמורת בגב. לבוס שלי יש שתי חנויות בשוק, ובית שעזב פעם בוואדי. תגיד, שאלתי אותו מיד כשהמתווך עזב, מה קורה פה, העירייה החליטה פתאום להפסיק את מדיניות ה"לא רואה, לא יודעת" ומתחילה להתעניין בוואדי? מה קורה פה, נהם, כלום לא קורה פה. חמישים שנה הוואדי עומד כאן, וימשיך לעמוד עד שייפול. הבוס שלך טיפש, אמר לי ג'ול. משהו תמיד קורה, ובגלל זה משהו גם יקרה, עוד שנה או עוד עשר שנים. אבל לא משנה מה קורה ומה עוד יקרה, הוא הוסיף, לך באמת אין למה לצפות, העניים רבים על הפירורים והעשירים יאכלו את כל העוגה.

בסוף יום העבודה אני מתחילה לטפס בוואדי על ההר.

שום דבר לא עומד במקום, אני חושבת בעודי עולה בוואדי. נראה שככל שהזמן מתקדם אני הולכת לאחור. יותר חובות, פחות אוכל במקרר. ככל שראיי גדל, העולם שלו מתרחב ושלי מצטמצם. אני נעצרת להתבונן על הבית של מג'ד וגם לנשום קצת לפני גרם המדרגות ביציאה מהוואדי. מתי כבר תעברי לכאן? קולו של רמון מקפיץ אותי.

הבהלת אותי, אני אומרת לפנים המכוסים בסחבות. רמון משחרר קצת באזור הפה את הבדים שמחממים את ראשו, והחיוך שלו משתחרר החוצה. אז מתי את באה להיות שכנה שלי? רמון, אתה יודע שזה לא כל כך פשוט. פשוט, פשוט מאוד, הוא אומר. להיכנס, לגור ואז לסדר מה שצריך לסדר. לאט־לאט. בואי, תיכנסי ונסתכל על זה יחד. אחר צהריים עכשיו, והשמש כבר שוקעת במפרץ מאחורינו, ולכן אני אומרת לו: אין לי זמן, רמון, אני צריכה להוציא את ראיי מהגן. אין לך זמן לבית חלומותייך? הוא צוחק. בואי לכמה דקות… אנחנו נכנסים. בבית שלושה חדרים ענקיים, מלאים בזבל שדיירי העשורים האחרונים השאירו שם. אני רואה בסיפוק שכמעט כל החלונות נמצאים במקומם. חלק מהקירות טחובים והקור מקפיא. נו, שואל רמון, לא עושה לך חשק? ההמ… מזכיר לי את הבית שאני חיה בו היום, אני צוחקת. מה עם מים וחשמל? מה הבעיה, תביאי לך קונטיינר למים וגנרטור לחשמל. כמו החלוצים, אני מחייכת, ואז שואלת: ומה, אף אחד לא יבוא לדרוש אותו? חזקה, הוא עונה, את יודעת מה זה? תעשי לך חזקה על המקום. אבל האנשים שגרו פה, לא הייתה להם חזקה? בטח. להרבה הייתה, אבל את האחרונה בשרשרת. את כאן עכשיו. אני לא מצליחה להיזכר ממתי אני זוכרת את רמון. אי אפשר לדעת עליו את גילו. מישהו אמר לי שכל ניסיונות הפינוי לא הצליחו להוציא אותו מכאן, וכבר זמן רב שלא מנסים לפנות אותו יותר.

בתי הוואדי כבר מוכרים לי. יש עשרות מהם סביבי ואין אחד שדומה למשנהו. אצל רובם הפתחים חסומים בבלוקים, אבל משום מה מי שחסם אף פעם לא סגר את כל הפתחים. תמיד נשאר פתח אוויר לבית, שהוא גם פתח כניסה לדיירים מזדמנים. הבית שאני עוברת על פניו עכשיו הוא הבית הכי מפואר. כלומר היה מפואר, אבל עדיין נראה כמו ארמון הארמונות של הוואדי. עומד גבוה מעל כולם, ובמרפסת המעוטרת קשתות שבקומה השנייה יושבת עכשיו רנה עם כוס קפה. היי רנה, מה שלומך? אני בטוב חבּיבְּתי, היא מחייכת את חיוך מיליון הדולר שלה, רחב וחסר כמה שיניים. איך המשפחה? אני ממשיכה. כולם יופי, תכף חוזרים. הבנים של רנה אוספים במעלה ההר דברים שאנשים זורקים מחוץ לבית ומוכרים בחנות של בעלה בשוק למטה. וראיי? היא שואלת. הוא בסדר, גדל, אני עונה, ממשיכה לטפס, ותוך כדי כך אומרת לה, רמון אמר לי לקחת את הבית של מג'ד, מה את אומרת? תיקחי, בטח שתיקחי. תגורי בו וכשהדיירים יגיעו חזרה נחפש לך בית אחר. את מכירה אותם? בטח מכירה. הייתי קטנה כשהלכו, אבל זוכרת, משפחה טובה.

אני ממשיכה לעלות וחושבת שאם יהיה לי בית סוף־סוף, כנראה אהיה פחות עייפה. גם מהעליות האלו. אולי אהיה אפילו קצת יותר שמחה.

כמה מדרגות לפני הגן אני עוצרת לנשום. אני חושבת על ראיי שמחכה לי, ואיך בכל פעם שהוא רואה אותי בפתח הגן הוא קופץ על מקומו, שמח כל כך, ואז אני באה אליו, מרימה אותו ומצמידה את ליבו אל ליבי, ושנינו שמחים. אני מתמלאת בכוחות וחושבת שוב על הבית בוואדי. אולי בכל זאת? חייבת כבר לנוח. אני ממשיכה לעלות עד הכניסה לגן, אבל אז אני שומעת אותו פתאום מגחך. שתוק ג'ול! שתוק כבר!!! אני טורקת אחריי את השער, ונכנסת אל הגן.

_____________

* רַאיי – בערבית: דעה, רעיון.

 

גליה אביאני, מתגוררת בחיפה. פעילה פוליטית פמיניסטית. בימים אלו שותפה ליצירת תערוכה היסטורית על מרד וואדי סליב. כתבה עד כה מאמרים על מזרחיות בישראל, חיים משותפים בחיפה, תעסוקת נשים, מגדר והסכסוך הישראלי־פלסטיני. זהו לה פרסום ספרותי ראשון.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "שלוש בעשר", סיפור מאת רמי מארק רום

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

רחל מדר

דלת כניסה חומה

1. בֹּקֶר, לֶכְתֵּנוּ לְבֵית הַסֵּפֶר

2. פַּחַד, לְטָאָה עַל אַבְנֵי גִּיר מְאֻבָּקוֹת.
עַצְבוּת, עֵינַיִם הוֹזוֹת וּבִרְכַּיִם עַל מַעֲקֶה.
יְלָדוֹת, אוֹפַנַּיִם שְׁלֹשָׁה גַּלְגַּלִּים סוֹבְבִים עַל הַבֶּטוֹן עַד בָּלוֹנֵי הַגַּז וּבַחֲזָרַה.
חֲלוֹמוֹת, פָּרָשׁ בְּלִי רֹאשׁ אוֹ מִדְבַּר גּוֹבִּי.

3. דֶּלֶת כְּנִיסָה
חוּמָה, חֲרוּצָה,
מְכֻרְסֶמֶת מִן הַשֶּׁמֶשׁ.

4. דֶּלֶת, פֶּתַח שֶׁל מְקָרֵר.
כַּמָּה פְּרוּסוֹת לֶחֶם לְמָחָר.
עֲרֵמַת כְּבִיסָה רְטֻבָּה בַּדֶּרֶךְ לָאַסְלָה.

5. רְחוֹב פּוֹנֶה לְיוֹם עֲבוֹדָה.
תְּהוֹם נִפְתַּחַת בַּמִּדְרָכָה.
עֲרֵמַת בַּרְזִלִּים וּגְרוּטָאוֹת.
שִׁגְרָה, זְחִילָה תַּחַת אֵשׁ.
לְחִימָה, הַלֶּחִי הַשְּׁנִיָּה שֶׁנְּתַתֶּם שָׁם.

.

רחל מדר מתגוררת במושב ארבל. החלה לכתוב בגיל 45. הוציאה לאור את ספרי השירה "שירת האדמה" (שופרא לספרות יפה, 2013) ו"הו מי או סתה" (עיתון 77, 2016). ספר שיריה השלישי עתיד לצאת בהוצאת אש קטנה 77. פעילה למען קידום היצירה, הבאת השירה אל המרחב הציבורי ועידוד תושבי טבריה והגליל התחתון להשתתפות במפגשים עם משוררות ומשוררים. שותפה ליוזמה "שיר בתחנה" בתחנות ההסעה לילדים ביישובי המועצה האזורית הגליל התחתון.

 

 

קים מידן

•

הַנָּשִׁים הַשְׁתּוּקוֹת עוֹלוֹת לָרֶגֶל
מֵכָּה הִיא חֲדַר מִיּוּן
בּוֹ הָאוֹר דָּלוּק תָּמִיד
נְעִילַת הַלְּסָתוֹת נִשְׁמַעַת בְּחַדְרֵי הַלֵּדָה,
בְּחַדְרֵי הַגִּבּוּס, בְּחַדְרֵי הַתְּפִירָה
תַּגִּידִי שֶׁנָּפַלְתְּ בַּמַּדְרֵגוֹת

גְּבָרִים אוֹחְזִים בְּכָל פִּנּוֹת חַיַּיִךְ
הַשֶּׁקֶט הוּא רְכוּשֵׁךְ הַיָּחִיד
הַחֲדָרִים בָּם אַתְּ נִתֶּנֶת עֲגֻלִּים
וְאֵין לָהֶם קֵץ
רַק תְּבוּסָה תַּצִּיל אוֹתָךְ עַכְשָׁו

 

•

נוֹזְלִים בָּאִינְפוּזְיָה יְנַפְּחוּ אֶת יָדַיִךְ
הָעֲדִינוֹת הַבִּלְתִּי מְנֻצָּחוֹת
שֶׁאָחֲזוּ בְּכָל עוֹלָמִי

אֵיךְ פָּלִית בַּחשֶׁךְ
בְּאֶצְבָּעוֹת נְחוּשׁוֹת
כִּנָּה־כִּנָּה
מָחָר גַּן כָּרָגִיל

הֵם לֹא יֵדְעוּ לְמָה אַתְּ מְסֻגֶּלֶת
כְּשֶׁתִּשְׁכְּבִי שָׁם חַסְרַת מְנוּחָה
רַק יוֹסִיפוּ וְיוֹסִיפוּ נוֹזְלִים

 

אמא

חָלַמְתִּי שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת יְחֵפוֹת עַל הַמַּדְרֵגוֹת
שְׁתֵּינוּ בְּנוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה
אַתְּ בְּדִיּוּק הִתְחַתַּנְתְּ, אֲנִי מַה שֶּׁאֲנִי תָּמִיד
עִשַּׁנְתְּ סִיגַרְיוֹת טַיְם, אָמַרְתְּ שֶׁאַתְּ לֹא יוֹדַעַת מִי אַתְּ
וְשֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדַעְתְּ. עָנִיתִי לָךְ
אַתְּ תְּגַלִּי בְּגִיל חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע
כְּשֶׁאֲסַפֵּר לָךְ סוֹד שֶׁיְּבַקַּע אֶת הַבָּלָטוֹת
שֶׁיְּיַבֵּשׁ אֶת הָעוֹר
הַקִּירוֹת יִהְיוּ רֵיקִים וְתָבִינִי
שֶׁהַכֹּל הָיָה טָעוּת
אֲבָל עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ יְחֵפוֹת
וְהַשֶּׁמֶשׁ נְמוּכָה וְסוֹלַחַת
הָרֶגַע מֻזְהָב כְּפִי שֶׁיָּכוֹל
אַתְּ אִמָּא שֶׁלִּי אֲנִי
הַבַּת שֶׁלָּךְ אוֹ לְהֶפֵךְ
זֶה דַּי

 

קים מידן חיה וכותבת בירושלים. תלמידת בית הספר לאמנויות המילה מבית "מקום לשירה". שיריה פורסמו בכתבי העת מעין, הליקון ובבמות נוספות.

 

 

משה עזוז

מכתב

אַתָּה זוֹכֵר שֶׁלֹּא הִבְטַחְתִּי כִּי לֹא הָיִיתָ עֲבוּרִי דָּבָר?
וּבְכָל זֹאת אַחַת וּלְתָמִיד אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ
שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל עוֹד מַה נַּעֲשָׂה מִמְּךָ
וְאֵיךְ זֶה יִתָּכֵן שֶׁכָּל אַבְנֵי הַחֹפֶשׁ שֶׁהָיוּ אָז בְּהֶשֵּׂג יָדְךָ
לִגְדֹּשׁ בָּהֶן אֶת הַכִּיסִים, לְלַהֲטֵט בָּהֶן, לְהַשְׁלִיכָן (אַחַת־אַחַת) עֵת הַכַּדּוּר
לִפְרִיחָתוֹ הָעֲגֻלָּה נִתָּק
אֵיךְ דַּרְכְּךָ סוּגַת הָאֲבָנִים לְשׁוֹן שְׁמָמָה הָיְתָה
הַנָּח לִי יֶלֶד חֵפֶץ, סַלֵּק אֶת נֵטֶל הָאַשְׁמָה
מַה שֶּׁרָאוּ עֵינַיִם נִפְתָּעוֹת, מַה שֶּׁרָגַשׁ לִבְּךָ, נִכְבַּשׁ בְּצֹרֶךְ הַשָּׁעָה
מָתַי תָּבִין שֶׁעוֹרֵק הַדַּלּוּת הוּא שֶׁמֵּזִין אֶת שֶׁפַע הַבָּשָׂר?
מָתַי תִּזְנַח, לָעֲזָאזֵל, אֶת חֶפְצְךָ בְּהַכָּרָה אַחַת וִיחִידָה?
חָתַכְתָּ וְהַדָּם בִּשְׁתִיקָתוֹ הַמַּרְהִיבָה נִבַּט בְּךָ
שָׁתַלְתָּ (בֶּעָצִיץ חֵמָר) וְזֶרַע הַתִּפְרַחַת (שֶׁפָּרְחָה) קָמַל בְּצִפִּיָּה
לוּ רַק יָדַעְתָּ אָז כִּי שֶׁצֶף הַשְּׁקִיעָה (בְּאֵין זְרִיחָה)
הוּא הַזְּרִיחָה.

 

תפילת עמידה

הִגִּיעוּ הַדְּבָרִים לִידֵי כָּךְ שֶׁאַחַר כָּךְ צָרִיךְ לָקוּם לִפְתֹּחַ אֶת הַפֶּה וּלְהַגִּיד
וּמִישֶׁהוּ גַּם יַאֲמִין שֶׁאַתָּה (אֲשֶׁר מֻכְרָח) לֹא רַק רוֹצֶה אֶלָּא גַּם מִתְכַּוֵּן לְכָךְ
כְּאִלּוּ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים נִשְׁאַלְתָּ מִי (אוֹ אֵיךְ) וְאֵין מַעֲנֶה נָשַׁם בְּךָ
עַכְשָׁו שָׁבוּר תָּפֵל וְאוֹר שֶׁמִּתְקַבֵּץ (בְּקַמְצָנוּת) עַל הַמִּפְתַּן
שֶׁיֶּלֶד מִתְבּוֹנֵן (בְּתוֹכְךָ) עַל דֶּרֶךְ שֶׁיָּדַיִם מוֹחֲקוֹת מֵעַל פְּנֵי אֲדָמָה
עַכְשָׁו שֶׁמְּפֻשָּׁט הַזְּמַן כְּמוֹ גְּרוּרָה וְתֵל חֲלוֹם אַחֲרוֹן שׁוֹקֵעַ בַּמֶּרְחָק
בְּלִי שֶׁעָשִׂיתָ זֹאת (אַתָּה) צָרִיךְ לָקוּם וּלְוַתֵּר עָלָיו.

 

משה עזוז, יליד 1966, הוא משורר ומורה לספרות בתיכון. בוגר כיתת השירה של הליקון. שירים וסיפורים קצרים פרי עטו פורסמו במוספי עיתונים ובכתבי העת הליקון, מטעם, מאזניים, מסמרים, פטל ועוד. בשנת 2007 ראה אור ספר שיריו "דיוקן עצמו".

 

 

חיה משב

זה היה

וְזֶה הָיָה זְמָן שֶׁל עֵדֶן.

זְמָן בּוֹ הָיִיתִי שׁוּב עֲטוּפָה מִן הָעוֹלָם.
וְהָלַכְתִּי בּוֹ מְרַחֶפֶת,
רוּחַ נוֹשֵׂאת גּוּף כַּקֵּן,
וְנִרְדַּמְתִּי בִּזְרוֹעוֹתָיו כְּמוֹ שְׂמִיכַת פּוּךְ לְבָנָה.

וְכֹל הַמְּצִיאוּת הָיְתָה נִסְבֶּלֶת,
וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁכָּכָה אֶפְשָׁר בָּעוֹלָם, לָלֶכֶת
וְיָדַעְתִּי יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת לִבְדֹּק:
כָּתַבְתִּי אֶת הַגָּן וְאוֹתָנוּ צוֹעֲדִים בְּתוֹכוֹ
לְבוּשִׁים בַּמִּלִּים שֶׁאָמַרְנוּ, מְרִיחִים, נִשְׁמָעִים, מַרְגִּישִׁים
כִּדְמוּת הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁהֶחְלַפְנוּ,
וְאוּלַי יָכֹלְנוּ כָּכָה חוֹלְמִים
כְּמוֹ יְלָדִים בְּגַן שֶׁנִּבְרָא בִּשְׁבִילָם,

אֵלָא שֶׁפָּחַדְתִּי מֵהַטּוֹב הָרַב הַלֹּא מֻכָּר
וְהָיִיתִי חַיֶּבֶת לִשְׁאֹל,
הָיִיתִי חַיֶּבֶת לְצַיֵּר בֵּינֵינוּ אֶת הָעֵץ, וְלָתֵת לְךָ לִטְעֹם,
כְּדֵי  שֶׁנּוּכַל לְהִתְעוֹרֵר,
אֲנִי מֵרִחוּף הַנּוֹצוֹת, וְאַתָּה מִנַּחֲשֵׁי הַסֻּכָּר
שֶׁרָקַמְתָּ סְבִיבִי בְּלִי דַּעַת.

מִתַּחַת לַמִּלִּים שֶׁנִּפְרְמוּ
לֹא חִכָּה דָּבָר,
יָשַׁבְנוּ נְבוֹכִים, שׁוּב לֹא יְכוֹלִים
לְהִתְכַּסּוֹת בִּשְׂפָתֵנוּ.

חיה משב היא בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה, לומדת לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. זוכת פרס אקו"ם לשירה ע"ש נתן יונתן על הקובץ "שליית האור". שיריה פורסמו בכתבי העת הליקון, מטעם, משיב הרוח, שבו ובמות נוספות. סיפור קצר פרי עטה פורסם בגיליון 30 של המוסך. ספרה "כל קיר היה דלת" יראה אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת דבורה שטיינהרט, שני כץ, עומר ברקמן, אורלי עסיס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן