פרשת האלטלנה המפורסמת הייתה ועודנה אחד הסיפורים השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של מדינת ישראל | למרות שהטבעת אלטלנה נותרה השלב הזכור ביותר, לפני הירי עברו על הארץ כמה ימים דרמטיים ביותר | בחינה מעמיקה של השתלשלות האירועים מאפשרת הבנת תמונה מורכבת של האירוע | תמונות חדשות של המצור שהוטל על תל אביב נחשפות
"על אוניית נשק שהגיעה לחופי הארץ השתלטו כוחות אצ"ל. ממשלת מדינת ישראל החליטה פה אחד וציוותה לצבא ההגנה לישראל לנקוט בכל האמצעים להעברת הנשק לרשות הממשלה". כך נכתב בכרוז שהופץ בתל-אביב עם בחודש יוני 1948, שבועות ספורים אחרי הקמת המדינה. הספינה "אלטלנה", שנשאה על סיפונה עולים, לוחמי אצ"ל ואמצעי לחימה רבים, עגנה מול חופי תל-אביב. סופה המר מוכר לכל: לאחר שלא הצליחו להגיע להבנות בין הצדדים, הוטבעה האלטלנה, ויש שיגידו שהפצעים פתוחים עד היום. אולם מהגעת האלטלנה ועד טביעתה, עברו כמה ימים דרמטיים המאירים את מדינת ישראל הצעירה באור חדש.
אלטלנה יצאה לישראל בעיכוב גדול, מבלי להודיע למפקד האצ"ל בארץ, מנחם בגין. תאריך ההפלגה המקורי היה במאי, לפני חתימת האצ"ל על התפרקות מנשקו ובטרם הפסקת האש והאמברגו הבינלאומי על הכנסת נשק לאזור, כפי שקבע האו"ם. כשבגין גילה אודות הפלגת הספינה ולאחר שלא הצליח לעצור אותה, לקח על עצמו את תפקיד המתווך, ללא הצלחה יתרה. בן גוריון וממשלת ישראל הורו לאלטלנה לפנות ולעגון בחוף כפר ויתקין השומם, ולמסור את הנשק. העימות הראשון התרחש בכפר ויתקין. אנשי הספינה החלו בפריקת ציוד, נוסעים ולוחמים, בעוד כוחות של צבא ההגנה לישראל כיתרו את החוף. זמן קצר לאחר מכן כוחות אצ"ל ניסו לפרוץ את מחסומי הצבא שהוצבו מסביב, ובקרב נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל.
לאחר הקרב, עלו רבים מאנשי האצ"ל (בהם בגין) חזרה לאלטלנה, שנמלטה לים. במקביל, בבית דגן התרחש קרב נוסף, בין כוחות צה"ל לאנשי אצ"ל בעבר ובהווה, חלקם מגויסים כבר לצה"ל, שערקו והגיעו לעזור לחבריהם לאחר שפשטה השמועה בדבר האונייה והקרבות. לאחר שברחה ללב ים, הוחלט על סיפון האלטלנה לפנות לעבר תל-אביב, יעד ההפלגה המקורי. הבחירה לא הייתה מקרית: העיר הצעירה נחשבה למוקד אוהד לאצ"ל (בניגוד לתדמיתה כיום), והנחתת אוניית נשק עברית בעיר הגדולה והמרכזית בישראל הייתה מזכה את האצ"ל בתהילה ותמיכת הציבור. גם במקרה של עימות נוסף קיוו באלטלנה לתמיכה ציבורית. האצ"ל תכנן לשלוח חלק מהנשק ללחימה ושחרור ירושלים הנצורה, ולזכות בתהילת כיבוש עיר הקודש והר הבית.
חיל־הים הישראלי שלח שתי משחתות שיעצרו בעד האלטלנה להגיע לחופי תל אביב, אך הקברניט מונרו (עמנואל) פיין הצליח להתחמק, תוך חילופי אש שלא הסבו הרבה נזק. פיין היה בעברו מפקד אוניה בצי האמריקאי, וניסיונו היווה גורם מכריע בהגעה לתל אביב. בהמשך, הוחלט להעלות את האלטלנה על שרטון, כ-100 מטרים מהחוף כדי להעביר מסר ברור: אונייה שעלתה על שרטון לא מתעסקת במרידות. אולם, מהצד השני ראו את הדברים אחרת. מפקדת הפלמ"ח שכנה במלון "ריץ" על חוף הים, והאלטלנה עגנה בדיוק מולה; מפקיד הכוחות הישראלים חששו מכוחות האצ"ל שרצו לתמוך באנשי הספינה כפי שעשו בכפר ויתקין ובבית דגן; ונוכח חוסר התקשורת וההבנה בין צה"ל לבין האצ"ל, בן גוריון האמין כי מדובר בניסיון הפיכה של ממש, הקמת כוח צבאי מתחרה בצה"ל ופגיעה במרותה של המדינה.
עם הגעת האלטלנה לתל אביב נערכה ישיבת ממשלה דחופה וסוערת והוטל עוצר על העיר. כוחות של חטיבת קרייתי הציבו מחסומים ברחובות ואזרחים פונו מכל השטחים הקרובים לחוף. בתי הקפה נסגרו בצו צבאי. מפקד חטיבת קרייתי, מיכאל בן גל (רבינוביץ') הוציא צו גיוס כללי ופקודת המבצע הורתה על גיוס מיידי של "כל הכוחות שבמרחב ההגנה של תל אביב… במגמה לחסום בדרכים ידועות כל תנועה, חוץ מנושאי תעודות ש.ב. [שירות ביטחון], מכוניות אספקה ויחידות צבא שלנו". בתל אביב שכנו מוסדות הממשלה האזרחיים ומפקדות צבאיות, ובממשלה חששו שיהוו מטרות. יצחק רבין, שהגיע למקום במקרה, לקח על עצמו את הפיקוד. סירה קטנה שיצאה מהאונייה הגיעה לחוף בניסיון שוב לקדם משא ומתן, אולם ההידברות לא צלחה.
עדיין נאחזים בתקווה לפרוק את הנשק בחופי תל אביב, החליטו באלטלנה לשלוח סירה נוספת, עם לוחמים ונשק, כדי ליצור לחץ על ההנהגה בישראל. תוך כדי, אנשי אצ"ל רבים הגיעו לחופי תל אביב והצליחו לתפוס חלק מרצועת החוף הסמוכה, ואף השתלטו על מפקדת חיל-הים במלון סן רמו. במקביל, בישראל הסמיך בן גוריון את מפקדיו לנקוט באמצעים קשים ואף ולפתוח באש במקרה הצורך. סירת הנשק של האצ"ל הצליחה להגיע לחוף ועליה נשק קל, מקלעים ומטול אנטי-טנקי מסוג "פיאט". לאחר מכן יצאה לסיבוב נוסף, חזרה עם כוחות נוספים ופרקה אותם כ-300 מטרים מצפון לאונייה, תחת אש. עם הגעת הכוחות, התמקמו חלק מלוחמי האצ"ל בקפה "פנורמה" וברחוב הירקון, והטילו מצור על מטה הפלמ"ח.
את השעות הבאות תיאר רבין בזכרונותיו בביטוי שהפך מזוהה עם הפרשה כולה: "יהודים יורים ביהודים". חילופי אש כבדים התנהלו בין הכוחות בחוף, ואנשי האלטלנה פתחו גם הם באש מתוך האונייה וספגו פגיעות. לאחר שכוחות האצ"ל ירו פגז "פיאט" על מפקדת הפלמ"ח, החליטו המפקדים – ורבין בראשם – לעשות מעשה לפני שהמפקדה תיפרץ, והשליכו מהגג רימונים לעבר כוחות האצ"ל, שנפגעו קשות. שעה קלה לאחר מכן יצאו הכוחות להפוגה ופינוי פצועים, ונערכו מחדש. תושבי תל אביב יצאו לרחובות בתקווה כי הקרבות נגמרו; אולם המערכה טרם הסתיימה. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, הגיע למקום והקים מפקדה במחנה יונה (כיום גן מלון הילטון). לאחר שחיילים רבים סירבו לשתף פעולה עם המבצע עליו פיקד אלון, שקיבל את השם "טיהור", הוזעקו כוחות של חטיבות כרמלי, הנגב ויפתח לגיבוי ולאכיפת העוצר. במקביל המשיכו חילופי האש על החוף מול אנשי האצ"ל שהגיעו לתמוך בחבריהם מהאלטלנה.
אלון הציב אולטימטום לספינה, ודרש שוב כניעה ללא תנאי. לאחר פקיעת האולטימטום הורה בן גוריון לאלון לבצע ירי פגזים. הפגז השני פגע במחסן באונייה שהתלקח באופן מיידי, והאלטלנה החלה לבעור. כוחות הפלמ"ח ואנשי ההגנה לשעבר שהיו בחוף פתחו באש כבדה לעבר הספינה. שנים רבות של מתיחות, כעס ותחרות בין הארגון הצבאי הלאומי לבין ההגנה והפלמ"ח היו ברקע. מפקדי הכוחות, ובהם רבין, העידו כי ניסו למנוע את הירי ללא הצלחה. רבים מאנשי האצ"ל קפצו מהספינה בעודה בוערת. רק לקראת ערב הצליח הפלמ"ח וכוחות צה"ל להשתלט סופית על החוף. במבצע "טיהור" נעצרו מאות אנשי אצ"ל שהגיעו לתמוך באנשי האלטלנה, והתנגדותם נשברה עת ראו את הספינה עולה באש. כ-19 איש נהרגו ורבים נפצעו, והאירוע נחרט כצלקת עמוקה במדינת ישראל הצעירה.
בחינה של סיפור המצור על תל אביב, לצד הקרבות בכפר ויתקין ובית דגן, מאפשרת נקודת מבט מורכבת יותר על פרשת אלטלנה. האמביוולנטיות של הכוחות, חוסר התקשורת, הבהלה בתל אביב וסגירת העיר מספרות על מדינה צעירה שנתקלה בבעיה שנגעה בכל עצביה החשופים, בעודה שרויה במלחמה גדולה יותר; התנהלות האלטלנה לאורך הימים בהם הייתה בחופי ישראל ובחוף תל-אביב מציגה את הארגון הצבאי הלאומי כמנסה ללא הצלחה לשמור על כוחו במציאות משתנה, בה פתאום הפך לכוח זר בתוך מדינה שהוקמה זה מכבר. בעוד ההגנה והפלמ"ח הצליחו לשמור על נשקן בטרם חתמו על הסכמים, עיכוב היציאה של האלטלנה מנע זאת מהאצ"ל.
במבט לאחור, ניתן להעריך כי את האצ"ל הניע רצון לשמור על יוקרתו וכוחו בתוך תהליך ההשתלבות בצה"ל. כל השתלשלות הפרשה, החל מהיציאה המאוחרת וכלה בחוסר התיאום בין בגין לאנשיו בחו"ל ועל הספינה, הובילה את הממשלה בישראל לחשוש מפני מרד. הממשלה ובן גוריון מצידם סרבו להתפשר על מה שתפסו כפגיעה בריבונות מדינת ישראל, וחשש זה הוביל אותם לנקוט ביד קשה. אין לדעת מה היה קורה אם אנשי האצ"ל היו בוחרים לקבל את דרישות הממשלה ולהתפרק מנשקם, כמו שלא ניתן להעריך מה היה קורה אם המדינה הייתה מאשרת לאצ"ל לפרוק את נשקו ולצייד בו את אנשיו בתוך צה"ל ובירושלים.
תגובות על כתבה זו