שמש קופחת על רחובות צפופים, חשופים, מטונפים. ירושלים של שלהי השלטון העותמני לא הייתה יעד תיירותי מבוקש, בלשון המעטה, פרט למעט עולי רגל יהודים או נוצרים שמסרו את נפשם להגיע אליה מסיבות דתיות.
אבל המחצית השניה של המאה ה-19 השיבה בעיר רוחות של שינוי. המעצמות הקולוניאליות הגדולות סייעו בדיוק לשלטון העותמני לסלק מהעיר את המצרים, ובתמורה הם קיבלו דריסת רגל ברחובות המפותלים של ירושלים, שהתקשו להציג לראווה את הוד הקדושה המצופה מהם. בריטניה, פרוסיה וצרפת היו הראשונות לפתוח מרכזים בירושלים, ואחריהן הגיעו מעצמות נוספות. לצד הקונסוליות נבנו כנסיות וקתדרלות שהתחילו למשוך אליהן מבקרים מכל העולם.
גם הצד היהודי לא טמן את ידו בצלחת – נדבנים יהודים שעשו את הונם בגולה (המפורסם שבהם הוא כמובן סר משה מונטיפיורי), השקיעו ברכישת קרקעות במהלך שהפך לתנופת בניה שפרצה את חומות העיר העתיקה. כך נולדה העיר החדשה, שאולי הייתה קצת מסוכנת בימיה הראשונים, אבל תנאי החיים בה היו טובים לאין שיעור מאלה שבתוך החומות. במקביל, התנועה הציונית הלכה והתעצמה, וגם היא שמה את עיניה על העיר ממנה נגזר שמה. דמויות כמו אליעזר בן יהודה הגיעו לגור בה, והפיחו חיים חדשים בסמטאות האבן.
כל אלה הביאו לתנועת אורחים ערה – יהודים, נוצרים ומוסלמים, סוחרים, מדינאים או עולי רגל דתיים. אנשים ומשפחות בכמות ומסוגים שלא הגיעו אליה במאות השנים האחרונות. ביניהם יהיה גם אחד בשם הרצל, שעל סיפור ביקורו המוזר עוד נרחיב בהמשך.
מי שראה את הפוטנציאל השיווקי האדיר של מקום לינה נורמלי בעיר, היה יהודי בשם מנחם מנדל בוים מקמיניץ.
מנחם מנדל גדל במשפחה יהודית אורתודוקסית בעיר קמיניץ שבליטא, אבל חלם לגדל את ילדיו בארץ ישראל. כשארסו אותו עם ציפה בת ר' אורי ליפא מקאנזניץ, הוא התנה את נישואיהם בהסכמת משפחתה לעלייה. אבל שנים מספר לאחר מכן, כשהזוג הצעיר הגשים סוף סוף את חלום נעוריו של הבעל, הדברים החלו להשתבש.
משפחת קמיניץ, כפי שהם נקראו עכשיו על שם העיר ממנה הגיעו, התיישבה בצפת, שהטיחה בפרצופם את כל הזוועות שהיו לה להציע – במגיפת הדבר של 1833 איבדו ציפה ומנחם מנדל את בנם הבכור, במרד הפלאחים של 1834 הם חוו אלימות פיזית וביתם נבזז, ורעידת האדמה של 1837 השאירה אותם בעירום ובחוסר כל – רעבים ללחם וללא קורת גג לראשם.
הם החליטו לעלות לירושלים, ושם, בעיר הקודש שהחלה להראות ניצנים ראשונים של התפתחות מודרנית, הקימו בארבעת ידיהם את "בית הכנסת אורחים" – בית המלון היהודי הראשון בארץ ישראל של העת המודרנית. זו הייתה אכסנייה צנועה למדי, אבל נקיה ומהוגנת בסגנון אירופאי, שסיפקה מקום לינה ואת מאכליה הביתיים אך המשובחים של ציפה, לתיירים בני כל הדתות שהגיעו לירושלים.
אבל המוסד הצנוע הזה, למרות העובדה שהיה ראשון מסוגו, לא היה נכנס לדפי ההיסטוריה. מי שהעביר את העסק המשפחתי לליגה אחרת, היה בנו של מנחם מנדל – אליעזר ליפמן קמניץ. בתחילה הוא העביר את המלון לרחוב יפו (באחד מגלגוליו הקודמים של מה שהיום הוא מרכז כלל), אבל המקום לא סיפק אותו, ובשנת 1883 שכר מ"כולל וואהלין" את הבניין שבין רחוב הנביאים לרחוב יפו של היום, ופתח רשמית את בית המלון המודרני 'Hotel Jerusalem' – שנקרא מהר מאד בפי כל, למרות ניסיונותיו החוזרים ונשנים להעניק לו שם אוניברסלי יותר- מלון קמיניץ.
המלון הזה כבר לא היה אכסניה צנועה שהציעה רק מיטות נקיות מפשפשים או ארוחת בוקר סבירה. גן ניטע בחצר, ונסללה דרך רחבה להגעת מרכבות. חדרי המלון היו מאובזרים בנוחות תקופתית – סירי לילה, כילות נגד יתושים ואגני רחצה חיכו לנוסעים שהגיעו בדרך כלל מאובקים ועייפים. אולם האורחים הכללי של המלון סיפק אמצעי תקשורות – דף חדשות של סוכנות רויטרס היה מתקבל מידי יום, ובמרכז החדר הועמדה לשימוש האורחים פיסגת הטכנולוגיה בדמות מכשיר טלפון מהודר (מספרו, אגב, היה 53).
המודרניזציה השתלטה על כל תחומי ניהול המלון, כולל על שיווקו. מודעות פרסומת עוצבו ונשלחו לעיתונים נבחרים באירופה, והסכמים נחתמו בין משפחת קמיניץ לבין סוכני נסיעות שחיכו לנוסעים ברציפי תחנת הרכבת והציעו להם "דילים" לסיורים שכללו לינה במלון המפואר ביותר בסביבה – מלון קמיניץ.
העסקים התנהלו היטב, והאורחים, ברובם הגדול, היו מרוצים מאד מהשירות, הניקיון הלא אופייני למזרח התיכון והאוכל המעולה שששמעו נודע גם בקרב הירושלמים עצמם. לחם אירופאי, כך כתבה למשל אליזבת פין, אשת הקונסול הבריטי, ניתן היה להשיג רק אצל קמיניץ.
למרות שהארוחות במלון היו כשרות למהדרין ואחד החדרים המרווחים בו הוקצה לשמש כבית כנסת ובית מדרש יהודיים, האורחים הגיעו מכל קצוות העולם ומקשת רחבה ביותר של דתות ולאומים.
בספר האורחים של המלון, השמור היום בספרייה הלאומית, ניתן לראות זה לצד זה את שבחיהם של אורחים ואורחות (בודדות, שכן בהתאם לרוח התקופה, גם כשהגיעו זוגות ומשפחות הגבר הוא זה שהתכבד להשאיר את חותמו) כתובים ביידיש, עברית של המאה ה-19, ערבית, אנגלית, צרפתית, גרמנית ועוד שלל שפות.
לצד חתימות לא ברורות ושמות אלמוניים, ניתן לזהות חתימות של אנשים ידועי שם. בין אורחי המלון נמנו דמויות כמו הברון רוטשילד, אחד העם, סוקולוב, לורד סמואל, יוסף קרליבך, מנחם אוסישקין , ד"ר יוסף קלוזנר, הראי"ה קוק, הנרי מורגנטאו (האב), נפתלי הרץ אימבר ואחרים.
ככל הידוע לנו, רק אורח אחד זכה לחוויה מפוקפקת במלון המפורסם – בנימין זאב הרצל.
הרצל הגיע לירושלים לרגל ביקורו של וילהלם השני קיסר גרמניה, אותו תכנן לפגוש בעיר. לאור כל האמור לעיל – כשהועלתה שאלת מקום הלינה, מלון קמיניץ היה הבחירה המועדפת על הרצל. ואכן, חדרים הוזמנו מבעוד מועד – הן עבור הרצל עצמו והן עבור כמה מלווים שהצטרפו אליו.
אבל ביקורו של הקיסר וילהלם היה עבור ירושלים, שעם כל חשיבותה עדיין הייתה עיר קטנה למדי, מאורע בסדר גודל אולימפי. העומס על שירותי התיירות וההסעים היה עצום, וענייניו הרצל, שבינתיים גם חלה מעט וחומו עלה במהלך הנסיעה לארץ, הסתבכו.
הרכבת איתה היה אמור להגיע ביום שישי בצהריים לירושלים, אחרה, או שהייתה מלאה, והוא נאלץ לחכות לרכבת מאוחרת יותר שלא הייתה בלוח הנסיעות המקורי, והתווספה רק בשל העומס. הדיווחים בנושא סותרים מעט זה את זה, אבל דבר אחד ברור – הרכבת ועליה הרצל החולה והמצוברח נכנסה לתחנה בירושלים רק בשעות הערב, לאחר כניסת השבת.
המרכבה שהייתה אמורה לחכות לו בתחנה מטעם בית המלון, לא הייתה שם כבר, והרצל התנגד נחרצות לשימוש בכל מרכבה אחרת על מנת שלא לפגוע ביהודי העיר שומרי השבת. בהיעדר ברירה אחרת, החבורה הקטנה יצאה לדרך ברגל, באיטיות מייסרת של מי שלא חש בטוב וגם לא רגיל למזג האוויר הים תיכוני ולדרכים המשובשות.
לא נורא. הם יגיעו למלון, יתפנקו בארוחה טובה, אמבטיה ומיטה חמות, והרצל יוכל להתאושש לקראת פגישתו עם קיסר גרמניה. לפחות זה מה שהם חשבו. אבל כשהגיעו למלון, חיכתה להם, ולמר קמיניץ עצמו – הפתעה לא נעימה. אחרי כניסת השבת הניחו עובדי המלון שהרצל כבר לא יגיע באותו יום. רשימת ההמתנה של אצילים ואנשי צבא גרמנים שהתלוו לקיסר הייתה ארוכה, אז למה להשאיר חדרים טובים ריקים? וכך, במיטה שיועדה להרצל, ישן עכשיו מישהו אחר.
עד כאן העובדות ברורות ומוסכמות על כולם. מכאן הסיפור פונה לכיוונים שונים, תלוי את מי שאלתם. השעה הייתה מאוחרת, ולהרצל לא היה לאן ללכת, כך שהוא נאלץ להישאר בתחומי המלון. אבל מה זה אומר בדיוק?
הגרסה המשעממת ביותר מספרת שהוא קיבל חדר קטנטן ולא נוח שהוא נאלץ לחלוק עם אחד ממלוויו, אבל אחרים מספרים שנאלץ להסתפק במיטה ישנה שנמשכה מהמחסן והוצבה במסדרון נטול הפרטיות, או שהרצל פשוט ישן על שולחן הביליארד בחדר ההסבה הכללי, בהיעדר מיטות פנויות כלל.
כך או כך, החוויה לא הפכה איש מפמלייתו הקטנה של הרצל לממליץ נלהב על בית המלון ש"בגד" בהם. למחרת בבוקר הם עזבו את המלון, ואת שארית זמנם בארץ העבירו ב"בית שטרן" שליד ממילא.
האירוע הלא נעים הזה לא השפיע על עסקי משפחת קמיניץ, שהפכה בינתיים למשפחת מלונאים מצליחה ופתחה מלונות בערים נוספות כמו חברון, יפו, יריחו ופתח תקווה.
בנוגע למלון עצמו – בתחילת המאה ה-20 המבנה בירושלים כבר היה צר מלהכיל את כל האורחים, והמלון הועבר למבנה מרווח יותר ליד שער יפו.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החרימו השלטונות העותמנים את המבנה ברחוב הנביאים. מאז הוא שימש כסניף דואר, בית ספר, בית מגורים ובית מלאכה.
אם תגיעו לרחוב הנביאים בירושלים, תוכלו לראות אותו: צל קלוש מאד של המלון המפואר שהיה פעם. שכן המבנה ניצב עד היום, מוזנח ועגמומי, וסכנת הריסה מרחפת על גגו, בהיעדר עניין מספיק מצד הרשויות.
