מחוללים בשבת: על כנסי המחולות של קיבוץ דליה

בקיץ 1947 התקבצו עשרות אלפים מכל רחבי הארץ כדי לחזות בכינוס מחולות העם השני שנערך בקיבוץ דליה. לא היה מדובר בסתם אירוע תרבותי אלא בניסיון ליצור ולעצב את המחול העברי החדש. אז איך קרה שסיקור הכנס בעיתוני היישוב העברי לא התמקד ברוקדים אלא בעניין אחר לגמרי?

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה

חלקת האדמה בקצה הקיבוץ שהוכשרה כחניון זמני לא ראתה מעולם מספר רב כל כך של כלי רכב. 

נהגי המכוניות הפרטיות תפסו את מקומם לצד רכבי הסעות של "אגד" שהגיעו מכל רחבי הארץ. רבים החליטו להתאגד ולשכור יחד מכוניות שתאפשרנה להם להגיע בנוחות אל הקיבוץ שבהרי אפרים, שם נערך ביום שישי אחד, בתיאטרון הטבעי שבחצר הקיבוץ, כינוס המחולות השני של קיבוץ דליה. 

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-003).

בוא דודי, אלופי, הגרנה

שם שמחה, שם צהלה.

בואי יפתי, במחולות נצאה

החתן והכלה. 

תנו צילכם הרי אפרים,

רונו זמר לדודים!

ואתם כוכבי שמים,

שירו, רונו לקוצרים!

(אילזה פלס)

 

כנס מחולות העם הראשון נערך בדליה, אחד מקיבוצי "השומר הצעיר", ב-1944. חברת הקיבוץ אילזה פלס, מי שהייתה המורה והגננת של הקבוצה הראשונה בקיבוץ, יזמה את הכינוס לרגל חגיגות חמש שנים לעלייתו על הקרקע ולכבוד חג השבועות. סייעה לה מורתה, גורית קדמן, שחיברה במיוחד עבור הכינוס כוריאוגרפיה למסכת בנושא מגילת רות. 

המלחמה השפיעה קשות על חברי הקיבוץ, כמו על שאר היישוב היהודי בארץ: המצב הכלכלי היה קשה מאד והשמועות על מה שקורה באירופה היו מחרידות. הן רצו לעשות משהו כדי לרומם מעט את רוחם של החברים. "הפרגולה" בקיבוץ, שהייתה במקור חאן ערבי שמסביבו משטח משופע לקהל, הייתה מושלמת לכנס מחולות. 

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

הכינוס, אליו הגיעו 14 קבוצות מחול, עורר תשומת לב תקשורתית. ועיתון השומר הצעיר "על המשמר" שלח כתבת לסקר את האירוע – לאה גולדברג, שכתבה אחריו טור ארוך שערב ביקורת מקצועית ("כמה קבוצות התרשלו במיוחד בתלבושות") עם משנה אידיאולוגית מפורטת.  

מתחילה נתכוונו יוזמות הכינוס לערוך אחד כזה בכל שנתיים. אולם ב-1946 נפל התאריך המיועד קרוב לאירועי "השבת השחורה", בה עצרו שלטונות המנדט הבריטי אלפי תושבים יהודים ובהם רבים ממנהיגי היישוב, ערכו חיפושים מבית לבית בניסיון למצוא נשק לא חוקי והטילו עוצר על יישובים יהודיים רבים. לפיכך הוחלט לדחות את הכינוס לקיץ 1947.

הכינוס השני היה כבר הרבה יותר גדול. חובבי מחול מכל הארץ הגיעו לצפות ולרקוד. 20,000 מבקרים צפו בכ 5,000 רקדנים ורקדניות. אפילו רקדנים ערבים מכפרי הסביבה הופיעו על הבמה בריקודי דבקה.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

לכנס הגיעו גם עיתונאים מהארץ ומחו"ל, כמה נציגי מדינות זרות, אנשי הסוכנות היהודית ואפילו כמה עובדי ועדת אונסקו"פ – ועדת החקירה של האו"ם בדבר שאלת ארץ ישראל, זו שהמליצה לבסוף על תוכנית החלוקה. לפידים הודלקו לזכרם של קורבנות השואה, שזכרונה היה טרי מאוד. בדיעבד יש שהתייחסו לכינוס הזה כ"פגישת המחזור של דור תש"ח" (לפחות של החבר'ה מהתנועה הקיבוצית), רבים מהמבקרים והמשתתפים גויסו לאחר מכן ולא שבו משדה הקרב של מלחמת העצמאות.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

אבל לצד החלוציות התרבותית, החיוכים והשירים, הכנס עורר מהומה ביישוב היהודי כבר מרגע ההכרזה על פתיחתו. הסיבה הייתה דתית וערכית: הכנס נפתח ביום שישי בערב – ונמשך עד מוצאי שבת. בעקבות זאת, עוד לפני שהגיעו האוטובוסים הראשונים אל הקיבוץ, פרצה מחאה בקרב חוגים ביישוב היהודי נגד חילול השבת ההמוני.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

עיתון "הצפה" דיווח על מכתבי תלונה רבים שהגיעו למשרדי תנועת "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", שבתגובה פנו ליו"ר הסוכנות היהודית דוד בן גוריון וליו"ר הוועד הלאומי דוד רמז. בן גוריון אף שלח מכתב למזכירות היישוב בו הביע צער על הפגיעה בחוגים הדתיים. אבל למרות זאת, אנשי הקיבוץ, מיסודה של תנועת "השומר הצעיר", לא שעו להפצרות והמשיכו עם התוכנית כרגיל. האלפים חוֹללו דווקא בשבת.

טורי מחאה נכתבו בעיתונים בימים ובשבועות שלאחר מכן. טור אחד קבל על כך שהמבקרים התבקשו שלא לפגוע במטעי הקיבוץ: "הם חסים לרמוס עץ, עגבנייה, כרובים – הם אינם חסים לרמוס את שבתו של ישראל". כותרת אחרת קבעה: "חילול שבת בזיון העם ועלבון הארץ". בן גוריון נאלץ לגנות את ההחלטה, והרבנות הראשית הורתה לעכב את קריאת התורה בשבת עד שיושמעו נאומי מחאה נגד חילול השבת ההמוני.

1
מתוך עיתון "הצופה", 24 ביוני 1947

כחצי שנה לאחר מכן פרץ השלב הראשון של מלחמת העצמאות. הכנס השלישי נערך רק ב-1951 (הפעם ביום חול) ואף צולם בוידאו. ניתן לראות קטעים מתוכו בסרטון של "יומני כרמל". עוד שני כנסים נערכו בדליה: ב-1958, במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל, וב-1968. לאחר מכן הופסקו הכנסים בקיבוץ דליה, אך מסורת פסטיבלי ריקודי העם נמשכה עם ייסוד פסטיבל כרמיאל בסוף שנות השמונים.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון קיבוץ דליה, וזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין משרד המורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת-שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד.

פרוזה | חקירה שלישית ואחרונה של אליאנה דווידוב

"עברתי באתרי החדשות, וראיתי את המהומה. מתברר שכמה חברי קואליציה קיבלו מאז חצות הלילה על מפתן הבית שלהם תשורות סמליות בצורת גוויות של מגוון בעלי חיים." סיפור בלשי קצר מאת ארנה קזין

שמעון אבני, התלבטות בין אנשים, אקריליק ורישום על נייר, 30X21 ס"מ, 2023

בושה

ארנה קזין

.

ביום שבו הרגו את בנו של ראש הממשלה יצאה רב־פקד ענת שהרבני מדירתי בטריקת דלת.

מעוצמת החבטה נפלו מהמדף הירגזי ויונק הדבש – אין להם משקל כמעט; הם נחתו על השטיח ללא פגע – ונפלו גם מאינה מצויה, צוצלת ועורבני. הנוצות שלהם הופרעו מעט, השת של העורבני נמעך, נוצות התכלת התעקמו, אבל לא שום דבר רציני. לעומת זאת, התוכי השחור – אחד האדרים הראשונים שהתקנתי לפני עשרים וחמש שנים, כשרק התחלתי להתעניין באומנות הפחלוץ, תוכי ואסה שחור כפחם שמצאתי עומד ומדדה, פצוע באחת הרגליים, מנקר במקורו הנשרי הסדוק באגוז קוקו דה מר באחד מאיי סיישל, ולכדתי אותו, והרגתי בעדינות, בלחץ ממוקד מתחת לפרקי הכתפיים, לחץ שמעכב את פעולת הלב והריאות וגורם למוות בתוך שניות אחדות, בלי סבל, וניקיתי וסידרתי את הנוצות והטסתי לתל אביב בתוך מיכל הקפאה, והתקנתי אותו, יפה וזקוף ובריא לעד – עכשיו דווקא הוא קרס על הרצפה, ראשו ניתק, רגליו נשברו, יופיו התנדף, וידעתי בו־ברגע שאת זה כבר לא אוכל לתקן.

מה עוד כבר לא יכולתי לתקן?

זה היה בבוקר החמישה באוגוסט, האוויר עמד סמיך ודביק בחדר האורחים בדירתי הקטנה במרכז תל אביב; המאוורר בפינת החדר עמד מטרטר ונכלם. הוא לא הצליח להזיז כלום, לא את האוויר, לא את טיפות המים, לא את המועקה.

הריב התלקח כבר בשש וחצי, בפתחו של אותו יום. חזרתי מריצת הבוקר שלי, והתפלאתי למצוא את ענת לבושה במדים, עומדת ליד השיש עם ספל קפה ביד אחת וטלפון בשנייה, פניה רכונות אל המסך.

"היי", הפטרתי, ועמדתי להיכנס למקלחת הקרה, בדרך לספל ראשון של דרג'ילינג, כמנהגי בכל בוקר. לא ציפיתי לשיחה נעימה. ציפיתי לחילופי דברים מאופקים, מהוססים, בציפייה מתמדת שאחת מאיתנו תשבור את השרב. באותם ימים עמד בינינו מסך אטום, קיר של חשדנות ועייפות. מאז התחילו ההפגנות נגד הממשלה בתחילת ינואר, וביתר שאת מאז ההפגנה בגשם השוטף, תחת מחסה המטריות בכיכר הבימה – שממנה חזרתי הביתה רושפת על האופן שבו המשטרה תחמה את הכיכר וסיכנה את המפגינים; והיא אמרה, "בדיוק להפך, מותק; הקלסטרופוביה שלך היא לא אמת מידה; תחמו את האזור כדי להגן על המפגינים", ואני שאלתי אותה, "תגידי, כך זה הולך להיות מעכשיו, את תהיי שוטרת לפני שתהיי כל דבר אחר, ולא נוכל לדבר על כלום?" והיא אמרה, "אליאנה, מה את רוצה, יש לי פשוט פרספקטיבה אחרת משלך, חשבת על זה?" ואני אמרתי, "ענת, אני לא יודעת, אני יכולה לשתף אותך בפחד שלי בלי שתתנשאי עליי?" וענת אמרה, "תעזבי אותי עכשיו, יש לי המון על הראש, ואת לא עוזרת; כרגיל את חושבת רק על עצמך", ולי לא הייתה סבלנות לזה, באמת שלא הייתה לי – ובכן מאז כמעט לא דיברנו, ועוד פחות מזה נגענו, חוץ מפעם אחת שבה נמאס לי מהקור, מהגב שלה שפונה אליי בלילות, מהצדקנות שלה, וההתנשאות, כאילו היא היחידה שאחראית, מקצועית, ואני כל כולי רק דחפים וגחמות, נמאס לי מהחוכמה שלה, מאיך שתמיד אמרה את המילה האחרונה בכל ויכוח, תמיד צדקה, תמיד הייתה יפה וצודקת, ודיברה בשקט, ומאיך שהעדיפה את השתיקה על פני ההתנצחות, ופנתה ממני והלאה, ולא עשתה כל מאמץ להתקרב – והפתעתי אותה באותה פעם אחת ויחידה מתחת לשמיכה, הצלחתי להחדיר יד בין ירכיה, והצמדתי את שפתיי לצוואר שלה, והיא הניחה לרגע יד חמה על הזרוע שלי, וחשבתי שהיא איתי, מַרְפּה, מדיפה קרבה, הרגשתי אותה איתי, אבל מייד היא הזניקה מרפק לתוך עצם הבריח שלי, ושתינו התרחקנו באחת והחנקנו אנחה של כאב.

"איך את מסבירה את זה?" אמרה ענת בלי הקדמות ונשאה את מסך הטלפון שלה אל פניי.

"מה קרה עכשיו?" שאלתי, והיא אמרה: "זה מה שאני שואלת".

לקחתי ממנה את הטלפון והפעלתי את הסרטון שחיכה לי שם. המצלמה לכדה פתח של בניין לא מוכר לי, והכניסה אותי איתה לחדר המדרגות. היא עלתה גרם מדרגות אחד ועוד אחד ועוד אחד. חדר מדרגות ללא שום סימן מזהה, חסר עניין, אריחים אפורים, שפריץ לבן על הקירות.

"מה את רוצה, ענת?" שאלתי והושטתי לעברה את הטלפון.

"חכי, תראי עד הסוף", היא אמרה והתרחקה והניחה את ספל הקפה בכיור.

בקומה השלישית של הבניין עצרה המצלמה מול דלת פלדלת גדולה וחומה, והתקרבה לשלט שעליו התנוסס שם המשפחה של שר החקלאות בממשלת ישראל. כעבור שני רגעים התרחקה שוב המצלמה – כנראה הצלם עלה לגרם המדרגות הבא – אבל נשארה ממוקדת בדלת של משפחת השר. עברו עוד שני רגעים לפני שנכנסה לתמונה אישה בעלת צמת צד עבה וארוכה, שמייד זיהיתי כחברתי רמה לויד. היא נראתה מדביקה כרזה על הדלת ומניחה חפץ על המפתן. לרגע היא הפנתה את פניה אל המצלמה, חייכה – כאילו הביטה היישר אליי ממש – ופנתה לרדת במדרגות. הופתעתי לראות כך את רמה, ידידה ותיקה שלי עוד מימי הבר "דיטה וגיטה", מעצבת אופנה רבת כוח וסגנון ואחת שיודעת לשתות (מהבודדות שהצלחתי לחבב ולשמור איתן על קשר – אולי כי אף פעם לא גלשנו לסקס). אומנם היא הייתה ממנהיגות קבוצת המחאה "דיקטטורה לא באופנה", והייתה פעילה עד לעייפה נגד הממשלה בחודשים הארוכים של תחילת שנת 2023, אבל היא הייתה גם אחת הנשים האלגנטיות ביותר שהכרתי; היא החשיבה את היפה לפני הטוב – לא, בעצם היא תמיד אמרה שמה שיפה הוא בהכרח טוב – ובכל מקרה, יכולתי לדמיין אותה נושאת נאום מעורר ונלהב במסיבת קוקטייל או באירוע של אנשי תעשיית האופנה, וכולנו ראינו אותה מפיקה אירוע מחאה גדול שהכה גלים בכל העולם, אבל היא לא נראתה שייכת לפעולת גרילה כזו, מתגנבת לבדה כך לחדר מדרגות סתמי, פעולה ששמורה בדרך כלל לאקטיביסטים צעירים ואלמוניים. נשארתי לצפות בסרטון עד הסוף: אחרי שרמה יצאה מהפריים, המצלמה התקרבה אל המפתן, עברה על הכרזה המודבקת על הדלת – גור לך, יש נשר בשמיים, נכתב שם בטוש שחור – ועברה להתמקד בחפץ שהונח על שטיחון הכניסה. עוד קצת מיקוד לעדשה, ומה שהתגלה בבהירות היה מוכר לי היטב: גווייה של נץ מצוי שכוב על צידו, מקורו נטוי אל השטיחון.

"מה זה?" הנחתי את הטלפון של ענת על שולחן המטבח. "למה אני צריכה להסביר את זה? איך זה הגיע אלייך?"

"מה זה חשוב איך", ענת נעצה בי מבט שכולו רתיעה. "גם חברה שלך וגם פוחלץ של ציפור? זה יותר מדי מקריות מותק, סורי".

נאלמתי מרוב תדהמה. לא ציפיתי לחשדנות מהסוג הזה. בימיו הראשונים של המשבר הלאומי, כשהממשלה רק קמה, ענת עוד שיתפה אותי בחששות שלה מפני השר החדש שמופקד על המשטרה ומהלכיו הצפויים, סיפרה לי כמה סיפורי פוליטיקה ארגונית של המשטרה שהעסיקו אותה; אנשים שמתחנפים לשלטון החדש, אחרים שמתנגדים, זה שיאבד את התפקיד שלו, זו שרוצה כבר לפרוש מסיבות אישיות ועכשיו פוחדת כי הכול קורס ואיך תמצא עבודה חדשה בגילה; שיחות של פינות קפה, שיחות של בר אחרי הצהריים, וחלקנו דאגה משותפת מהעתיד. אבל האינטימיות הזאת והשיחה הטובה שהחזיקו אותנו יחד בשבועות הראשונים אחרי הבחירות התפוגגו ברגע שהתחילו ההפגנות, והתיישבו שוטרים על סוסים מול מפגינים, והוטחו בשוטרים הקריאות "בושה" "בושה" "בושה" שוב ושוב, ואני מצאתי את עצמי יוצאת לכל הפגנה עם האולימפוס או־אם־די שלי (עם עדשה קאנון 600 מילימטר, צמצם 5.6; עדשה כבדה ומסורבלת אבל אחת שלוכדת פצעונים על מצח, נמלים על עץ, ובעיקר את המדברון והפשוש, הציפורים הקטנות בישראל, ממרחק מאות מטרים) ומצלמת בכפייתיות דגלים ואוכּפים ופרסות ושלטים ופנים משולהבות של מפגינות ומפגינים, ושל שוטרות ושוטרים, ומעלה לאתר שלי, וחוזרת חדורת מרץ, ושמחה, שוב ושוב, שבוע אחרי שבוע, כאילו יצאתי למסעות צפרות בערבות הפרא כולי התרוממות רוח בזכות מפגש עם ציפורים נדירות, ועומדת לצד חברות שמפגינות בעקביות בחבורה, אלה מהחזית הוורודה ואלה מהליגה הסגולה, ופוגשת שם עשרות נשים, צעירות ומבוגרות, כאלה שלא הכרתי וכאלה שהכרתי, רבות מהן באופן אינטימי, ומספרת לענת על המפגשים, ומראה לה תצלומים. בשבועות האלה, שבהם אני התמסרתי לצילום ולחברותא ולאנרגיה הטובה של ההתנגדות, וענת התמסרה כולה למשימות המשטרה, משהו בה הלך ודעך. היא התכנסה בתוך עצמה והתרחקה, כמו שעשתה בכל פעם שהייתה בינינו איבה – של קנאה, של אי־הבנה. היא לא הסבירה מה עובר עליה, ואני הייתי כל כך מתוחה ודרוכה ומיואשת ומרוכזת בענייני המחאה והתיעוד שלה, שלא ממש שאלתי, והנחתי שזה יעבור.

"מה זה המבט הזה, ומה זאת השאלה הזאת?" התפרצתי, "איך זאת ציפור שלי? ולמה מה שרמה עושה קשור אליי? מה את רוצה ממני?" הדחף לנפץ את הטלפון שלה רוסן איכשהו, בלי מחשבה, וזרקתי אותו על הספה שקלטה אותו ברכּות. "אליאנה, אם היית עוצרת לחשוב רגע גם עליי ולא רק על עצמך ועל החברות שלך וכל הבידור הזה של ההתנגדות, היית מבינה שזו חקירה בתחום שלי, ושאני אצטרך להתמודד עם הבושה כשיגלו שאת מעורבת בזה".

"הבושה?" לא האמנתי למשמע אוזניי. היה לה כבר סיפור שלם בראש. "תחשבי טוב טוב במה או במי את מתביישת. אני פשוט לא מאמינה. תעופי לי מהעיניים, ענת, נשבר לי".

עמדה בינינו עוד שתיקה בת דקה לפני שענת אספה כמה חפצים – טלפון, מטען, בקבוק מים, מפתחות, אוזניות – זרקה לתוך התיק שלה, התקרבה אליי, נשאה את המבט שלה אל תוך עיניי, אמרה, "תודה רבה, אליאנה. תסתכלי טוב, אני עפה לך מהעיניים", ויצאה בטריקה.

מייד אחרי שסידרתי את משפחת האדרים שלי בחזרה על המדף, והנחתי את התוכי השחור על שולחן עבודת הפחלוץ, מזגתי לי – במקום ספל תה דרג'ילינג – כוסית ג'ק דניאלס שיפון ויצאתי לשבת על הכיסא במרפסת שצופה אל אקליפטוס ודקל וושינגטוניה וקיר אפור וסדוק של בניין שכן. אומנם היה מוקדם בבוקר, אבל לא ידעתי איך להמס אחרת את הכעס ואת הצער ולאן להוליך את הייאוש.

רמה לויד, שהתקשרתי אליה בשעות הבוקר כמה פעמים והשארתי הודעה, חזרה אליי רק באחת בצהריים. "היי מותק, מה קורה?" היא שאלה בעליזות הסקסית שלה, ואני ניגשתי לעניין: "תגידי, היית היום או באחד הימים האחרונים בבניין של שר החקלאות?" והיא אמרה, "מה?" ואני אמרתי, "בבקשה, רמה, חשוב לי שתעני", והיא אמרה, "אליאנה, מה קורה? את נשמעת מוזר", ואני אמרתי, "סליחה", והסברתי שראיתי סרטון שבו רואים אותה מניחה גווייה של נץ מצוי על מפתן ביתה של משפחת השר, ואמרתי לה שהמשטרה חוקרת, ושכדאי שתהיה מוכנה לזה, והיא אמרה, "די", ואמרתי "מה די", והיא אמרה, "זה לא ייאמן, הם אמרו שמשהו כזה יקרה, אבל לא האמנתי", והיא אמרה, "רגע, אלי, יש מישהו בדלת", ואחרי שתיקה של כמה דקות שבהן שמעתי קולות נמוכים ברקע, היא אמרה, "את לא מאמינה, שני שוטרים פה בדלת, הם לוקחים אותי לחקירה, אתקשר אלייך אחר כך", וניתקה.

את אי־השקט שלי ניסיתי להרגיע בכמה מטלות בית, ניקיתי את המקפיא שאחסן מדי פעם ציפורים בשלבים שונים של עבודת הפחלוץ, תיקנתי את הדלת של מכונת הכביסה שלא נסגרה היטב, תקלה שהזנחתי כבר חודשים. כעבור כשעה נכנסתי למחשב, עברתי באתרי החדשות, וראיתי את המהומה. מתברר שכמה חברי קואליציה קיבלו מאז חצות הלילה על מפתן הבית שלהם, או בפתח בתים של בני משפחה קרובים, או במושב הקדמי של המכוניות שלהם, תשורות סמליות בצורת גוויות של מגוון בעלי חיים, או רק חלקים של חיות: ראש של סוס בבית של שר המשטרה, שועל שלם לשר המשפטים, כמה כלבי צ'יוואווה שחוטים לחברי קואליציה שונים, נץ לשר החקלאות, חתולה דרוסה ליו"ר הכנסת, ומסרים שמזהירים אותם בדרכים מרומזות פן יבולע להם, בלי להבהיר במה בדיוק מדובר. עד מהרה התנוססה הכותרת "מבצע הסנדק" מעל הדיווחים. בכל הערוצים שודרו סרטונים שבהם נראים כמה ממנהיגי המחאה, בדומה לרמה לויד, בעת מעשה: את אדר פרסלר יוצאת משביל הגישה לביתו של שר המשפטים במודיעין, את נועם ירדן, ממחאת ההייטקיסטים, קופץ ממרפסת ביתו של יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט במאחז בגוש עציון, את רועי דורון, מנהיג אחר של תנועת המחאה, יוצא מחדר המדרגות בבניין של חבר כנסת מהימין הציוני, ובכל אתר ותחנה הציגו מייד את ציוצי התגובות של חברי הקואליציה, שקראו למשטרה להגיב במלוא החומרה. בתשובה לשאלה באחת מתוכניות האקטואליה ברשת ב' אמר שר החקלאות שהספיקו כבר לסלק את הראיות לפני שבני משפחתו התעוררו בבוקר – הוא היה באותו יום בירושלים – אבל אין ספק שזו דלת הדירה שלו. בערוצים אחרים שרת ההסברה אמרה שהאנרכיסטים פלשו לזירות הפרטיות של חברים מהקואליציה, וביצעו "פעולות טרור". "הם ישלמו על זה!" אמרה. עד מהרה גם הופץ ציוץ מאת הבן של ראש הממשלה. "שמאלנים יפי נפש שוחטים יונים ומשחקים באיומים! זהו, נגמר. הגיע הזמן להכניס לכלא את הטרוריסטים האלה שמנסים לגנוב לנו את השלטון".

ערוץ 14, כך דיווחו באתר "הארץ", הודיע שהמשטרה עצרה לחקירה את ראשי המחאה המעורבים במעשה. דובר המשטרה מסר שלא נמצאו בשטח אף אחד מבעלי החיים השחוטים שנראו בסרטונים – החוקרים בודקים את כל הכיוונים.

קראתי את הסיקור מרותקת ולא הבנתי מה קורה. למה מנהיגי המחאה נתנו שיצלמו אותם עצמם? מי הפיץ את הסרטונים האלה? בימים האחרונים הצהירו ראשי המחאה על עליית מדרגה בפעולות המחאה, לאחר שעברה בקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק בתי המשפט, תיקון 101, שמבטיח לקואליציה רוב בוועדה לבחירת שופטים. האם "מבצע הסנדק" זו ההפתעה שדיברו עליה? קינאתי לרגע באומץ שלהם. ובה בעת הלכה והכבידה על החזה שלי המועקה, שהתיישבה בי מאז ששהרבני יצאה מהבית. התקשרתי אליה, רציתי לדבר איתה. הייתי חייבת לדעת מה הסיפור עם הסרטונים האלה, והייתי חייבת לדעת שהיא כבר מצטערת שהאשימה אותי ויודעת שטעתה, ושאין לי שום קשר לנץ הזה. היא לא ענתה. שלחתי הודעה קולית. "ענת, בואי נדבר, בבקשה". ידעתי שהיא לא תיענה.

גם רמה לא ענתה לי. ב"הארץ" עלתה ידיעה חדשה: "מעצבת האופנה רמה לויד, שהובילה לפני חודשיים את תצוגת המחאה 'דיקטטורה לא באופנה' בכביש שש, נעצרה היום בצהריים מחוץ לביתה בתל אביב ונלקחה לחקירה". באחת מקבוצות הווטסאפ של המחאה כבר הזניקו מפגינים לתמוך בה מחוץ לתחנת המשטרה ברחוב סלמה בדרום העיר. בתוך הידיעה העלו סרטון וידאו שבו הראו אותה, באוברול האפור הקצר שעיצבה בעצמה, בסניקרס שחורות, ובצמה עד המותניים, נדחקת לתוך ניידת משטרה כשהיא מסמנת וי בשתי אצבעותיה. בהמשך הידיעה העלו גם את הווידאו מחדר המדרגות של שר החקלאות.

תצוגת האופנה המחאתית של רמה באמת הייתה שיא בחייה המקצועיים ובכלל – היא עצרה ביום העצמאות את התנועה בכביש שש למשך שעה, שבה הקימו היא ועמיתיה בן רגע במה וטריבונות ושטיח אדום שעליו התהלכו מאה דוגמנים ודוגמניות ובהם גם מעצבים ומעצבות מובילים בתעשייה המקומית וגם כמה מתעשיית האופנה האירופאית, צעדו הלוך ושוב לובשים מגוון מרשים של בגדי מחאה, כבמיטב האירועים מהסוג הזה, מול קהל שהוזמן מראש; אירוע שסיפק לקבוצות הווטסאפ ולמהדורות החדשות בישראל את הוויכוחים הכי מכוערים, עם הגידופים הכי שפלים, שבהם רמה וחבריה הואשמו כפריווילגים ומנותקים ונרקיסיסטים, במקרה המעודן, ואילו לתקשורת העולמית סיפקו את התצלומים הטובים ביותר ממחאת 2023, ולרמה עצמה התפעלות גלובלית מהיצירתיות שלה, ומהאומץ שלה לשלם מחיר עסקי על המעורבות הפוליטית. היא אפילו דיברה אצל כריסטיאנה אמנפור בסי־אן־אן, והן דיברו ברצינות תהומית וגם צחקו קצת על חולצות טריקו עם מסרים, ואיך בסוף גאפ או זארה יעשו מהכול ליין חדש וקוּל.

בזמן שישבתי ועקבתי אחר המעצרים, לרגע הרגשתי – אולי בפעם הראשונה בחיי – שאני לא במקום הנכון. במקום לצלם מהצד ומרחוק את ההפגנות, כמו את הציפורים, אולי אני צריכה לצאת ולעשות מעשה שיהיה שווה צילום בעצמו? חשבתי על רמה, וכמה שהיא אמיצה יותר מכפי שהייתי או אהיה אי פעם. דמיינתי אותה בבית המעצר, זקופה וחסרת פחד, ויפה, ומהירת לשון, בעת שחוקרים אותה. ידעתי שאני לא רוצה להיות במקומה, אבל גם ידעתי שאין לי מה לדאוג לה. האם ענת תפגוש אותה כחוקרת? איך זה יהיה? צמרמורת חלפה בגבי.

בחמש אחר הצהריים, בלי תשובות לאף לא אחת מהשאלות שלי, יצאתי לשוטט בחוצות, כמו שאני נוהגת בכל פעם שאני מתקשה להבהיר את המחשבות – הן נעות בקצב הליכה, המחשבות שלי, ובמשך כשעה או שתיים עברתי ברחובות ובשדרות, לאורכה ולרוחבה של העיר, שקועה בניסיון להבין משהו, למצוא חוט של היגיון בתוך הפקעת ולמשוך אותו החוצה. בלי לשים לב מצאתי את עצמי בכיכר רבין ליד סניף של חנות של רמה. בחלון הראווה שלה נשארו בובות ראווה מליין אופנה – אמפיוטיישן – שעבדה עליו בחודשים שלפני ההפיכה המשטרית. היא התעניינה ביופי של פגמים גופניים, והלבישה לראווה 12 בובות שלכל אחת מהן חסר איבר אחד – זו בלי יד, זו עם חצי פנים, או בלי עין, או עם דרגות שונות של קטיעות רגליים, באופן שהבליט את החסר והפך אותו לנוכח, ואפילו מושך. הכול כתבו שזו אחת העבודות היפות ביותר שלה, ואיכשהו עד לאותו רגע מול החנות הסגורה לא יצא לי לראות אותה. אהבתי את מה שראיתי. בובות הראווה פוסלו במידות שונות של ריאליזם, וכל אחת מהן נראתה חזקה, כמעט כריזמטית, יותר מאחותה. בובת ראווה אחת שחורה ותמירה, לבושה בשמלת סאטן אפורה, בירכתי חלון הראווה, נראתה שלמה ויפה מכולן, וגם נורמטיבית להפליא, ומשכה את תשומת ליבי. עברו כמה רגעים עד שהבנתי איך היא קשורה לתערוכת "אמפיוטיישן": הבוהן שלה בכף רגל ימין נגדעה, ובמקומה יצרה רמה מעין בוהן תותבת, תכשיט בצורת נחש קטן מכסף. חשבתי על מחקר שהשתתפתי בו בחודשים האחרונים, על אודות החיוואי, מין של עיט גדול ובהיר המתמחה באכילת נחשים. עד לאחרונה היה החיוואי אחד מהעופות הדורסים הנפוצים במקומותינו, בזכות העובדה שהוא ניזון מדיאטה של נחשים וזוחלים ולא זקוק למכרסמים שמורעלים אצלנו בהמוניהם. גופו ותחתית כנפיו בהירים, ועל רקע השמיים הוא נעשה רואה ואינו נראה, ומצליח להפתיע את הטרף בצלילה מגובה רב. אצבעותיו הקצרות והמחוספסות מאפשרות לו ללפות את הגוף החלקלק של הנחש ולקטול אותו, סמוך לראשו, באחת. אבל בשנתיים האחרונות ניכרת ירידה בהיקף אוכלוסיית החיוואים בישראל, וקהילת האורניתולוגים, ואני בתוכה, התחילה לעסוק בתופעה הזאת בעניין רב.

מול נחש הבוהן שבחלון הראווה, חשבתי על הנץ מהסרטון של רמה בחדר המדרגות של השר. ניצים בדרך כלל לא אוכלים נחשים. הם אוכלים בעיקר עופות ויונקים: ארנבות, קיפודים, עטלפים, עורבים, יונים. שאלתי את עצמי, למה השתמשו דווקא בנץ במבצע המחאה אצל שר החקלאות? ואיך באמת השיגו אחד כזה? מיהרתי הביתה למחשב.

את הסרטון שמצאתי עד מהרה באחת ההודעות שהועברו פעמים רבות בטוויטר, הורדתי למחשב והגדלתי, וצפיתי בו שוב ושוב. בפעמים הראשונות התמקדתי בצמה של רמה, ובדלת של משפחת השר, ובאור שנשפך מהחלון בחדר המדרגות על השטיחון ועל הפגר של הציפור, ובחיוך של רמה, שהישירה מבט אל המצלמה, כל־כולה יודעת את קסמה, ורק בצפייה העשירית, אני חושבת, התעוררה האורניתולוגית שבי, והתמקדתי בגווייה. למה בעצם הייתי בטוחה שזהו נץ מצוי? טעות של טירונים; טעות מטומטמת במיוחד למי שכתבה עבודת מחקר די מצוטטת לכתב העת IBIS של אגודת האורניתולוגים הבריטית על ההבדל בין נץ מצוי, נץ גדול, נץ קולני אפור וזרון כחול. הגדלתי מאוד את התמונה של הציפור המתה, והכיתי במצחי: אומנם פספוסי הרוחב בבטן מזכירים את זה של נקבת הנץ המצוי, אבל אלוהים אדירים, איך לא ראיתי עד לרגע זה שהרגליים אדומות וארוכות, ושהדונגית שבקצה המקור אדומה. הגוף מזכיר אומנם שילוב של נץ גדול וזרון כחול, אבל בלי ספק זהו נץ קולני אפור. מה שנקרא באנגלית, Chanting Goshawk. ציפור שניחנה בשירה קצובה, חזקה, כמו משרוקיות וזמבורות של הפגנה, חזרתית, עיקשת, למול סכנה. עברה בראשי השאלה, האם מישהו מהמארגנים של מבצע סנדק יודעים שזה השם של הציפור? האם הבחירה בציפור המסוימת הזאת קשורה באופן סמלי לשירת המחאה בכלל ולחזרה הקצבית, כמו שעון מעורר, כמו אזעקה, אחר מילה אחת, שתי הברות, בו-שה – בו-שה – בו-שה?

ביטלתי את המחשבה ברגע שעלתה. התרכזתי שוב בתמונה ומשהו במראה של הנץ הטריד אותי. חשד כבד. משהו לא בסדר. חיפשתי ושלפתי מתוך תיקיית "מאמרים ל־IBIS" את הקובץ "Varieties of Hawks, a New Perspective", וגללתי מטה, לפרק על אודות הנץ בעל הקריאות הקצובות והברורות, וקראתי קצת, רעננתי את הזיכרון. באותו רגע ידעתי: אין שום סיכוי שרמה השיגה פגר של נץ קולני אפור. נץ קולני אפור כמעט שלא נצפה בישראל – בעצם רק פעם אחת כל השנים מאז שהתחילו את התצפיות, באזור הנגב בתחילת שנות השבעים. כשראיתי בתחתית הקובץ את הנץ שמופיע בו, פרט אחד מני רבים שצולם במרוקו מדרום לסהרה, חששותיי הלכו וגברו. עברתי לנץ מהסרטון של רמה והגדלתי מאוד את התמונה שלו. חזרתי לנץ שהופיע במאמר שלי. נדהמתי: בדיוק אותה ציפור אחת מסוימת. התצלום אצלי תופס את הצדודית השמאלית של הנץ, פסי רוחב אפורים לבנים בבטן, בדיוק באותה זווית כמו זה ששכוב על המפתן; ניכרות הרגליים האדומות והארוכות, זהות לאלה שבסרטון. אומנם אחד שוכב כפגר על שטיחון המפתן, ואחד מצולם חי ומשוחרר וצופה על סביבתו, אבל עושה רושם שזהו אותו נץ, מצולם מאותה זווית. המשכתי למקד את המבט, ופתאום הצטמררתי כולי: בנץ של רמה ניכר סממן ייחודי לנץ שצילמתי בעצמי: ברגל השמאלית שלו שתי אצבעות בלבד, מתוך ארבע. כן, בשתי התמונות, שתי אצבעות שמאל מתוך ארבע. האם דיברתי עליו עם רמה בהקשר של התערוכה "אמפיוטיישן"? לא זכרתי שיחה כזאת. ובכלל, איך זה יכול להיות, בסרטון הציפור נראית לגמרי תלת ממדית. זהו בעצם ההבדל היחיד. מה קורה פה?

מייד הבנתי עם מי אני חייבת לדבר כדי לקבל עזרה: התקשרתי לחברתי הטובה רות, הבעלים של "בית ספר", חנות הספרים האהובה בפינת שינקין אחד העם, שנסעה זה לא כבר לשנת ניסיון, כהגדרתה, בטקסס. רות יצרה קשר שם עם חנות הספרים "פרנסוס" בנאשוויל, זו של הסופרת האהובה על שתינו, אן פאצ'ט, והשיגה אצלה עבודה. או במילים אחרות: רות לא יכלה לשאת את השלטון החדש ותוכניותיו, סגרה את החנות שלה וכמעט נעלמה בן רגע מחיי, אלא שדווקא הפעם בניגוד לעבר הקפדתי לשמור על קשר ולדבר איתה פעם ביומיים, ואני חושבת שמאז עברה לקצה השני של העולם נעשינו קרובות כפי שמעולם לא היינו. זכרתי שבן זוגה החדש והאמריקאי והחמוד, דארן, הוא עורך וידאו ומומחה לתוכנות כמו פוטושופ ודברים כאלה, והנחתי שהוא יוכל להאיר את עיניי. עכשיו היה בוקר אצלה ואחרי ארבעה צלצולים היא ענתה. "היי, מותק, מה נשמע? סוער אצלכם!"

"כן", אמרתי לה, "אצלנו סוער". משהו ב"אצלכם" הזה שלה הרגיז אותי אבל היא קטעה את המחשבה ואמרה, "ראיתי שרמה העלתה הילוך! איך היא השיגה את הנץ הזה? את מעורבת?" אני לא יודעת, איכשהו כשזה בא מפיה של רות, השאלה הזאת דווקא לא הרתיחה אותי. ידעתי שבניגוד לענת היא לא תופרת לי תיק של חוסר נאמנות, אלא רק מניחה שאני הרפתקנית ויצירתית או משהו מושך שכזה. "הלוואי. את יודעת איך אני, נשארת במרחק מצלמה מכל מה שקורה; לא עושה בעצמי שום דבר ששווה לדווח עליו".

רות שאלה אותי עוד כמה שאלות, והתעכבה בקול מודאג על מה שקורה בימים האחרונים ביני ובין ענת. איך אנחנו, היא שאלה, וכשסיפרתי בקצרה על הקור שנושב בינינו, ועל הריב האחרון, רות שאלה אם אני מבינה שענת בטח מקנאה בי, או מקנאה לי, כי אני חוגגת בכל ההפגנות והיא לא יכולה להפגין כשוטרת, ועוד כמפקדת במחוז תל אביב. היא בטח קרועה מבפנים. "לא הייתי רוצה להיות במקומה", היא אמרה.

"כן", מלמלתי. איכשהו לא חשבתי על זה כך עד לאותו רגע, והכעיס אותי שרות מבינה הכול מאי שם בטקסס. "אליאנה, תעשי מאמץ לחשוב קצת עליה, מותק. אלה ימים קשים. את לא תעמדי בזה לבד. היא צריכה אותך לא פחות מכמה שאת צריכה אותה".

לא רציתי לשמוע עוד מזה, שאלתי מה שלום עלמה, הבת שלה, ומה שלום דארן, שכבר נוצרו בינינו יחסי ידידות וקרבה בעקבות כמה שיחות זום ששוחחנו שלושתנו, עם כוס ויסקי – כל אחד ביבשת שלו – הוא אהב להראות לי מיני תעלולי עריכה מסעירים. רות אמרה שעלמה בדיוק שרה שיר של אלביס בניגון מקומי, ושהיא מתגעגעת אליי, וסיפרה לי עוד אנקדוטה או שתיים, לפני ששאלתי אותה אם זה בסדר לבקש מדארן טובה, שיבדוק לי משהו. הסברתי לה בקצרה מה אני מנסה להבין וקבענו שאשלח לדארן את מה שיש בידי.

כעבור חצי שעה רות התקשרה ואמרה שדארן חושב שזו לא השתלה של דימוי בתוך וידאו, אלא שכל הווידאו מפוברק. "בחודשיים האחרונים – הוא דיבר איתך על זה? – דארן נכנס חזק ללמוד את הטכנולוגיה של דיפ פייק. אפילו משלמים לו על זה בעבודה שלו. לערוך סקירה של מה שכבר אפשר ומה עוד אפשר ורצוי לעשות או משהו כזה. הוא אומר שהוא לא ראה עבודות מתקדמות כאלה, כמו הווידאו ששלחת אליו, אבל מאוד יכול להיות שזה מה שקרה כאן. הוא אומר ששווה לבדוק. אולי לא רק השתמשו בתמונה של הציפור והפכו אותה לדמות תלת ממדית בסרטון שבו רמה מככבת. אלא יצרו את רמה בעצמה. ואת כל ההתנהגות שלה. זה לא עושה סנס, אבל שווה בדיקה. הוא ישלח לך כמה דוגמאות של סרטונים שמסבירים איך היום עושים את זה ותראי אם זה נראה לך רלוונטי. הוא ישמח ממש לעזור, הוא מכור לסיפור הזה".

ניסיתי להשיג שוב את רמה, ועברתי על כל אתרי החדשות, ולא ראיתי שאף אחד מדבר על האופציה הזאת, של סרטונים ערוכים ומפוברקים בטכנולוגיה החדשה. איכשהו כל חברי הקואליציה שנפלו קורבן לתעלול של מנהיגי המחאה הגיבו כאילו ברור שהעלימו את הגוויות הממשיות מהזירות הפרטיות שלהם לפני שהמשטרה באה לאזור. כאילו אין כאן סוגיה. הם לא חקרו במופלא. עשה רושם שהם חוו את החוויה הזאת כמו כולנו, דרך מסכי האינטרנט והטלוויזיה בלבד. עמדתי במטבח והרתחתי מים לכוס תה אסאם שחור כשרמה התקשרה ואמרה, "אליאנה, אני בסדר", ואני מיהרתי ושאלתי, "מי ערך את הסרטונים האלה, רמה?" והיא אמרה, "אין לי מושג, תאמיני לי; לפני שבוע מישהו הזהיר אותי שהם הולכים לעשות משהו כזה, להכפיש אותנו איכשהו, להפיל בפח, אולי אלה האנשים של ערוץ 14, זה מה שהנחתי, אבל אין לי שמות. אני לא יודעת מה לעשות, השוטרים לא מאמינים לי שזאת לא אני שם בחדר המדרגות, ואין לי שום דרך להוכיח". היא נשמעה קצת מתוחה, אולי אפילו פוחדת, ואני אמרתי לה, "טוב, אולי אני יכולה לעזור", וניתקתי.

הסרטונים מדארן של רות הגיעו לתיבת המייל שלי והתחלתי לעבור עליהם אחד אחד. גם עשיתי חיפוש בגוגל והגעתי לסדרת הכתבות של עומר בן יעקב וגור מגידו מ"הארץ" בשיתוף עיתונים מרחבי העולם. תחקיר מאלף שחשף רשת של "סוחרי כאוס", כהגדרת הכתבים, בראשות אחד, ישראלי, ממודיעין; יצרנים של דיסאינפורמציה בהזמנה על ידי בעלי אינטרס פוליטי בכל קצוות הגלובוס. דארן גם שלח לי קישורים למאמרים מעודכנים על תוכנות של אינטליגנציה מלאכותית, כמו צ'ט ג'יפיטי ודאלי, שמייצרות בעצמן דימויים וטקסטים, ושקעתי בלמידה דחוסה ומהירה.

כעבור כשלוש שעות הרמתי את ראשי הכבד מהמחשב, נעמדתי והתמתחתי וידעתי שאני חייבת להעביר לענת את כל המידע הזה. אם ברור שהסרטון של רמה מפוברק, לפי הנץ הקולני האפור, שהוא במובהק הנץ מהמאמר שלי, ואם מה שלמדתי מדארן ומהקורס המזורז שלי נכון, סביר מאוד שהכול מומצא ומיוצר.

ענת ענתה לי הפעם אחרי הצלצול העשירי: "מה".

"ענת", החלטתי להבליג על היובשנות שלה ולגשת לעניין, "אני חייבת להראות לך משהו קריטי לסיפור הזה. את יכולה לקפוץ הביתה? שאבוא אני לסלמה?"

ענת שתקה, ולרגע נזכרתי במה שרות אמרה לי. "חוץ מזה, איך את? מחזיקה מעמד?" ניסיתי לבטא אמפתיה בלי להגזים. ענת נאנחה. "מה את רוצה להראות לי?" היא שאלה, ואני אמרתי, "אני לא יודעת אם זה לטלפון, אבל אין לי ספק שהסרטון עם רמה מפוברק. שימי לב שאף אחד לא ראה אף גווייה. ויש לי משהו יותר ברור להראות לך. אני יכולה לשלוח לך את ההוכחה, אם את לא רוצה פנים אל פנים".

"אני צריכה כוסית ערק", היא אמרה אחרי שתיקה נוספת. נדמה היה לי ששמעתי הד של אינטימיות. "אצלי או בתחנה?" שאלתי. "אצל דיטה וגיטה", היא אמרה, ומייד הרגשתי כאב בחזה על המקום הזה, הבר הביתי שלנו, שכבר מזמן נסגר, והיה שייך כנראה לימים אחרים, חיים יותר, טובים יותר, ולא מצאנו לו תחליף. ענת ביקשה שאביא בקבוק וכוסית וניפגש בגינה ציבורית שאהבנו, לא רחוק מתחנת המשטרה בסלמה.

הגעתי על אופניי לקצה רחוב הרצל, מרחק חמש מאות מטר מהגינה, כשענת התקשרה ואמרה שהיא מצטערת, אבל הזעיקו אותה. כבר ניפגש בבית בלילה. "מה קרה?" שאלתי. "תכף תדעי", היא אמרה.

בזמן שדיוושתי בדרך חזרה הביתה, הרגשתי שעננה כבדה נפלה על תל אביב. האובך הִקשה על הנשימה ולא היה אפשר לראות את קצה הרחובות, את הקומות העליונות, את עמודי החשמל, את הציפורים. "שמעת?" שאל אותי נהג של מכונית שעמד בפקק ברחוב הרצל, בעת שניסיתי לעבור לידו על אופנַי. "מה?" עצרתי לידו לרגע בחשדנות. "הממשלה הכריזה על מצב חירום. כל ראשי המחאה במעצר והודיעו שלא ישחררו אותם עד שיודו במבצע הסנדק או משהו כזה". הנהג נשא ידיו באוויר והפיל אותן כלאחר ייאוש. "יהיה בסדר", אמרתי לו. "זה הכול מפוברק. אל תאמין לכלום".

"הלוואי, הלוואי", הוא מלמל והמשיך לנסוע.

בבית הבנתי שאני לא מחכה לענת, שתחזור או לא תחזור בערב, והחלטתי לעשות סוף סוף מעשה, שגם יהיה שווה לתעד. שלחתי לרות זימון לזום. אחרי שהסברתי לה את התוכנית שלי באופן כללי, היא העלתה לשיחה את דארן, שהיה באופן ספייס בעבודה שלו אבל הסכים להיכנס לחדר פרטי, לסגור את הדלת ולשמוע מה יש לי לומר. שאלתי אותו אם הוא מוכן ליצור בשבילי סרטון קצרצר כמו זה שראינו עם רמה, אבל עם דמויות אחרות ומסוג אחר. הוא היסס לרגע, ואמר, כן, "אנית'ינג פור דמוקרסי". אני לא יודעת בדיוק איך הוא עשה את זה, אבל בתוך שעתיים של עבודה, בעזרת חברתו האינטליגנציה המלאכותית, דארן הצליח ליצור סרטון בן עשרים שניות, שנראה לי לא רע בכלל, משהו שיעשה את העבודה. אני לא גאה בכל זה, אבל אתם יודעים, זה היה זריז, גחמה, דחף, וידעתי שכל ההמצאה הזאת לא תחזיק זמן רב, הכול קצר מועד, הכול מהבטן, כולם יבינו עד מהרה שזה לא באמת, אף אחד לא ייפגע, ובכלל, אנחנו האורניתולוגים גדלנו על מסורת ארוכת שנים ומפוארת של תיקונים לממצאים ולעובדות; תחשבו על ההונאה הגדולה של קולונל ריצ'רד מיינרצהגן, האורניתולוג וידיד הציונות, שביסס את ספרו החשוב Birds of Arabia על זיוף של תוויות וגניבת אדרים מאוספים של אורניתולוגים אחרים. תחשבו על כל פעם שאמרנו שראינו במשקפת ציפור נדירה, שאף אחד חוץ מאיתנו לא ראה, ולכו תוכיחו. לא הרגשתי שום נקיפות מצפון.

רציתי לדבר עם ענת על כל זה לפני שאשלח הודעה לעיתונות עם הסרטון של דארן, אבל הטלפון שלה היה מנותק. תיארתי לעצמי שכיבתה את הטלפון הפרטי ועבדה רק עם זה של המשטרה. זכרתי את מה שאמרה – הבושה שהיא תרגיש אם יגלו שאני מעורבת במשהו כזה. אני לא יודעת מה נכנס בי אבל החלטתי לא לפחד. כי מה שעומד לפניי הוא גדול יותר מהבושה של ענת. שלחתי את ההודעה לשלושה עיתונים. בכל פעם ששלחתי העברתי את ההגדרות למצב של אינקוגניטו, בתקווה שזה יספיק כדי שלא יזהו את המקור. סגרתי את המחשב והלכתי למזוג לי כוס ג'ק דניאלס. יצאתי אל מרפסת העישון הקטנה שלי, הצתּי סיגריה – הראשונה שלי אחרי חודשים של התנזרות – ועמדתי להוריד הילוך, לנסות להירגע, כשפתאום קמה מהומה רבתי מכל המרפסות ומהחלונות, ומהגגות, ואנשים יצאו וקראו קריאות מכל פינה ברחוב שלי ובכל הרחובות הסמוכים. זו לא הייתה קריאת ה"יש!" אחרי גול במשחק של נבחרת ישראל באליפות עולם, או משהו כזה, אבל זה לא היה ההפך הגמור מזה. באחת ראיתי את כל השכנים יוצאים אל הרחוב, מחפשים לחלוק עם אחרים את הרגע הזה, ומישהו יצא עם זמבורה, ומישהו צעק "זה הסוף!" ועוד ועוד צעקות באו מכל עבר, וכעבור רגעים אחדים הבנתי מה הם אומרים: הבן של ראש הממשלה מת. הוא גמור! תוך רגעים ראיתי בטלפון, באתר חדשות אחרי אתר חדשות, את מה שכולם ראו, את הסרטון של דארן, עשרים שניות שבהן רואים בבירור את הבן של ראש הממשלה יושב בבית קפה על מדרכה, בחליפה וחולצת כפתורים, נראה כאילו הוא מחכה לפגישה, ופתאום עיניו נפערות וכתם כהה מתפשט על החזה שלו, והוא קורס על השולחן שלפניו.

על פני העוברים והשבים ראיתי ניצוצות של התרגשות, של דאגה, אולי גם רגש אחר שלא ידעתי לזהות; זה היה משב רוח של בדיון, של חריגה מהאפשרוית הנראות לעין, שהחזיק מעמד בערך שעה, עד שהגיעו ההכחשות מבית ראש הממשלה, והבן צולם חי וקיים, ועוד איך. לא הצטערתי על מה שעשיתי, אבל קצת פחדתי מענת, וחיכיתי על המרפסת עם בקבוק הוויסקי ריי ועם בקבוק הערק שענת אוהבת, לא זזתי משם, לא רציתי לחזור למחשב, רק רציתי לחכות, שזה יעבור, שהכול יתבהר ויסתדר, שכולם יבינו שאין כלום, לא היה כלום ולא יהיה כלום, שהכול פייק, גם הסיפור עם הגוויות, ושאי אפשר להאמין יותר לכלום. וכשענת חזרה באחת בלילה והופיעה במרפסת, ואני אמרתי לה, "אני יכולה לספר לך מה עשיתי?" והיא אמרה לי, "לא עכשיו, אליאנה", ואמרתי לה, "טוב", והיא חייכה אליי, ענת, כבר חודשים שלא חייכה כך, וחיבקה אותי, חיבוק שלא קטעה כעבור רגע, חיבוק שנשאר, והעמיק, והתמוסס לתוכי, ואני כבר ידעתי שהכול בסדר, כי שום דבר אינו אמיתי – לא המחאה הזאת, ולא הגוויות שהונחו על המפתן, ולא התיעוד של הכול, ובטח לא המוות של הבן של ראש הממשלה – מה שאמיתי הוא רק החיפוש שלי, הנואש, אחר פתרון פשוט וחד וחלק, הצורך לנטרל את הרעל, הדחף להעלים את הרעש, לחסל את הרע – לא אמיתי הרצח, ולא אמיתית ההפיכה, ובטח שלא אני אמיתית, אליאנה, אורניתולוגית שמנסה להיות בלשית ונכשלת, ומנסה להיות עם ענת שהרבני, ומקלקלת – הרי זו שכותבת אותי פחדנית הרבה יותר ממני, ולא מבינה כמעט כלום בציפורים, לא יודעת לבלוש, בקושי יודעת לכתוב – רק הבדידות, אני חושבת, אמיתית, הבדידות והנץ הקולני האפור.

.

ארנה קזין היא סופרת, מסאית ומבקרת. הבלשית אליאנה דוידוב, המככבת בסיפור זה, היא גיבורת ספריה ״גוזל״ (משנת 2015) ו״פולשת״ (משנת 2017) שראו אור בהוצאת ״הקיבוץ המאוחד״. קזין התארחה בפודקאסט המוסך בגיליון מיום 04.05.23, בשיחה על מסתה ״איך להתנגד״, שראתה אור לאחרונה בהוצאת אוליפנט.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חלקים־חלקים", סיפור קצר מאת לאה שדה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה

"זו כתיבה רודמת, עייפה, מאופקת ומלאת צער מפויס; היא מעיפה מבט אל גובה ההרים, אל המלאות הנוסקת, אולם לעולם שוכנת בגיא." יותם פופליקר על שירתו של גבריאל פרייל במלאת שלושים שנה למותו

איצו רימר, ערבו של שלישי, מהסדרה שיחות עם אלוהים, שמן על פשתן, 51X45 ס"מ, 1996

יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה: במלאת שלושים שנה למותו של המשורר גבריאל פרייל

יותם פופליקר

.

לכל חובב או חובבת שירה יש משוררת, משורר או משוררים הקרובים לליבו, לליבה. לעיתים אוצר המילים הפרטי של המשוררת מפעיל את תודעת הקורא, בין שהוא מאתגר את האינטלקט ובין שהוא נוגע באופן אָפקטיבי בנימי הנפש והגוף; לפעמים הלשון זוכה ללישה חד־פעמית ואידיוסינקרטית מבחינה תחבירית או דקדוקית; במקרים רבים המזג השירי הייחודי מייצר אקלים שנעים לשכון בו; במקרים אחרים הטמפרמנט הפואטי מזעזע ומחריד, מותיר שרירים רפויים, עצבים מודלקים; לפעמים התמות השיריות מובילות להזדהות: רגשית, אידאולוגית, ארוטית – אין זה משנה, ולא מעט פעמים המשורר או המשוררת מגלמים קול מוסרי או רליגיוזי שננעץ היישר בריאה הנושמת. לעיתים הקול השירי בורא עולם אידילי או מסויט, אוטופי, דיסטופי, הטרוטופי – תבל שלמה. מזמן לזמן הרגש הנוסטלגי הטמון בשירת המשורר או המשוררת מקליט את עָבריות העבר, מרבד את זמן הקריאה; לפעמים הקול השירי מתכתב עם שמועה, עם מסורת ותרבות אבודה. ולרוב האישיות הפואטית הפרושה על פני, המואצלת מלמעלה או הבוקעת מתוך הדף מגלמת חבר או חברה קרובים, רע להתרועע, דוד, אם, אחות, נכד או סב שבצלמם או בקרבם נותר מקום פנוי ואפשר להצטופף לידם ולספוג חום או קור אנושי, כל אחד ואחת לפי טעמו וטעמה.

גבריאל פרייל הוא המשורר הקרוב לליבי, ככל הנראה מכל הסיבות שצוינו. לא הייתה זו אהבה מקריאה ראשונה, אולם בזה כוחו של המפגש: נדרשו מפגשי היכרות נוספים, עלו מעקשים, המגע היה אמצעי לעיתים, אינסטרומנטלי, אולם לאט־לאט נעלמו העקבות, ההיסוסים נהפכו לגביש יהלומי של אדיבות וקרבה – כך מתרקם לו קשר ארוך טווח ושנים, מעמיק, בעל היסטוריה ביוגרפית, קשר רחב הכובל ומשחרר, מעצים ומדכדך, הלוא כן? אהבה? בשיר "הערות מספר: תשל"ו" מתוך קובץ השירים שירים משני הקצוות מ־1975, שיר לציון סופה של שנה והתחלה של שנה חדשה, נקודת ציון שהִרבה לעסוק בה בשירתו, חש פרייל המסוכסך עם הזמן ש"יֵשׁ מֵעֵין פּׅיּוּס בּׅידׅיעַת עַצְמוֹתַי/ אֶת הַלּׅילָךְ, נׅצְנוּצוֹ הָאַחֵר […] כָּךְ שֶׁטֶּקֶס בּוֹאָהּ/ שֶׁל שָׁנָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת/ אֵינוֹ מַרְשׁׅים בְיוֹתֵר"; ובכל זאת, מדגיש פרייל, נקודת זמן טקסית זו, אף שהיא בבחינת נעילת כל שער, היא גם הזדמנות להציב "משוררים בשערי", כשם אחד משיריו. זו הזדמנות להיזכר בידידים, להושיט יד:

.

הַבֹּקֶר מַגַּע יָדָהּ כְּאוּבַת הַגּׅילׅים

הֶחֱרׅיף אֶת תּׅסְכּוּלָם שֶׁל דְּבָרׅים

עַד לׅנְעׅילַת כָּל שַׁעַר –

וַאֲנׅי חוֹזֵר לָאֵלֶּה שֶׁבְּצׅלָּם יָשַׁבְתּׅי

וְאֶת לׅקְחָם אָהַבְתּׅי

וְאֶל פֶּשַׁע הַשּׁׅיר הַבְּדָלְחׅי כָּעֵת.

.

ב־5 ביוני, בט"ז בסיון על פי התאריך העברי, יצוין יום השנה השלושים למותו של גבריאל פרייל; ועם בוא סופה של שנת מות נוספת ותחילתה של חדשה, אבקש כאן, כמעשה פרייל וכמחווה לו, לחזור אל מי שבצילו ישבתי ואת לקחו אהבתי בעשר השנים האחרונות, לחזור אל שירו הבדלחי, כעת.

*

גבריאל פרייל כתב בעברית וביידיש בניו יורק. הוא נולד ב־21 באוגוסט 1911 בעיר דורפאט שבאסטוניה – "בְּאֶסְטוֹנְיָה, בְּדוֹרְפַּאט בּׅירָתָהּ/ (וְיֵשׁ מְכַנּׅים טַלּׅין),/ יָצָאתׅי מְהַסֵּס לְפׅתְחוֹ שֶׁל עוֹלָם" (מתוך "ורדים, אסטוניה ואני") –, בילה את שנות ילדותו בעיר קרוקי שבליטא, ובגיל 11, בשנת 1922, לאחר מות אביו, היגר עם אמו לארה"ב והתיישב עימה בעיר ניו יורק. למרבה האירוניה, על אף שחי את מרבית חייו בניו יורק וכמהּ לירושלים של מעלה, הוא נפטר ונקבר בירושלים של מטה. במשך חייו ניהל פרייל דיאלוג מתמיד עם המרכזים הספרותיים היהודיים השונים, הן העבריים באמריקה ובפלשתינה (ולאחר הקמתה, במדינת ישראל), הן היידי בניו יורק. בשנים אלו ניטשו קרבות פואטיים־מודרניסטיים ואידאולוגיים חריפים בין אסכולות שירה שונות, אך פרייל נמנע מבחירה באחד מהצדדים. הוא היה איש שלום, פייסן; ניהל דיאלוג מתמיד עם מסורות השירה ובמסגרתו זיכך את קולו הבדלחי שאין לטעות בו.

לא אלאה בפרטי קורות חייו או בתיאור סביבתו הספרותית; לא בהם מהות הדברים. רוחו השירית ודיוקנו הפואטי כפי שעולים משיריו, מרשימותיו, מתרגומיו, ממכתביו, מהסיפורים על אודותיו ומהמחקרים על יצירתו – בחשבון אחרון, איתם נותרתי לעת ערב עם ספל קפה, מהסס ומתפתל, מדבר עם עצמי ואיתו על בדידות, הגירה, ידידות, ספרות ושירה. דמותו מצטיירת ענווה, אדיבה, נעימת הליכות, בודדה ומשוועת לקול רע – "הַפַּצְיֶנְט הָיָה קְצָת עָצוּב/ אַךְ רָגוּעַ/ וּמְעוֹלָם לֹא יָצָא מׅכֵּלָיו" (מתוך "פצינט רגוע"). הוא היה יהודי, בן תרבות, בן העיר הכמהּ אל רחבות האזור הכפרי, מיין למשל, בן מסור לאימו ונכד הנושא את פניו אל סבו; "יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה" שכתב שירים בניו יורק כמו היו מקלט בשממה, שירים שהיו בבחינת איגרת מניו יורק לחבריו.

.

אֳנׅי יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה

זֶה מַדְאׅיג לֹא מְעַט

אַךְ אֳנׅי עוֹשֶׂה אֶת עַצְמׅי כְּמַמְשׁׅיךְ

אַהֲבָה לְאַגְמֵי הַקָּפֶה

לׅטְעׅימוֹת הַחֶמְדָּה שֶׁבַּסֶּפֶר.

.

חֲצׅי־גֶּזֶר נֶחָמָה בְּיָדׅי

וְכָל הַדַּקֻיוֹת בּׅמְקוֹמָן

רַק הַגּוּף חוֹזֵר וְאוֹמֵר:

יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה.

.

השהייה בצד השיר דוחקת לצלול אל המצלול, אל ההברה "זֶה" החוזרת בסוף השורה הראשונה ובתחילת השנייה, כמו החומר הלשוני מהדהד את צורכי הגוף, חמדה ונחמה, "הַגּוּף חוֹזֵר וְאוֹמֵר" ומתרה שהקול דק, רזה יתר על המידה, ממשיך הלאה, הולך ונעלם. הקול הפריילי אינו הולך ומסתבך, מסתבך והולך – הוא הולך ורזה: "הַשָּׁעָה נַעֲשֵׂית רָזָה כָּל כָּךְ" (מתוך "הערה לכותרת"). אין בו מן הרטוריקה הזַכׅית של משורר ריבוני ו"חזק" השולט בכיפה ומלהטט בלשון ובמסורת השירה כנגד קודמיו; הקול הפריילי הוא חרישי, מאופק וכואב מרגישות יתר: "אֲנׅי יוֹדֵעַ, הַלּׅירׅיקָה שֶׁלׅי מׅתְיַפַּחַת/ מֵרְגׅישׁוּת יְתֵרָה, אַךְ מָה אֶעֱשֶׂה". הוא אינו כותב את שיריו בקול בטוח בצדקת דרכו, אלא הוא בבחינת "מְעׅיל דַּק/ תָּלוּי עַלּ קֹלָב" (מתוך "אדיב לעצמי") ש"נׅזְהָר מׅפְּסוּקׅים נׅשְׂגָּבׅים/ מׅמְּלׅיצוֹת רוֹדְמוֹת" בו, מליצות שעוברות תחת מכחולו "תַּהֲלׅיך מְזוֹרָז שֶׁל הׅתְחַלְּנוּת" (מתוך "זהירות בבקשה"); ובהתאם, האירוניה שלו דקה וזהירה, תלויה על בלימה. בתגובה לכינוי האירוני, "הדוכס הגדול מניו יורק", שהצמיד לו חברו דן פגיס, הוא מדגיש: "לֹא אָצׅיל לֹא דּוּכָּס –/ אֲנׅי קוֹנְכׅיָה בְּחֶדֶר יְרוּשַׁלְמׅי/ מְצׅיצָה בְּסָבׅיר־לֹא־סָבׅיר/ שֶׁל הָרׅים חוֹגְגׅים מַה, אוּלַי/ כְּתׅיבָה רוֹדֶמֶת בַּגַּיְא" (מתוך "פנים במראה ירושלמית"). פרייל מסרב לקבל כל טלאי כזה או אחר ומשתבלל בתוך עצמו כקונכייה עם זיכרונו. הראוותנות בשירתו מובסת. זו כתיבה רודמת, עייפה, מאופקת ומלאת צער מפויס; היא מעיפה מבט אל גובה ההרים, אל המלאות הנוסקת, מפלרטטת עם הרומנטיקה, אולם לעולם שוכנת בגיא, בשקע צר וארוך, בבדידות.

.

מַהׅי הַלְּבַדּׅיּוּת הַזֹּאת,

הָעַרְבׅיּוּת הַזֹּאת הַבּוֹקַעַת,

אׅם לֹא זׅכָּרוֹן שֶׁל שָׁעוֹת אֲחֵרוֹת

שֶׁהׅתְגַּבְּשׁוּ בְּרֶגַע אֶחַד זֶה,

הָיּוּ בְּדֹלַח הַכְּאֵב?

.

*

שירת פרייל היא מכניסת אורחים. זו שירה רזה, בין השאר, מכיוון שאינה רוצה לתפוס מקום רב מדי: היא מפנה מקום, אוורירית. איני מכיר שירה שמייצרת מפגש כה אינטימי עם אחרים, מדברת ללא לאות עם חברים ומכרים, עם כותבים ויוצרים. בין שמדובר בחברים כמו המשוררים היידיים י"ל טלר ויעקב גלאטשטיין, או המשוררים העבריים שמעון הלקין, ישראל אפרת ויצחק למדן ובין שמדובר ביוצרים מתקופות וזרמים שונים – מודרניסטים, רומנטיקונים, נאו־קלסיציסטים – שהשפיעו על דרכו בשירה, כמו מיכ"ל, קיטס, גנסין, פרוּסט, ואלאס סטיבנס או ביאליק – כולם מקבלים מקום של שווה בין שווים ונקרים אל ביתו השירי.

אולם שירתו רזה, גוף ספרותי מצטמצם, גם מכיוון שהיא נכתבה באמריקה העברית, ארץ השממה של הספרות העברית, סביבה דלת בשר. באוקטובר 1943 פרייל כותב לשמעון הלקין: "מתהלך אני בחשכה, בחלל שמם ונורא ששמו אמריקה העברית ומרגיש בעליל שכוחותַי הולכים ו'עוזבים' אותי". "יכולתי לכתוב אליך כהנה וכהנה," הוא כותב אליו במכתב אחר, "כ"כ מרובים ורבים הדברים. אך קשה למסור מה מתרחש במוחו, יותר נכון בליבו של אדם כמוני, שמתהלך לבדו ובגפו, ואין לו אלא השיר וידיד פה ושם." שירתו נכתבה לאור חלל חברתי וספרותי זה; "יְדׅידׅים נַעֲשׂׅים/ כְּתוֹבוֹת דֵּהוֹת" הוא כותב בשיר "ידידים, חורף", ולכן יש להסתפק בשיר כחוש ולמלאו בשר־רֵעים. בסביבה ריקה מעין זו מרחב השירה משול לתיבת דואר "[ו]תוֹכָהּ – יַצּׅיבוּת עֲשׁׅירָה וְרוֹגַעַת, רְגׅילָה לְחׅלּוּפֵי־מְזָגׅים;/ וְעוֹלָם לָנוּ תְגַל – טַבַּעַת, מְשֻׁבֶּצֶת שֵׁמוֹת־רְמָזׅים" (מתוך השיר "תיבת דואר"); ובהתאמה, השיר הוא תחליף ופיצוי לאיגרת־רע שלא נשלחה, הזמנה להתארח ולשוחח: "אֲנׅי מֻכְרַח לׅכְתֹּב מׅכְתָּב לָזֶה וְלָזוֹ […] מׅן הָעֵט אָז תׅפָּלֵט/ שׁוּרָה רׅאשׁוֹנָה שֶׁל שׁׅיר/ אַךְ הַמׅכְתָּב יַמְשׁׅיךְ לְחַכּוֹת" (מתוך "ממכתב לשיר").

.

*

שירתו הרזה של פרייל היא סינקדוכה לאמריקה היהודית בכללה. ב־1955, בתגובה לביקורת של המרכז הארץ־ישראלי על היעדר הדינמיות והכוח בספרות העברית באמריקה, שכבר הייתה על ערש דווי, כתב פרייל ביידיש, כמו מעל לראשם: "אמנם שוררת שתיקה, אבל זו שתיקה שמרמזת על חשבון נפש לא מודע של אלה שנשאו על גבם במשך שנים בעול ההישג הספרותי כאן בארץ [בארה"ב. י"פ]." השתיקה, בהשאלה, שלא כמו הכוח והדינמיות, מלמדת על רזון, קושי בתנועה, איפוק. הרזון אינו מנוגד לאון שירי אלא מגלם את רוח התקופה, המשבר הרוחני שפקד את העולם בכלל והיהודים בפרט לאחר מלחמת העולם השנייה, "סימן לאותו חוסר ביטחון המבקש לכפות היום את עולם הרוח בכללו, ואת עולמנו בפרט; ויש גם דאגה בנוגע לעתיד," הוא ממשיך באותה תגובה ביקורתית, "אך לא פחד או אוזלת יד." לתפיסתו, הרזון השירי אינו מבטא חולשה פואטית, אלא מגלם פואטיקה בת הזמן, פואטיקה של דאגה. לכן מלבד ערך הקול הייחודי, המאופק והמפייס של שירתו, יש לעמוד גם על חשיבותה במסגרת ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית (והיידית): זו איגרת נשכחת מזמן ומרחב אבודים, מאמריקה יהודית שאינה עוד. הגיעה העת אפוא: שלושים שנה לאחר מותו עלינו לפתוח את תיבת הדואר, לכתב קהל קוראים, למען ולשלוח את איגרותיו לכל הדורש.

 

ד"ר יותם פופליקר הוא חוקר ספרות עברית חדשה. מאמרים פרי עטו על הספרות העברית באמריקה התפרסמו בבמות שונות. ספרו "שירת הארכיב של גבריאל פרייל" ראה אור ב־2022 בהוצאת מוסד ביאליק.

 

 » במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אביטל נמזר על "ארבעה קוורטטים" לת.ס. אליוט, במלאת שמונים שנה לצאתו לאור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | אין דבר בעולם מלבד פלמנקו

מתוך ספר בכתובים מאת אלמוג בהר

גלי לוצקי, אל תוך היער, הדפס לינולאום, 35.5X28.5 ס"מ, 2018

אין דבר
אין בעולם דבר מלבד פלמנקו. המוזיקה משיבה את הנשימה, מאיצה את דפיקות הלב. מלבד פלמנקו אין דבר בעולם. בעבר הלא רחוק, שיש מי שקוראים לו הווה, אולי היה דבר אחר. בעתיד הקרוב, שיש מי שקוראים לו הווה, אולי יהיה דבר אחר. עכשיו יש רק פלמנקו, עיניים ונשימה. אפילו חום הגוף כבר לא מורגש, העור הופך שקוף, המילים מיותרות, הניסיון לאתר עבר נפרד או תוכניות עתיד משותפות חומק, לא קולט את שֶׁאמת: דבר אין בעולם, אין דבר, מלבד הפלמנקו, כלומר..

.

ענווה

לקַאמַארוֺן דֶה לַה אִיסְלָה

ב־2 במאי אמרה לך אמך בחלום שבעוד חודשיים תשכב מתחת לאדמה בעומק של אמה אחת. מתחת את ידך ומדדת את אורך האמה שלך. נשקת את אשתך למקרה שלא תראה אותה עוד. נשקת את ראשה של בתך. שמעת כיצד אחרים חולמים על נשיאים המכריזים על פלישה לארצות קרובות או רחוקות. ליטפת את הקרחת שהחלה מתפשטת בראשך. הזעת זיעה מסריחה. בכית דמעה אחת בגודל גרגיר חומוס. בחלומך למחרת בלילה בא אליך פַּאקוֺ דֶה לוּסִיָה ואמר לך כאילו היית זר ממדריד: גם מי שאינו צועני יכול לשיר פלמנקו, פלמנקו הוא עניין אוניברסלי. מוזיקה היא דבר אוניברסלי. ובכל זאת, מי שאינו אנדלוסי פשוט לא יודע כיצד להתחיל פלמנקו, כיצד לגמור. אבל אולי תגלה שיש לך נשמה אנדלוסית, ששם משפחתך הוא קַרַקוֺל, שיש לך ילדה של אש. חשבת שתמיד תשאל את עצמך, כדי לוודא שזכרונך אינו בוגד בך: איזה זמר פלמנקו שר "ראיתי את הירח באור הסיגריה"? תמיד תזכור: כשבוב דילן שעמם את עצמו הוא בא לספרד ללמוד פלמנקו, שנה הוא ישב אצל פַּאקוֺ, וכשעזב אמר: נולדתי מחדש משיר פלמנקו עצוב, בין מים למים. המים שחורים, צעק אחר כך, המים שחורים. ועוד חודשיים אמה של אדמה מעליך. בינתיים על הגיטרה לנגן מהר. אוֺלֶה, פַּאקוֺ! מי יגיד לילדה שלי מה יש בתוך המים השחורים? מי יגיד? מאה מלכים חולמים על אהבה. מאה מלכים חולמים על כיבושים. התעוררת בוכה. אין נצח ארוך משאגת גיטרת פלמנקו. כדור הארץ הוא גרגר אבק שעף בחלל. יום אחד הוא לא ירצה לעוף יותר ויפול. בינתיים רק למוזיקה יש טעם. יום אחד איש לא יכיר אותך. איש לא יזהה אותך. תראה רק מבטים ריקים סביבך. תתמלא עצב. אחר כך כעס. רק אחרי זמן רב, שנים או נצח, תתמלא גם ענווה.

.

התנצלות

אביו של פַּאקוֺ דֶה לוּסִיָה אמר לקַאמַארוֺן דֶה לַה אִיסְלָה: השמש העלימה מן השמיים את הירח. היא גנבה לנו אותו. שוב לא נראה את הירח בצעיף, סובב סביב עצמו, אוהב את עצמו, משכנע את עצמו שמחר הוא יזרח לבדו והשמש לא תזנב בו. אנחנו אוהבי הלבנה. אנחנו מחכים תמיד לשקיעה. יש לנו חיים אחרים עם אורו של הירח הבא כמו מעולם אחר. מהעולם הבא. אבל קַאמַארוֺן לא באמת הקשיב לו, הוא רק חשב באותה שעה: בין שמיים לארץ אין נשים עם יותר מלח מהצועניות, מהצוענייה שלי. אביו של פַּאקוֺ התחיל לצעוק: אתה מוכרח להיות קתולי כדי לנגן פלמנקו, אבל קתולי שפעם היה יהודי או מוסלמי. קַאמַארוֺן התחיל לענות לו: הירח, אתה יודע, הוא ארמון בתוך ארמון. והוא מעניק לנו מתנות. פעם הוא היה מעניק לנו מתנות אנדלוסיות, עכשיו הוא מעניק לי גם מתנות עות'מאניות. אביו של פַּאקוֺ נעמד כדי לחסום את דלת ביתו בפני קַאמַארוֺן, שלא יעזוב. אבל הוא גילה שקאמארון כבר עומד בחצר ושר: "פיך הוא החטא שלי, פיך הוא הישועה שלי". פעם ראיתי את אמי ממתינה לי קרוב לרבע מאה מתחת לעץ העוזרד ליד הכניסה לבית הספר. עכשיו אני מוכן לחכות ליד ביתך את אותה רבע מאה, להחזיר לך אותה. הוא שמע את אביו של פַּאקוֺ צועק על ילדיו שלא יביטו בקַאמַארוֺן, שלא ידברו עמו, וקַאמַארוֺן החל אומר לפַּאקוֺ: אתן לך את טיפת הדם האחרונה שלי ותמזוג אותה בדמך. אני יודע שאתה תחיה אחריי. אביו של פַּאקוֺ צעק אל קַאמַארוֺן: לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי? פַּאקוֺ חשב: כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה, לך אל הצוענייה שלך, לפחות הצוענייה שלך תדבר אליך, לפחות אליה תדבר. קַאמַארוֺן דיבר בשקט, ואולי אף אחד לא שמע אותו: אני יודע שאני מוכרח להתנצל. עדיין לא קראתי את כל השירים של לורקה. עדיין לא שמעתי את כל השירים של קַרַקוֺל ושל פוֺסְפוֺרִיטוֺ. אבל אני יודע שנותרו לי כמה שנים. אני יודע שאיש אינו משלים הכל בחייו. אני מתנצל על כך שהייתי צריך לבחור בין אישה וביניכם, אבל אני יודע מה אבחר. אני מתנצל, פַּאקוֺ, על כך שאתה צריך לבחור בין אביך לביני, אבל אני יודע מה תבחר. אינך צריך להתנצל. אמי אמרה לי: עדיין לא המציאו סוף טוב לכל הסיפורים, אבל אנחנו הצוענים יודעים: כל הסיפורים מתחילים מן האמצע, כל הסיפורים נגמרים באמצע.

.

סוף

אמו של קַאמַארוֺן אמרה: אני נותנת לעצים לגדל אותך, ומאשרת לאבנים להשיא לך עצות ולהזהיר אותך באזהרות, ולכל האנשים האחרים שתפגוש בעולם הרחב שאליו אתה בוחר ללכת מן האי שלנו אני מאצילה את זכותי לנשק אותך בסוף היום ולטלטל אותך ממיטתך בראשיתו של יום. תשעה חודשים נשאתי אותך, ארבע־עשרה שנים גידלתי אותך, ועכשיו אתה מותר לכל אדם. אם העולם לא ינהג בך בעדינות, וינהג בך לפי דרכו, אני אכה בעצים ובאבנים ובכל שאר האנשים עד שילמדו, אבל אני יודעת שאתה כבר לא תחזור הביתה. ובכל זאת, אני מצווה עליך לחזור ולהיקבר ליד קברי. שם עוד אספיק ללמד אותך את הדברים שלא הספקתי בחיי.

.

ישו

בלילות קַאמַארוֺן חלם את פניו של פַּאקוֺ. תמיד פניו של פַּאקוֺ. והוא אמר לו: היית ישו של הצוענים, אבל במקום דם בפרקי הידיים והרגליים היה לך חיוך על הפנים וזעקה בעיניים. פַּאקוֺ היה השליח הראשון מן השנים־עשר של ישו שלו, והוא סיפר: הנס הראשון של קַאמַארוֺן היה בַּברזל. הוא היה ילד בן שש, אביו היה רתך, ויום אחד קַאמַארוֺן ישב בפינת הסדנא, כשברח מבית הספר, ובכוח מבטו מנע מאביו להתיך גוש ברזל ונתן לו בעצמו צורת כדור. אביו הניח את כדור המתכת בערב בצד, קרא לו הנס של קַאמַארוֺן, והראה אותו לכל שאר הרתכים. הנס השני של קַאמַארוֺן היה בַּבשר. הוא היה ילד בן עשר והילדה הראשונה שהוא אהב לא אהבה אותו. בכוח מבטו הוא העלה אבעבועות על עורה עד שכל ילדי הרחוב ברחו מפניה. בלילה הוא בכה עד שבשרה נרפא, אך לאהוב אותו היא לא אהבה. הנס השלישי של קַאמַארוֺן היה בַּרוח. הוא היה נער בן ארבע־עשרה וראה שאש נתפסת בביתם ומתחילה לשרוף אותו. הוא הביא רוח גדולה מן הים, שהעבירה את האש כולה לבית השכנים, שרפה אותו וכבתה, וביתם נותר ללא פגע. נותר לו נס אחד, שאותו שמר היטב, כי ידע שזה יהיה הנס האחרון שלו. הנס האחרון, ידע, יהיה בַּמילה.

.

בַּיום

בַּיום שלא הלכת לְמדריד לפגוש את האבנים המתגלגלות אמרת לי: גם אם תחיה אלף שנה, לא תלמד מה שלמדתי. גם אם אחיה אלף שנה, לא אשכח. אבל, הוספת, מי שחי על חרבו בסוף מת על חרבו. והיום אני הולך מגְרַנַדָה לקַאדִיס. מקַאדִיס לסֶבִילְיָה. מסֶבִילְיָה לחֶרֶס ואחר כך לקוֺרְדוֺבָּה. אחר כך למדריד. אגיע למדריד יום אחרי שהאבנים המתגלגלות יעזבו. זעם ודבש בתוך הסַנְגְרֶה שלך, פעמוני האַלְבָּה מצלצלים לי. יש לי שני לבבות, שרתָ, אחד מחפש אהבה, השני מחפש נקמה. אניח אותם על המאזניים. אני מנחש שהנקמה תהיה כבדה יותר. הנקמה תמיד כבדה יותר. אני חי כאן כדי למות. אני חי כאן היום כדי למות מחר. כשילדים אחרים למדו בבית הספר, הסברתָ, אתה למדתָ בנפחייה של אביך, בין הפטיש לסדן, בין האש למתכת. והם שואלים אותך: האם באמת רוק פי אהובתך טעים מיין? ואתה עונה להם: באמת. והר שדיה גבוה מן הפירנאים, וידה נעימה ממֶשִי, ונפשה עמוקה מן האוקיינוס. אין דבר בעולם מלבד אהובתי כשאני עם אהובתי, ואין דבר בעולם מלבד אהובתי כשאני לא עם אהובתי. שרתָ מילים של אחרים, אבל הוספת להן רגש משלך: "האסון היה ההיכרות איתך, מאז אין לי מנוחה, מאז ששפתיך עזבו את שפתיי אני סובל". חשבתָ: מה מבקש ממני עכשיו המוות, המוות שלי? איך אני הופך אותו לשלי, איך אני נפרד מן העולם, מן המוזיקה, מהאישה, מהילדים? ידעתָ לקנות מתנות, אז קניתָ. ידעתָ לשיר, אז שרתָ מעט, עד שהתעייפת. לבתך הסברתָ: אני פשוט הולך לישון ואתעורר רק כשהמשיח יחזור. לבנך אמרתָ: יש עולם אחר, אני הולך לסדר אותו לקראתכם, ובו ניפגש שנינו שוב, בעוד הרבה שנים. לאשתך לחשתָ: לא ידעתי שכך יקרה, לא ניחשתי שכך יקרה, אם הייתי יודע הייתי אולי. לעצמך חשבתָ: אני עייף כל כך, אולי יהיה נכון לעצום מעט עיניים. הפעם הזאת, ניחשתָ, לא יידרש גן עדן ולא עץ הדעת, לא נחש ולא מלאכים, לא מבול ולא מגדל בבל. רק חטא. רק עונש. על שפתיך הופיע ציור מילותיך האחרונות: אמא, מה יש לי?

 

אלמוג בהר הוא סופר, משורר ומתרגם. פרסם ארבעה קובצי שירה: "צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת" (2008, עם עובד); "חוט מושך מן הלשון" (2009, עם עובד); "שירים לאסירי בתי־הסוהר" (2016, אינדיבוק); ו"כדי שהמלח יתפזר על האהבה" (2021, הקיבוץ המאוחד); ושני ספרי פרוזה: קובץ סיפורים: "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" (2008, בבל); ורומן: "צ'חלה וחזקל" (2010, כתר), אשר תורגם לערבית על ידי נאאל אלטוח'י ופורסם בהוצאת "אלכותוב ח'אן" ("الكتب خان") במצרים ב־2016.

 

» במדור ארוכים בגיליון קודם של המוסך: "מתוקף הדברים שבפנים", פואמה מתוך ספר בכתובים מאת תמר פלדברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן