יש משחקי ילדים שנטועים בהוויה הישראלית וייחודיים לה. מי יודע איך אומרים "תפ-סו-ני" באנגלית? ומיהם "הקדרים באים" בגרמנית? לעומתם יש משחקים שמוכרים בכל העולם. כולם למשל יודעים לשחק מחבואים. ובהרבה מקומות בעולם נפוצות גרסאות למשחק המוכר בישראל בין היתר בשם "המלך אמר".
סביר שרוב הקוראות והקוראים שמעו על "Simon Says", הגרסה האנגלית של המשחק הידוע, שבשנות השמונים של המאה הקודמת גם הפכה לצעצוע אלקטרוני פופולרי שמאמן את הזיכרון. למי שאינם זוכרים נזכיר כי במוקד המשחק אחד או אחת מהמשתתפים ממונה ל"מנהיג" או "מנהיגה" שמנחה את שאר המשתתפים באמצעות מתן הוראות. אם המנהיגה אמרה לפני ההוראה "סיימון אמר", על המשתתפים לבצע את הפעולה המתבקשת. אם לא אמרה – מי שביצע את הפעולה ייפסל. הדוגמה הקלאסית: אם מוביל המשחק אמר "סיימון אמר להרים ידיים", על כל המשתתפות להרים את ידיהן. אך אם אמר רק "להרים ידיים", מי שתרים את ידיה תצא מהמשחק. נסו במהירות גבוהה ותגלו – בוודאי כשמדובר בילדים – שזה עשוי לבלבל.
בעברית המשחק מוכר בשם "המלך אמר", אך יש לו שם נוסף. ילדים רבים בישראל מכירים את המשחק המדובר בשם "הרצל אמר", על שמו של חוזה מדינת היהודים ומייסד הציונות המדינית בנימין זאב הרצל. איך המלך התגלגל להרצל? ננסה לשער.
כשהתחיל הרצל, העיתונאי והמחזאי, את הקריירה שלו כחוזה מדינות אוטופיות ופותר בעיות לאומיות, הוא נתקל בלא מעט התנגדות ובלא מעט לעג. רעיונות ציוניים מסוגים שונים כבר הסתובבו באירופה לפני שהרצל נדהם ממשפט דרייפוס. אבל גם לאחר שהתחיל לגבש את רעיונותיו, הוא התקשה לגייס תמיכה – בקרב אומות העולם, אך בעיקר בקרב יהודי אירופה. בין שהיו אלו אורתודוקסים שהתנגדו לציונות מסיבות הלכתיות, ובין שהיו אלו יהודים שהאמינו בהשתלבות במדינות מוצאם, רוב רובם של היהודים לא מיהרו ללכת אחרי חזונו מרחיק הלכת של הברנש המזוקן.
לאט לאט, ובוודאי לאחר שהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשווייץ, עלתה קרנו של הרצל בקרב היהודים, או לפחות בקרב המיעוט שתמך ברעיונותיו וביקש להקים מדינה יהודית. כידוע, הרצל בילה זמן רב בפגישות עם מנהיגים ותורמים ובמאמצים דיפלומטיים להשיג ממעצמות העולם צ'רטר להתיישבות יהודים בארץ ישראל. כל אלו הביאו את מתנגדיו, שראו בו פנטזיונר במקרה הטוב ומזיק ליהודים במקרה הרע, לכנותו בלעג "מלך היהודים".
הרצל לא היה הראשון שהכינוי הזה הוצמד לו במטרה לבזותו. קוראי הברית החדשה מכירים את תיאורי השלט שהוצמד לצלב שעליו נצלב ישו. לפי המסורת הנוצרית, בשלט הוגדר ישו מלך היהודים, כפי שכינוהו תומכיו, וכינוי זה היה אחת הסיבות לצליבתו. גם במאה ה-19 קיבלו אישים יהודים בולטים את התואר, למשל בני משפחת רוטשילד שנקראו כך לעיתים קרובות בנימה אנטישמית לא מוסתרת.
עם צמיחת הציונות המדינית שהוביל הרצל וההכרה שהחל לקבל ברחבי העולם, ובוודאי לאחר מותו בטרם עת ב-1904, ניטלה האירוניה מהכינוי. יותר ויותר יהודים ציונים ראו בהרצל את מנהיגם – גם אם לא בלתי מעורער – וכינו אותו "מלך היהודים", אך עדיין לא בנימה רצינית ורשמית אלא בחיבה והערכה. במאה ה-21, כמאה שנים לאחר פטירת הרצל, מוקירי זכרו כבר נושאים את התואר בגאון. לדוגמה הסופרת גלילה רון־פדר-עמית קראה "מלך היהודים" לספר הילדים שכתבה בנושא ביקור הרצל בארץ ישראל. הספר יצא ב-2010 במסגרת סדרת "מנהרת הזמן".
שני עשורים קודם לכן אימצה גם הסופרת דבורה עומר את הכינוי כדי לפאר את שמו של הרצל. ב-1992 עלה על הבמות לזמן קצר מחזמר שכתבה עומר עם שירים פרי עטו של לא אחר מאשר שר החוץ כיום, יאיר לפיד. המחזמר נקרא "מלך היהודים", ובו תיארה עומר את קורות משפחת הרצל. את ילדיו של "מלך היהודים" כינתה "נסיכים" ו"נסיכות". סיפור המעשה מתמקד בצמד ילדים המחפשים בארכיון הציוני חומר לעבודה על הרצל. החיטוט במסמכים משגר אותם לתוך "פנטזיה מוזיקלית בווינה של סוף המאה ה-19". כך הופכים הילדים לעדים לפרקים מרכזיים בחיי הרצל, בפרט בשנותיו האחרונות, כולל תגובתו למשפט דרייפוס, הקמת הקונגרס הציוני ופעילותו המדינית לטובת הציונות והיהודים.
בארכיונה של עומר, השמור בספרייה הלאומית, מצאנו הסבר שכתבה בתשובה לשאלה מדוע הרגישה צורך לכתוב על הרצל ובני משפחתו: "התוודעתי לגורל בני משפחת חוזה המדינה בספרו של ווינשל: 'הנס הרצל', יצירה שעניינה וריגשה אותי. [היא] עוררה בי ייסורי מצפון בשל ידיעותיי המעטות על גורל משפחת חוזה המדינה והביאה אותי לכתיבת ספרי: 'קול קרא בחשכה'. אך לא הסתפקתי בכך. רציתי להעלות את הרצל עם בני משפחתו לבמה… כדי לקרב את הנושא לצופים בכלל והצעירים בפרט… להמחיז את שהתרחש ב-13 שנות חייו האחרונות של חוזה המדינה, תוך הצגת דמויות מההיסטוריה הציונית, העולמית, הדמיון הפרוע ושילובם".
אם נחזור למשחק המפורסם, עולה מאליה ההשערה שנציג כאן: אולי ילדי ארץ ישראל, שמאסו בשלטונו של מלך הממלכה המאוחדת, חיפשו תחליף ציוני הולם? מי ראוי יותר מהגבר הגבוה והמרשים עם המבט החודר שסבב ברחבי אירופה בניסיון לפתור את מצוקתם של יהודי העולם? ואולי ילדי שנות הארבעים, שהתחנכו על סיפורי בנימין זאב הרצל ותיעבו את השלטון הזר הבריטי, הם האחראים לשינוי השם? האם כך הפך המלך מהמשחק המוכר להרצל, שאת הוראותיו יש למלא?
בדקנו את שמות המשחק גם בשפות אחרות כדי לנסות להתחקות אחר גלגוליו של השם. כמו באנגלית, סיימון הוא גם שמו של פוקד הפקודות בספרד ובהונגריה. בצרפת אותו רודן נקרא ז'אק או ז'אן. בטורקית מצווה דווקא יעקב, ובחלק מהגרסאות הערביות המשחק נקרא בכלל על שם אישה – נבילה. סיימון נשאר האיש האחראי בשפות אירופיות נוספות כמו פולנית, יוונית, צ'כית ואפילו איסלנדית. גם לקוריאה הרחוקה – אולי בתיווך האירופים – הגיע השם סיימון. עוד גרסאות תרבותית מעניינות: באפריקאנס נקרא המשחק "הקולונל אמר", ובסין זה "המורה". ביפן, מדינת האיים, קפטן הספינה הוא שמכריז את פקודותיו, ובפורטוגל ובנורווגיה זהו המלך.
אין בידינו מידע מדויק על אודות התקופה שבה החלו לשחק את המשחק בארץ ישראל, ועל כן קשה לומר בוודאות אילו שפות השפיעו על הגרסה המקומית. קשה גם להוכיח את ההשערה שהעלינו להסבר על הפיכתו של המלך ל"מלך היהודים".
כן נדע לומר כי מעדויות שונות מסתבר שהמשחק כבר היה נפוץ בארץ בשנות הארבעים של המאה ה-20. חוקר המשחקים גדי כפיר, שחקר משחקי ילדים ואת קשריהם לציונות, גילה לנו שאזכורים מוקדמים של המשחק בעברית התגלו גם בשם "המורה אמרה". כך נקרא המשחק גם בכמה מהגרסאות הערביות. כפיר מעריך שכמו משחקים רבים גם את המשחק הזה הביאו לכאן האנגלים, שאצלם המשחק מתועד כבר משנת 1914. עם זאת לא ברור מתי בדיוק התפשט השם החדש "הרצל אמר" והתבסס לצד "המלך", ולא ידוע מה מקור השינוי. לא הצלחנו לגלות גם אם מדובר בגרסה אזורית כלשהי שהתרחבה מאוחר יותר לאזורים אחרים בארץ.
נוסיף עוד פרט מעניין שגילינו על שם המשחק: במגזר החרדי המשחק נקרא "ישראל אמר", אולי משום התנגדות למלוכה ובוודאי בשל התנגדות לציונות. משהו על שכיחות השם "הרצל אמר" למדנו מהבלשן והסופר ד"ר רוביק רוזנטל, שהפנה את תשומת ליבנו למשחק המילים של עלי מוהר עם צלילי הביטוי "הרצל אמר" בשירו "ארצה לומר" שהלחין יוני רכטר:
"ארצה לומר, ארצה לומר, / שאם תרצו זה לא נגמר, / בכלל / הרצל אמר וזאת עובדה / שאם תרצו אין זו אגדה / זה לא חלום כלומר / הרצל אמר".
לפני סיום נזכיר "מלך" נוסף ששמו נקשר למשחק הילדים הפופולרי. באמצע שנות התשעים עלתה על מסך הטלוויזיה התוכנית "קיץ על החוף", שהייתה למעשה הופעה מצולמת מחוף תל אביב והפכה מייד ללהיט ענק. על הבמה הוצב שור חשמלי אחד בלתי נשכח, שרו שירים, רקדו ריקודים, ומהקהל עלו הצופים לשחק משחקים. עודד מנשה, מהמנחים הבולטים בתוכנית, אחראי לכמה מרגעי הקאלט הזכורים ביותר ממנה: המשחק "עודד אמר" היה מהאהובים בתוכנית וזכה לשיר נלווה בשם זהה. מי מהקוראות והקוראים שצפה בתוכנית בוודאי כבר מזמזם את השיר בראשו כעת.
שאלנו את מנשה איך הכול התחיל, וכך הוא מספר: "'עודד אמר' זה הצלחה גדולה שעד היום לא נס לחה, גם 25 שנה אחרי ואפילו יותר. לבמאי ירון כפכפי הייתה להקה שנקראה 'השכנים של צ'יץ", והיא העלתה את המחזמר 'דוד' על חייו של דוד המלך. המחזמר זכה להצלחה גדולה". במחזמר השתתפו כל כוכבי הלהקה דאז: נועה תשבי, יהודה לוי, יעל בר זוהר ואחרים. מנשה ממשיך לשחזר: "בהדרן היה שיר בשם 'דוד אמר להרים ידיים' ששר נבל הכרמלי, שבדיוק נכנע לדוד. חברי בני רדום, שהיה אז בערוץ הילדים, שמע את השיר ואמר לי 'עודד, קח את זה, תשנה את השם לעודד, וזה יהיה משחק להופעות ולטלוויזיה'. באותו זמן הופעתי ב'קיץ על החוף' והוא אמר לי 'קח את זה גם לשם'. ירון [כפכפי] החליף את השם לעודד, וכתב בתים חדשים שהתאימו לי".
את מה שבא בהמשך היה קשה לחזות: "השיר היה הצלחה ענקית ב'קיץ על החוף' ואחר כך גם בערוץ הילדים, ואז באו אלינו מחברת התקליטים NMC וביקשו שנוציא תקליט! אמרנו שאין לנו תקליט, יש לנו רק שיר אחד, את 'עודד אמר להרים ידיים'. אבל הם התעקשו. ביקשו שנוסיף עוד כמה שירים מהקלטות ישנות, מהפסטיגלים, וככה יצא תקליט עם עשרה שירים שנקרא 'עודד אמר להרים ידיים'. כמובן שלא כל כך זוכרים את האלבום הזה חוץ מאת שיר הנושא, אבל 'עודד אמר' ממש מלווה אותנו עד היום".
בסופו של דבר, על אף שאנחנו מעלים פה השערה אחת בולטת, נותרנו עם יותר שאלות מתשובות. עדיין אין אנו יודעים מספיק על גלגוליו של המשחק ברחבי העולם עד שהגיע לארץ ישראל. אם תרצו להעלות השערה משלכם, להוסיף פרטים, לגלות לנו אם ומתי גם אתם שיחקתם במשחק, לשתף כיצד קראו לו בילדותכם או לספר לנו כל סיפור על "הרצל אמר": אנא פנו אלינו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
תודה לגדי כפיר, לד"ר רוביק רוזנטל וכמובן לעודד מנשה על תרומתם להכנת כתבה זו.