ימיה האחרונים של הקהילה היהודית בעזה

מסמכים אשר התגלו לאחרונה במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית שופכים אור חדש על הקהילה העברית הנשכחת בעזה, וכן על יהודים אשר גרו וביקרו בעיר אף לאחר סופה הרשמי של הקהילה

715 537 Blog

על שפת הים בעזה, 1924. תצלום זה הוא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמין במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

העשור השני של המאה העשרים היה העשור האחרון לקיומה של הקהילה היהודית בעזה.

הקהילה, שבימים עברו חיו ופעלו בה דמויות ידועות כגון נתן העזתי, תלמידו של שבתי צבי, ור' ישראל נג'ארה, מחבר הפיוט יה ריבון עלם, הלכה והצטמצמה.

במכתב משנת 1926, אשר התגלה בארכיונו של חוקר יהדות המזרח משה דוד גאון, מחבר היצירה המונומנטלית "יהודי המזרח בארץ ישראל", האצור בספרייה הלאומית, פנה מר דרומי, מזכיר ועד הקהילה העברית בעזה אל גאון ומסר לו פרטים על מצבה של הקהילה. דרומי סיפר כי לקהילה יש ועד נבחר והיא מונה 51 נפשות, אשכנזים וספרדים, וזאת בניגוד לתקופה שקדמה למלחמה, אז שהו בעזה קרוב למאה יהודים.

Whatsapp Image 2024 02 05 At 18.36.02
מתוך ארכיון משה דוד גאון, שנמצא בתהליך רישום והנגשה באדיבות קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון

בפרעות תרפ"ט יהודי עזה נאלצו לברוח מהעיר, וזה היה סופה הרשמי של הקהילה, אך האם פירושו של דבר שהנוכחות היהודית בעזה תמה?

קהילת עזה ידעה במרוצת הדורות עליות ומורדות, ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 פסקה מלהתקיים, ככל הנראה עקב הפלישה ממצרים של מוחמד עלי. במחצית השנייה של המאה ה-19 חודש הישוב היהודי בעיר ביוזמתם של קלונימוס זאב ויסוצקי, מייסד חברת התה ויסוצקי, וחכם ניסים אלקיים, תלמיד חכם וסוחר יליד מרוקו. יהודי העיר היו ברובם בני היישוב הספרדי שהכירו את השפה והתרבות הערבית.

הם הגיעו אליה ממקומות מגוונים, בעיקר מיפו, אך גם מחלב, חברון ואף מאירופה. רובם הגדול עסק במסחר, בייחוד בשעורה וחנדל, אבטיח מר בעל סגולות רפואיות, הגדל בסביבות עזה וידוע גם בשמות אבטיח הפקועה וגפן השדה. בשל קשרי המסחר הענפים שלהם עם השבטים הבדואיים המקומיים, התגוררו חלק מיהודי העיר במשך מספר חודשים בשנה בסמוך לשבטים, מחוץ לעיר, ואף אמצו מהם גינונים שונים. לדוגמא, הגברים היהודים נהגו לרכב על סוסים ולחגור אבנט עם פיגיון ואקדח. יהודי עזה עסקו גם בבנקאות, ובעיר נחנך סניף של בנק אפ"ק. מנהלו, אברהם אלמליח, סיפר בזיכרונותיו כיצד ביום הפתיחה נסעה הנהלת הבנק ברכבת מיפו לעזה , ולאורך הדרך ליוו אותם איכרי המושבות היהודיות, ויהודי עזה, בשירים וברכות. הבנק זכה לכבוד גדול בעיר, ואלמליח, מנהל הבנק, נהג להסתובב תמיד מלווה בשני קוואסים, שומרי ראש של כבוד.

עקב בידודה מקהילות אחרות, קהילת עזה הייתה בדרך-כלל מלוכדת ומגובשת. בני העיר סיפרו בזיכרונותיהם כי משפחות שונות מהקהילה נהגו לחגוג יחדיו את סוכות ופסח. המשפחות היהודיות נהגו להתגורר במתחמים משותפים למספר משפחות, כאשר בכל מתחם הוקצה חדר לאירוח יהודים שנאלצו ללון בעיר במהלך מסע מקהיר לארץ-ישראל.

בארכיון משה דוד גאון קיימות עדויות לערבות ההדדית בין חברי הקהילה. בין השאר, שמורים בו מכתבים מראשי הקהילה לראשון לציון, הרב משה פרנקו, עם בקשות לתמיכה בבני הקהילה, לקראת חג הפסח.

Whatsapp Image 2024 02 05 At 18.36.00
מתוך ארכיון משה דוד גאון, שנמצא בתהליך רישום והנגשה באדיבות קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון

גם חיי הדת היו מפותחים בעיר, ופעלו בה רב, שהיה גם מלמד, שוחטים יהודים, מקווה ובית קברות. למרות שזו לא הייתה קהילה גדולה, פעלו בעיר שלושה בתי כנסת, אחד לכל משפחה. ביוזמת אחד מנכבדי הקהילה, ניסים אלקיים, שהושפע מאליעזר בן יהודה, הוקם בעיר בראשית המאה ה-20 בית ספר עברי, בו לימדו שני מורים אשר נשלחו מירושלים. כרב הקהילה שימש בחלק מהזמן הרב ניסים אוחנה, לימים רב בניו יורק, מצרים, מלטה וחיפה. בעת שהותו בעזה כתב הרב אוחנה ספר, בשיתוף עם המופתי של עזה, השייח' עבדאללה אלעלאמי, שכותרתו: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס: תשובות ברורות מהתנ"ך עצמו". מטרת הספר הייתה לתת ליהודים ולערבים תשובות כנגד אנשי המיסיון, אשר הפעילו באותה עת בית חולים בעיר.

מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות ביישוב היהודי בעיר. מרבית יהודי העיר היו בעלי נתינויות זרות ועקב כך גורשו על ידי השלטון העות'מאני מהארץ. משפחות בודדות היו אמנם בעלי נתינות מקומית ויכלו להישאר בעיר, אך נדרשו בחובת גיוס לצבא העות'מאני או, לחילופין, בתשלום כופר גבוה. כתוצאה מכך, פסק למשך מספר שנים היישוב היהודי בעיר, עד לסיום המלחמה. לאחר תום המלחמה וכיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי (אשר הקים בעיר בית קברות צבאי ובו מספר מצבות של חללים יהודים), החלו היהודים אט-אט לשוב לעיר, אך ההתעוררות הלאומית הערבית פגעה ביחסי השכנות הקרובים בין יהודים וערבים. בין השאר, ערבים רבים נמנעו להשכיר בתים ליהודים, ומאחר שחלק מעזה חרב במהלך הקרבות, היהודים התקשו להשיג דירה בעיר. הקהילה היהודית בעיר סבלה גם מהעדר תמיכה מצד המוסדות הלאומיים, אשר כבר לא ראו ערך בהתיישבות יהודית בלב ערים ערביות, והעדיפו להתמקד בפיתוח יישובים חקלאיים חדשים.

בחודש אב שנת תרפ"ט הגיעו הדברים לנקודת רתיחה. כחלק מהמאורעות ברחבי הארץ, גם בעזה נעשה ניסיון לפגוע באנשי הקהילה. על פי דיווחי העיתונות היהודית באותה תקופה, יהודים שהיו בעיר התבצרו בבית המלון היהודי הסמוך לבניין המשטרה. המון ערבי שתקף אותם נאלץ לסגת לאחר שאחד היהודים ירה באקדח שהיה ברשותו, ויהודים אחרים שפכו חומצה גופרית על אחד הפורצים הערבים (ראה למשל בגליון הארץ מתאריך 1/9/1929, או בזכרונותיה של תושבת העיר שרה יפה, כפי שהובאו בגליון מעריב, 9/12/1956). בסיוע כמה ערבים נכבדים מהעיר שהיו בקשרי ידידות עם אנשי הקהילה, ובעזרת אנשי המשטרה הבריטית, הצליחו היהודים לעלות על משאיות שלקחו אותם לתחנת הרכבת בעיר, שם הם נאלצו לחכות לבואה של הרכבת מאלכסנדריה ללוד, תוך כדי שההמון מנסה להשיג אותם. זה היה סופה של הקהילה היהודית בעזה.

אמנם הקהילה בעזה חדלה מלהתקיים לאחר מאורעות תרפ"ט, אך עזה לא נשתכחה מליבם של היהודים. קבוצות יהודיות, בין היתר בהדרכת חוקר הארץ יוסף ברסלבי, ו"אגודת המשוטטים בארץ ישראל", המשיכו לבקר בעיר. בחוזר של "אגודת המשוטטים", שמשה דוד גאון היה פעיל במסגרתה, פורסמה בשנת 1934 מודעה על טיול של האגודה לדרום הארץ, באר שבע, אשקלון ועזה. המטיילים התבקשו להביא עמם אוכל ליום וחצי, צפחת מים, ספר תנ"ך ומפת האזור. בין השאר, הטיול כלל ביקור במסגד העתיק של עזה, בו נמצא עמוד ועליו מנורה בת שבעה קנים.

Whatsapp Image 2024 02 05 At 18.36.01 (1)
מתוך ארכיון משה דוד גאון, שנמצא בתהליך רישום והנגשה באדיבות קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון

מסמכים שנמצאו בארכיונו של היזם בן הישוב הישן, שמואל צבי הולצמן, שאף הוא אצור בספרייה הלאומית, מעידים כי גם לאחר פירוק הקהילה בעזה, עדיין גרו יהודים בעיר וחלמו להקים את קהילתם מחדש. במכתב משנת 1933, פנה להולצמן אגרונום יהודי תושב עזה בשם אליהו קפסוטו, שהיה ממונה מטעם עיריית עזה על הצומח בעיר, וביקש ממנו לשלוח לו זרעי דשא.

Whatsapp Image 2024 02 05 At 18.36.02 (1)
מתוך ארכיון שמואל צבי הולצמן

הולצמן עצמו תכנן לחדש את ההתיישבות יהודית בעזה. בטיוטת תזכיר אשר נמצאה בארכיונו האישי, מופיעה תכנית מפורטת להקמת חברת מניות, "חברה ארץ ישראלית לנטיעה ובנין בע"מ", שמטרתה הקמת מושבה יהודית סמוך לעזה. התוכנית לא יצאה לפועל ולא ידוע לנו עליה פרטים נוספים. ייתכן כי הולצמן נטש את תוכניתו, כדי להתמקד בהקמת גוש עציון, אותו הקים באותה תקופה.

Whatsapp Image 2024 02 05 At 18.36.03
מתוך ארכיון שמואל צבי הולצמן

ארכיון משה דוד גאון נמצא בתהליך רישום והנגשה בספרייה הלאומית, הודות לתרומתה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, המוקדשת לזכרו של שמואל ישראל. אריק קיציס הוא הארכיונאי האחראי על הטיפול בארכיון משה דוד גאון.

"יחד ננצח" או "אנו נתגבר"?

כמו פטריות אחרי הגשם, כך צומחות לנו סיסמאות אחרי המלחמה. היום זה "יחד ננצח", אבל אחרי מלחמת יום כיפור רק רצינו "להתגבר". אז למה זה הפריע לכל כך הרבה אנשים?

832 629 Srulik

שרוליק. ארכיון דוש, הספרייה הלאומית

"מה שלומכם?", שואלים אותנו חברינו, מכרינו ובני משפחתנו במציאות הלא אפשרית של אחרי ה-7 באוקטובר.

מה עונים לזה?
"בסדר"? "יהיה בסדר"? יש בכלל תשובה מתאימה?

אריק אדמס, ראש עיריית ניו יורק, היטיב לנסח את הכאב, חוסר האונים והבלבול שחשנו אחרי המתקפה הרצחנית, כשאמר בסרטון עוצמתי ומרגש "אנחנו לא בסדר!".

האמת שזה בסדר גמור לא להיות בסדר.

אבל פתאום, בלי שמישהו החליט על זה בדיוק, נולד לו הביטוי "יחד ננצח!". צמד מילים שתפס מדינה שלמה וניסה להעביר אותה בבת אחת מטראומת האסון לחתירה לניצחון.

לא כולם מתלהבים מהסיסמה הזו. האם בכלל אפשר לדבר על ניצחון בימים אלה? אבל תאהבו את זה או לא, הסיסמה החדשה תפסה. כמעט כל פרסומת שאנחנו רואים או שומעים מלווה בצמד המילים הללו. כך גם בשלטים, במודעות ובערך בכל מקום.

עכשיו, ברשותכם, בואו נחזור אחורה 50 שנה.

7 באוקטובר 1973. יום קודם לכן פלשו סוריה ומצרים אל מדינת ישראל במטרה להשמידה. אף אחד לא באמת ידע עד כמה קשה מצבנו.

והנה עמודו הראשון של "מעריב" מאותו יום בדיוק:

רואים את הקריקטורה שם משמאל? זוהי קריקטורה של קריאל גרדוש, הלוא הוא "דוש", קריקטוריסט הבית של "מעריב" ובמידה מסוימת של מדינת ישראל. גם הוא הבין את גודל השעה וצייר את דמותו "שרוליק", הצבר האולטימטיבי, נלחמת במצרים וסוריה שפלשו לשטחה.

בתוך ערפל הקרב, החליט עורך "מעריב" לשים את הקריקטורה הזו בעמודו הראשון של העיתון, במקום הכי בולט שיש, לצד הידיעה על "קרבות הבלימה הכבדים בסיני ובגולן".

Maariv7oct1973

הרבה עבר על "שרוליק" של דוש במהלך השנים.

בשנים הראשונות הוא היה ארץ ישראל התמימה, היפה והנכונה.

אך כמו שישראל השתנתה במהלך השנים, כך גם שרוליק השתנה. הוא נהיה ציני יותר, ביקורתי יותר כלפי העולם כולו וגם כלפי ישראל עצמה. כדרכה של סאטירה, גם שרוליק למד לבעוט בפוליטיקאים, בקובעי המדיניות, במפלגות וגם בחברה הישראלית. אבל גם שרוליק הבין שרגע אחרי המשבר הגדול של אוקטובר 1973, העם זקוק לנחמה. העם צריך לקבל אישור מחדש לצדקת דרכנו. שרוליק של דוש חזר במידה רבה לדמותו המקורית, הצבר התמים המייצג את ישראל הנלחמת על קיומה.

נקפוץ שלושה חודשים קדימה.

ינואר 1974. שלושה חודשים חלפו מאז פרצה מלחמת יום כיפור, ואמנם זהות המנצחת הייתה ברורה אז (כזכור המלחמה הסתיימה בניצחון גדול לישראל ששמרה על שטחה והכריעה את אויביה), אבל המחיר היה כבד. כבד מאוד. אלפי הרוגים ואלפי פצועים. למדינה שרק חגגה כמה שנים קודם לכן את הניצחון המוחץ של ששת הימים, היה קשה מאוד להתמודד עם השבר הזה.

גם ב-1974 מצב הרוח של ישראל היה שפוף. גם אז, כמו היום היה קשה לענות על השאלה "מה שלומך?".

וגם אז, כמו היום, היה צורך בתשובה. תשובה שתעלה את המורל הלאומי. תשובה שתאפשר לישראל להמשיך הלאה.

מי שהחליט לעשות מעשה היה "האיגוד הישראלי לפרסום" שמצא תשובה לשאלת ה"מה יהיה" בשתי מילים: "אנו נתגבר".

הסיסמה נבחרה, ולצידה דימוי כל כך ברור ומתאים: דמותו של "שרוליק" המביטה אלינו במבט חודר ונחוש.

Mesibat Itonamim
יריית הפתיחה של הקמפיין "אנו נתגבר", ינואר 1974

"מה יהיה", תשאלו?

"אנו נתגבר!", נענה.

"תוחדר לתודעת הציבור", קראה הכותרת, וכך באמת נעשה. בעיתונים, בלוחות המודעות, ואפילו אצל הפוליטיקאים "אנו נתגבר", נכנס ללקסיקון.

Anu Nigaber

אך כמו "יחד ננצח", לא כולם התלהבו. שרוליק הפך פתאום למטרה.

העיתונאי אריה פלגי מ"על המשמר" כיוון את חיציו ישר אל לבו של שרוליק בטור שזכה לכותרת "שטיפת מוח לעצמנו?":

הסיסמה השאולה מעוטרת בסמל של הישראלי מאת דוש, הקרקטוריסט הנושא באחריות ראשית בתחומו לשבר הנפשי אשר גרם לירידת המורל שפקד את הציבור. ישראל של דוש היא ישראל שחצנית, לאומנית... אני רק רואה את הסמל ומיד מקבל מצב רוח"

כן כן, לא טעיתם. מי שאחראי למחדל יום כיפור הוא לא אחר מאשר שרוליק שלנו!

והיו גם כאלו שפשוט רטנו על עצם הניסיון לעודד את הציבור בעזרת קלישאות כמו "אנו נתגבר". הנה מה שכתבה בנושא דורית פלד מ"על המשמר":

"האם רואים את העם בצורה כה מסולפת, כעדה אינפנטילית, הזקוקים לאיזו סיסמה קולעת כדי להחזיק מעמד?"

"אנו נתגבר" הפך, לפחות בעיני חלקים מהציבוריות הישראלית, לבדיחה של ממש, ול"אורח" בטורי ההומור בעיתונים:

אבל את הביקורת החריפה ביותר אולי, מצאנו אצל יוסף (טומי) לפיד. די מפתיע בהתחשב בעובדה שהעיתון בו עבד ("מעריב") היה הרי ביתו של דוש:

מה אומר לכם, חברים, עצוב לשוב הביתה לישראל, ולמצוא כאן אותה האווירה השחצנית, שכבר המיטה עלינו אסון במלחמת יום הכיפורים.

על כל צעד ושעל אתה נתקל בפרצופו השוביניסטי של ישראלצ'יק ובסיסמה היהירה, המגעילה והריקה מתוכן: 'אנחנו נתגבר'.

בא לי להקיא, חברים. האם בסיסמאות שדופות כאלה, חסרות טעם ומשמעות, אנחנו מבקשים לתקן את העוול הנורא שבעצם קיומנו כאן? ואם כבר רצו הלאומנים למיניהם לתקן מה שהם מכנים 'מורל', האם לא יכלו למצוא להם סיסמה קצת יותר חכמה, קצת יותר מביעה, מן הקריאה האווילית הזו 'אנחנו נתגבר'?

אני שואל אותם, עם כל הכבוד, את חמומי המוח הללו: מי יתגבר, מה יתגבר איפה יתגבר?!"

רק בקריאה שנייה ושלישית, ניכר שטומי עשה לנו פה "הפוך על הפוך". טומי, בדרכו השנונה והמושחזרת, למעשה מלגלג על המבקרים את הסיסמה, ומחבק אותה בשתי ידיים. כמה מחבק?

מספיק מחבק שאת טקס נסיכת ישראל של מגזין "את" לשנת 1974 בעריכתו הוא בחר לקיים תחת הסיסמה "אנו נתגבר".

ו"דוש"? הוא שתק. שמע את הביקורת ושתק, עד שלא יכול היה לשתוק יותר.

שלוש שנים אחרי המלחמה ההיא, לכבוד יום כיפור של שנת 1976, פרסם דוש מאמר נוקב תחת הכותרת "על חטא שלא חטאנו". דוש תוקף שם את מקטרגיו, את הביקורת העולמית ואת הביקורת הפנימית, את הניסיון לחפש אשמים ואת האובדן של "הרוח הישראלית" הבוטחת בצדקת הדרך:

מדינת ישראל ניצבת מול אפשרות סבירה של אסון גדול. אנחנו משננים לעצמנו השכם והערב, שעיקר כוחנו וערובת קימונו אינם בחומר, אלא ברוחו של האדם. אין צורך בדמיון מפותח כדי לתאר מה צפוי לנו, אם נשק בלתי סוד זה נפגע, נחלש, מתפורר. 

אנקדוטה לסיום:

בשנת 1974 הוציא יגאל בשן ז"ל את אלבומו "קפה אצל ברטה". באלבום הזה מצאנו גם שיר בשם "אנו נתגבר"!

אבל הפעם השיר לא נכתב על מלחמת יום כיפור, אלא על ירידת הליגה של קבוצתו האהובה של יגאל שמשון ת"א.

ובנימה אישית

אינני בטוח מה מחשבותיי על "יחד ננצח" מודל 2023-2024.

האם באמת "יחד ננצח?". האם באמת אפשר לדבר על ניצחון אחרי מה שעברנו כולנו ב-7 באוקטובר?

ננצח? לא בטוח.

נתגבר? בטוח! איזו ברירה אחרת יש לנו?

נעבור גם את זה פתקית
שי צ'רקה מחזיר את שרוליק לבמה המרכזית

תודה רבה לדניאלה גרדוש סנטו, בתו של דוש, על העזרה בהכנת הכתבה. ארכיון דוש שמור בספרייה הלאומית.

מהסליקים עד למנהרות: הנדסה קרבית בכל מקום

אף יחידה בצה"ל לא זזה בלי שאנשי ההנדסה הקרבית צמודים אליה. למרות זאת החיל הצנוע והמקצועי הזה לא תמיד מקבל את הקרדיט הראוי על הישגיו החשובים בהגנה על המדינה. זהו סיפורם של אנשי ההנדסה הקרבית, האנשים האמיצים והזהירים שיודעים לפרק את כל סוגי מוקשים, כדי לאפשר לחיילים להילחם בבטחה

אחד מפיתוחי הנדסה: "נוכרי", אותו ניתן לחבר בקדמת כל כלי ומטרתו לפוצץ כל מוקש וכך לשמור על הכלי ועל הנוהגים בו. צילום: דובר צה"ל.

בימיה הראשונים של מדינת ישראל עבד הלל אל-דאג (אולדק במקור) כמהנדס ב"סולל בונה" בסלילת כביש עוקף רמלה, בין חולדה למסמיה. בוקר אחד, כשהגיע אל-דאג לאזור העבודות, הופתע לגלות שהטרקטורים שלו נעלמו מהשטח. אל-דאג המודאג מיהר לקיבוץ השכן, נען, בתקווה שאולי שם ידעו מה עלה בגורל הטרקטורים היקרים. שם, יושבים על הדשא ונחים, הוא פגש קבוצת חיילים וביניהם סמח"ט גבעתי, מאירק'ה דוידזון. אחרי שהציג את עצמו ותהה לגורל הטרקטורים, פנה אליו הסמח"ט בשאלה משלו:

"אתה מהנדס?" הוא שאל מייד.

"כן" עניתי.

"טוב מאוד, אתה מגויס. אנחנו צריכים מהנדס לגבעתי."

(מתוך הספר "תולדות חיל ההנדסה")

בין שאר הצרכים שהתגלו בצבא הצעיר והחדש עם הקמתו, עלה גם צורך דחוף באנשי הנדסה מנוסים ומקצועיים. מציאת אנשים מתאימים לא הייתה קלה בכלל, וצה"ל חיפש אותם תחת כל עץ וטרקטור רענן. אל"מ (במיל') אל-דאג, אגב, נשאר בחיל ההנדסה, התקדם בשרשרת הפיקוד, ואף הפך לקצין הנדסה ראשי בשנים 1958-1964.

חיילי הנדסה במשימת איתור מוקשים סביבות מלחמת ששת הימים, 1967. מתוך הספר "תולדות חיל ההנדסה" מאת עמי שמיר, עמ' 65.

הנדסה משחר ההיסטוריה

הביצורים הראשונים בעולם נמצאים בשטחה של ישראל – הם נבנו ביריחו באלף השביעי לפני הספירה. חשיבה הנדסית נדרשה בכל מקום ובכל תקופה כאמצעי להגנה ולהתקפה – אבותינו השתמשו בה כדי לדעת איך להטיל מצור אפקטיבי, ואיך להתגונן מפני מצור שהוטל עליהם. יישוב היהודי המתחדש בארץ נדרש לפתרונות כדי להגן על עצמו מפני פעילות עוינת של ערביי ישראל ובני בריתם. חוקי המנדט אסרו על יהודים לשאת נשק ולכן אנשי ההנדסה של המחתרות הקימו "סליקים" בקיבוצים ובישובי-ספר. מחבואי נשק אלה התגלו כחיוניים ערב הקמת המדינה.

ראשוני המהנדסים שעסקו בחשיבה כיצד נכון להגן על היישובים היהודים בישראל התאגדו ב-1934, עת הוקמה המחלקה הטכנית של ה"הגנה". הם עסקו בתכנון והקמת ביצורים בישובי הספר ובערים מעורבות ושיא פעילותם היה בהקמת ישובי "חומה ומגדל" בשנים 1936-1939. היה זה מבצע הנדסי-צבאי-התיישבותי רחב היקף לתפיסת נקודות אסטרטגיות בישראל, בו הוקמו במקומות שונים בארץ ישובים תוך יום אחד בלבד. אנשי המחלקה הטכנית של "ההגנה" מילאו תפקיד קריטי בתכנון המבצע המורכב, באופן שיהיה אפקטיבי, ישים ובטיחותי: מבעוד מועד הוכנו כל החומרים מפורקים. לצד מגדל עץ נבנתה חומה שהקיפה את היישוב והורכבה משני קירות עץ מקבילים שחצץ מילא את הרווח ביניהם. כך הוקמו הקיבוצים ניר דוד, חניתה, שער הגולן, דן, דפנה ובסך הכל יותר מ-50 ישובים.

בניית חומה סביב ישוב "חומה ומגדל", סוף שנות ה-30'-תחילת שנות ה-40'. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

הפעולות הראשונות שדרשו ידע הנדסי-צבאי מתקדם ביישוב העברי, זמן לא רב לפני מלחמת העצמאות, היו פיצוץ גשרים אסטרטגיים בידי לוחמי הפלמ"ח ב'ליל הגשרים' ביוני 1946, ופיצוץ אגף במלון "המלך דוד" בידי אנשי אצ"ל. רבים אחרים ממי שיהפכו לאנשי ההנדסה של צה"ל רכשו את הניסיון שלהם במסגרת הבריגדה בצבא הבריטי. ביניהם גם עמנואל שחר, מי שיהפוך למפקד הראשון של חיל ההנדסה עם הקמתו של צבא ההגנה לישראל.

שני אוהלים ובניין ישן איכלסו את בית הספר הראשון להנדסה באיזור ג'ליל – גלילות של היום, שהוקם כמה חודשים לאחר תחילת מלחמת העצמאות כדי להכשיר במהירות הנדרשת אנשים במקצועות ההנדסה. תנאי הלימוד לא היו מזהירים, בלשון המעטה: הלימודים התקיימו בתחילה בשתי שפות: עברית ויידיש. המדריכים, שהיו מעטים, הושאלו לעיתים קרובות לטובת הכוחות הלוחמים. בבית הספר הקטן שאיכלס 30 חניכים סך הכל בקושי היו אמצעי חבלה, שלא לדבר על חומרי לימוד.

כתבה על בית הספר הראשון להנדסה צבאית, פורסמה בעיתון 'דבר' ב-23.8.1978.

במהלך אחד מאימוני החבלה בבית הספר, חניך הדליק פתיל השהיה שהיה מחובר לנפץ. החניך, שרעד מרוב פחד, לא הצליח להעיף את הנפץ בזמן, וחיי רבים היו בסכנה. למרבה המזל המדריך, יוסי בן חורין, קפץ על החניך והעיף את הנפץ הרחק. החניך ניצל ללא פגע ובן חורין נפצע מרסיסים. התאונה הזו הביאה לניסוחו של סיסמה אלמותית שמלווה את חיל ההנדסה עד היום, אותה טבע אליעזר מירון, המפקד הראשון של בית הספר: "חבלן עושה טעות רק פעם אחת בחייו".

כיוון שהיה קושי רב להשיג ציוד הנדסי ראוי, הרוב אולתר בשטח. אנשי החיל השתמשו בתושיה, כושר המצאה ובמה שהשאירו הבריטים אחריהם כשעזבו, וגם בציוד מחברות בנייה גדולות, קבלנים, קיבוצים או אנשים פרטיים. המחסור במיקוש הוביל להמצאת מוקשי הדמה, ובהמשך גם לשימוש בטנקי דמה ותותחי דמה שהופעלו מרחוק וסייעו לצבא שהתמודד גם עם מחסור בציוד.

חייל מחיל הנדסה קרבית מניח שורת מוקשים במהלך תרגיל צה"ל בדרום. צילום: יעקב סער, לע"מ.

אילתור זה שם המשחק

חיל ההנדסה לא קיבל תמיד את ההכרה לה הוא ראוי, למרות שחשיבותו בשדה הקרב היא עצומה. בבוקר ה-15 למאי, למחרת הכרזת המדינה, עלה חשש כבד מפלישה מתואמת של שבעה צבאות לשטח לישראל והעיב על מנהיגי המדינה החדשה. האלוף הטרי יוחנן רטנר, ראש אגף תכנון במטכ"ל למפקדת חיל ההנדסה נכנס לחדר ואמר:

"המפתח לבלימת שבעת הצבאות" כך אמר האלוף, "נתון בידי חיל ההנדסה".

אנשי ההנדסה הבטיחו שיעשו ככל יכולתם, כדי למנוע מצב בו ישראל נאלצת להתמודד עם שבע חזיתות במקביל. פיצוץ הגשרים מעל הירדן היה בין הפעולות הראשונות והקריטיות שעשה חיל ההנדסה באותה עת שנועד למנוע את פלישת הצבא הירדני לישובי עמק הירדן ועמק בית שאן. בחזית הדרומית זריעת מוקשים הייתה יעילה בעיכוב הצבא המצרי.

בהמשך, בפריצת דרך בורמה לירושלים הנצורה, מילא החיל תפקיד קריטי בהכשרת הדרך לבירה. מחסור בציוד הוביל לכך שחיילי חיל ההנדסה נאלצו לעיתים לעבוד בידיים חשופות. המבצע הושלם ממש ברגע האחרון, ערב כניסתה לתוקף של 'ההפוגה הראשונה' בין ישראל למדינות ערב. בחלק מהדרך, בין גבעת שאול למוצא, אף נעזרו אנשי ההנדסה בתוואי דרך רומאית עתיקה. פריצת של הדרך לירושלים הייתה קו חיים לתושביה הנצורים ויתרון מורלי אדיר ליישוב היהודי הנאבק על חייו.

אנשי חיל ההנדסה פרצו דרכים בכל מקום בו נדרשו. הקרבות הקשים והזמן הדוחק דרשו מהם לעיתים כושר המצאה לא יאמן, כמו זה שהדגימו ערב מבצע חורב, אז נדרשו כוחות צבא להגיע מבאר שבע לעזה, אך דרכם הייתה חסומה: גשם כבד שירד בסוף דצמבר 1948 הפך את אדמת הלס המדברית לבוץ טובעני. במשך ארבעה ימים ולילות עבדו פלסי חיל ההנדסה על הכנת הדרך למעבר הגדודים. הם השתמשו כמעט בכל דבר שמצאו בדרכם – רשתות, פחים, גזעי ברושים שהיו במקום ואפילו במעילים שפרסו על הדרך – כדי שגלגלי המשאיות הכבדות לא יתקעו בבוץ. כל זאת כדי לאפשר לכוחות צה"ל לעבור ולהגיע ליעד. עם תום המבצע, יגאל אלון, שפיקד על חזית הדרום, העביר מכתב הוקרה למפקד חיל ההנדסה על עבודתם המסורה של אנשיו.

מאז ועד היום, בכל המלחמות והמבצעים הגדולים של צה"ל – חיל ההנדסה תמיד נמצא צמוד לכוח הפריצה הראשוני. אף מפקד לא רוצה להיכנס לשטח לא מוכר ללא צוות הנדסי צמוד אליו, שיעזור לו לפלס את הדרך ולפנותה מסיכונים אפשריים.

גשר הגלילים על תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. צילום: דובר צה"ל. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

המקצוענים שמצדיעים למוקשים

יש משהו נסתר בחיל ההנדסה, חיל שרבים לא מודעים לתחומי האחריות האדירים והמשתנים שלו, וגם לא לתפקיד הקריטי שמילאו אנשי ההנדסה באירועי לחימה היסטוריים של המדינה. אנשי ההנדסה הם המובילים של כל כוח צבאי. אף מפקד חי"ר או שריון לא מוכן לזוז בלעדיהם. המקצועיות והניסיון שלהם בפריצת דרכים והשמדת סיכונים הן בלתי ניתנות להחלפה.

זהו חיל קטן ומקצועי, שיחידותיו השונות עסוקות תמיד: גם תקופות לחימה וגם בזמני רגיעה. תחומי האחריות שלהן כוללים בין היתר חבלה, מיקוש ופינוי מוקשים, פריצת דרכים וחסימתן, הכנת מערכי ביצורים וקווי מכשולים, בינוי והריסת גשרים והפעלת ציוד הנדסי כבד. בחיל 3 גדודים סדירים: אסף, להב והמחץ, והיחידה המיוחדת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות).

מבצע "חומת מגן" להריסת תשתיות הטרור ברשות הפלשתינית על ידי כוחות צה"ל בג'נין. בצילום, כוחות חיל ההנדסה בפעילות מבצעית בג'נין. צילום: דובר צה"ל.

האתגרים שעומדים בפני חיל ההנדסה משתנים כל העת. בעבר אפשר למנות את אתגר הגשרים בצפון, הגשר שחצה את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, איום המטענים בלבנון, וכמובן בשנים האחרונות – חישוף המנהרות, כל אלה אתגרים שחיל ההנדסה ממציא עבורם פתרונות מתקדמים בכל עת.

ב-7 לאוקטובר הוקפצו כוחות ההנדסה למילואים ומאז הם עובדים ללא הרף בגזרות השונות, במיוחד במתן מענה הנדסי ייחודי ליחידות הפועלות בשטחי רצועת עזה.

חייל הנדסה בצפון הארץ, אוקטובר 2023. צילום: vlad_krivchansky

לוחמי הנדסה הם לוחמים לכל דבר שיש להם התמחות מקצועית גבוהה בתחומים ייחודיים אלו:

"אתה נדרש להיות חייל שמפעיל את הראש כל הזמן: איפה הכי נכון להטמין את המוקש, המטען או לבנת החבלה." מספר לנו מתן, לוחם הנדסה במילואים. "צריך להבין ששומרים בהנדסה על כזו רמה מבצעית גבוהה והשינויים וההתאמות כל כך תכופים שאם אני במקרה נאלץ לפספס אימון אחד במילואים זה מורגש מייד ובאימון הבא אני צריך לעבוד קשה פי כמה כדי לחזור לכשירות".

לצד הסיכונים הברורים, הוא מספר, יש לשירות בחיל ההנדסה יתרונות ברורים: "הסיכון בעבודה שלנו כל כך גבוה שהוא מייצר חברים טובים לכל החיים. חייבים לסמוך אחד על השני באלף אחוז". הסיכון הזה גורם לחיילי ההנדסה לתת משקל ראוי לסיכונים העומדים לפניהם בכל פעם שהם ניגשים לפירוק מטענים, או כפי שאמר קצין ההנדסה המזדהה כאורי, בראיון שנתן לעיתון ב-69' : "עד היום אני מצדיע לכל מוקש לפני שאני ניגש אליו".

מתוך ספר סוף מסלול פלחה"ן בז אוגוסט 2011 הנדסה קרבית: "אין מקום רחוק מידי, גם אם אין דרך, נסלול אותה…".

 

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"

מאיר שלו: ילד הטבע שהפך לסופר

הילד שגידל עכבישים ועקרבים במרפסת ביתו הירושלמי, שנבחן בנהלל על בקיאותו במיני צמחים, שחרש את ישראל לאורכה ורוחבה, דאג להעביר את אהבת הטבע שבתוכו אל הטקסטים הקאנוניים שכתב. מאיר שלו לא היה הופך לסופר האהוב והמוערך שהוא לולא גדל בסביבה שידעה לטפח את אהבתו לטבע מגיל צעיר

מאיר שלו (צילום מפסטיבל הספרים בלייפציג, 2015, מתוך ויקיפדיה) ופרט שאייר יוסי אבולעפיה מתוך הספר "קרמר החתול יוצא אל היער" שכתב שלו.

"כל גלגליו של הטבע תקתקו סביבי כמו בחנות של שען. המחוגים הקטנים של עונות-השנה הורו סוף-קיץ בצעקתן של ציקדות אחרונות, בריח הצחיח החמים של אבק השדות הנחרשים, בטפיחות כנף של חוגלות צעירות, שצבעיהן, תעוזתן וגודלן מנו מספר לימים שעברו משעת בקיעתן. המחוגים הגדולים הראו את שעת היום בשמש שהחלה להשפיל וברוח המערבית שלחשה כבר-ארבע-אחרי-הצהריים-ותיכף-אני-מתחזקת, ובצריחת הסיסים משחרים לציד ומבשרים קרבתה של ערבית."

("כימים אחדים" עמ' 97)

הטבע חי וצומח בכתיבתו מאיר שלו. מוזר לחשוב שיכול להיות שלא היינו זוכים לכך אלמלא גדל כשהוא מוקף בטבע ובאנשים שהכירו לעומק את כל גווניו ויצוריו. כששומעים איזה שחקן מרכזי היה הטבע בגידולו, אפשר להבין טוב יותר מדוע הוא השתקף בכל פסע מכתיבתו.

הכל עובר במשפחה

למשפחתו של שלו מצד אמו היה חיבור חזק מאוד לטבע. אמו בתיה הייתה ילידת מושב נהלל. היא גילתה בקיאות מדהימה – כמי שגדלה וחונכה במושב – בצמחיה ובחי של האזור, וספגה שם אהבה גדולה לטבע. שלו זוכר כילד פרחי בר מפוזרים לייבוש בין הספרים בבית ואת הכישרון של אימו לנקוב בשמה של כל ציפור רק על פי צליל ציוציה.

שני הוריו היו מורים ואהבו מאוד לטייל. אביו, יצחק שלו, היה גם סופר ומשורר ומשיריו ניכרת היכרותו עם הטבע והאהבה לחי ולצומח. שלו האב נהג להסתובב בטבע עם ספר תנ"ך, ובהשראתו טען מאיר שלו כי הן את מקצוע הטבע והן את מקצוע התנ"ך יש ללמוד אך ורק מחוץ לכותלי הכיתה, בטבע. זו הדרך הטובה, הנעימה והיעילה ביותר, אמר, לחנך את הנפשות הרכות של ילדים בגילאי בית הספר היסודי, ולהקנות להן ידע.

אביה של אימו בתיה, אהרון בן-ברק, היה הסב האהוב מן המושב ואל ביתו היה שלו הילד מגיע מירושלים בכל חופשה. אהרון היה נוטע מומחה, ושלו נהג להתלוות אליו כשטיפל בעצים:

"אהבתי לראותו גוזם ומדלה את הגפנים בכרמו. תנועות ידיו הקסימו אותי. הייתי ילד קטן ולא ידעתי לנסח זאת במילים אבל הרגשתי שתנועותיו של בעל מקצוע הן התנועות היפות ביותר שצפונות בגוף האדם".

("גינת בר", עמ' 12)

למרות ששלו התגורר רק שנתיים מילדותו בנהלל (בנוסף לחופשים שאהב לבלות עם משפחתו המורחבת בכפר), השנים הללו היו צרובות בו ושימשו לו השראה ברבים מספריו.

השכן שהפך למורה

שלו בילה את רוב ילדותו דווקא בעיר – בירושלים, אבל גם שם היה מוקף טבע וספרים. "לא היה משהו טוב יותר לעשות" היה נוהג לומר. האם זו הייתה אמת לאמיתה או הגזמה ספרותית? בדבר אחד אין ספק: השילוב של שני אלה ליווה אותו כל חייו, ואהבתו העצומה לחי ולצומח השתקפה כמעט בכל הספרים שכתב. התיאורים החיים, המפורטים והמרתקים של הצמחים, החרקים והחיות הכניסו אותנו לעולמם המופלא של גיבוריו, בין אם היו אלה חתולים שמנמנים ועצלנים, או מושבניקים מיובלי ידיים.

כבר כילד רך, בן 5 או 6, מצא לעצמו מאיר שלו מדריך מושלם לעולמות הטבע. בשיכון בו גר בשכונת קרית משה בירושלים, התגורר גם איש שקט מאוד, לבן שיער ועיניו כחולות ביותר, שעורר את תשומת ליבו. כל יום ראה אותו יוצא לשדה הפתוח, מרים אבנים, צופה בסבלנות במתרחש תחתן ורושם לאיטו בפנקס שבידו. שמו היה אמוץ כהן. אביו של שלו, יצחק, היה תלמיד של כהן בשיעורי טבע בגימנסיה. הוא שאל את מורהו לשעבר אם מאיר הצעיר יוכל להצטרף אליו להליכותיו בשדה. שלו הפך לנושא כליו של כהן, ועולם שלם ומרתק נפתח בפניו.

לא רק ידיעת הטבע של כהן הייתה מרשימה. שלו גם ספג ממנו את העברית העשירה שלו, ושמר איתו על קשר חם כל חייו.

"בסוד העכבישים" מאת אמוץ כהן. המשפט הפותח את הספר, אותו נהג שלו לצטט כדוגמא לכתיבה מופלאה: "עכבישים סתם אין דעת הבריות נוחה מהם".

כילד שהפך לחובב חרקים מושבע, שלו לא היה מעוניין בכלב או חתול כחיית מחמד. הוא רצה להרשים את אמוץ כהן, שחנך אותו, וחלם לגדל רצה חיות בר, כאלו שיוכל לעקוב אחריהן ולהכירן מקרוב. שלו ידע שהוריו לא יסכימו בקלות שיגדל חיה מסוכנת, לכן החיה הראשונה שהביא הביתה הייתה בלתי מזיקה – זחל זנב הסנונית, שאחרי שהתגלם הפך לפרפר יפהפה. רק לאחר מכן התחיל להביא אל הבית הירושלמי את היצורים בהם באמת היה מעוניין – עכבישים, עקרבים וכל מיני זוחלים שהוריו פחות חיבבו.

לכן לא פלא ששלו חלם כילד להיות זואולוג. כשהוציא בגיל 40 "המופלג" את רומן הביכורים שלו, גמל למורה האהוב אמוץ כהן והכניס כבר ל"רומן רוסי" את דמותו של פינס, מורה נערץ לטבע ומחנך ואיש קרוב ויקר לנפשותיהם של הילדים, שהיה מבוסס על זכרונותיו מכהן:

"פינס הראה לנו את תחנות-הריח של הצבאים, את מלכודות ההפריה של הדבורנית ואת רשתותיו הדביקות של עכביש-הצלב פרושות בין שיחי הלוטם. שליחיו הקטנים אספו שרידי חרסים בתל, ביצי חומטים בשדות מאובנים בסלעי הגיר של הגבעות. בלילות הוציא אותנו לשדות אל מתחת לשמים המכוכבים, להשמיענו את "זמרת הקרפדים" ולהראותנו את "גרמי השמים"."

("רומן רוסי", עמ' 177)

חשיבותם של החרקים

לאחר כמה שנים כנושא כליו של כהן, התבקש שלו לצאת לבדו על מנת לערוך תצפית על קן של צרעות מזרחיות שמצאו השניים בשדות. עם עפרון ופנקס ישב ורשם – מי הגיעה, מי יצאה, ומה נשאו בפיהן. לאחר כמה שעות השתעמם, ובמשובת ילדות החליט לעשות ניסוי – הוא הניח סמרטוט על פתח הקן וחיכה לראות מה יקרה. הצרעות הכועסות המו תחת המחסום הלא צפוי. רחמיו נכמרו עליהם בסופו של דבר וכשהניף את הסמרטוט חטף כמה עקיצות כואבות בפניו שבעקבותיהן נאלץ לשכב שבוע בבית ולהחלים.

הוא בא איתן חשבון שנים מאוחר יותר ב"רומן רוסי":

"בעונת האביב יצאו מלכות הצרעה המזרחית ממחבואי החורף שלהן. קפואות וחלושות תרו אחר מקום להקים בו את קנן החדש. בתוך שבועות מספר הולידה כל אחת מהן גדוד של שודדים. הוועד שילם לילדים כמה פרוטות בשביל כל דבור מת וכל אביב הוציא פינס את הילדים אל השדות והחצרות ללכוד את המלכות בטרם יקימו דור חדש של "מדיינים שוסים"."

("רומן רוסי", עמ' 116-7)

ספר הביכורים של שלו מלא בתיאורי חרקים מפעימים. כתיבתו המדויקת והיצירתית אודות חיות נשכחות אלו הרשימו גם את אנשי המדע. אלה בחרו בו כזוכה בפרס השנתי של אגודת האנטמולוגים (חקר החרקים) ב-1990, פרס בו שלו היה גאה במיוחד, מאחר ולא היה איש מקצוע בתחום אלא חובב. את כספי הפרס, 5,000 ש"ח, תרם חזרה לאגודה לשם המשך המחקר על החרקים האהובים עליו.

כתבה על זכייתו של שלו בפרס האנטמולוגיה מתוך עיתון כל העיר ירושלים, 1990, כולל ראיון קצר עימו.

חג שהפך למלחיץ

"ט"ו בשבט הוא חג נפלא. הוא לא כרוך בחשבונות נפש, פוגרומים ומלחמות. יש לו ניחוח פגאני-נורמלי דק ונעים, הוא אופטימי מעצם הגדרתו ועל אף המנהג המוזר לאכול בו פירות יבשים, הוא החג הרענן ביותר בלוח השנה היהודי". כתב שלו על טו בשבט באחד מטוריו השבועיים ב"בידיעות אחרונות". זכרונות ילדותו מאותו החג עיצבו את מי שהוא, אך לא היו נעימים בהכרח.

כשעבר עם משפחתו מירושלים לנהלל בעקבות לימודיה של אמו, היה שלו בכיתה ד'. הוא נאלץ להיכנס לכיתה מגובשת היטב ולה מסורות ידועות שהיו קשורות בקשרים עבותים לציונות החקלאית-חלוצית שנהלל היתה בין סמליה הבולטים. אחת מאותן מסורות נקשרה לט"ו בשבט – שבנהלל נקרא יום האילן – ובו היה נערך כל שנה חידון אימתני בנושאי ידיעת הטבע. הדבר היה ככה: בחדר הטבע של בית הספר פוזרו ענפים משלל שיחים ועצים וצמחים שגדלו באיזור. כל ילד קיבל דף ובו נתבקש לרשום את שמותיהם של אותם צמחים. ילד בכיתה א' נדרש להכיר 10 שמות, ילד בכיתה ב' – 20 שמות – וכן הלאה. הצלחה בחידון הייתה סמל סטטוס נחשב – לא רק למעמדו של הילד בכפר אלא למעמדה של משפחתו כולה. לכן לא פלא שאמו הכינה אותו בקדחתנות ליום הגדול, וישבה איתו על שמות הצמחים בסביבתם ימים ארוכים לפני החג.

הגיע ט"ו בשבט. שלו מספר איך מילא את הדף שם אחר שם, באיטיות שסבל רב לצידה. בסופו של דבר הצליח לקושש 39 שמות של צמחים, אחד פחות מהמינימום הנדרש לגילו. התגובה של המורה שלו בנהלל, יעקב מתתיה, הייתה מעודדת: "לפעם ראשונה זה טוב מאוד, בשנה הבאה תצליח יותר". אמו לעומת זאת, לא הייתה מרוצה וכבר יום לאחר מכן התחילה לאמן אותו לקראת השנה הבאה. לא תופתעו לגלות ששנה לאחר מכן שהוא הצליח הרבה יותר, אבל זכרון "מבחן הצמחים" רדף אותו שנים ארוכות לאחר מכן.

הפרח שהוציא את שלו מהבית

"עם בואה של עונה חדשה הוא היה נתקף בחוסר המנוחה של אוהבי הטבע", מספרת אילת שדה, מי שהייתה בת זוגו של מאיר שלו. החיים לצידו של חובב טבע אדוק שכמותו היו מרתקים ומלאי פעילות: "בשבילו לא היה דבר כזה יותר מידי טבע. הוא היה גורר אותי מיום עבודה לראות את המים השוצפים בגעתון, את פריחת החלמוניות, את מרבדי הפרגים בנגב או את מה שהכי אהבתי – מעופי הלפני-שינה המרהיבים של הזרזירים בחורף. אבל לפעמים לא עמדתי בקצב שלו", היא מודה בחיוך.

מאיר שלו ואילת שדה, בת זוגו. מתוך אלבום פרטי.

הטבע היה בנפשו של שלו האדם, ולכן אך טבעי שהופיע בכל פינה בבכתיבתו של שלו הסופר. נדמה היה שהוא מסוגל למצוא לכל אירוע בחיים מקבילה בטבע ולהאניש כל יצור חי:

"האם זוכרת הציקדה את ארבע השנים מתחת לאדמה?" תהה פינס מתחת לעץ התפוח, "וזנב הסנונית היפהפה? היזכור את ימי היותו זחל מגושם על עלי הפיגם?"
"תקופת הגולם" הסביר לי, "אינה רק תקופה של בישול והכנה שקטה, אלא גם תקופה של נשייה ושכחה, מחסום אטום בין תקופת הזחל ותקופת החרק, בין שני ביטויי חיים כה מנוגדים של נפש אחת"."

("רומן רוסי", עמ' 334)

"גינת בר", הספר שהקדיש שלו לחי ולצומח שהרחיבו את ליבו, התחיל בכלל מהביטויים הספורדיים שאהבתו לטבע מצאה בטורים שכתב לעיתון "ידיעות אחרונות" מידי שבוע. בין הרשימות הפוליטיות והחברתיות שכתב מעל דפי העיתון – השתחלו לעיתים פסקאות על צמחים יוצאי דופן שנדמה היה שבאו להקליל מעט את האוירה באותו הטור.

למעשה, היחיד שהצליח אי פעם "להוציא" את שלו מחדר העבודה שלו בעשרות שנות כתיבה פובליצסטית היה לא אחר מאשר החצב, כך העיד אביב הברון, מי שהיה עורך "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", שם כתב שלו באופן קבוע. "הוא אמר לי שהוא המציא את התחרות הזו כדי שיהיה לו תירוץ לטייל בכל הארץ" מספרת אילת. לכבוד רשימתו על החצב, הם הסתובבו, פגשו את מי שטענו שדווקא בחצרם צומח החצב הגבוה ביותר בישראל, מדדו גבעולים ופריחות לבנות וארוכות וצילמו את החצבים שטענו לכתר. חצב אחד גבוה במיוחד עליו כתב עורר את מחאתם של קוראים שביקשו לטעון לכתר "החצב הגבוה ביותר", והטור הצנוע על חצבי ארצנו בהמשך לתחרות כלל ארצית ולטור כפול (!) בעיתון. אבל הפרסום שנתן שלו לפרח המבשר את הסתיו הייתה בעוכריו. חמתו של שלו עלתה כשגילה שהחצב הראשון עליו כתב נעקר ממקומו. מאז התמיד לטשטש את מקומם המדויק של המועמדים הנוספים לתואר "החצב הגבוה ביותר" כדי שלא יחבלו בהם.

הטור השבועי הכפול והמיוחד של מאיר שלו בנושא תחרות החצבים. איורים: ירמי פינקוס. מתוך "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות, 5.10.2012.

צריך להתחיל מוקדם

היכרותו העמוקה של שלו עם רזי הטבע עיצבה במובנים רבים את הסופר הגדול שהיה: סופר שמכיר לעומק כל תחום עליו הוא כותב, שמבין את מקומו הצנוע בתוך העולם, שמכיר בכוחות הגדולים שפועלים בו ובעיקר – רואה בעולמנו את היופי הגלום בו, ואת יכולתו של האדם להרוס את היופי הזה בקלות.

הוא לא רק הפליא בתיאוריו המדוייקים את הטבע. הוא מצא בו דימויים לכל תחום אחר בו עסק. העיסוק הנוקדני בטבע גם לימד אותו כיצד להעמיק ולחקור בכל תחום, כפי שעשה כשלמד על מקצועות שונים אותם תיאר בספריו: המספר האופה ב"עשו", אברהם הסתת ב"בביתו במדבר" ומגדל היונים ב"יונה ונער" ועוד רבים אחרים. כדי לתאר אותם ואת אורחות חייהם, הקפיד שלו ודקדק עד קוצו של יוד, ראיין בעלי מקצוע ותיקים בתחומם ודאג להכיר את כל כלי העבודה בהם נהגו להשתמש.

כיוון שרכש את אהבתו לטבע כבר כילד רך, הבין שלו מניסיונו כי אם האהבה וההיכרות עם הטבע ייקנו בגיל מוקדם, יש סיכוי גבוה הרבה יותר שהן ידבקו באותו ילד קורא ויישארו עימו לכל החיים. ברבים מספרי הילדים שכתב יש לטבע מקום של כבוד, בין אם מרכזי כמו ב"קרמר החתול יוצא אל היער" ו"פנדה יוצאת אל המרעה" ובין אם כחלק בלתי נפרד מהעלילה ובדמויות בדמויות המניעות את הסיפור כמו הארנבות והפרות בספר "הגשם של סבא אהרון", או השדות החקלאיים ב"הטרקטור בארגז החול". כתיבתו לפעוטות תואמת את תפיסתו הגורסת כי היכרות מעמיקה עם הטבע מגיל רך וצעיר מגדלת אנשים טובים יותר.

מתוף הספר "הגשם של סבא אהרן" מאת מאיר שלו, איורים: יוסי אבולעפיה. "אתם יכולים לא להאמין אך יש הרבה מה לעשות. אם אתם לא רוצים לבוא איתי לשם, אלך לבדי."

התחביב שהפך לאהבה

"צל האלה, כגודלו, בכיוונו ובצינתו אומר לי תשע בבוקר, העלעלים האדומים של הרימון מורים תחילת מרס, גודלם של עלי החצבים בקצה המדרון מזכיר לי לפני כמה שנים זרעתי אותם ממש כמו שעורי ושערי מונים את שנותיי שלי. וכיוון שמדובר כאן בי ובגינה שלי, המשמעות היא שגם בעוד כמה שנים אזרע בה חצבים, אבל כבר לא אראה אותם פורחים."

("גינת בר", עמ' 83)

מאיר שלו הלך לעולמו ב-11 באפריל 2023, באביב, העונה בה הטבע קם לתחיה במלוא הדרו. בספרו "גינת בר", שיצא 6 שנים קודם לכן, הוא מזכיר לנו שבטבע, כמו בחיים, יש מוות וסופיות שהם חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו. הספר הזה שונה מהרומנים שלו; ספר שלא נכנס לאף קטגוריה מוכרת של סוגות ספרים, אך זהו שיר הלל אחד גדול לאהבה שליוותה אותו כל חייו – אהבה לטבע הפראי.

"גינת בר" מאת מאיר שלו. את הספר איירה אחותו, רפאלה שיר, שהייתה ציירת במקצועה. למרות שחיה בקנדה באותה העת, הכירה היטב את הנוף המדובר והם עבדו על הפרוייקט יחד מרחוק.

"הוא היה אספן כפייתי של זרעים ופקעות וגידל רקפות מזרעים קטנים ועד לפקעות עטירות פרחים שעד היום ממלאות את כל גינת-הבר הפרטית שלו. בכל הארץ הכירו את הנטייה הזו שלו וכשהיו מפנים שטח לקראת בנייה היו קוראים לו והוא היה מגיע לכל מקום. תמיד היו לו באוטו מכוש וכלי חפירה למקרה שיזדקק להם. הוא היה זוחל על הברכיים שעות ברחבי הגינה, לאסוף זרעים כדי שלא יברחו לו." מתארת שדה את הקשר של שלו לגינתו. בעשורים האחרונים לחייו, לאחר שעבר מירושלים למושבה צפונית, לבית שנדמה שהגינה עומדת במרכזו, טיפח במסירות ובאהבה גינת בר. מכתיבתו עליה עולה כי הייתה יותר מסתם תחביב אלא מעין חברה וותיקה שמלווה אותו מילדות. חברה נאמנה, כזו שנותנת מרגוע לנפש.

שלו גדל בדור של כותבים נוספים שהפליאו לכתוב, חלקם גדלו בקיבוצים ובמושבים, ונחשפו רבות לחי ולצומח. למעשה, הוא בן דורו של יהונתן גפן, שגדל לצידו בנהלל. אבל אף אחד לא הכיר את הטבע טוב כמוהו ולא היטיב לכתוב עליו באותו שילוב מרתק של אהבה, היכרות אינטימית ופליאה ילדית. איזו זכות היא להתענג על מילותיו, להתאהב מחדש בטבע שמקיף אותנו, וללמוד ממנו עליו ועל עצמנו גם כשהוא כבר לא כאן עימנו.