בושה
ארנה קזין
.
ביום שבו הרגו את בנו של ראש הממשלה יצאה רב־פקד ענת שהרבני מדירתי בטריקת דלת.
מעוצמת החבטה נפלו מהמדף הירגזי ויונק הדבש – אין להם משקל כמעט; הם נחתו על השטיח ללא פגע – ונפלו גם מאינה מצויה, צוצלת ועורבני. הנוצות שלהם הופרעו מעט, השת של העורבני נמעך, נוצות התכלת התעקמו, אבל לא שום דבר רציני. לעומת זאת, התוכי השחור – אחד האדרים הראשונים שהתקנתי לפני עשרים וחמש שנים, כשרק התחלתי להתעניין באומנות הפחלוץ, תוכי ואסה שחור כפחם שמצאתי עומד ומדדה, פצוע באחת הרגליים, מנקר במקורו הנשרי הסדוק באגוז קוקו דה מר באחד מאיי סיישל, ולכדתי אותו, והרגתי בעדינות, בלחץ ממוקד מתחת לפרקי הכתפיים, לחץ שמעכב את פעולת הלב והריאות וגורם למוות בתוך שניות אחדות, בלי סבל, וניקיתי וסידרתי את הנוצות והטסתי לתל אביב בתוך מיכל הקפאה, והתקנתי אותו, יפה וזקוף ובריא לעד – עכשיו דווקא הוא קרס על הרצפה, ראשו ניתק, רגליו נשברו, יופיו התנדף, וידעתי בו־ברגע שאת זה כבר לא אוכל לתקן.
מה עוד כבר לא יכולתי לתקן?
זה היה בבוקר החמישה באוגוסט, האוויר עמד סמיך ודביק בחדר האורחים בדירתי הקטנה במרכז תל אביב; המאוורר בפינת החדר עמד מטרטר ונכלם. הוא לא הצליח להזיז כלום, לא את האוויר, לא את טיפות המים, לא את המועקה.
הריב התלקח כבר בשש וחצי, בפתחו של אותו יום. חזרתי מריצת הבוקר שלי, והתפלאתי למצוא את ענת לבושה במדים, עומדת ליד השיש עם ספל קפה ביד אחת וטלפון בשנייה, פניה רכונות אל המסך.
"היי", הפטרתי, ועמדתי להיכנס למקלחת הקרה, בדרך לספל ראשון של דרג'ילינג, כמנהגי בכל בוקר. לא ציפיתי לשיחה נעימה. ציפיתי לחילופי דברים מאופקים, מהוססים, בציפייה מתמדת שאחת מאיתנו תשבור את השרב. באותם ימים עמד בינינו מסך אטום, קיר של חשדנות ועייפות. מאז התחילו ההפגנות נגד הממשלה בתחילת ינואר, וביתר שאת מאז ההפגנה בגשם השוטף, תחת מחסה המטריות בכיכר הבימה – שממנה חזרתי הביתה רושפת על האופן שבו המשטרה תחמה את הכיכר וסיכנה את המפגינים; והיא אמרה, "בדיוק להפך, מותק; הקלסטרופוביה שלך היא לא אמת מידה; תחמו את האזור כדי להגן על המפגינים", ואני שאלתי אותה, "תגידי, כך זה הולך להיות מעכשיו, את תהיי שוטרת לפני שתהיי כל דבר אחר, ולא נוכל לדבר על כלום?" והיא אמרה, "אליאנה, מה את רוצה, יש לי פשוט פרספקטיבה אחרת משלך, חשבת על זה?" ואני אמרתי, "ענת, אני לא יודעת, אני יכולה לשתף אותך בפחד שלי בלי שתתנשאי עליי?" וענת אמרה, "תעזבי אותי עכשיו, יש לי המון על הראש, ואת לא עוזרת; כרגיל את חושבת רק על עצמך", ולי לא הייתה סבלנות לזה, באמת שלא הייתה לי – ובכן מאז כמעט לא דיברנו, ועוד פחות מזה נגענו, חוץ מפעם אחת שבה נמאס לי מהקור, מהגב שלה שפונה אליי בלילות, מהצדקנות שלה, וההתנשאות, כאילו היא היחידה שאחראית, מקצועית, ואני כל כולי רק דחפים וגחמות, נמאס לי מהחוכמה שלה, מאיך שתמיד אמרה את המילה האחרונה בכל ויכוח, תמיד צדקה, תמיד הייתה יפה וצודקת, ודיברה בשקט, ומאיך שהעדיפה את השתיקה על פני ההתנצחות, ופנתה ממני והלאה, ולא עשתה כל מאמץ להתקרב – והפתעתי אותה באותה פעם אחת ויחידה מתחת לשמיכה, הצלחתי להחדיר יד בין ירכיה, והצמדתי את שפתיי לצוואר שלה, והיא הניחה לרגע יד חמה על הזרוע שלי, וחשבתי שהיא איתי, מַרְפּה, מדיפה קרבה, הרגשתי אותה איתי, אבל מייד היא הזניקה מרפק לתוך עצם הבריח שלי, ושתינו התרחקנו באחת והחנקנו אנחה של כאב.
"איך את מסבירה את זה?" אמרה ענת בלי הקדמות ונשאה את מסך הטלפון שלה אל פניי.
"מה קרה עכשיו?" שאלתי, והיא אמרה: "זה מה שאני שואלת".
לקחתי ממנה את הטלפון והפעלתי את הסרטון שחיכה לי שם. המצלמה לכדה פתח של בניין לא מוכר לי, והכניסה אותי איתה לחדר המדרגות. היא עלתה גרם מדרגות אחד ועוד אחד ועוד אחד. חדר מדרגות ללא שום סימן מזהה, חסר עניין, אריחים אפורים, שפריץ לבן על הקירות.
"מה את רוצה, ענת?" שאלתי והושטתי לעברה את הטלפון.
"חכי, תראי עד הסוף", היא אמרה והתרחקה והניחה את ספל הקפה בכיור.
בקומה השלישית של הבניין עצרה המצלמה מול דלת פלדלת גדולה וחומה, והתקרבה לשלט שעליו התנוסס שם המשפחה של שר החקלאות בממשלת ישראל. כעבור שני רגעים התרחקה שוב המצלמה – כנראה הצלם עלה לגרם המדרגות הבא – אבל נשארה ממוקדת בדלת של משפחת השר. עברו עוד שני רגעים לפני שנכנסה לתמונה אישה בעלת צמת צד עבה וארוכה, שמייד זיהיתי כחברתי רמה לויד. היא נראתה מדביקה כרזה על הדלת ומניחה חפץ על המפתן. לרגע היא הפנתה את פניה אל המצלמה, חייכה – כאילו הביטה היישר אליי ממש – ופנתה לרדת במדרגות. הופתעתי לראות כך את רמה, ידידה ותיקה שלי עוד מימי הבר "דיטה וגיטה", מעצבת אופנה רבת כוח וסגנון ואחת שיודעת לשתות (מהבודדות שהצלחתי לחבב ולשמור איתן על קשר – אולי כי אף פעם לא גלשנו לסקס). אומנם היא הייתה ממנהיגות קבוצת המחאה "דיקטטורה לא באופנה", והייתה פעילה עד לעייפה נגד הממשלה בחודשים הארוכים של תחילת שנת 2023, אבל היא הייתה גם אחת הנשים האלגנטיות ביותר שהכרתי; היא החשיבה את היפה לפני הטוב – לא, בעצם היא תמיד אמרה שמה שיפה הוא בהכרח טוב – ובכל מקרה, יכולתי לדמיין אותה נושאת נאום מעורר ונלהב במסיבת קוקטייל או באירוע של אנשי תעשיית האופנה, וכולנו ראינו אותה מפיקה אירוע מחאה גדול שהכה גלים בכל העולם, אבל היא לא נראתה שייכת לפעולת גרילה כזו, מתגנבת לבדה כך לחדר מדרגות סתמי, פעולה ששמורה בדרך כלל לאקטיביסטים צעירים ואלמוניים. נשארתי לצפות בסרטון עד הסוף: אחרי שרמה יצאה מהפריים, המצלמה התקרבה אל המפתן, עברה על הכרזה המודבקת על הדלת – גור לך, יש נשר בשמיים, נכתב שם בטוש שחור – ועברה להתמקד בחפץ שהונח על שטיחון הכניסה. עוד קצת מיקוד לעדשה, ומה שהתגלה בבהירות היה מוכר לי היטב: גווייה של נץ מצוי שכוב על צידו, מקורו נטוי אל השטיחון.
"מה זה?" הנחתי את הטלפון של ענת על שולחן המטבח. "למה אני צריכה להסביר את זה? איך זה הגיע אלייך?"
"מה זה חשוב איך", ענת נעצה בי מבט שכולו רתיעה. "גם חברה שלך וגם פוחלץ של ציפור? זה יותר מדי מקריות מותק, סורי".
נאלמתי מרוב תדהמה. לא ציפיתי לחשדנות מהסוג הזה. בימיו הראשונים של המשבר הלאומי, כשהממשלה רק קמה, ענת עוד שיתפה אותי בחששות שלה מפני השר החדש שמופקד על המשטרה ומהלכיו הצפויים, סיפרה לי כמה סיפורי פוליטיקה ארגונית של המשטרה שהעסיקו אותה; אנשים שמתחנפים לשלטון החדש, אחרים שמתנגדים, זה שיאבד את התפקיד שלו, זו שרוצה כבר לפרוש מסיבות אישיות ועכשיו פוחדת כי הכול קורס ואיך תמצא עבודה חדשה בגילה; שיחות של פינות קפה, שיחות של בר אחרי הצהריים, וחלקנו דאגה משותפת מהעתיד. אבל האינטימיות הזאת והשיחה הטובה שהחזיקו אותנו יחד בשבועות הראשונים אחרי הבחירות התפוגגו ברגע שהתחילו ההפגנות, והתיישבו שוטרים על סוסים מול מפגינים, והוטחו בשוטרים הקריאות "בושה" "בושה" "בושה" שוב ושוב, ואני מצאתי את עצמי יוצאת לכל הפגנה עם האולימפוס או־אם־די שלי (עם עדשה קאנון 600 מילימטר, צמצם 5.6; עדשה כבדה ומסורבלת אבל אחת שלוכדת פצעונים על מצח, נמלים על עץ, ובעיקר את המדברון והפשוש, הציפורים הקטנות בישראל, ממרחק מאות מטרים) ומצלמת בכפייתיות דגלים ואוכּפים ופרסות ושלטים ופנים משולהבות של מפגינות ומפגינים, ושל שוטרות ושוטרים, ומעלה לאתר שלי, וחוזרת חדורת מרץ, ושמחה, שוב ושוב, שבוע אחרי שבוע, כאילו יצאתי למסעות צפרות בערבות הפרא כולי התרוממות רוח בזכות מפגש עם ציפורים נדירות, ועומדת לצד חברות שמפגינות בעקביות בחבורה, אלה מהחזית הוורודה ואלה מהליגה הסגולה, ופוגשת שם עשרות נשים, צעירות ומבוגרות, כאלה שלא הכרתי וכאלה שהכרתי, רבות מהן באופן אינטימי, ומספרת לענת על המפגשים, ומראה לה תצלומים. בשבועות האלה, שבהם אני התמסרתי לצילום ולחברותא ולאנרגיה הטובה של ההתנגדות, וענת התמסרה כולה למשימות המשטרה, משהו בה הלך ודעך. היא התכנסה בתוך עצמה והתרחקה, כמו שעשתה בכל פעם שהייתה בינינו איבה – של קנאה, של אי־הבנה. היא לא הסבירה מה עובר עליה, ואני הייתי כל כך מתוחה ודרוכה ומיואשת ומרוכזת בענייני המחאה והתיעוד שלה, שלא ממש שאלתי, והנחתי שזה יעבור.
"מה זה המבט הזה, ומה זאת השאלה הזאת?" התפרצתי, "איך זאת ציפור שלי? ולמה מה שרמה עושה קשור אליי? מה את רוצה ממני?" הדחף לנפץ את הטלפון שלה רוסן איכשהו, בלי מחשבה, וזרקתי אותו על הספה שקלטה אותו ברכּות. "אליאנה, אם היית עוצרת לחשוב רגע גם עליי ולא רק על עצמך ועל החברות שלך וכל הבידור הזה של ההתנגדות, היית מבינה שזו חקירה בתחום שלי, ושאני אצטרך להתמודד עם הבושה כשיגלו שאת מעורבת בזה".
"הבושה?" לא האמנתי למשמע אוזניי. היה לה כבר סיפור שלם בראש. "תחשבי טוב טוב במה או במי את מתביישת. אני פשוט לא מאמינה. תעופי לי מהעיניים, ענת, נשבר לי".
עמדה בינינו עוד שתיקה בת דקה לפני שענת אספה כמה חפצים – טלפון, מטען, בקבוק מים, מפתחות, אוזניות – זרקה לתוך התיק שלה, התקרבה אליי, נשאה את המבט שלה אל תוך עיניי, אמרה, "תודה רבה, אליאנה. תסתכלי טוב, אני עפה לך מהעיניים", ויצאה בטריקה.
מייד אחרי שסידרתי את משפחת האדרים שלי בחזרה על המדף, והנחתי את התוכי השחור על שולחן עבודת הפחלוץ, מזגתי לי – במקום ספל תה דרג'ילינג – כוסית ג'ק דניאלס שיפון ויצאתי לשבת על הכיסא במרפסת שצופה אל אקליפטוס ודקל וושינגטוניה וקיר אפור וסדוק של בניין שכן. אומנם היה מוקדם בבוקר, אבל לא ידעתי איך להמס אחרת את הכעס ואת הצער ולאן להוליך את הייאוש.
רמה לויד, שהתקשרתי אליה בשעות הבוקר כמה פעמים והשארתי הודעה, חזרה אליי רק באחת בצהריים. "היי מותק, מה קורה?" היא שאלה בעליזות הסקסית שלה, ואני ניגשתי לעניין: "תגידי, היית היום או באחד הימים האחרונים בבניין של שר החקלאות?" והיא אמרה, "מה?" ואני אמרתי, "בבקשה, רמה, חשוב לי שתעני", והיא אמרה, "אליאנה, מה קורה? את נשמעת מוזר", ואני אמרתי, "סליחה", והסברתי שראיתי סרטון שבו רואים אותה מניחה גווייה של נץ מצוי על מפתן ביתה של משפחת השר, ואמרתי לה שהמשטרה חוקרת, ושכדאי שתהיה מוכנה לזה, והיא אמרה, "די", ואמרתי "מה די", והיא אמרה, "זה לא ייאמן, הם אמרו שמשהו כזה יקרה, אבל לא האמנתי", והיא אמרה, "רגע, אלי, יש מישהו בדלת", ואחרי שתיקה של כמה דקות שבהן שמעתי קולות נמוכים ברקע, היא אמרה, "את לא מאמינה, שני שוטרים פה בדלת, הם לוקחים אותי לחקירה, אתקשר אלייך אחר כך", וניתקה.
את אי־השקט שלי ניסיתי להרגיע בכמה מטלות בית, ניקיתי את המקפיא שאחסן מדי פעם ציפורים בשלבים שונים של עבודת הפחלוץ, תיקנתי את הדלת של מכונת הכביסה שלא נסגרה היטב, תקלה שהזנחתי כבר חודשים. כעבור כשעה נכנסתי למחשב, עברתי באתרי החדשות, וראיתי את המהומה. מתברר שכמה חברי קואליציה קיבלו מאז חצות הלילה על מפתן הבית שלהם, או בפתח בתים של בני משפחה קרובים, או במושב הקדמי של המכוניות שלהם, תשורות סמליות בצורת גוויות של מגוון בעלי חיים, או רק חלקים של חיות: ראש של סוס בבית של שר המשטרה, שועל שלם לשר המשפטים, כמה כלבי צ'יוואווה שחוטים לחברי קואליציה שונים, נץ לשר החקלאות, חתולה דרוסה ליו"ר הכנסת, ומסרים שמזהירים אותם בדרכים מרומזות פן יבולע להם, בלי להבהיר במה בדיוק מדובר. עד מהרה התנוססה הכותרת "מבצע הסנדק" מעל הדיווחים. בכל הערוצים שודרו סרטונים שבהם נראים כמה ממנהיגי המחאה, בדומה לרמה לויד, בעת מעשה: את אדר פרסלר יוצאת משביל הגישה לביתו של שר המשפטים במודיעין, את נועם ירדן, ממחאת ההייטקיסטים, קופץ ממרפסת ביתו של יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט במאחז בגוש עציון, את רועי דורון, מנהיג אחר של תנועת המחאה, יוצא מחדר המדרגות בבניין של חבר כנסת מהימין הציוני, ובכל אתר ותחנה הציגו מייד את ציוצי התגובות של חברי הקואליציה, שקראו למשטרה להגיב במלוא החומרה. בתשובה לשאלה באחת מתוכניות האקטואליה ברשת ב' אמר שר החקלאות שהספיקו כבר לסלק את הראיות לפני שבני משפחתו התעוררו בבוקר – הוא היה באותו יום בירושלים – אבל אין ספק שזו דלת הדירה שלו. בערוצים אחרים שרת ההסברה אמרה שהאנרכיסטים פלשו לזירות הפרטיות של חברים מהקואליציה, וביצעו "פעולות טרור". "הם ישלמו על זה!" אמרה. עד מהרה גם הופץ ציוץ מאת הבן של ראש הממשלה. "שמאלנים יפי נפש שוחטים יונים ומשחקים באיומים! זהו, נגמר. הגיע הזמן להכניס לכלא את הטרוריסטים האלה שמנסים לגנוב לנו את השלטון".
ערוץ 14, כך דיווחו באתר "הארץ", הודיע שהמשטרה עצרה לחקירה את ראשי המחאה המעורבים במעשה. דובר המשטרה מסר שלא נמצאו בשטח אף אחד מבעלי החיים השחוטים שנראו בסרטונים – החוקרים בודקים את כל הכיוונים.
קראתי את הסיקור מרותקת ולא הבנתי מה קורה. למה מנהיגי המחאה נתנו שיצלמו אותם עצמם? מי הפיץ את הסרטונים האלה? בימים האחרונים הצהירו ראשי המחאה על עליית מדרגה בפעולות המחאה, לאחר שעברה בקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק בתי המשפט, תיקון 101, שמבטיח לקואליציה רוב בוועדה לבחירת שופטים. האם "מבצע הסנדק" זו ההפתעה שדיברו עליה? קינאתי לרגע באומץ שלהם. ובה בעת הלכה והכבידה על החזה שלי המועקה, שהתיישבה בי מאז ששהרבני יצאה מהבית. התקשרתי אליה, רציתי לדבר איתה. הייתי חייבת לדעת מה הסיפור עם הסרטונים האלה, והייתי חייבת לדעת שהיא כבר מצטערת שהאשימה אותי ויודעת שטעתה, ושאין לי שום קשר לנץ הזה. היא לא ענתה. שלחתי הודעה קולית. "ענת, בואי נדבר, בבקשה". ידעתי שהיא לא תיענה.
גם רמה לא ענתה לי. ב"הארץ" עלתה ידיעה חדשה: "מעצבת האופנה רמה לויד, שהובילה לפני חודשיים את תצוגת המחאה 'דיקטטורה לא באופנה' בכביש שש, נעצרה היום בצהריים מחוץ לביתה בתל אביב ונלקחה לחקירה". באחת מקבוצות הווטסאפ של המחאה כבר הזניקו מפגינים לתמוך בה מחוץ לתחנת המשטרה ברחוב סלמה בדרום העיר. בתוך הידיעה העלו סרטון וידאו שבו הראו אותה, באוברול האפור הקצר שעיצבה בעצמה, בסניקרס שחורות, ובצמה עד המותניים, נדחקת לתוך ניידת משטרה כשהיא מסמנת וי בשתי אצבעותיה. בהמשך הידיעה העלו גם את הווידאו מחדר המדרגות של שר החקלאות.
תצוגת האופנה המחאתית של רמה באמת הייתה שיא בחייה המקצועיים ובכלל – היא עצרה ביום העצמאות את התנועה בכביש שש למשך שעה, שבה הקימו היא ועמיתיה בן רגע במה וטריבונות ושטיח אדום שעליו התהלכו מאה דוגמנים ודוגמניות ובהם גם מעצבים ומעצבות מובילים בתעשייה המקומית וגם כמה מתעשיית האופנה האירופאית, צעדו הלוך ושוב לובשים מגוון מרשים של בגדי מחאה, כבמיטב האירועים מהסוג הזה, מול קהל שהוזמן מראש; אירוע שסיפק לקבוצות הווטסאפ ולמהדורות החדשות בישראל את הוויכוחים הכי מכוערים, עם הגידופים הכי שפלים, שבהם רמה וחבריה הואשמו כפריווילגים ומנותקים ונרקיסיסטים, במקרה המעודן, ואילו לתקשורת העולמית סיפקו את התצלומים הטובים ביותר ממחאת 2023, ולרמה עצמה התפעלות גלובלית מהיצירתיות שלה, ומהאומץ שלה לשלם מחיר עסקי על המעורבות הפוליטית. היא אפילו דיברה אצל כריסטיאנה אמנפור בסי־אן־אן, והן דיברו ברצינות תהומית וגם צחקו קצת על חולצות טריקו עם מסרים, ואיך בסוף גאפ או זארה יעשו מהכול ליין חדש וקוּל.
בזמן שישבתי ועקבתי אחר המעצרים, לרגע הרגשתי – אולי בפעם הראשונה בחיי – שאני לא במקום הנכון. במקום לצלם מהצד ומרחוק את ההפגנות, כמו את הציפורים, אולי אני צריכה לצאת ולעשות מעשה שיהיה שווה צילום בעצמו? חשבתי על רמה, וכמה שהיא אמיצה יותר מכפי שהייתי או אהיה אי פעם. דמיינתי אותה בבית המעצר, זקופה וחסרת פחד, ויפה, ומהירת לשון, בעת שחוקרים אותה. ידעתי שאני לא רוצה להיות במקומה, אבל גם ידעתי שאין לי מה לדאוג לה. האם ענת תפגוש אותה כחוקרת? איך זה יהיה? צמרמורת חלפה בגבי.
בחמש אחר הצהריים, בלי תשובות לאף לא אחת מהשאלות שלי, יצאתי לשוטט בחוצות, כמו שאני נוהגת בכל פעם שאני מתקשה להבהיר את המחשבות – הן נעות בקצב הליכה, המחשבות שלי, ובמשך כשעה או שתיים עברתי ברחובות ובשדרות, לאורכה ולרוחבה של העיר, שקועה בניסיון להבין משהו, למצוא חוט של היגיון בתוך הפקעת ולמשוך אותו החוצה. בלי לשים לב מצאתי את עצמי בכיכר רבין ליד סניף של חנות של רמה. בחלון הראווה שלה נשארו בובות ראווה מליין אופנה – אמפיוטיישן – שעבדה עליו בחודשים שלפני ההפיכה המשטרית. היא התעניינה ביופי של פגמים גופניים, והלבישה לראווה 12 בובות שלכל אחת מהן חסר איבר אחד – זו בלי יד, זו עם חצי פנים, או בלי עין, או עם דרגות שונות של קטיעות רגליים, באופן שהבליט את החסר והפך אותו לנוכח, ואפילו מושך. הכול כתבו שזו אחת העבודות היפות ביותר שלה, ואיכשהו עד לאותו רגע מול החנות הסגורה לא יצא לי לראות אותה. אהבתי את מה שראיתי. בובות הראווה פוסלו במידות שונות של ריאליזם, וכל אחת מהן נראתה חזקה, כמעט כריזמטית, יותר מאחותה. בובת ראווה אחת שחורה ותמירה, לבושה בשמלת סאטן אפורה, בירכתי חלון הראווה, נראתה שלמה ויפה מכולן, וגם נורמטיבית להפליא, ומשכה את תשומת ליבי. עברו כמה רגעים עד שהבנתי איך היא קשורה לתערוכת "אמפיוטיישן": הבוהן שלה בכף רגל ימין נגדעה, ובמקומה יצרה רמה מעין בוהן תותבת, תכשיט בצורת נחש קטן מכסף. חשבתי על מחקר שהשתתפתי בו בחודשים האחרונים, על אודות החיוואי, מין של עיט גדול ובהיר המתמחה באכילת נחשים. עד לאחרונה היה החיוואי אחד מהעופות הדורסים הנפוצים במקומותינו, בזכות העובדה שהוא ניזון מדיאטה של נחשים וזוחלים ולא זקוק למכרסמים שמורעלים אצלנו בהמוניהם. גופו ותחתית כנפיו בהירים, ועל רקע השמיים הוא נעשה רואה ואינו נראה, ומצליח להפתיע את הטרף בצלילה מגובה רב. אצבעותיו הקצרות והמחוספסות מאפשרות לו ללפות את הגוף החלקלק של הנחש ולקטול אותו, סמוך לראשו, באחת. אבל בשנתיים האחרונות ניכרת ירידה בהיקף אוכלוסיית החיוואים בישראל, וקהילת האורניתולוגים, ואני בתוכה, התחילה לעסוק בתופעה הזאת בעניין רב.
מול נחש הבוהן שבחלון הראווה, חשבתי על הנץ מהסרטון של רמה בחדר המדרגות של השר. ניצים בדרך כלל לא אוכלים נחשים. הם אוכלים בעיקר עופות ויונקים: ארנבות, קיפודים, עטלפים, עורבים, יונים. שאלתי את עצמי, למה השתמשו דווקא בנץ במבצע המחאה אצל שר החקלאות? ואיך באמת השיגו אחד כזה? מיהרתי הביתה למחשב.
את הסרטון שמצאתי עד מהרה באחת ההודעות שהועברו פעמים רבות בטוויטר, הורדתי למחשב והגדלתי, וצפיתי בו שוב ושוב. בפעמים הראשונות התמקדתי בצמה של רמה, ובדלת של משפחת השר, ובאור שנשפך מהחלון בחדר המדרגות על השטיחון ועל הפגר של הציפור, ובחיוך של רמה, שהישירה מבט אל המצלמה, כל־כולה יודעת את קסמה, ורק בצפייה העשירית, אני חושבת, התעוררה האורניתולוגית שבי, והתמקדתי בגווייה. למה בעצם הייתי בטוחה שזהו נץ מצוי? טעות של טירונים; טעות מטומטמת במיוחד למי שכתבה עבודת מחקר די מצוטטת לכתב העת IBIS של אגודת האורניתולוגים הבריטית על ההבדל בין נץ מצוי, נץ גדול, נץ קולני אפור וזרון כחול. הגדלתי מאוד את התמונה של הציפור המתה, והכיתי במצחי: אומנם פספוסי הרוחב בבטן מזכירים את זה של נקבת הנץ המצוי, אבל אלוהים אדירים, איך לא ראיתי עד לרגע זה שהרגליים אדומות וארוכות, ושהדונגית שבקצה המקור אדומה. הגוף מזכיר אומנם שילוב של נץ גדול וזרון כחול, אבל בלי ספק זהו נץ קולני אפור. מה שנקרא באנגלית, Chanting Goshawk. ציפור שניחנה בשירה קצובה, חזקה, כמו משרוקיות וזמבורות של הפגנה, חזרתית, עיקשת, למול סכנה. עברה בראשי השאלה, האם מישהו מהמארגנים של מבצע סנדק יודעים שזה השם של הציפור? האם הבחירה בציפור המסוימת הזאת קשורה באופן סמלי לשירת המחאה בכלל ולחזרה הקצבית, כמו שעון מעורר, כמו אזעקה, אחר מילה אחת, שתי הברות, בו-שה – בו-שה – בו-שה?
ביטלתי את המחשבה ברגע שעלתה. התרכזתי שוב בתמונה ומשהו במראה של הנץ הטריד אותי. חשד כבד. משהו לא בסדר. חיפשתי ושלפתי מתוך תיקיית "מאמרים ל־IBIS" את הקובץ "Varieties of Hawks, a New Perspective", וגללתי מטה, לפרק על אודות הנץ בעל הקריאות הקצובות והברורות, וקראתי קצת, רעננתי את הזיכרון. באותו רגע ידעתי: אין שום סיכוי שרמה השיגה פגר של נץ קולני אפור. נץ קולני אפור כמעט שלא נצפה בישראל – בעצם רק פעם אחת כל השנים מאז שהתחילו את התצפיות, באזור הנגב בתחילת שנות השבעים. כשראיתי בתחתית הקובץ את הנץ שמופיע בו, פרט אחד מני רבים שצולם במרוקו מדרום לסהרה, חששותיי הלכו וגברו. עברתי לנץ מהסרטון של רמה והגדלתי מאוד את התמונה שלו. חזרתי לנץ שהופיע במאמר שלי. נדהמתי: בדיוק אותה ציפור אחת מסוימת. התצלום אצלי תופס את הצדודית השמאלית של הנץ, פסי רוחב אפורים לבנים בבטן, בדיוק באותה זווית כמו זה ששכוב על המפתן; ניכרות הרגליים האדומות והארוכות, זהות לאלה שבסרטון. אומנם אחד שוכב כפגר על שטיחון המפתן, ואחד מצולם חי ומשוחרר וצופה על סביבתו, אבל עושה רושם שזהו אותו נץ, מצולם מאותה זווית. המשכתי למקד את המבט, ופתאום הצטמררתי כולי: בנץ של רמה ניכר סממן ייחודי לנץ שצילמתי בעצמי: ברגל השמאלית שלו שתי אצבעות בלבד, מתוך ארבע. כן, בשתי התמונות, שתי אצבעות שמאל מתוך ארבע. האם דיברתי עליו עם רמה בהקשר של התערוכה "אמפיוטיישן"? לא זכרתי שיחה כזאת. ובכלל, איך זה יכול להיות, בסרטון הציפור נראית לגמרי תלת ממדית. זהו בעצם ההבדל היחיד. מה קורה פה?
מייד הבנתי עם מי אני חייבת לדבר כדי לקבל עזרה: התקשרתי לחברתי הטובה רות, הבעלים של "בית ספר", חנות הספרים האהובה בפינת שינקין אחד העם, שנסעה זה לא כבר לשנת ניסיון, כהגדרתה, בטקסס. רות יצרה קשר שם עם חנות הספרים "פרנסוס" בנאשוויל, זו של הסופרת האהובה על שתינו, אן פאצ'ט, והשיגה אצלה עבודה. או במילים אחרות: רות לא יכלה לשאת את השלטון החדש ותוכניותיו, סגרה את החנות שלה וכמעט נעלמה בן רגע מחיי, אלא שדווקא הפעם בניגוד לעבר הקפדתי לשמור על קשר ולדבר איתה פעם ביומיים, ואני חושבת שמאז עברה לקצה השני של העולם נעשינו קרובות כפי שמעולם לא היינו. זכרתי שבן זוגה החדש והאמריקאי והחמוד, דארן, הוא עורך וידאו ומומחה לתוכנות כמו פוטושופ ודברים כאלה, והנחתי שהוא יוכל להאיר את עיניי. עכשיו היה בוקר אצלה ואחרי ארבעה צלצולים היא ענתה. "היי, מותק, מה נשמע? סוער אצלכם!"
"כן", אמרתי לה, "אצלנו סוער". משהו ב"אצלכם" הזה שלה הרגיז אותי אבל היא קטעה את המחשבה ואמרה, "ראיתי שרמה העלתה הילוך! איך היא השיגה את הנץ הזה? את מעורבת?" אני לא יודעת, איכשהו כשזה בא מפיה של רות, השאלה הזאת דווקא לא הרתיחה אותי. ידעתי שבניגוד לענת היא לא תופרת לי תיק של חוסר נאמנות, אלא רק מניחה שאני הרפתקנית ויצירתית או משהו מושך שכזה. "הלוואי. את יודעת איך אני, נשארת במרחק מצלמה מכל מה שקורה; לא עושה בעצמי שום דבר ששווה לדווח עליו".
רות שאלה אותי עוד כמה שאלות, והתעכבה בקול מודאג על מה שקורה בימים האחרונים ביני ובין ענת. איך אנחנו, היא שאלה, וכשסיפרתי בקצרה על הקור שנושב בינינו, ועל הריב האחרון, רות שאלה אם אני מבינה שענת בטח מקנאה בי, או מקנאה לי, כי אני חוגגת בכל ההפגנות והיא לא יכולה להפגין כשוטרת, ועוד כמפקדת במחוז תל אביב. היא בטח קרועה מבפנים. "לא הייתי רוצה להיות במקומה", היא אמרה.
"כן", מלמלתי. איכשהו לא חשבתי על זה כך עד לאותו רגע, והכעיס אותי שרות מבינה הכול מאי שם בטקסס. "אליאנה, תעשי מאמץ לחשוב קצת עליה, מותק. אלה ימים קשים. את לא תעמדי בזה לבד. היא צריכה אותך לא פחות מכמה שאת צריכה אותה".
לא רציתי לשמוע עוד מזה, שאלתי מה שלום עלמה, הבת שלה, ומה שלום דארן, שכבר נוצרו בינינו יחסי ידידות וקרבה בעקבות כמה שיחות זום ששוחחנו שלושתנו, עם כוס ויסקי – כל אחד ביבשת שלו – הוא אהב להראות לי מיני תעלולי עריכה מסעירים. רות אמרה שעלמה בדיוק שרה שיר של אלביס בניגון מקומי, ושהיא מתגעגעת אליי, וסיפרה לי עוד אנקדוטה או שתיים, לפני ששאלתי אותה אם זה בסדר לבקש מדארן טובה, שיבדוק לי משהו. הסברתי לה בקצרה מה אני מנסה להבין וקבענו שאשלח לדארן את מה שיש בידי.
כעבור חצי שעה רות התקשרה ואמרה שדארן חושב שזו לא השתלה של דימוי בתוך וידאו, אלא שכל הווידאו מפוברק. "בחודשיים האחרונים – הוא דיבר איתך על זה? – דארן נכנס חזק ללמוד את הטכנולוגיה של דיפ פייק. אפילו משלמים לו על זה בעבודה שלו. לערוך סקירה של מה שכבר אפשר ומה עוד אפשר ורצוי לעשות או משהו כזה. הוא אומר שהוא לא ראה עבודות מתקדמות כאלה, כמו הווידאו ששלחת אליו, אבל מאוד יכול להיות שזה מה שקרה כאן. הוא אומר ששווה לבדוק. אולי לא רק השתמשו בתמונה של הציפור והפכו אותה לדמות תלת ממדית בסרטון שבו רמה מככבת. אלא יצרו את רמה בעצמה. ואת כל ההתנהגות שלה. זה לא עושה סנס, אבל שווה בדיקה. הוא ישלח לך כמה דוגמאות של סרטונים שמסבירים איך היום עושים את זה ותראי אם זה נראה לך רלוונטי. הוא ישמח ממש לעזור, הוא מכור לסיפור הזה".
ניסיתי להשיג שוב את רמה, ועברתי על כל אתרי החדשות, ולא ראיתי שאף אחד מדבר על האופציה הזאת, של סרטונים ערוכים ומפוברקים בטכנולוגיה החדשה. איכשהו כל חברי הקואליציה שנפלו קורבן לתעלול של מנהיגי המחאה הגיבו כאילו ברור שהעלימו את הגוויות הממשיות מהזירות הפרטיות שלהם לפני שהמשטרה באה לאזור. כאילו אין כאן סוגיה. הם לא חקרו במופלא. עשה רושם שהם חוו את החוויה הזאת כמו כולנו, דרך מסכי האינטרנט והטלוויזיה בלבד. עמדתי במטבח והרתחתי מים לכוס תה אסאם שחור כשרמה התקשרה ואמרה, "אליאנה, אני בסדר", ואני מיהרתי ושאלתי, "מי ערך את הסרטונים האלה, רמה?" והיא אמרה, "אין לי מושג, תאמיני לי; לפני שבוע מישהו הזהיר אותי שהם הולכים לעשות משהו כזה, להכפיש אותנו איכשהו, להפיל בפח, אולי אלה האנשים של ערוץ 14, זה מה שהנחתי, אבל אין לי שמות. אני לא יודעת מה לעשות, השוטרים לא מאמינים לי שזאת לא אני שם בחדר המדרגות, ואין לי שום דרך להוכיח". היא נשמעה קצת מתוחה, אולי אפילו פוחדת, ואני אמרתי לה, "טוב, אולי אני יכולה לעזור", וניתקתי.
הסרטונים מדארן של רות הגיעו לתיבת המייל שלי והתחלתי לעבור עליהם אחד אחד. גם עשיתי חיפוש בגוגל והגעתי לסדרת הכתבות של עומר בן יעקב וגור מגידו מ"הארץ" בשיתוף עיתונים מרחבי העולם. תחקיר מאלף שחשף רשת של "סוחרי כאוס", כהגדרת הכתבים, בראשות אחד, ישראלי, ממודיעין; יצרנים של דיסאינפורמציה בהזמנה על ידי בעלי אינטרס פוליטי בכל קצוות הגלובוס. דארן גם שלח לי קישורים למאמרים מעודכנים על תוכנות של אינטליגנציה מלאכותית, כמו צ'ט ג'יפיטי ודאלי, שמייצרות בעצמן דימויים וטקסטים, ושקעתי בלמידה דחוסה ומהירה.
כעבור כשלוש שעות הרמתי את ראשי הכבד מהמחשב, נעמדתי והתמתחתי וידעתי שאני חייבת להעביר לענת את כל המידע הזה. אם ברור שהסרטון של רמה מפוברק, לפי הנץ הקולני האפור, שהוא במובהק הנץ מהמאמר שלי, ואם מה שלמדתי מדארן ומהקורס המזורז שלי נכון, סביר מאוד שהכול מומצא ומיוצר.
ענת ענתה לי הפעם אחרי הצלצול העשירי: "מה".
"ענת", החלטתי להבליג על היובשנות שלה ולגשת לעניין, "אני חייבת להראות לך משהו קריטי לסיפור הזה. את יכולה לקפוץ הביתה? שאבוא אני לסלמה?"
ענת שתקה, ולרגע נזכרתי במה שרות אמרה לי. "חוץ מזה, איך את? מחזיקה מעמד?" ניסיתי לבטא אמפתיה בלי להגזים. ענת נאנחה. "מה את רוצה להראות לי?" היא שאלה, ואני אמרתי, "אני לא יודעת אם זה לטלפון, אבל אין לי ספק שהסרטון עם רמה מפוברק. שימי לב שאף אחד לא ראה אף גווייה. ויש לי משהו יותר ברור להראות לך. אני יכולה לשלוח לך את ההוכחה, אם את לא רוצה פנים אל פנים".
"אני צריכה כוסית ערק", היא אמרה אחרי שתיקה נוספת. נדמה היה לי ששמעתי הד של אינטימיות. "אצלי או בתחנה?" שאלתי. "אצל דיטה וגיטה", היא אמרה, ומייד הרגשתי כאב בחזה על המקום הזה, הבר הביתי שלנו, שכבר מזמן נסגר, והיה שייך כנראה לימים אחרים, חיים יותר, טובים יותר, ולא מצאנו לו תחליף. ענת ביקשה שאביא בקבוק וכוסית וניפגש בגינה ציבורית שאהבנו, לא רחוק מתחנת המשטרה בסלמה.
הגעתי על אופניי לקצה רחוב הרצל, מרחק חמש מאות מטר מהגינה, כשענת התקשרה ואמרה שהיא מצטערת, אבל הזעיקו אותה. כבר ניפגש בבית בלילה. "מה קרה?" שאלתי. "תכף תדעי", היא אמרה.
בזמן שדיוושתי בדרך חזרה הביתה, הרגשתי שעננה כבדה נפלה על תל אביב. האובך הִקשה על הנשימה ולא היה אפשר לראות את קצה הרחובות, את הקומות העליונות, את עמודי החשמל, את הציפורים. "שמעת?" שאל אותי נהג של מכונית שעמד בפקק ברחוב הרצל, בעת שניסיתי לעבור לידו על אופנַי. "מה?" עצרתי לידו לרגע בחשדנות. "הממשלה הכריזה על מצב חירום. כל ראשי המחאה במעצר והודיעו שלא ישחררו אותם עד שיודו במבצע הסנדק או משהו כזה". הנהג נשא ידיו באוויר והפיל אותן כלאחר ייאוש. "יהיה בסדר", אמרתי לו. "זה הכול מפוברק. אל תאמין לכלום".
"הלוואי, הלוואי", הוא מלמל והמשיך לנסוע.
בבית הבנתי שאני לא מחכה לענת, שתחזור או לא תחזור בערב, והחלטתי לעשות סוף סוף מעשה, שגם יהיה שווה לתעד. שלחתי לרות זימון לזום. אחרי שהסברתי לה את התוכנית שלי באופן כללי, היא העלתה לשיחה את דארן, שהיה באופן ספייס בעבודה שלו אבל הסכים להיכנס לחדר פרטי, לסגור את הדלת ולשמוע מה יש לי לומר. שאלתי אותו אם הוא מוכן ליצור בשבילי סרטון קצרצר כמו זה שראינו עם רמה, אבל עם דמויות אחרות ומסוג אחר. הוא היסס לרגע, ואמר, כן, "אנית'ינג פור דמוקרסי". אני לא יודעת בדיוק איך הוא עשה את זה, אבל בתוך שעתיים של עבודה, בעזרת חברתו האינטליגנציה המלאכותית, דארן הצליח ליצור סרטון בן עשרים שניות, שנראה לי לא רע בכלל, משהו שיעשה את העבודה. אני לא גאה בכל זה, אבל אתם יודעים, זה היה זריז, גחמה, דחף, וידעתי שכל ההמצאה הזאת לא תחזיק זמן רב, הכול קצר מועד, הכול מהבטן, כולם יבינו עד מהרה שזה לא באמת, אף אחד לא ייפגע, ובכלל, אנחנו האורניתולוגים גדלנו על מסורת ארוכת שנים ומפוארת של תיקונים לממצאים ולעובדות; תחשבו על ההונאה הגדולה של קולונל ריצ'רד מיינרצהגן, האורניתולוג וידיד הציונות, שביסס את ספרו החשוב Birds of Arabia על זיוף של תוויות וגניבת אדרים מאוספים של אורניתולוגים אחרים. תחשבו על כל פעם שאמרנו שראינו במשקפת ציפור נדירה, שאף אחד חוץ מאיתנו לא ראה, ולכו תוכיחו. לא הרגשתי שום נקיפות מצפון.
רציתי לדבר עם ענת על כל זה לפני שאשלח הודעה לעיתונות עם הסרטון של דארן, אבל הטלפון שלה היה מנותק. תיארתי לעצמי שכיבתה את הטלפון הפרטי ועבדה רק עם זה של המשטרה. זכרתי את מה שאמרה – הבושה שהיא תרגיש אם יגלו שאני מעורבת במשהו כזה. אני לא יודעת מה נכנס בי אבל החלטתי לא לפחד. כי מה שעומד לפניי הוא גדול יותר מהבושה של ענת. שלחתי את ההודעה לשלושה עיתונים. בכל פעם ששלחתי העברתי את ההגדרות למצב של אינקוגניטו, בתקווה שזה יספיק כדי שלא יזהו את המקור. סגרתי את המחשב והלכתי למזוג לי כוס ג'ק דניאלס. יצאתי אל מרפסת העישון הקטנה שלי, הצתּי סיגריה – הראשונה שלי אחרי חודשים של התנזרות – ועמדתי להוריד הילוך, לנסות להירגע, כשפתאום קמה מהומה רבתי מכל המרפסות ומהחלונות, ומהגגות, ואנשים יצאו וקראו קריאות מכל פינה ברחוב שלי ובכל הרחובות הסמוכים. זו לא הייתה קריאת ה"יש!" אחרי גול במשחק של נבחרת ישראל באליפות עולם, או משהו כזה, אבל זה לא היה ההפך הגמור מזה. באחת ראיתי את כל השכנים יוצאים אל הרחוב, מחפשים לחלוק עם אחרים את הרגע הזה, ומישהו יצא עם זמבורה, ומישהו צעק "זה הסוף!" ועוד ועוד צעקות באו מכל עבר, וכעבור רגעים אחדים הבנתי מה הם אומרים: הבן של ראש הממשלה מת. הוא גמור! תוך רגעים ראיתי בטלפון, באתר חדשות אחרי אתר חדשות, את מה שכולם ראו, את הסרטון של דארן, עשרים שניות שבהן רואים בבירור את הבן של ראש הממשלה יושב בבית קפה על מדרכה, בחליפה וחולצת כפתורים, נראה כאילו הוא מחכה לפגישה, ופתאום עיניו נפערות וכתם כהה מתפשט על החזה שלו, והוא קורס על השולחן שלפניו.
על פני העוברים והשבים ראיתי ניצוצות של התרגשות, של דאגה, אולי גם רגש אחר שלא ידעתי לזהות; זה היה משב רוח של בדיון, של חריגה מהאפשרוית הנראות לעין, שהחזיק מעמד בערך שעה, עד שהגיעו ההכחשות מבית ראש הממשלה, והבן צולם חי וקיים, ועוד איך. לא הצטערתי על מה שעשיתי, אבל קצת פחדתי מענת, וחיכיתי על המרפסת עם בקבוק הוויסקי ריי ועם בקבוק הערק שענת אוהבת, לא זזתי משם, לא רציתי לחזור למחשב, רק רציתי לחכות, שזה יעבור, שהכול יתבהר ויסתדר, שכולם יבינו שאין כלום, לא היה כלום ולא יהיה כלום, שהכול פייק, גם הסיפור עם הגוויות, ושאי אפשר להאמין יותר לכלום. וכשענת חזרה באחת בלילה והופיעה במרפסת, ואני אמרתי לה, "אני יכולה לספר לך מה עשיתי?" והיא אמרה לי, "לא עכשיו, אליאנה", ואמרתי לה, "טוב", והיא חייכה אליי, ענת, כבר חודשים שלא חייכה כך, וחיבקה אותי, חיבוק שלא קטעה כעבור רגע, חיבוק שנשאר, והעמיק, והתמוסס לתוכי, ואני כבר ידעתי שהכול בסדר, כי שום דבר אינו אמיתי – לא המחאה הזאת, ולא הגוויות שהונחו על המפתן, ולא התיעוד של הכול, ובטח לא המוות של הבן של ראש הממשלה – מה שאמיתי הוא רק החיפוש שלי, הנואש, אחר פתרון פשוט וחד וחלק, הצורך לנטרל את הרעל, הדחף להעלים את הרעש, לחסל את הרע – לא אמיתי הרצח, ולא אמיתית ההפיכה, ובטח שלא אני אמיתית, אליאנה, אורניתולוגית שמנסה להיות בלשית ונכשלת, ומנסה להיות עם ענת שהרבני, ומקלקלת – הרי זו שכותבת אותי פחדנית הרבה יותר ממני, ולא מבינה כמעט כלום בציפורים, לא יודעת לבלוש, בקושי יודעת לכתוב – רק הבדידות, אני חושבת, אמיתית, הבדידות והנץ הקולני האפור.
.
ארנה קזין היא סופרת, מסאית ומבקרת. הבלשית אליאנה דוידוב, המככבת בסיפור זה, היא גיבורת ספריה ״גוזל״ (משנת 2015) ו״פולשת״ (משנת 2017) שראו אור בהוצאת ״הקיבוץ המאוחד״. קזין התארחה בפודקאסט המוסך בגיליון מיום 04.05.23, בשיחה על מסתה ״איך להתנגד״, שראתה אור לאחרונה בהוצאת אוליפנט.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חלקים־חלקים", סיפור קצר מאת לאה שדה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
