לא אמרנו הרצל אמר!

בכל העולם משחקים את משחק הפקודות "סיימון אמר". בישראל הוא מוכר בשמות "המלך אמר" או "הרצל אמר". אז כיצד התגלגל לכאן המשחק העולמי? ואיך לוהק בנימין זאב הרצל לתפקיד מלך היהודים?

1

הגלויה מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

יש משחקי ילדים שנטועים בהוויה הישראלית וייחודיים לה. מי יודע איך אומרים "תפ-סו-ני" באנגלית? ומיהם "הקדרים באים" בגרמנית? לעומתם יש משחקים שמוכרים בכל העולם. כולם למשל יודעים לשחק מחבואים. ובהרבה מקומות בעולם נפוצות גרסאות למשחק המוכר בישראל בין היתר בשם "המלך אמר".

סביר שרוב הקוראות והקוראים שמעו על "Simon Says", הגרסה האנגלית של המשחק הידוע, שבשנות השמונים של המאה הקודמת גם הפכה לצעצוע אלקטרוני פופולרי שמאמן את הזיכרון. למי שאינם זוכרים נזכיר כי במוקד המשחק אחד או אחת מהמשתתפים ממונה ל"מנהיג" או "מנהיגה" שמנחה את שאר המשתתפים באמצעות מתן הוראות. אם המנהיגה אמרה לפני ההוראה "סיימון אמר", על המשתתפים לבצע את הפעולה המתבקשת. אם לא אמרה – מי שביצע את הפעולה ייפסל. הדוגמה הקלאסית: אם מוביל המשחק אמר "סיימון אמר להרים ידיים", על כל המשתתפות להרים את ידיהן. אך אם אמר רק "להרים ידיים", מי שתרים את ידיה תצא מהמשחק. נסו במהירות גבוהה ותגלו – בוודאי כשמדובר בילדים – שזה עשוי לבלבל.

1
המשחק האלקטרוני "סיימון". מתוך ויקיפדיה

בעברית המשחק מוכר בשם "המלך אמר", אך יש לו שם נוסף. ילדים רבים בישראל מכירים את המשחק המדובר בשם "הרצל אמר", על שמו של חוזה מדינת היהודים ומייסד הציונות המדינית בנימין זאב הרצל. איך המלך התגלגל להרצל? ננסה לשער.

כשהתחיל הרצל, העיתונאי והמחזאי, את הקריירה שלו כחוזה מדינות אוטופיות ופותר בעיות לאומיות, הוא נתקל בלא מעט התנגדות ובלא מעט לעג. רעיונות ציוניים מסוגים שונים כבר הסתובבו באירופה לפני שהרצל נדהם ממשפט דרייפוס. אבל גם לאחר שהתחיל לגבש את רעיונותיו, הוא התקשה לגייס תמיכה – בקרב אומות העולם, אך בעיקר בקרב יהודי אירופה. בין שהיו אלו אורתודוקסים שהתנגדו לציונות מסיבות הלכתיות, ובין שהיו אלו יהודים שהאמינו בהשתלבות במדינות מוצאם, רוב רובם של היהודים לא מיהרו ללכת אחרי חזונו מרחיק הלכת של הברנש המזוקן.

1
גלויה עם העתק תמונתו המפורסמת של הרצל בבאזל, שצילם אפרים משה ליליין. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

לאט לאט, ובוודאי לאחר שהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשווייץ, עלתה קרנו של הרצל בקרב היהודים, או לפחות בקרב המיעוט שתמך ברעיונותיו וביקש להקים מדינה יהודית. כידוע, הרצל בילה זמן רב בפגישות עם מנהיגים ותורמים ובמאמצים דיפלומטיים להשיג ממעצמות העולם צ'רטר להתיישבות יהודים בארץ ישראל. כל אלו הביאו את מתנגדיו, שראו בו פנטזיונר במקרה הטוב ומזיק ליהודים במקרה הרע, לכנותו בלעג "מלך היהודים".

הרצל לא היה הראשון שהכינוי הזה הוצמד לו במטרה לבזותו. קוראי הברית החדשה מכירים את תיאורי השלט שהוצמד לצלב שעליו נצלב ישו. לפי המסורת הנוצרית, בשלט הוגדר ישו מלך היהודים, כפי שכינוהו תומכיו, וכינוי זה היה אחת הסיבות לצליבתו. גם במאה ה-19 קיבלו אישים יהודים בולטים את התואר, למשל בני משפחת רוטשילד שנקראו כך לעיתים קרובות בנימה אנטישמית לא מוסתרת.

1
בדיחה אנטישמית שמכתירה את הבנקאי רוטשילד ל"מלך היהודים". מתוך עיתון "המגיד", 25 בפברואר 1886

עם צמיחת הציונות המדינית שהוביל הרצל וההכרה שהחל לקבל ברחבי העולם, ובוודאי לאחר מותו בטרם עת ב-1904, ניטלה האירוניה מהכינוי. יותר ויותר יהודים ציונים ראו בהרצל את מנהיגם – גם אם לא בלתי מעורער – וכינו אותו "מלך היהודים", אך עדיין לא בנימה רצינית ורשמית אלא בחיבה והערכה. במאה ה-21, כמאה שנים לאחר פטירת הרצל, מוקירי זכרו כבר נושאים את התואר בגאון. לדוגמה הסופרת גלילה רון־פדר-עמית קראה "מלך היהודים" לספר הילדים שכתבה בנושא ביקור הרצל בארץ ישראל. הספר יצא ב-2010 במסגרת סדרת "מנהרת הזמן".

1
ידיעה על מותו של ד"ר בנימין זאב הרצל. מתוך העמוד הראשון של עיתון "הצפירה", 5 ביולי 1904

שני עשורים קודם לכן אימצה גם הסופרת דבורה עומר את הכינוי כדי לפאר את שמו של הרצל. ב-1992 עלה על הבמות לזמן קצר מחזמר שכתבה עומר עם שירים פרי עטו של לא אחר מאשר שר החוץ כיום, יאיר לפיד. המחזמר נקרא "מלך היהודים", ובו תיארה עומר את קורות משפחת הרצל. את ילדיו של "מלך היהודים" כינתה "נסיכים" ו"נסיכות". סיפור המעשה מתמקד בצמד ילדים המחפשים בארכיון הציוני חומר לעבודה על הרצל. החיטוט במסמכים משגר אותם לתוך "פנטזיה מוזיקלית בווינה של סוף המאה ה-19". כך הופכים הילדים לעדים לפרקים מרכזיים בחיי הרצל, בפרט בשנותיו האחרונות, כולל תגובתו למשפט דרייפוס, הקמת הקונגרס הציוני ופעילותו המדינית לטובת הציונות והיהודים.

בארכיונה של עומר, השמור בספרייה הלאומית, מצאנו הסבר שכתבה בתשובה לשאלה מדוע הרגישה צורך לכתוב על הרצל ובני משפחתו: "התוודעתי לגורל בני משפחת חוזה המדינה בספרו של ווינשל: 'הנס הרצל', יצירה שעניינה וריגשה אותי. [היא] עוררה בי ייסורי מצפון בשל ידיעותיי המעטות על גורל משפחת חוזה המדינה והביאה אותי לכתיבת ספרי: 'קול קרא בחשכה'. אך לא הסתפקתי בכך. רציתי להעלות את הרצל עם בני משפחתו לבמה… כדי לקרב את הנושא לצופים בכלל והצעירים בפרט… להמחיז את שהתרחש ב-13 שנות חייו האחרונות של חוזה המדינה, תוך הצגת דמויות מההיסטוריה הציונית, העולמית, הדמיון הפרוע ושילובם".

1
תוכניות המחזמר "מלך היהודים" מאת דבורה עומר, שבו כיכבו עידית טפרסון ויגאל שדה. מתוך ארכיון דבורה עומר, הספרייה הלאומית

אם נחזור למשחק המפורסם, עולה מאליה ההשערה שנציג כאן: אולי ילדי ארץ ישראל, שמאסו בשלטונו של מלך הממלכה המאוחדת, חיפשו תחליף ציוני הולם? מי ראוי יותר מהגבר הגבוה והמרשים עם המבט החודר שסבב ברחבי אירופה בניסיון לפתור את מצוקתם של יהודי העולם? ואולי ילדי שנות הארבעים, שהתחנכו על סיפורי בנימין זאב הרצל ותיעבו את השלטון הזר הבריטי, הם האחראים לשינוי השם? האם כך הפך המלך מהמשחק המוכר להרצל, שאת הוראותיו יש למלא?

1
הרצל על סיפון אונייה. הדפס על גלויה, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

בדקנו את שמות המשחק גם בשפות אחרות כדי לנסות להתחקות אחר גלגוליו של השם. כמו באנגלית, סיימון הוא גם שמו של פוקד הפקודות בספרד ובהונגריה. בצרפת אותו רודן נקרא ז'אק או ז'אן. בטורקית מצווה דווקא יעקב, ובחלק מהגרסאות הערביות המשחק נקרא בכלל על שם אישה – נבילה. סיימון נשאר האיש האחראי בשפות אירופיות נוספות כמו פולנית, יוונית, צ'כית ואפילו איסלנדית. גם לקוריאה הרחוקה – אולי בתיווך האירופים – הגיע השם סיימון. עוד גרסאות תרבותית מעניינות: באפריקאנס נקרא המשחק "הקולונל אמר", ובסין זה "המורה". ביפן, מדינת האיים, קפטן הספינה הוא שמכריז את פקודותיו, ובפורטוגל ובנורווגיה זהו המלך.

אין בידינו מידע מדויק על אודות התקופה שבה החלו לשחק את המשחק בארץ ישראל, ועל כן קשה לומר בוודאות אילו שפות השפיעו על הגרסה המקומית. קשה גם להוכיח את ההשערה שהעלינו להסבר על הפיכתו של המלך ל"מלך היהודים".

כן נדע לומר כי מעדויות שונות מסתבר שהמשחק כבר היה נפוץ בארץ בשנות הארבעים של המאה ה-20. חוקר המשחקים גדי כפיר, שחקר משחקי ילדים ואת קשריהם לציונות, גילה לנו שאזכורים מוקדמים של המשחק בעברית התגלו גם בשם "המורה אמרה". כך נקרא המשחק גם בכמה מהגרסאות הערביות. כפיר מעריך שכמו משחקים רבים גם את המשחק הזה הביאו לכאן האנגלים, שאצלם המשחק מתועד כבר משנת 1914. עם זאת לא ברור מתי בדיוק התפשט השם החדש "הרצל אמר" והתבסס לצד "המלך", ולא ידוע מה מקור השינוי. לא הצלחנו לגלות גם אם מדובר בגרסה אזורית כלשהי שהתרחבה מאוחר יותר לאזורים אחרים בארץ.

נוסיף עוד פרט מעניין שגילינו על שם המשחק: במגזר החרדי המשחק נקרא "ישראל אמר", אולי משום התנגדות למלוכה ובוודאי בשל התנגדות לציונות. משהו על שכיחות השם "הרצל אמר" למדנו מהבלשן והסופר ד"ר רוביק רוזנטל, שהפנה את תשומת ליבנו למשחק המילים של עלי מוהר עם צלילי הביטוי "הרצל אמר" בשירו "ארצה לומר" שהלחין יוני רכטר:

"ארצה לומר, ארצה לומר, / שאם תרצו זה לא נגמר, / בכלל / הרצל אמר וזאת עובדה / שאם תרצו אין זו אגדה / זה לא חלום כלומר / הרצל אמר".

1
הזמנה לנשף זיכרון לד"ר הרצל. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

לפני סיום נזכיר "מלך" נוסף ששמו נקשר למשחק הילדים הפופולרי. באמצע שנות התשעים עלתה על מסך הטלוויזיה התוכנית "קיץ על החוף", שהייתה למעשה הופעה מצולמת מחוף תל אביב והפכה מייד ללהיט ענק. על הבמה הוצב שור חשמלי אחד בלתי נשכח, שרו שירים, רקדו ריקודים, ומהקהל עלו הצופים לשחק משחקים. עודד מנשה, מהמנחים הבולטים בתוכנית, אחראי לכמה מרגעי הקאלט הזכורים ביותר ממנה: המשחק "עודד אמר" היה מהאהובים בתוכנית וזכה לשיר נלווה בשם זהה. מי מהקוראות והקוראים שצפה בתוכנית בוודאי כבר מזמזם את השיר בראשו כעת.

שאלנו את מנשה איך הכול התחיל, וכך הוא מספר: "'עודד אמר' זה הצלחה גדולה שעד היום לא נס לחה, גם 25 שנה אחרי ואפילו יותר. לבמאי ירון כפכפי הייתה להקה שנקראה 'השכנים של צ'יץ", והיא העלתה את המחזמר 'דוד' על חייו של דוד המלך. המחזמר זכה להצלחה גדולה". במחזמר השתתפו כל כוכבי הלהקה דאז: נועה תשבי, יהודה לוי, יעל בר זוהר ואחרים. מנשה ממשיך לשחזר: "בהדרן היה שיר בשם 'דוד אמר להרים ידיים' ששר נבל הכרמלי, שבדיוק נכנע לדוד. חברי בני רדום, שהיה אז בערוץ הילדים, שמע את השיר ואמר לי 'עודד, קח את זה, תשנה את השם לעודד, וזה יהיה משחק להופעות ולטלוויזיה'. באותו זמן הופעתי ב'קיץ על החוף' והוא אמר לי 'קח את זה גם לשם'. ירון [כפכפי] החליף את השם לעודד, וכתב בתים חדשים שהתאימו לי".

את מה שבא בהמשך היה קשה לחזות: "השיר היה הצלחה ענקית ב'קיץ על החוף' ואחר כך גם בערוץ הילדים, ואז באו אלינו מחברת התקליטים NMC וביקשו שנוציא תקליט! אמרנו שאין לנו תקליט, יש לנו רק שיר אחד, את 'עודד אמר להרים ידיים'. אבל הם התעקשו. ביקשו שנוסיף עוד כמה שירים מהקלטות ישנות, מהפסטיגלים, וככה יצא תקליט עם עשרה שירים שנקרא 'עודד אמר להרים ידיים'. כמובן שלא כל כך זוכרים את האלבום הזה חוץ מאת שיר הנושא, אבל 'עודד אמר' ממש מלווה אותנו עד היום".

1
עטיפת האלבום "עודד אמר", NMC. מתוך ויקיפדיה

בסופו של דבר, על אף שאנחנו מעלים פה השערה אחת בולטת, נותרנו עם יותר שאלות מתשובות. עדיין אין אנו יודעים מספיק על גלגוליו של המשחק ברחבי העולם עד שהגיע לארץ ישראל. אם תרצו להעלות השערה משלכם, להוסיף פרטים, לגלות לנו אם ומתי גם אתם שיחקתם במשחק, לשתף כיצד קראו לו בילדותכם או לספר לנו כל סיפור על "הרצל אמר": אנא פנו אלינו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה לגדי כפיר, לד"ר רוביק רוזנטל וכמובן לעודד מנשה על תרומתם להכנת כתבה זו.

היום בו נעלמה הגלידה מארץ ישראל

מי מנע מתושבי ארץ ישראל לאכול גלידה במשך שלוש שנים? מדוע נאסר ליהנות מהמאכל המצנן?

1

ירדנה הרצברגר אוכלת גלידה. צילום: חנן הרצברגר, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

באביב 1942 הופיעו כותרות בכל העיתונים היומיים בארץ, בעברית, באנגלית ובערבית. החל מה-1 במאי, הודיעו, ייאסרו ייצור, מכירה והפצה של גלידות שמנת בכל רחבי ארץ ישראל. תושבי ישראל לא יוכלו יותר ליהנות מגלידה קרה ליד חוף הים, לא מכדור גלידה קר ליד עוגת השוקולד החם בבית הקפה, וייאלצו להסתפק רק במיני קרחונים, קרטיבים וגלידות סורבה למיניהן. לא עוד שוקולד, וניל ופיסטוק – רק לימון, ענבים ואננס.

ברקע לגזירה הקשה עמדה מלחמת העולם השנייה שהייתה אז בשיאה, והתקרבה גם לגבולות ארץ ישראל. כוחותיו של "שועל המדבר", הגנרל הגרמני ארווין רומל דהרו בחולות צפון אפריקה ואיימו לכבוש את מצרים בה שהו הכוחות הבריטיים. בארץ ישראל נערכו לסיכון שהנאצים יכבשו אותה, והיישוב העברי אפילו נערך להתבצר על הר הכרמל, אם אסון כזה יקרה.

מה הקשר בין מלחמה עולמית לבין קינוחים קרים? למה אסור ללקק גלידה בגלל הנאצים? האם העם היהודי לא סבל מספיק? התשובה לכך נעוצה במחסור העולמי בחומרי גלם. מחלקת האספקה של שלטונות המנדט הבריטי היא שעמדה מאחורי האיסור. לחלב והסוכר הדרושים בכמויות גדולות לייצור גלידה היו שימושים בסיסיים יותר ונחוצים יותר – לפחות בעיני השלטונות. האיסור על ייצור הגלידה נקבע עד לתום המלחמה – ונזכיר – באמצע 1942 אף אחד עוד לא ידע כמה זמן המלחמה הזו תימשך.

1
ההודעה על איסור ייצור הגלידה, מתוך "הארץ", 22 באפריל 1942

מה עם הציבור? הוא לא לקח את האיסור הזה כל כך בקלות. למרות ניסיונות התקשורת לשכנע שגלידות עשויות פירות טעימות באותה מידה, לא כולם הסכימו. נכון שגם מוצרי מזון אחרים נקצבו וייצורם הוגבל והוצב תחת פיקוח בשנות המלחמה, אבל הגלידה אולי שברה את גב הגמל. ההגבלה אפילו עוררה סערה בקרב כתבים ועיתונאים זרים ששהו בארץ ודיווחו על כך הביתה. אחד מהכתבים כתב על האסון: "זוהי אחת החומרות הקשות שהארץ הקדושה טרם נתנסתה בהן".

1
כרזה לעידוד צריכת אבקת גלידה. מתוך אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

לאחרים לא היה קל, אך הם הבינו את הצורך להדק את החגורה בזמנים קשים כאלה. הסופר היידי זוסמן סגלוביץ' פרסם בעיתון "הבוקר" בבוקר יום כניסת האיסור לתוקף רשימה ובה כתב כך: "החל מהיום אסור לייצר ואסור לאכול גלידה. זוהי פקודה. חוק, שחייבים בשמירתו, וביחוד בזמן שמתחולל מאבק כזה בעולם. אין שום אסון בדבר, באופן זמני אפשר להתקיים בלי גלידה…אני כשלעצמי אינני לקקן גדול אף כי אינני בורח מקורטוב של מתיקות. אך להלכה סובר אני, שהגלידה היא דבר נחוץ מאד, דבר טוב, מתוק ומועיל, זהו גם דבר בינלאומי, האינטרנציונל היחידי שיש בו מתיקות ושלום". זוסמן הפליג בזכרונות על בית קפה שהכיר בפולין והגיש גלידה משובחת, סיפר כיצד בני האדם מתאחדים באושר סביב מנת גלידה וביקש לסיים את טורו באיחול מלא תקווה:

"אין בכך אסון שאסרו כעת את הגלידה. זהו רק דבר זמני. רק בגלל המלחמה, והמלחמה הרי מתנהלת דווקא כדי שהבריות יוכלו לאכול גלידה בשלווה. המלחמה תסתיים ואז יתחילו בני האדם להמציא להם דברים נוחים ומועילים, והרי זהו ההיגיון שבחיים. האדם יוכרח למצוא את הדרך האמיתית אל החיים, דרך מאדם לאדם, דרך אל היופי ודרך אל גלידה טעימה עוד יותר.

הלא יש על פני האדמה מכל טוב, פירות לרוב, טובים למאכל ותאווה לעיניים. תפוחים, אגסים, דובדבנים, שזיפים, בננות, ענבים, שקדים, משמש, ותפוחי-זהב. והרי מכל אלה אפשר לעשות את הגלידה הטובה והמשובחה ביותר. וגם שוקולד וקאקאו, חלב ושמנת – שפע של חומרים עסיסיים בשביל גלידה. והאדם החכם יוכרח סוף סוף להכיר, שהדברים הטובים שבעולם שייכים לכל וברצון טוב אפשר לחלק את הכל ביושר. הכל בשביל כולם!

הקמצן יבול כמו צמח יבש על ערימת הזהב שצבר. אבל אילנות ילבלבו ויפרחו, האדמה תיתן אוכל, השמש תחמם. ובני האדם שוב יטעמו את טעמה של גלידה…יהיה טוב".

1
קריקטורה מאותם ימים: משפחה שהולכת לבית קפה צריכה להביא את הסוכר שלה מהבית. מתוך "הארץ", 24 ביולי 1942

אבל לא רק הרהורים פילוסופיים עורר המחסור בגלידה, אלא גם עניינים פרקטיים יותר. ה-30 באפריל 1942, היום האחרון לפני כניסת האיסור על הגלידה לתוקף, היה יום שוקק מאוד בבתי הקפה ובחנויות הגלידה. "תנועה בלתי רגילה בבתי הקפה", דיווח עיתון "המשקיף", שסיפר על "'לקקנים' שניצלו את ההזדמנות האחרונה שנותרה להם להיפרד מן הגלידה".

1
"היום – האחרון לאכילת גלידה" זעקו הכותרות. מתוך "הארץ", 30 באפריל 1942

מובן גם שחרם כזה על מוצר מזון דרש זמן הסתגלות, ונראה שסוחרים שונים עשו מאמצים כדי להמשיך ולייצר גלידה גם באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, מלבד גלידת הפירות שייצורה נמשך כרגיל. אחרים עסקו ככל הנראה גם בספסרות של חומרי גלם ששימשו לייצור גלידה, וחלקם נשפטו על כך. לכך נוספה העובדה שהשלטונות התירו אספקת גלידה לצבא הבריטי ולצבאות הנוספים שנלחמו לצידו: החיילים יכולים היו ליהנות מכל סוגי הגלידה ללא הגבלה.

1
"למרות הצמצומים". מודעה לבית קפה שהגיש גלידה בזמן האיסור. מתוך "הארץ", 24 ביולי 1942

יש לציין שהאיסור הצדיק את עצמו. על פי הדיווחים, השלטונות חזו שכבר בשבוע הראשון לאיסור ייחסכו 400 טון סוכר וכ-600 טון חלב. כמות הסוכר הזו שווה הייתה בערך לכמות הסוכר שסופקה אז לכל תל אביב במשך כ-5 חודשים תמימים.

1
אישה מלקקת גלידה ברחוב אלנבי, 1950. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בסופו של דבר, כפי שידוע לכל, מלחמת העולם כן באה אל סיומה, ולמרבה המזל גם בניצחון בעלות הברית על פני הנאצים ועוזריהם. כך בא לידי סיום גם האיסור הדרקוני על ייצור ומכירת גלידה בארץ ישראל. שלא כמו שאולי היה אפשר לצפות, משום מה לא יצאו הבריות לרקוד הורה ברחובות כשדיווחו העיתונים על ביטול האיסור. ידיעות קטנות בנות 2-3 שורות, כבר בפברואר 1945, הספיקו לעורכים כדי לספר ששוב אפשר לאכול גלידה בארץ. כמה חודשים מאוחר יותר, כשגרמניה הנאצית הובסה סופית, מועצת כפר סבא ידעה איך לחגוג, וחילקה לילדי הגן ובתי הספר 1000 מנות גלידה בחינם. השקט חזר ובני האדם שבו לטעום את טעמה של גלידה.

אם תרצו להוסיף עוד פרטים על האמור בכתבה, או שמא לתקן פרט כזה או אחר, כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

השתתף בהכנת הכתבה: נתי גבאי.

מפרס ועד להולנד: כתמי יין מההגדות

כמה עדויות בלתי ניתנות לוויכוח לכך שאבותינו חגגו קצת יותר מדי בסדר הפסח

הגדת אמסטרדם ספוגה ביין

אנחנו מפצירים בכם, אנא הבינו אותם, אל תמהרו לשפוט: ארבע כוסות יין מתבקשים להשיק המסובים סביב שולחן הפסח, ובין השקה להשקה יוצא שנשפכת מעט מתכולת הכוס על השולחן, המפה, האוכל ולפעמים אפילו על חומרי הקריאה של החג: ההגדות.

הכירו את כתב-היד המכונה "יום גאולת עבדים", שכתיבתו הושלמה על ידי המעתיק דוד שבתי בפרס של שנת תקמ"ב (1782). מדובר למעשה בהגדת פסח. ובכל זאת, יש בכתב היד משהו משונה: כתמים מסתוריים. ועוד דבר משונה: הם מופיעים רק בחלקו השני, המוקדם יותר בכתיבתו.

מימין – הדף הלא מוכתם. משמאל – כתמי היין על ההגדה מפרס

 

צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב

 

מדוע רק חלק אחד של ההגדה מוכתם? התשובה ככל הנראה קשורה לזמן שבו נכתבו הקטעים. דפים 13-1 נכתבו בכתיבה אחרת על נייר אחר, שלא עבר את ההכתמה של שאר הספר, וכנראה נוספו בשלב מאוחר. מדובר בפיוט בעברית לפסח המתחיל במילים "יום גאולת עבדים" הכולל תרגום לפרסית-יהודית.

בדרך כלל כשאנו פוגשים כתב-יד מוכתם, אנו מניחים כי הכתמים על הדף הם פגעי הזמן שהותיר את חותמו. אך הפעם נדמה כי זה לא המקרה, והכתמים בהגדה הם כתמי יין שנשפך בעת הקריאה בהגדה.

החלק השני והמוכתם הוא ההגדה לפסח. מקולופון היצירה אנחנו למדים שאת חלק זה העתיק דוד שבתי, שכתב: "קלמי גזת ג' שבת כ"א אוס שבט סנה התקמ"ה\ כתבתי צעיר דוד שבתי\ כתבתי בשביל הבחור … שבתי עיונן … \הקורא ישמח והגונב ימח."

גם בהגדה המוכתמת השנייה שנציג, המגיעה אלינו מאמסטרדם, אנחנו מבחינים בכתמי יין בדפים ה"נכונים". במקרה של ההגדה הזאת, רק החלקים שבהם התבקשו המסובים לשתות יין הוכתמו. בעמוד 4, בקטע בהגדה שזכה לכותרת "טעמי ארבע כוסות" מתחילים כתמי היין להופיע. אז נכון, גם הפעם לא שלחנו את ההגדה לבדיקת מעבדה שתאשר לנו באופן וודאי שמדובר בכתמי יין. אבל איך נוכל להכחיש זאת? מיד אחרי ארבע הכוסות נעלמים הכתמים, והם צצים שוב ברגע שמגיעה ההגדה לאזכור עשר המכות.

שער ההגדה

 

הכתמים מתחילים בטעמי ארבע כוסות

הכתמים חוזרים קצת לפני שירת הפיוט דיינו – אז נראה שהמקריא או מי בסביבתו חרג מארבע הכוסות (או שאלו היו לו יותר מדי) כיוון שהדף עצמו מוכתם כולו ביין.

מתוך עשרת עותקי ההגדה שהגיעו לספרייה כחלק מאוסף ולמדונה ב-2017 סרקה הספרייה את העותק המוכתם – זכר לימים עליזים.

דיינו בהגדת אמסטרדם

למקרה שתהיתם, את חטאי האבות משחזרים הבנים: הפעם בארץ ישראל. בשנת תש"ו/1946 יצאה לאור "הגדה ארץ ישראלית לפסח". העותק השמור בספרייה נסרק כחלק מפרויקט חגיגי לציון 450 שנה לספר העברי.

הגדה ארץ-ישראלית לפסח

בהגדה זו נראה שהרשלנות הפושעת לא רק שלא פסקה בתפוצות, אלא אף החמיר. כמעט בכל עמודי ההגדה, ללא קשר למצוות ארבע הכוסות, אנחנו מבחינים בכתמי יין נדיבים. לא סתם אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו.

למרות שזוהי הדוגמה המודרנית ביותר שמצאנו בקטלוג הספרייה הלאומית, ברור לנו שהמנהג נמשך עד היום. חג חירות שמח!

 

קוראי העברית מגלים את התגליות הגדולות

איך מצלמים תמונות בעברית? איך שולחים הודעת טלגרף? איך מדברים בטלפון - או שמא בשח רחוק?

בית חרושת לנורות חשמל. צילום: אדגר הירשביין, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

במאות ה-19 וה-20 הטכנולוגיה האנושית התקדמה בצעדי ענק. המהפכה התעשייתית שינתה את פני התרבות האירופית, ואחר כך העולמית, ולא פסחה גם על היהודים ברחבי העולם. תנועת ההשכלה היהודית הייתה אחת התגובות למהפכה הדרמטית הזו. עם ההשכלה, פרחו ועלו עיתונים רבים בשפה העברית שפנו לקהל היהודים המשכילים החדש. העיתונים האלו, שהיו חלק ממגמת השתלבות בחברה האירופית הכללית, שמחו לדווח על התגליות הגדולות של אותן שנים, תגליות ששינו את החיים בעולם המערבי מן הקצה אל הקצה.

בעיתון "הצפירה" למשל, אחד העיתונים היהודיים החשובים ביותר שיצאו באימפריה הרוסית, וכזה שכיוון במיוחד לציבור קוראים משכילי, היה מדור שנקרא "ידיעות העולם והטבע" (שכתב מדי פעם לא אחר מאשר ש"י אברמוביץ', דהיינו מנדלי מוכר ספרים). במדור זה הובאו לידיעת הקוראים חדשות מעולם המדע או "סתם" סקירות על תחומי ידע מדעיים, בהם כימיה ופיזיקה. מדי פעם תואר מעל דפי העיתון בעל חיים כזה או אחר, לעיתים בלוויית איורים משובבי נפש (אנחנו ממליצים במיוחד לקרוא את התיאור הזה של החיה שאנו מכירים היום בשם בּוֹנֶה).

1
תמונה של בונה מתוך "הצפירה", 1 במאי 1862

צללנו, אם כן, לתוך הדפים הישנים כדי לגלות איך דיווחו בעיתונות העברית על תגליות והמצאות ששינו את העולם. חשוב לזכור: מערכות העיתונים באותה תקופה היו חסרות טלפון או דואר אלקטרוני (עוד נגיע לזה), ולכן לחדשות בכללותן לקח זמן להגיע ממקום למקום. חלק מהדיווחים שנקרא כאן הופיעו זמן רב לאחר שההמצאות המדוברות ראו אור.

הטלגרף

רבות מההמצאות שנזכיר כאן עוסקות בתחום תקשורת ההמונים, ולטלגרף שמור מקום של כבוד ברשימת ההמצאות שגרמו לעולם להיראות קטן יותר. גם בעיתונות העברית של המאה ה-19 העריכו מאוד את האמצעי שאיפשר להעביר ידיעות ותשדורות מצד אחד של העולם לצידו השני. בעיתונים היו מדורי חדשות שהתבססו כולם על ידיעות שעברו בטלגרף. כתבות סיקרו את אורכם של הקווים החדשים שנמתחו ברחבי אירופה, ובה התרגשות רבה כשדווח על העברת כבל הטלגרף בתת ימי שחיבר את העולם הישן עם החדש. כמו במרבית המקרים בעיתונות העברית של אותה עת, מילים לועזיות תועתקו לכתיב יידי, וגם במקרה הזה נכתב לרוב "טעלעגראף". אך היו מי שניסו למצוא תחדיש עברי ואף מצאו. בעיתון "המגיד", למשל, כתבו "חוט הברק". במקומות אחרים השתמשו במשך לא מעט שנים בצירוף "דילוג-רב", שנבחר בזכות קרבת הצליל והמשמעות למילה הלועזית. למרבה הצער, החידוש לא שרד – אולי קצת כמו הטלגרף עצמו שפינה את מקומו לאמצעי תקשורת משוכללים יותר.

1
קטע מתוך דיווח על פריסת קו הטלגרף מאירופה לארצות הברית. מתוך "המגיד", 19 באוגוסט 1858

הטלפון

בשנת 1876, על פי הסיפור הנודע, הצליח אלכסנדר גרהאם בל (או בעלל, בכתיב היידי הרווח של העיתונות העברית ההיסטורית) לקרוא לעוזרו ווטסון מן החדר השני בעזרת המכשיר החדש שהמציא וקיבל את השם טלפון. כמו ברוב המקרים, הסיפור אינו כזה פשוט, והטלפון לא באמת הומצא על ידי אדם אחד בלבד: אך בל הוא זה שמיהר לרשום פטנט על המצאתו, וכך התקבע בתודעה הקולקטיבית כאחראי הבלעדי. היום, בעידן בו שיחת טלפון קולית הופכת נדירה יותר, אולי כבר קשה לדמיין איזה פלא הייתה היכולת להעביר קול אנושי למרחקים. אז איך באמת קוראים לטלפון בעברית? קוראים וקוראות ודאי מכירות את השם שח-רחוק, אך למעשה מאז ומתמיד התבססה המילה טלפון כשמה של ההמצאה ולא התקבלה מעולם שום חלופה עברית. המושג "שח-רחוק" הומצא על ידי אליעזר בן-יהודה, אך למרות מאמצי גדוד מגיני השפה מעולם לא השתרש ואף לא אושר על ידי האקדמיה ללשון עברית.

1
קטע מתוך המאמר "טעלעגראף המדבר, או הטעלעפאן", מתוך "הצפירה", 21 בנובמבר 1877

הפונוגרף

בסמוך להמצאת הטלפון הופיעה המצאה נוספת בתחום הקול והצליל: ממציא אמריקני בשם תומאס אלווה אדיסון יצר את המכשיר הראשון שאיפשר הקלטת צליל. בעזרת מחט וחריצים שנחרטו על גבי גליל הצליח אדיסון לשמר צלילים ולהשמיעם במועד מאוחר יותר. הפלא הזה תואר בעיתון "היום" שיצא לאור בסנט פטרסבורג: "הקול יוצא מתוך הפונוגרף ברור למאד, וניכר בין עשרים קולות אחרים. אם נאבה, נוכל לשמוע את דברי אגרת-פונוגרמה [המדיה בה נעשה שימוש בפונוגרף – ע.נ.] אלפי פעמים, נוכל לעבוד את הפונוגרף ככל אשר ישאנו רוחנו, והפונוגרמה אינה מתקלקלת. מלבד זה הלא אחרי מאות שנים יוכלו הדורות הבאים לשמוע את אשר דברנו בזמן הזה, וגם הקול אינו משתנה".

1
קטע מתוך הסבר על הפונוגרף של אדיסון, מתוך "הלבנון", 8 במרץ 1878

הנורה החשמלית

אם כבר הזכרנו את אדיסון (עדיסאן, עדיססאן, עדיסאהן – האיותים היידישאיים רבים מספור), לא נתעלם מההמצאה המשמעותית יותר שמיוחסת לאמריקני שדרס את מתחריו – הנורה החשמלית. עוד באמצע המאה ה-19 נכתב לא מעט בעיתונות העברית על כוחו של החשמל – כח העלעקטרי בלשונם. המילה "חשמל", שמקורה בספר יחזקאל, החלה לשמש בהוראה המוכרת לנו היום רק אחרי 1880, בעקבות המשורר יהודה ליב גורדון שהיה הראשון שהשתמש בה כך. בעיתון "הצפירה" סיפרו על אדיסון ב-1878 כי: "כל מעינו להוציא אל הפועל את האור העלעקטרי ולהמשיכו על ידי חוטי ברזל מתוחים מתחת לארץ, ואורו יהיה יותר בהיר גם מחירו יקטן פי שלש [כך במקור – ע.נ.] מאור הגאז, ויוכלו להאירו מבלי עזרת עצי שרפה".

1
דיווח על התפשטות נורות החשמל של אדיסון והעדפתן על פני נורות הגז. מתוך "הצפירה", 31 באוקטובר 1882

צילום

תמונה שווה אלף מילים, אבל עד אמצע המאה ה-19 לא ידעו זאת במערכות העיתונים – כי לא היו תמונות. בעיתונים העבריים התפעלו מ"ציורי האור", תרגום מילולי של המושג הלועזי פוטוגרפיה, ותיארו את השיטות השונות שהיו אז ליצירת תצלומים. מעניין לראות שהשורש "צ-ל-ם", שימש מוקדם מאוד כדי להורות על המושג החדש ובתחילה אפשר להיתקל במילה "צלמון", שאמנם לא שרדה. המילה "תמונה" לתיאור תוצר של מצלמה גם היא מוקדמת מאוד ומשמשת בעיתונות כבר מ-1867.

1
קטע מתוך הסבר על שיטת הצילום של דאגר. הקוראים נאלצו להמתין לגיליון הבא לטובת המשך ההסבר שנקטע במילים "המשך יבוא". מתוך "הציר", 31 בדצמבר 1861

מכונית

בתחילת המאה ה-20 החלו הדרכים להתמלא ביצור חדש, אכזרי יותר – אם כי פחות עקשן – מהסוסים ששלטו בהן עד אז. בתחילת המאה ה-20 החלו קוראי העיתונים בעברית להיתקל יותר ויותר במכונה שנקראה "אוטומוביל". בהתחלה לא כולם התלהבו, ולפחות סברו שאפשר לספק פתרונות יעילים יותר מאשר המטרטרת והמסובכת. הממציא אלברטו סנטוס-דומון סבר ב-1906 ש"בעוד חמש שנים יהיה אפשר לנסע בספינות האויר כמו בעגלה מכונית. לפי דעתו, ספינת האויר נאותה הרבה יותר לשמוש אנשים פרטים מעגלה מכונית; ספינת האויר תהיה פחות מסוכנה ויותר בזול". נראה שאסון ה"הינדנבורג" כשלושים שנה לאחר מכן, שם קץ לתחזיות מהסוג הזה. הפעם הראשונה שבה נסעה מכונית בארץ ישראל הייתה ב-1908, כאשר איש עסקים אמריקני הגיע לכאן יחד עם מכוניתו. כבר אז פעל אליעזר בן יהודה, בעיקר במסגרת העיתון שערך "השקפה", להשריש ביטוי עברי: עגלה-מכונית. עם השנים, נעלמה העגלה, ונותרה המכונית.

1
מרוץ מכוניות או "התחרות המרוץ במרכבות בתנועה עצמית (אוטומוביל)". מתוך "המליץ", 24 ביוני 1901
1
קטע מתוך דיווח על הגעתו של אמיל זולא לבית המשפט. על פי הדיווח נסע זולא ב"אוטומוביל" שהוא "מרכבה בלי סוסים". מתוך "הצפירה", 2 ביוני 1898

רדיו

עם בוא המאה ה-20 תחום תקשורת ההמונים זכה לקפיצה משמעותית כשמכשיר הרדיו הפך להיות כלי בידורי שנמצא כמעט בכל בית. חובבי הטריוויה אולי יטענו שממציא הרדיו היה האיטלקי גוליילמו מרקוני, אך כרגיל זה אינו כל הסיפור. הממציא האמריקני-סרבי ניקולה טסלה הקדים את מרקוני, ואף נקלע לקרב משפטי ארוך שתם רק לאחר מותו של טסלה – אך זה היה מאוחר מדי, ושמו של מרקוני נחקק בתודעה. בעיתונים סיפרו על היכולת המופלאה להעביר אותות באופן אלחוטי, וכשהמכשיר הפך להיות נפוץ יותר ויותר בשנות המנדט הבריטי, עיתוני הארץ צירפו כמובן גם לוח שידורים.

1
קטע מתוך דיווח על המצאתו של מרקוני. מתוך "הצפירה", 27 ביולי 1897

טלוויזיה

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, העשור בו הרדיו השתלט על הבידור הביתי, הופיעה המצאה חדשה שתשנה לחלוטין את תרבות הפנאי שלנו. מה לא אמרו על הקופסה הזאת ואיך לא השמיצו אותה, אבל פלא הפלאים הזה – קופסה המקרינה לנגד עינינו תמונות מתחלפות – נשאר איתנו עד היום, ורק הופך משמעותי יותר ויותר. כמו במקרים אחרים, וביתר שאת בעיתונות העברית של ארץ ישראל של אחרי "מלחמת השפות", נעשה ניסיון למצוא חלופה עברית למושג הלועזי. הביטוי הבולט ביותר בשנים הראשונות להופעתה של הטלוויזיה היה "ראי רחוק". כמו שהקוראים והקוראות יודעים, הצירוף הנ"ל לא שרד, אבל הטלוויזיה כן, ועם השנים סיקור התחום תפס גם יותר ויותר מקום על גבי העיתונים – עד להופעתם של עיתונים שלמים שהוקדשו לה בלבד. מפתיע מאוד היה לגלות תחזית אחת מ-1928 שהוצמדה לדיווח "סטנדרטי" על יכולת שידור טלוויזיונית בין לונדון לברלין. וכך נכתב בעיתון "דבר": "בעלי המפעל חושבים, שבקרוב יוכל כל תושב אמריקאי לראות את הנעשה בכל העולם. המהנדסים טורחים עכשיו להמציא ראי רחוק של כיס ושאיפתם היא להגיע לכלי, אשר יאפשר לאדם, בלכתו בדרך ובטיילו בגן, לראות את הנעשה בביתו ובכל העולם".

1
קטע מתוך הדיווח בעיתון "דבר", 14 באוגוסט 1928
1
אזכור מוקדם לטלוויזיה בעיתון עברי – בתוך מכתב המלין על יחס יהודי אירופה לציונות. מתוך "הצפירה", 24 ביוני 1927

מחשב

בשנות החמישים, בזמן שבארצות הברית הפכה הטלוויזיה למכשיר בידור ביתי נפוץ החלו להופיע אבות הטיפוס של המכשיר הבא שישתלט על חיינו – המחשב. בארץ ישראל הטלוויזיה הייתה עוד חלום רחוק, אבל ייתכן שכבר אז נבטו ניצני "אומת ההיי טק" של היום. כבר ב-1955 הופעל במכון ויצמן מחשב משוכלל (לזמנו) שהיה מסוגל לחשב חישובים מתמטיים מסובכים. על פי הודעת המכון, בזמן הפעלתו היה מדובר במחשב משוכלל יותר מזה שפעל באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית. המילה "מחשב" לא הייתה אז בנמצא והידיעות הראשונות שעסקו בהמצאה שעוד תשנה את העולם קראו לו "מוח אלקטרוני", מה שהתאים מאוד לשימושים הראשונים במחשב – עוד לפני שחשבו על בני נוער שמשחקים שעות ב"פורטנייט" או על טורנירי פיפ"א בפלייסטיישן.

1
קטעים מהדיווח על "המוח האלקטרוני" במכון ויצמן. מתוך "הבקר", 24 באוקטובר 1955

דואר אלקטרוני

התחלנו עם הטלגרף – שאיפשר להעביר במהירות הודעות מאדם לאדם מעבר לגבולות ולימים – ונסיים בדואר האלקטרוני שאיפשר למעשה פחות או יותר את אותה פעולה. הדואר האלקטרוני הראשון נשלח בתחילת שנות ה-70 בארצות הברית. בישראל הצירוף הזה החל להישמע יותר ויותר בשנות השמונים, כאשר יותר ויותר חברות הציעו לעסקים מכשירים המאפשרים שליחה וקבלה של הודעות אלקטרוניות. הבנקים בישראל מיהרו להתחרות על לב הלקוחות כשהציעו להם אפשרות לקבל מידע באמצעות תקשורת אלקטרונית, ברוקרים יכלו לקבל הודעות אלקטרוניות ישירות מהבורסה. לאט לאט החלו העיתונים לתאר את חיי העבודה במשרד באופן דומה מאוד לזה שאנו מכירים היום. בסוף העשור נעשה צעד נוסף, ופותחה מערכת המאפשרת שליחת דואר אלקטרוני בעברית. ידיעות נוספות דיברו כבר ב-1990 על מכתבי שרשרת (עוד בנימה חיובית), וגם כיצד הסוכנות היהודית עושה שימוש באמצעי התקשורת היעיל.

1
מודעה לשירותי דואר אלקטרוני. מתוך "מעריב", 3 בספטמבר 1985
1
דב אלפון מדווח על שירותי משרד אלקטרוניים, כולל האפשרות לשלוח אימייל. מתוך "כותרת ראשית", 24 באפריל 1985

התגליות הגדולות של המאה ה-19 וה-20 רבות מספור, ולא יכולנו לכסות כאן את כולן. השמטנו ידיעות על טיסות ראשונות, ראינוע וקולנוע, ווקמנים ועוד פלאי פלאים מופלאים אחרים שהובילו אותנו אל המאה ה-21. למעט הטלגרף, לא עסקנו גם בהמצאות שנעלמו עם השנים – לא הזכרנו למשל את הפקסימיליה. הקוראים והקוראות מוזמנות כולן לשוטט גם בעצמן באתר העיתונות היהודית ההיסטורית ולאתר ידיעות דומות על המצאות אחרות – ואולי גם בשפות אחרות. ספרו לנו על ממצאיכם כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר, או באינסטגרם. ואם תרצו לראות מדי יום ידיעות נוספות מתוך העיתונות היהודית ההיסטורית הצטרפו גם לעמוד "העיתון של אתמול" בפייסבוק.