המושג 'צנע' נשמע לא מעט בעשור האחרון בעיתונים הכלכליים. הוא חזר לתודעה על רקע המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 ומשבר גוש האירו באירופה. אבל עבור ישראלים רבים, למילה יש אסוציאציות ברורות – ושונות. כן, סביר להניח שרוב קוראינו שמעו על "תקופת הצנע" של ישראל, אך מלבד כמה דימויים שמצאו את דרכם אל הסרט "אלכס חולה אהבה", מה אנחנו באמת יודעים על התקופה הזאת? חיטטנו במאגרי הספרייה הלאומית כדי להביא קצת מהמראות – והטעמים – של שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
'תקופת הצנע' הוא הכינוי שניתן למדיניות הכלכלית של מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה, אך כשמשתמשים במושג, מתכוונים לרוב רק לשנים הראשונות שבהן הונהגה המדיניות, ושבהן השפעתה הייתה מורגשת מאוד. על אף שהמדיניות כללה צעדים כלכליים בתחומים רבים, חלקה הזכור ביותר הוא קיצוב המזון. על מוצרי מזון הוטל פיקוח מחירים, ולאזרחים הותר לרכוש רק כמות מוגבלת של מוצרים, שאותם הם קיבלו תמורת תלושי מזון.
למעשה, הקיצוב לא התייחס רק למוצרי מזון, אלא הורחב גם לפריטים נוספים כמו רהיטים וביגוד. חברות ישראליות כדוגמת "לודז'יה" ו"אתא" ייצרו בגדים שחולקו גם הם תמורת תלושים, ועיצבו את האופנה השלטת בישראל הקטנה של ראשית שנות החמישים.
פסקה אחת על נסיבות מקילות: ממשלת ישראל לא הייתה היחידה בעולם באותן השנים שהנהיגה משטר צנע, והיא פנתה למסלול הזה מכל מיני סיבות, שאפשר לטעון שהיו מוצדקות. ראשית, היא עוד התאוששה ממלחמת העצמאות הקשה (שבמהלכה גם כן חולקו מצרכי מזון והוגבלה הצריכה). שנית, ואולי בעיקר, היה חשש כבד שללא הקיצוב, לא תצליח המדינה לספק מזון וביגוד לכל העולים החדשים שהגיעו בגלי העלייה הגדולים של אותה תקופה – רובם ללא כל רכוש. מלבד זאת, ביקשו בממשלה להפחית את יוקר המחיה באמצעות הקיצוב, ולמנוע את היווצרותם של פערים גדולים בחברה.
וכך, נדרשו אזרחי ישראל להצטייד בפנקס תלושים, לחשב נקודות, ולהתייצב במכולת אצל החנווני שאצלו היו רשומים. הם יכלו לקבל שמן, סוכר, מרגרינה ואורז, להתפנק עם בשר אולי פעם בשבוע ודגים אולי פעמיים בחודש. מדי פעם בפעם קיבלו ביצים, שוקולד, 100 גרם גבינה או פירות יבשים. לא פעם בשל המצב נתקלו הלקוחות במחסור, ולא הצליחו לקבל פריט שבו הם חשקו. התפריטים הקשוחים הכריחו את התושבים להיות יצירתיים בבואם לבשל את הארוחות, והיו מי שנחלצו לעזרתם: גורו הבישול של אותם ימים, ליליאן קורנפלד, הוציאה ספר מתכונים יאה לתקופה. בארגון ויצ"ו דאגו לתערוכה שבה הוצגו מנות "צנע". הממשלה מצידה, ניסתה לשכנע כמה טובה היא אבקת ביצים.
בעקבות אותו מחסור במוצרי מזון בסיסיים התפתחו מהר מאוד שוק אפור ושוק שחור, לצד מערכת המחירים המפוקחת. עולים שזכו בתלושים מכרו את חלקם ב"שוק אפור" תמורת כסף. מוצרים של ממש הגיעו אט-אט לידיהם של סוחרים ממולחים שפיתחו את השוק השחור שבו יכלו האזרחים להשיג לפתע ביצים ובשר, חמאה ושוקולד. הממשלה מצידה ניסתה להילחם בשוק המקביל שצמח לה מתחת לאף, וקיימה מסעות הסברה אגרסיביים נגדו, כמו גם מנגנון אכיפה שכלל חיפושים בדירות ובחפצים אישיים, בניסיון לחסל את התופעה.
לאט-לאט התגבר המרמור בקרב אזרחי מדינת ישראל נגד מדיניות הקיצוב המגבילה. לאט-לאט צברו תושבי המדינה יותר כסף שיכלו להוציא – אך לא יכלו להשתמש בו כרצונם בגלל משטר הצנע. בקיץ 1950 פרצה שביתה כללית בקרב הסוחרים בדרישה לשנות את המדיניות: חנויות הביגוד וההנעלה, בתי קפה ומסעדות, כולן סגרו את שעריהן.
המרמור האזרחי לא איחר להגיע גם אל השדה הפוליטי. במפלגת השלטון מפא"י אומנם הביעו תמיכה במדיניות וטענו כי מדובר בתנאי הכרחי לטובת קליטת העלייה ההמונית, אך יריבותיה הפוליטיות לא היססו לתקוף את משטר הצנע. המפלגה הבולטת במלחמה נגד הקיצוב הייתה מפלגת "הציונים הכלליים", שבבחירות לכנסת בשנת 1951 ניהלה קמפיין תחת הסיסמה "תנו לחיות בארץ הזאת". מסע הבחירות המוצלח מיצב את המפלגה באותו זמן כמתחרה העיקרית של מפא"י, והיא זכתה באותן בחירות ב-20 מנדטים – הישגה הגדול ביותר בשנות קיומה של המדינה.
מדיניות הקיצוב בוטלה באופן רשמי וסופי רק ב-1959, אך עוד לפני זה נערכו שינויים במשטר הצנע. שיפור במצב הכלכלי של ישראל, ההתנגדות האזרחית, הבירוקרטיה הבלתי נסבלת, והשוק השחור שהפך את הצנע ללא רלוונטי, הובילו כולם לעדכון המדיניות. בשנת 1952 הובילו שר האוצר אליעזר קפלן, ומחליפו, לוי אשכול, את התוכנית שנקראה "המדיניות הכלכלית החדשה", ונקטו צעד ראשון לשיפור מצבם של אזרחי ישראל. עם זאת, בדיעבד, יש האומרים שמדובר בהישג גדול: בזכות 'תקופת הצנע' הידועה לשמצה הצליחה ישראל, מדינה צעירה שאחרי מלחמה, לפתח את משקהּ ולקלוט מיליוני עולים – בלי לגווע ברעב.
לקריאה נוספת
אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"
