השסעים בחברה הישראלית הם דבר ידוע. אך האם אנחנו באמת חיים בתקופה בה הפילוגים והיריבויות בחברה הישראלית הם אכן הגדולים והחמורים ביותר? זו שאלה טובה. מה שבטוח, חילוקי הדעות בין הצדדים השונים ביישוב לא התחילו עם הקמת מדינת ישראל, ולא חיכו לחנוכת הכנסת כדי לעלות על פני השטח.

הריבים בין זרמים פוליטיים שונים ביישוב היהודי בארץ ישראל השתרעו על שורה ארוכה של נושאים. הויכוח המרכזי היה ויכוח שהחל כיריבות מעמדית והתרחב לאחר מכן גם לעמדות מדיניות ובטחוניות. זהו הויכוח בין תנועת העבודה – שגם שלטה ביישוב מאז שנות ה-30 – לבין הרוויזיוניסטים והמפלגות הליברליות. את גובה הלהבות בין שני המחנות הללו אפשר לאמוד בעזרת סוגיה אחת, סוגיה סמלית אך משמעותית: מה יהיה ההמנון המייצג של היישוב היהודי?

לא תמיד התשובה לכך הייתה ברורה מאליה. יותר נכון לומר שהתשובה הייתה ברורה, אך היו מי שביקשו לערער על הקביעה הזו. "התקווה", או בשמו המקורי "תקוותנו", התקבל כהמנון העם היהודי באופן ספונטני – ללא החלטת ממשלה או צו מלכותי. שירו של המשורר הזוטר נפתלי הרץ אימבר, או יותר נכון, שני בתים מתוכו בשינוי מילים, התפשט בקרב הקהילות היהודיות כאש בשדה קוצים מאז פורסם נוסחו הסופי בשנת 1886. בקשתו של אימבר מבנימין זאב הרצל לקבל את השיר כהמנון רשמי אמנם נדחתה בתחילה, אולם בסוף הקונגרס הציוני השישי פרצו רבים מהנוכחים בשירה ספונטנית של "התקווה". זה היה "קונגרס אוגנדה", ובשירת המילים "עין לציון צופיה" הביעו הצירים את התנגדותם לתוכנית ליישב יהודים באפריקה. מאז, הסתיימו כל הקונגרסים הציוניים בשירת התקווה.

יחד עם זאת, קבלת "התקווה" לא מעידה שלא היו לו מתחרים. אפילו בשנת 1967 נשמעו הצעות להחליפו ב"ירושלים של זהב", ומעמדו כהמנון הלאומי לא הוסדר בחוק עד שנת 2004. אבל כאן נעסוק במתחרה אחר: השיר "ברכת עם" של חיים נחמן ביאליק, המוכר יותר בשם "תחזקנה" בעקבות המילה שפותחת את הבית הראשון.

הימים הם ימי העלייה השלישית, בהן הפך השיר להמנונם של החלוצים ואנשי תנועת העבודה. הוא החל להישמע יותר ויותר בסופם של טקסים, כנסים ובתהלוכות אחד במאי. לאט לאט התגברו הקריאות להחליף את "התקווה" בשיר הזה – שיר שבניגוד לשירו של אימבר מהלל את פעולת החלוצים וקורא לפעולה שתביא להגשמת החזון הציוני. נוסף על כך, הוא נכתב על ידי משורר בכיר בהרבה – מי שיזכה לימים בתואר "המשורר הלאומי". בסוף שנות השלושים הפולמוס כבר חרג מטורי דיעה מנומסים (יותר או פחות) בעיתון.

אם באמצע העשור עדיין נחשב "תחזקנה" להמנון הנוער והתקבל בברכה גם בתנועת הצופים, לקראת סופו התחדדו ההבדלים בין תנועות הנוער של תנועת העבודה לבין התנועות הבלתי מפלגתיות או אלו שהיו קרובות יותר לחוגים הליברליים ביישוב היהודי. יחד עמו התעורר הויכוח על הדגלים שיש להניף באירועים רשמיים כאלו: האם רק את דגל התכלת לבן המוכר לנו, או שמא יש מקום להניף גם את הדגל האדום הסוציאליסטי? לאט לאט התרבו התקריות בהן ניסו המחנות הניצים להפריע אחד לשני לשיר, או בהן החרימו תנועות מצד אחד אירועים של צד אחר.

כך למשל בוטל מפקד חגיגי של הקרן הקיימת בעקבות דרישה של חלק מתנועות הנוער להניף דגל אדום. מי שעסק באופן תדיר בסוגיה בתקופה הזו, היה העיתון "הבֹקר", ביטאונה של מפלגת "הציונים הכלליים" – המפלגה הליברלית הבולטת ביישוב שרק כמה שנים קודם לכן איבדה את הבכורה למפא"י. הביטאון לא נמנע מהגברת היריבות בין הצדדים תוך האשמת "השמאל" בנטישת ערכים ציוניים. כך למשל בדיווח על תקרית סמוכה, טען "הבֹקר" כי נציגי תנועות השמאל סירבו לשיר את "התקווה" באירוע מסוים, טענה שהוכחשה לאחר מכן.

בעקבות התקריות ניסו אנשי התנועות השונות להגיע לפשרות מסוגים שונים. לרוב, ועל מנת להימנע מתקריות מביכות, הוסכם שלא לשיר אף אחד מהשירים. יחד עם זאת, אף על פי ההסכמים, הם כנראה לא סייעו לשכך את הרגשות הסוערים. ב"שבוע הנוער" של שנת 1940, אירוע המשותף לכלל תנועות הנוער של היישוב, הגיעו לסיומם הפתאומי מספר טקסים לאחר שחלק מתנועות הנוער "פוצצו" את האירועים בטענה שהסכם "ההמנון והדגל" הופר. חברי תנועות הנוער הימניות עזבו את האולם במחאה ברגע שהחלו אנשי השמאל לשיר את "ברכת עם".

מילים רבות נוספות הודפסו בעיתוני היישוב העברי על סוגיה זו לאורך השנים, והיא נמשכה גם בשנות ה-40. בסופו של דבר, ברור לכולם שמהויכוח הזה יצא מנצח ודאי אחד. אך אם אתם בכל זאת מעוניינים לשקוע בדיונים ובתגובות הבלתי נגמרות סביב האירועים הללו – אתן מוזמנות לחפש אותם באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

בונוס לסיום:

אני מוכן להמר די בבטחה שרוב קוראינו הצעירים לא שמעו את השיר "ברכת עם" עד עתה, כפי שאני עצמי לא הכרתיהו עד לא מזמן. עם זאת, ל"תחזקנה" יש דווקא נוכחות מפתיעה בתרבות הפופולרית הישראלית גם היום. "תחזקנה" הוא השיר שאותו מתחיל לשיר סרג'יו קונסטנצה, דמותו המפורסמת של ישראל פוליאקוב מסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה", לפני שהוא זורק רימון בסצינה ידועה מתוך הסרט. אפשר לצפות בסצינה כאן:

לקריאה נוספת:

ד"ר גיש עמית, "האומה והתקווה: כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר", מתוך: מכאן – כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, ו (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דצמבר 2005), עמ' 86-105.

כתבות נוספות

הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של מחבר "התקווה"

משורר "התקווה" מגלה את מגדל איייפל… בתלמוד!

מאחורי כל משורר לאומי מצליח עומדת פמליה

​רק במקום אחד בתל אביב יכולת לחזות באלתרמן הלום השתייה מתגנב לבית זוגתו באמצע הלילה, בשחקני הקאמרי משיגים ארוחה חצי בחינם ובמשה דיין מפלרטט בזמן שבתו יעל נמצאת בסביבה.

מול אולם מלא בוותיקי קפה "כסית", נזכר המשורר אברהם שלונסקי בלילות הארוכים והפרועים שהעבירו הוא ובני דורו בבית הקפה המיתולוגי:

"ביאליק ובני-דורו ישבו בקפה 'בדר' (ראשי תיבות של: בו דיברו רכילות) ואילו אנחנו, הצעירים, בקפה רייניץ, משם עברנו לקפה 'אררט' (דלפונים היינו ו'אררט' הוא בראשי תיבות: אני רוצה רק טה). אחר-כך חל פילוג בספרות. הצעירים עברו בחלקם ל'קנקן' וחלקם ל'כסית'."

לקראת סוף דבריו, נסחף שלונסקי בנבכי התיאוריה שפיתח וקבע:

"עתה שואלים כולם: מדוע ירדה קרנה של "כסית? משום שגם קרנה של הספרות ירדה. אין כיום סופרים שיטפחו את הספרות ואת… בית הקפה שלהם."

התאריך היה ה-10 בדצמבר 1961, ולמרות שחצקל​ איש כסית​ ימשיך לנהל את בית הקפה עוד שבע-עשרה שנים עד למותו, לנוכח אמירה נחרצת זו הצליח המייסד המיתולוגי של קפה "כסית" רק להשתתק במבוכה, וגם, יש להניח, בעצב ניכר.

אז מה היה בו, בקפה "כסית"? ומדוע לא הפסיקו להספידו עוד בחייו?

פריז לעניים

בשנת 1935 חברו יחזקאל ויינשטיין, ליובה גולדברג ואילונה מרדכוביץ והקימו בית קפה ברחוב בן יהודה 59. אחד מפוקדיי בית הקפה, המשורר אברהם שלונסקי, היה זה שהעניק לו את שמו החדש – כסית. בתור מנהיג חבורת "יחדיו", החבורה הספרותית הנחשקת של היישוב העברי, סייע שלונסקי בהבאת הקליינטורה הנוצצת: שלונסקי עצמו, לאה גולדברג, אברהם חלפי ונתן אלתרמן היו בין לקוחותיו הקבועים של קפה כסית.

השותפות העסקית בין השלושה הסתיימה בסכסוך וברגשות מעורבים, אבל רוחו של בית-הקפה סירבה לעזוב את יחזקל ויינשטיין. בשנת 1944, כמעט עשור לאחר שנסגר קפה "כסית" הראשון ברחוב בן יהודה 59, פתח ויינשטיין ברחוב דיזנגוף 117 את "כסית" השני.

ההימור הוכיח את עצמו. רחוב דיזנגוף של שנת 1944 בדיוק החל את הנסיקה המטאורית שלו מרחוב נידח בקצה תל אביב, אל מה שהפך ל"מרכז העיר". אנחת רווחה נשמעה ברחבי הבוהמה התל-אביבית והקליינטורה הנוצצת של "כסית" הישן חזרה. הקפה של חַצְקֵל איש כסית (השם החדש שבחר לעצמו ויינשטיין) מיקם את עצמו כאתר עלייה לרגל.

במהלך היום, היה חצקל נעים ההליכות מתהדר בכרסו, מחייך אל באי הקפה ומתפקד כטבח של "כסית". לקראת שעות הערב, ולאחר שהספיק לנמנם על כיסא שהצליח אך בקושי לשרוד את המשקל שהועמס עליו, היה חצקל מתעורר, מיישר את הקמטים בחולצה, מקבל בברכה את האמנים והמשוררים, אנשי הצבא והצעירים שהיו נדחפים למסעדה שהפכה לבית קפה על המדרכה ומנצח ממרחק בטוח על המתרחש.

היו שראו ביומרה של חצקל להקים מעין "פריז לעניים" יוזמה מגוחכת: מי שמע על בית קפה פריזאי הממוקם בסמוך לפרדסים ושדות? מביני דבר העריכו את בית הקפה דווקא בגלל ייחודו – אפילו בפריז המהודרת לא תמצא את הבוהמה האומנותית והספרותית של צרפת נסובה סביב שולחן אחד הכולל גנרלים ומדינאים מהדרג הבכיר ביותר.

חצקל איש כסית בירך על כך. הוא ביקש (וקיבל) אישור חריג מעיריית תל-אביב לפתוח את בית הקפה בשעות הקטנות של הלילה לנוחיותן של הדמויות המוכרות של הקפה, ובראשן נתן אלתרמן. המחזה של המשורר המפורסם מדדה הביתה באמצע הלילה, הלום משתייה ומרכילות, נשען על כתפיה של זוגתו צילה בינדר, היה בגדר אוצר לאומי. בין בקבוק שתייה מרוקן לחפיסת סיגריות משומשת, הצליח המשורר גם לחבר כמה משיריו המפורסמים ביותר, שירים שהתפרסמו במסגרת "הטור השביעי" בעיתון דבר. מכריו סיפרו שלא פעם ידע אלתרמן על פעולות צבאיות או התפתחויות מדיניות לפני "האנשים החשובים" באמת, בזכות בילויו ב"כסית".

שולחן או שניים משם אפשר היה לפגוש פרצופים מוכרים אחרים: חנה רובינא, מנתחת יחד עם חבריה לתאטרון הבימה את תגובות הקהל בסיומה של עוד הצגה; ניסים אלוני עם סיגריה נצחית בזווית הפה, ואלכסנדר פן מגרש את זיכרון אהבותיו הנכזבות עם משקה. אט אט החלו זורמים לבית הקפה צעירות וצעירים נלהבים שעמלו על הקמת תאטרון הקאמרי. הם קיבלו מחצקל ארוחה חמה בכל עת בתנאי ש"יחזירו מתי שיוכלו".

וכך עברו שנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת ביעף. המדינה הוקמה, התרבות העברית שסייעו לחדש כל 'המי ומי' של קפה "כסית" הייתה לתרבות ישראלית. והנה, הגיעו להם שנות ה-60, והביאו עמם רוח חדשה בספרות העברית ו-במסעדנות.

מאובן ושמו "כסית"

הכל התחיל עם פתיחתה של מזללת "קליפורניה" בסמוך ל"כסית". הלקוחות הצעירים יותר (יחד עם כמה מהוותיקים) נטשו את "כסית" עבור מקום עם ניחוח של אמריקה. אחר-כך הגיע לארץ הרוקנרול. מהר מאוד איבדו המשוררים הלאומיים של דור הפלמ"ח מקסמם.

​אפילו תל אביב, העיר העברית הראשונה, איבדה משהו מהבלעדיות שבה: יונה וולך הצעירה פעלה מבניין קורס במרכזה של ירושלים החצויה, זלדה כתבה שירה דתית מעיר הקודש ודוד אבידן – למרות שפקד בעצמו את "כסית" – חיפש דרכי ביטוי חדשות​ בשירתו.

בשנות ה-60 נעלמו הפרצופים הוותיקים והמוכרים של "כסית". חצקל איש כסית הרגיש נבגד: האיש שנתן את נשמתו לבאי הקפה, שהסכים לקבל מהם אינספור הבטחות לתשלום עתידי (שלא תמיד קוימו), מצא את עצמו מנהל "מאובן חי".

החוכמה המקובלת לגבי קפה "כסית" משנות ה-60 ואילך הייתה שהזמנים השתנו, ולא לטובה. לא ממש משנה כמה כוסות וכוסיות שתייה הוריקו החבר'ה, לאיזה להט הגיעו הדיונים האמנותיים או פרשיות האהבה שהמשיכו להירקם בקפה "כסית" – באי הקפה ברחוב דיזנגוף לא הפסיקו להעלות בזיכרונם את ימי הזוהר שעברו חלפו להם בשנות ה-50.

מותו של נתן אלתרמן בשנת 1970 סימל את סופם של ימי הזוהר. ב-1972 חיפש חצקל קונה את לבית הקפה, מה שעורר תרעומת רבה מצד פוקדי המקום. הוא נמלך בדעתו. שבע שנים לאחר מכן הלך לעולמו.

בצעד כמעט חסר תקדים החליט ראש עיריית תל אביב לכבד את לכתו של חצקל איש כסית בטקס הלוויה רשמי. רחוב דיזנגוף נסגר לתנועה, ארונו נישא אל בית הקפה שניהל ומשם יצא מסע ההלוויה אל בית העלמין קרית שאול.