בקיץ 1947 התקבצו עשרות אלפים מכל רחבי הארץ כדי לחזות בכינוס מחולות העם השני שנערך בקיבוץ דליה. לא היה מדובר בסתם אירוע תרבותי אלא בניסיון ליצור ולעצב את המחול העברי החדש. אז איך קרה שסיקור הכנס בעיתוני היישוב העברי לא התמקד ברוקדים אלא בעניין אחר לגמרי?
חלקת האדמה בקצה הקיבוץ שהוכשרה כחניון זמני לא ראתה מעולם מספר רב כל כך של כלי רכב.
נהגי המכוניות הפרטיות תפסו את מקומם לצד רכבי הסעות של "אגד" שהגיעו מכל רחבי הארץ. רבים החליטו להתאגד ולשכור יחד מכוניות שתאפשרנה להם להגיע בנוחות אל הקיבוץ שבהרי אפרים, שם נערך ביום שישי אחד, בתיאטרון הטבעי שבחצר הקיבוץ, כינוס המחולות השני של קיבוץ דליה.
בוא דודי, אלופי, הגרנה
שם שמחה, שם צהלה.
בואי יפתי, במחולות נצאה
החתן והכלה.
תנו צילכם הרי אפרים,
רונו זמר לדודים!
ואתם כוכבי שמים,
שירו, רונו לקוצרים!
(אילזה פלס)
כנס מחולות העם הראשון נערך בדליה, אחד מקיבוצי "השומר הצעיר", ב-1944. חברת הקיבוץ אילזה פלס, מי שהייתה המורה והגננת של הקבוצה הראשונה בקיבוץ, יזמה את הכינוס לרגל חגיגות חמש שנים לעלייתו על הקרקע ולכבוד חג השבועות. סייעה לה מורתה, גורית קדמן, שחיברה במיוחד עבור הכינוס כוריאוגרפיה למסכת בנושא מגילת רות.
המלחמה השפיעה קשות על חברי הקיבוץ, כמו על שאר היישוב היהודי בארץ: המצב הכלכלי היה קשה מאד והשמועות על מה שקורה באירופה היו מחרידות. הן רצו לעשות משהו כדי לרומם מעט את רוחם של החברים. "הפרגולה" בקיבוץ, שהייתה במקור חאן ערבי שמסביבו משטח משופע לקהל, הייתה מושלמת לכנס מחולות.
הכינוס, אליו הגיעו 14 קבוצות מחול, עורר תשומת לב תקשורתית. ועיתון השומר הצעיר "על המשמר" שלח כתבת לסקר את האירוע – לאה גולדברג, שכתבה אחריו טור ארוך שערב ביקורת מקצועית ("כמה קבוצות התרשלו במיוחד בתלבושות") עם משנה אידיאולוגית מפורטת.
מתחילה נתכוונו יוזמות הכינוס לערוך אחד כזה בכל שנתיים. אולם ב-1946 נפל התאריך המיועד קרוב לאירועי "השבת השחורה", בה עצרו שלטונות המנדט הבריטי אלפי תושבים יהודים ובהם רבים ממנהיגי היישוב, ערכו חיפושים מבית לבית בניסיון למצוא נשק לא חוקי והטילו עוצר על יישובים יהודיים רבים. לפיכך הוחלט לדחות את הכינוס לקיץ 1947.
הכינוס השני היה כבר הרבה יותר גדול. חובבי מחול מכל הארץ הגיעו לצפות ולרקוד. 20,000 מבקרים צפו בכ 5,000 רקדנים ורקדניות. אפילו רקדנים ערבים מכפרי הסביבה הופיעו על הבמה בריקודי דבקה.
לכנס הגיעו גם עיתונאים מהארץ ומחו"ל, כמה נציגי מדינות זרות, אנשי הסוכנות היהודית ואפילו כמה עובדי ועדת אונסקו"פ – ועדת החקירה של האו"ם בדבר שאלת ארץ ישראל, זו שהמליצה לבסוף על תוכנית החלוקה. לפידים הודלקו לזכרם של קורבנות השואה, שזכרונה היה טרי מאוד. בדיעבד יש שהתייחסו לכינוס הזה כ"פגישת המחזור של דור תש"ח" (לפחות של החבר'ה מהתנועה הקיבוצית), רבים מהמבקרים והמשתתפים גויסו לאחר מכן ולא שבו משדה הקרב של מלחמת העצמאות.
אבל לצד החלוציות התרבותית, החיוכים והשירים, הכנס עורר מהומה ביישוב היהודי כבר מרגע ההכרזה על פתיחתו. הסיבה הייתה דתית וערכית: הכנס נפתח ביום שישי בערב – ונמשך עד מוצאי שבת. בעקבות זאת, עוד לפני שהגיעו האוטובוסים הראשונים אל הקיבוץ, פרצה מחאה בקרב חוגים ביישוב היהודי נגד חילול השבת ההמוני.
עיתון "הצפה" דיווח על מכתבי תלונה רבים שהגיעו למשרדי תנועת "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", שבתגובה פנו ליו"ר הסוכנות היהודית דוד בן גוריון וליו"ר הוועד הלאומי דוד רמז. בן גוריון אף שלח מכתב למזכירות היישוב בו הביע צער על הפגיעה בחוגים הדתיים. אבל למרות זאת, אנשי הקיבוץ, מיסודה של תנועת "השומר הצעיר", לא שעו להפצרות והמשיכו עם התוכנית כרגיל. האלפים חוֹללו דווקא בשבת.
טורי מחאה נכתבו בעיתונים בימים ובשבועות שלאחר מכן. טור אחד קבל על כך שהמבקרים התבקשו שלא לפגוע במטעי הקיבוץ: "הם חסים לרמוס עץ, עגבנייה, כרובים – הם אינם חסים לרמוס את שבתו של ישראל". כותרת אחרת קבעה: "חילול שבת בזיון העם ועלבון הארץ". בן גוריון נאלץ לגנות את ההחלטה, והרבנות הראשית הורתה לעכב את קריאת התורה בשבת עד שיושמעו נאומי מחאה נגד חילול השבת ההמוני.
כחצי שנה לאחר מכן פרץ השלב הראשון של מלחמת העצמאות. הכנס השלישי נערך רק ב-1951 (הפעם ביום חול) ואף צולם בוידאו. ניתן לראות קטעים מתוכו בסרטון של "יומני כרמל". עוד שני כנסים נערכו בדליה: ב-1958, במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל, וב-1968. לאחר מכן הופסקו הכנסים בקיבוץ דליה, אך מסורת פסטיבלי ריקודי העם נמשכה עם ייסוד פסטיבל כרמיאל בסוף שנות השמונים.
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון קיבוץ דליה, וזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין משרד המורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת-שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד.
תגובות על כתבה זו