חמור חמורתיים ומשחקי הקלפים של פעם

מסע בעקבות משחקי הקלפים החינוכיים שראו אור בארצנו

משחקי קלפים

כל מי שהיה ילד וטרם הספיק לשכוח זאת, יודע שבכל משחק – שטותי ופשוט ככל שייראה לנו המבוגרים – מסתתר משהו עמוק בהרבה. כי משחק, כל משחק, הוא לא רק עוד דרך להעביר את הזמן, אלא גם, ואולי מעל הכל, דרך להבין את העולם. ואם המשחק מוצלח, ניתן אף לבנות אותו מחדש – לפי העדפות המְשַׂחֲקִים או יוצרי המִשְׂחָקִים.

את העיקרון הבסיסי הזה ביקשו יצרני משחקים בתקופת היישוב והמדינה לנצל לצרכיהם: לילדים המשחקים הם הבטיחו שעות של הנאה, בעוד שלהורים נושאי הארנקים הם מכרו את הרעיון של חינוך גם בשעות הפנאי של ילדיהם.

בכתבה זו יצאנו למסע קצרצר בעקבות כמה ממשחקי הקלפים החינוכיים המעניינים ביותר שראו אור בארצנו בניסיון להבין – לא איך שיחקו הילדים במשחקים שלהם (המידע הזה אבד בערפילי הזמן), אלא כיצד תכננו המבוגרים שילדיהם ישחקו ואילו מסרים חינוכיים היו אמורים אותם המשחקים לעודד. בכתבה זו נתמקד במשחקי קלפים, אך סביר להניח שחלק מהמסקנות שנגזור יתאימו גם לסוגי משחקים אחרים שראו אור באותה תקופה.

 

חמור-חמורותים

בתוך קופסת פלסטיק שקופה-ירוקה נשמר אחד ממשחק הקלפים החינוכיים המוקדמים ביותר שראו אור בארץ ישראל המנדטורית – משחק שנקרא "חֲמוֹר חֲמוֹרָתַיִם". את חמור חמורתים הוציא לאור מו"ל לא ידוע בשנת ת"ש/1940. למרבה הצער, בעותק השמור בספרייה לא נשמרו הוראות המשחק, לכן נוכל רק לשער כיצד שיחקו בו ילדי וילדות הארץ.

2
"חמור-חמורתים", מוציא לאור לא ידוע. שנת ת"ש/1940

עם זאת, היות שחפיסת הקלפים מכילה 24 קלפים מאוירים ביד אומן המחולקים לזוגות של חיות (מרת פרה ומר פר, מר גמל ומרת בכרה ועוד), המטרה החינוכית של המשחק מובנת מאליה – להכיר לילדים את שמות הזכר והנקבה של חיות שונות. על פניו מדובר בנושא תמוה למשחק בתקופה שבה היישוב העברי נערך להקמת המדינה, אך מאחר שמדובר גם בתקופת הגיבוש של העברית החדשה בפי תושבי הארץ, קשה לחשוב על כיוון ציוני יותר למשחק קלפים מאשר לימוד עברית.

21

265
זוגות זוגות מתוך "חמור חמורתים"

המשחקים של ברלוי

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת תש"י/1950, אנו מוצאים מספר משחקים שונים שראו אור בהוצאת המו"ל הישראלי בנימין ברלוי. ברלוי התמחה בהוצאת ספרים ומשחקים לילדים, בהם נמנים "עולם החי", "גן צמחים" ו-"הספרן". כל המשחקים הללו, ומרבית המשחקים החינוכיים שייראו אור בעתיד, משתייכים לסוגה הנקראת 'משחקי רביעיות' – משחקים המכילים 28 קלפים או יותר המחולקים לרביעיות בנושאים שונים. מטרת השחקן היא לאסוף כמה שיותר מן הרביעיות האלה.

"הספרן", למשל, הוא המשחק בעל השם המובן פחות מבין השלושה; הוא מפגיש את השחקנים עם שמות הסופרים העבריים בני דור התחייה ועם כמה משמות היצירות המרכזיות שלהם. אפילו עטיפת המשחק גויסה למטרות החינוך, ובשני צדיה נדפסו שני הפסוקים התנכ"ים: "כבד את אביך ואת אמך" הלקוח מעשרת הדיברות ו"הזורעים בדמעה ברינה יקצרו" הלקוח ממזמורי תהילים.

2

3
"הספרן", הוצאת בנימין ברלוי. תש"י/1950

צביון יהודי יותר

משהפך חלום המדינה העברית למציאות, נדמה שסוגים שונים של משחקי קלפים החלו לשגשג ולפרוח. משחקי קלפים בעלי צביון יהודי יותר החלו מתפרסמים משנות השישים ואילך, כשהמוקדם שבהם היה ככל הנראה המשחק "מעולם התורה"; משחק רביעיה המוקדש לסצינות מאוירות מן התנ"ך. הסצנות כוללות, בין היתר, אירועים מחיי דוד המלך, משה רבינו, שמשון הגיבור ועוד. המשחק ראה אור בהוצאת הספרים "חיים", שהוציאה באותה השנה לאור שני משחקי קלפים נוספים: "סופרים וספרים" ו"מה השעה?".

8
"מעולם התורה", הוצאת ספרים "חיים". שנת תש"ך/1960

43

21
סצינות תנ"כיות מ"מעולם התורה"

משנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים ניצחה הוצאת פלפוט המוכרת מהרצליה על הוצאת מרבית משחקי הקלפים החינוכיים בארץ. בין המשחקים שראו אור באותן שנים ניתן למנות את "נופי הארץ", "פרחי ארץ ישראל" ו"מפניני חכמינו". בעוד ששני המשחקים הראשונים הוקדשו לחשיפת ההוויה הישראלית העכשווית, המשחק האחרון הוקדש לאמרות השפר שניתן לדלות מספרות חז"ל, שהרי כמו שנכתב על עטיפת החפיסה, "אין קמח – אין תורה".

26
"פרחי ארץ ישראל" הוצאת פלפוט, תש"ן/1990
13
"נופי הארץ", הוצאת פלפוט. שנת תש"ן/1990
23
קלפים "מפניני חכמנו", הוצאת פלפוט. שנת תש"ן/1990

ברוח דומה הוציאה הוצאת "מסורת" את משחק הקלפים שנקרא על שם ההוצאה. אף הוא חילק את חגי ישראל, השבת וימות השבוע לארבע קטגוריות/ ארבעה קלפים שעל השחקן לאסוף. שוב, בתקווה שכך ילמד המשחק את כמה מעיקרי מצוות המסורת היהודית.

מאמצע שנות התשעים הלכו ונעלמו משחקי הקלפים החינוכיים (כשהכוונה, כפי שראינו, לחינוך ציוני/יהודי-דתי/שניהם ביחד) ואת מקומם תפסו משחקי קלפים אחרים – טעונים בהרבה פחות להט אידיאולוגי, ובהרבה יותר רוח משחק טהורה.

523

235235
"מסורת", הוצאת מסורת. שנת תש"ן/1990

 

כתבות נוספות

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים

הכירו את דינה ברזילי ארבע תשע שש שלוש חמש אחת

'לוחמי' צה"ל קיבלו משימה מיוחדת: לנסות ולאתר 'דינה ברזילי' שתתאים כמה שיותר לדינה ברזילי המפורסמת מהשיר של להקת הנח"ל. הם עמדו במשימה בגבורה ובהצלחה (חלקית)

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשְׁקָל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

 

זה שיר הג'ובניקים המושלם. חבורה של פקידים מנצלים את העובדה שהמפקד יצא לאכול צהריים, ומחליטים לחטט בתיקים אישיים של חיילים. מי שהיה ג'ובניק (כמו כותב שורות אלה) יודע שהשעמום יכול להוביל גם למעשים שממש ממש אסור שייעשו.

ואז לפתע בין השמות, המספרים והפרטים האישיים, עיניהם נופלות על פרטים של חיילת אחת. דינה ברזילי שמה. הפרטים עליה דלים: מספר אישי, גובה, קצת תחביבים ונזיפה מהרס"ר, אבל זה מספיק להם כדי לפנטז קצת. והכול כאמור – כדי להפיג את השעמום.

מי שאחראי לשיר הוא חיים חפר, ואת הלחן נתן סשה ארגוב. וכאשר להקת הנח"ל ביצעה את השיר בשנת 1959… דינה ברזילי כבר הפכה לתופעה היסטרית.

 

 

ורק שאלה אחת נותרה פתוחה: האם קיימת חיילת בשם דינה ברזילי שעונה לקריטריונים של השיר?

הכירו את החיילים/העיתונאים של מגזין הנח"ל "במחנה נחל", שסיקר בהרחבה את גרעיני הנח"ל וגם את להקת הנח"ל. מערכת העיתון החליטה לפשפש ולנסות לגלות דינה ברזילי שמתאימה לשיר.

"גיבורת שירו של חפר עוררה בנו התעניינות", משחזר כתב "במחנה נחל' מרדכי נאור. "החלטנו לחפש נערה ישראלית הנושאת את השם דינה ברזילי… היה זה מבצע מסובך שרק עתה הגיע לסיומו".

אז מתברר, לפי 'תחקיר' העיתון כי היו קיימות בכל הארץ רק ארבע דינות ברזילי. אחת מהן – כך שמחו לגלות החיילים – התאימה בערך לנתונים של דינה ברזילי של חיים חפר. שמה היה עדינה ברזילי בת 21 מחדרה. הם יצרו עמה קשר ונערכה ההשוואה המתבקשת.

 

שער "במחנה נחל". 1 ביוני 1959. לחצו על התמונה לגודל מלא

שם:

דינה של חפר: דינה ברזילי

דינה מחדרה: שמה הפרטי בתעודת זהות הוא "עדינה", אבל כל חבריה ומכריה משמיטים את הע' וקוראים לה דינה

 

מספר אישי:

דינה של חפר: 496351

דינה מחדרה: 372128

 

צבע עיניים:

דינה של חפר: כחול

דינה מחדרה: כחול

 

צבע שיער:

דינה של חפר: ערמוני

דינה מחדרה: ערמוני

 

גובה:

דינה של חפר: 1.60 ס"מ

דינה מחדרה: 1.70 ס"מ

 

משקל:

דינה של חפר: 58 ק"ג

דינה מחדרה: "אין תגובה"

 

שנת לידה:

דינה של חפר: 20 באוגוסט 1940

דינה מחדרה: ככל הנראה 1938

 

תחביבים:

דינה של חפר: שחייה ופסנתר

דינה מחדרה: שחייה אבל גם לסרוג ולרקום

 

ואחר כך גם נערכה הפגישה המתבקשת בדירתו של חפר בתל אביב בין המשורר ל(ע)דינה ברזילי. במהלך הפגישה סיפרה ברזילי כי היא ביקשה להתגייס לתפקיד קרבי, ואחרי מלחמת סיני אפילו נפגעה ברפיח ממוקש.

 

דינה ברזילי בזמן ששרתה ביחידת תותחנים
דינה ברזילי בזמן ששרתה ביחידת תותחנים

 

מתברר שדינה הספיקה גם להתחתן חודשים ספורים לפני פרסום הכתבה. הבעל הטרי, צעיר מחדרה, מספרת דינה "לא שש לעניין (הפגישה עם חפר), אך גם לא התנגד לנסיעתי". כמובן שהשיר שנעשה ללהיט, גם שינה במשהו את חייה של ברזילי. "חברי פנו אלי ושאלו אותי: 'מה פתאום חיבר חיים חפר שיר לכבודך. עד היום מצביעים עלי ברחוב ואומרים: 'זוהי דינה ברזילי המפורסמת'".

 

חיים חפר מוזג כוסית יין לדינה ברזילי
חיים חפר מוזג כוסית יין לדינה ברזילי

 

במהלך הפגישה, גם חשף חפר עצמו כמה פרטים על הסיפור שמאחורי השיר. "לאחר שהציעו לי, פחות או יותר את הנושא של השיר, ביקשתי שימציאו לי ילקוט שירות של חיילת", מספר חפר. "עיינתי בפרטים ובסעיפים, גרעתי כמה, הוספתי אחדים משלי, וכך נולדה ארבע-תשע-שש-שלוש-חמש-אחת טוראית דינה ברזילי.

 

דינה ברזילי מקשיבה לשיר 'דינה ברזילי' מהפטיפון של חיים חפר
דינה ברזילי מקשיבה לשיר 'דינה ברזילי' מהפטיפון של חיים חפר

 

אבל הסיפור לא מסתיים כאן.

חולפות להן שנים, ואל מערכת עיתון "במחנה" מגיע סקופ של ממש: אל צה"ל מתגייס חייל הנושא את המספר האישי המפורסם של דינה ברזילי 496351!

ומכיוון שכבר ציינו שלג'ובניקים של צה"ל יש יותר מדי זמן חופשי – מתקיים הטקס החגיגי: ראיון עם החייל הטרי ופגישה יזומה עם חיים חפר שתוצאותיו פורסמו בעיתון "במחנה" ב-20 באוגוסט 1963.

ועכשיו, הכירו את המגויס דרור רוטנברג שזכה לקבל את המספר האישי הכי מפורסם בישראל. חוץ מהמספר, גם לדרור עיניים כחולות, אבל זהו בערך. שיערו בלונדיני ולא אדמוני, גובהו 1.70 ס"מ והוא שוקל יותר מ-58 ק"ג.

"איזה מין צבא זה? למה לא נתנו את המספר הזה לבחורה", זו הייתה התגובה הראשונה של חיים חפר שהתבשר כי דינה ברזילי שלו היא בכלל דרור רוטנברג.

 

חיים חפר בודק את הגובה, מספר אישי וצבע שיער של דרור רוטנברג

 

ומסכן דרור רוטנברג. המפקדים והחברים לא עשו לו את החיים הקלים עם מספר אישי כזה. כאשר חבריו למחלקה התפרעו קצת באימוני הכושר בטירונות מיד אחרי גיוסו, המדריכים היו קוראים לעברו ופוקדים עליו: "דינה ברזילי לרוץ 100 מטר! כל המחלקה אחריו!". הוא כבר השלים אז עם העובדה שאף אחד בצבא כבר לא יקרא לו דרור רוטנברג.

רוטנברג סיפר כי כאשר הגיע לראשונה לבסיס הטירונים כבר המתינה לו משלחת שלמה בראשות המג"ד, הסמג"ד, השליש והרס"ר והם כולם באו אליו בטענות. "הם היו די מאוכזבים", סיפר רוטנברג, "הם אמרו שהם רוצים לשלוח אותי חזרה, כיוון שלא עניתי על כל הנתונים של הכפילה שלי".

"כשכתבתי את השיר", סיפר חפר במפגש עם דרור, "הייתי משוכנע שיש כבר חייל במספר האישי הזה!".

 

השיר המקורי "דינה ברזילי" עם תיקונים בעט של חיים חפר. השיר נקרא בתחילתו "ילקוט השירות", ורק אחר כך שונה שמו ל"דינה ברזילי". מתוך: ארכיון חיים חפר בספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לשיר המלא

 

בסיום המפגש שאל חפר את רוטנברג: "לפי הנתונים של השיר, היית מתאהב בבחורה כמו דינה ברזילי?". אך רוטנברג ממהר להשיב: "ראשית כל אני כבר מאוהב באחרת. פרט למשקל (האהובה שוקלת פחות) תואמים כל הפרטים המופיעים בשיר".

חוץ מלציין שהאהובה שלו מנס-ציונה, סירב רוטנברג לספק פרטים נוספים על אודותיה, כי אם יגלה את שמה "כולם ירוצו עכשיו אליה".

"דינה ברזילי". מילים: חיים חפר, לחן: סשה ארגוב

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
וַאֲנַחְנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ נִשְׁאַרְנוּ לְבַד בַּמִּשְׂרָד
אֲרוֹנוֹת שֶׁל בַּרְזֶל
עֲרֵמוֹת שֶׁל תִּיקִים
וּסְבִיבֵנוּ אַלְפֵי יַלְקוּטֵי הַשֵּׁרוּת

כֵּן אֲנַחְנוּ הֵיטֵב מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם
לְפִי הַטְּפָסִים בְּיַלְקוּט הַשֵּׁרוּת
מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם
אַךְ מִכָּל יַלְקוּטֵי הַשֵּׁרוּת שֶׁהִכַּרְנוּ
אֶחָד לְלִבֵּנוּ נָגַע

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשְׁקָל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
וַאֲנַחְנוּ עִם דִּינָה נִשְׁאַרְנוּ לְבַד בַּמִּשְׂרָד
לֹא רָאִינוּ אוֹתְךָ
מֵעוֹלָם, מֵעוֹלָם
אַךְ דְּמוּתֵךְ כָּאן עוֹלָה מִמִּדְבַּר הַתִּיקִים

הִיא נוֹלְדָה בְּעֶשְׂרִים לַשְּׁמִינִי אַרְבָּעִים
הָיָה זֶה יוֹם קַיִץ בָּשֵׁל בְּוַדַּאי
אֶשְׁכּוֹלוֹת בַּכְּרָמִים תְּאֵנִים בַּבֻּסְתָּן
הַשְׂכָּלָה תִּיכוֹנִית שֵׁם הָאָב הוּא אֶפְרַיִם
שֵׁשׁ שָׁנִים מְנַגֶּנֶת פְּסַנְתֵּר

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
כָּאן בַּטֹּפֶס כָּתוּב שֶׁוִּתַּרְתְּ עַל תְּמִיכָה מִשְׁפַּחְתִּית
וְהַדֹּפֶק שֶׁלָּךְ
בִּישִׁיבָה הוּא שְׁמוֹנִים
וְהֶקֵּף הֶחָזֶה הוּא תִּשְׁעִים וְשָׁלֹשׁ

הָעִסּוּק הַסְּפּוֹרְטִיבִי שֶׁלָּךְ הוּא שְׁחִיָּה
הַלְוַאי שֶׁהָיִינוּ שׂוֹחִים עַל יָדֵךְ
צוֹחֲקִים לַגַּלִּים וְצוֹנְחִים עַל הַחוֹל
לָךְ הָיְתָה דִּיפְטֵרִית כְּשֶׁהָיִית קְטַנְטַנָּה
וְרָשְׁמוּ לָךְ פֹּה כָּף־קוּף אֶחָד

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשְׁקָל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
הַשָּׁעָה הִיא אַחַת הוּא כָּל רֶגַע עָלוּל לַחְזֹר
אַתְּ קִבַּלְתְּ נְזִיפָה
בִּשְׁמִינִי לָרְבִיעִי
אַךְ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי אָשֵׁם הָרָסָ"ר

הַצִּיּוּן הָאִישֵׁי בְּמִשְׁמַעַת הוּא בֵּית
חַוַּת דַּעַת כְּלָלִית אַתְּ בְּסֵדֶר גָּמוּר
עוֹד הָיִינוּ שָׁעוֹת מַחֲזִיקִים בַּיַּלְקוּט
אַךְ הַסֶּגֶן חוֹזֵר כְּבָר גָּמַר לֶאֱכֹל
וְגַם הוּא מִתְעַנְיֵן בְּתִיקֵךְ

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשֶּׁקֶל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

 

דינה ברזילי באתר "בית לזמר העברי"

דינה ברזילי – הלחן בכתב ידו של סשה ארגוב

 

כתבות נוספות

הטורים בחרוזים שכתב חיים חפר שסייעו לנצח במלחמת ששת הימים

יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – הרעות של חיים גורי

"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני חוגגת תשעים ומספרת כיצד התחילה לנגן

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

 

האקדמיה ללשון – מתקנת אותנו כבר יותר ממאה שנה

בתחילת המאה העשרים לקח על עצמו "ועד הלשון העברית בארץ ישראל" את המשימה: לתקן את הדיבור הקלוקל של דוברי העברית החדשה

ועד הלשון

בתום כמעט עשור של פעילות קדחתנית ורצופת תלאות שהחלה בשנת 1904 עם הקמתו מחדש של 'ועד הלשון העברית בארץ ישראל', הרגישו בשנת 1912 חברי ועד הלשון שהשעה לסיכומי ביניים בשלה, והוציאו לאור בירושלים העות'מאנית את החוברת הראשונה של 'זכרונות ועד הלשון'.

 

ועד הלשון

 

העמודים הראשונים של החוברת התמקדו בניסיון לענות על שתי שאלות: מדוע זקוקה העברית לוועד שיסדיר את שימושיה השונים? ומדוע צריך ועד כזה לקום דווקא בארץ ישראל?

כך מסבירים חברי הוועד את הצורך בהקמתו:

"הדיבור העברי שהתחיל בא"י עם התחלת הישוב החדש, הוליד את הצורך לבטא בעברית מושגים מענייני החיים הרגילים, שעד הנה לא נמצאו להם שמות בספרות העברית, או שלא היו ידועים לרוב הקוראים. וכל מה שהרבה הדיבור העברי להתפשט והיה לא רק לסגולת המשכילים, כ"א גם לזו של ההמון, היה הצורך הזה מורגש יותר ויותר. בייחוד התבלט חסרון מילים למושגים שונים כאשר הושם הדיבור העברי בפיות הילדים הקטנים והתחילו ללמד בבית הספר את כל הלימודים בעברית."

 

העמוד הפותח את זכרונות ועד הלשון העברית בארץ ישראל
העמוד הפותח את זכרונות ועד הלשון העברית בארץ ישראל

 

בהמשך מציינים חברי הוועד כי נוסף על קביעת מונחי לשון חדשים, עסק הוועד במה שכונה בחוברת "תיקון המבטא". "ואם קביעת מונחים חדשים הייתה דבר קשה – היה קשה ממנה תיקון המבטא. כי ירושלים עיר הקודש – עיר של קיבוץ גלויות, שכל המבטאים השונים היותר קיצוניים, נמצאים בה: מן המבטא הליטאי עד הספרדי, ומן הווליני עד התימני והפרסי. בירושלים זו היה צריך לקבוע מבטא אחד, כדי שיאחד את אלו הדוברים עברית." חברי הוועד העדיפו את "המבטא המזרחי – המבטא החי בין הספרדים – לשפת דיבור", והוא אכן היה המבטא שהושלט, וגם המבטא שהשתלט בעשורים הבאים, עד שגבר לבסוף על כל שאר המבטאים.

המעיין בזיכרונות הוועד כמעט שלא ימצא זכר לתחום פעילות נוסף, בו השקיע הוועד זמן ואנרגיה שהשתוו ולעיתים אף עקפו את שני התחומים הנזכרים – תיקון הדיבור השגוי של הדוברים החדשים שצצו מכל עבר.

 

"לפרסם מעת לעת קבוצת שגיאות"

בעשור הראשון לפעילותו נאלץ ועד הלשון להתמודד עם תנאים שקשה למצוא להם מקבילה בתולדות העמים והשפות. על אף ההישגים הנערמים לזכותה של העברית, נותר מאגר הדוברים בעשורים הראשון והשני של המאה העשרים קטן להדאיג. מאות ואלפי החלוצים של העלייה הראשונה והשנייה, אלו שלא חזרו תוך זמן קצר לארצות מוצאן או היגרו מיואשים לאמריקה, אכן הקדישו את עצמם להגשמת חזון העצמאות היהודית בארץ ישראל, וראו בהחייאת העברית תנאי מחייב בהצלחת המשימה. עם זאת, היוו חלוצים אלה מיעוט גם בין תושבי הארץ בעלת הרוב הערבי, גם בתוך היישוב היהודי בארץ, ובוודאי גם בהשוואה למיליוני היהודים החיים בתפוצות. אפילו בירושלים, בה קבע הוועד את מרכז פעילותו, השתייכו מרבית יהודי העיר אל היישוב הישן שמנהיגיו התנגדו נחרצות לניסיונות החייאת שפת הקודש העתיקה כשפת דיבור.

 

ג
ועד הלשון העברית הראשון, ירושלים תרע"ב. יושבים (מימין): אליעזר בן-יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ; עומדים (מימין): חיים אריה זוטא, קדיש יהודה סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור. צילום: יעקב בן דב,. מתוך: ספריית ווידנר, קיימברידג'

 

כך גם מן הבחינה הפוליטית: כיום כמו אז, אכיפת החלטות הוועד תלויה בעיקר ברצונם החופשי של הדוברים, שאת דיבורם ביקש הוועד מן הצד האחד להעשיר במילים חדשות ומן הצד השני לקבוע לו גבולות ברורים של תקינות ושל שיבוש. אך אז, בניגוד להיום, שלטה האימפריה העות'מאנית בארץ, שלטון שלא העמיד בראש מעיניו את הדאגה לעברית.

בהיעדר תמיכה ממסדית איתנה, פנו חברי הוועד אל העיתונות העברית הפורחת בירושלים כדי להפיץ את מרכולתם. היה זה צעד מתבקש עבורם. אחרי הכל, נשיא הוועד בעשור הראשון לפעילותו (וגם אחריו) היה עיתונאי ועורך מנוסה בשם אליעזר בן יהודה.

"השקפה", כתב העת של בן-יהודה, לקח על עצמו לדווח לקוראים מעת לעת על פעילות הוועד, להדפיס לנוחותם את רשימות המילים המחודשות ולתקן את השגיאות הנפוצות שעשו בדיבור. מסוף שנת 1904 אנו מוצאים מעל דפי "השקפה" רשימות מילים לועזיות שחסרו עד אז בעברית, ולצדן את המקבילות העבריות שהתקין הוועד.

 

דוגמה לפרסומים הראשונים של 'ועד הלשון' בעיתונות. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
דוגמה לפרסומים הראשונים של 'ועד הלשון' בעיתונות

 

כמעט ארבע שנים לאחר מכן, ב-19 ביוני 1908, הודיע מזכיר ועד הלשון ישראל הלוי טלר בכתבה ב"השקפה" על החלטת הוועד "לפרסם מעת לעת קבוצת שגיאות" נפוצות בדיבור ותיקוניהן. השם שניתן לפינה הזו: "אל תאמר כך, אלא כך"!

כך ולא כך. הכתבה מה-19 ביוני 1908. לחצו על התמונה לטור המלא
כך ולא כך. הכתבה מה-19 ביוני 1908. לחצו על התמונה לטור המלא

 

עם התקדמות השנים והתווספות עוד ועוד דוברים לעברית, הפך אפיק פעילות זה למשמעותי יותר. בעשור השני של המאה העשרים איגד הוועד את השגיאות הנפוצות ביותר בדיבור בחוברת מיוחדת שנמכרה בירושלים. השם שונה ל"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר", הקונספט נותר זהה. עיון בחוברת הראשונה מלמד כי כבר לפני מאה שנה ויותר ניסה הוועד לבאר ללא הצלחה שגיאות שנכיר גם כיום: "אני יושנת" במקום "אני ישנה", "אני אוהב אותכם" במקום "אני אוהב אתכם".

לצד שגיאות שגורות אלו נדפסו שגיאות אחרות שלא נמצא להן כמעט זכר: "אני יוכלה" במקום "אני יכולה", "נטבעתי" במקום "טבעתי" ועוד כהנה וכהנה דוגמאות משונות.

אם נתאמץ נמצא פה ושם גם דוגמה לשגיאה שמאז הוכשרה: את "כואב לי הראש" המקובל עלינו, מתקן הוועד ל"ראשי כואב".

 

ועד הלשון

ועד הלשון

 

הדאגה המתמדת למצב הדיבור המתחדש הולידה רגישות יתרה לכבודה המשתקם של העברית, בייחוד אם המעליבים היו אנשי חינוך. גילוי דעת של ועד הלשון העברית שהתפרסם ב-6 ביולי 1911 ב"צבי", עיתון נוסף של בן-יהודה, מחה "נגד העלבון שהעליבה הגברת לנדוי, מנהלת ביה"ס לבנות של אולינה די רוטשילד, את הלשון העברית ואת בנותינו המתחנכות על לשון העברית" ופנה להפריך בזו אחר זו את טענותיה השגויות.

שלל ה"זרמים בפעילות הוועד" מלמדים על מידת האחריות שביקש הוועד להטיל על כתפי עצמו: אחריות מלאה על העברית החדשה. עם זאת, תמונה שלמה של נס תחיית הדיבור העברי צריכה לקחת בחשבון גורמים נוספים רבים שסייעו בדרך, מהסופרים והמשוררים העבריים שעל חידושיהם ביקש הוועד לפקח ועד הגננות והמורים שאת דיבורם ניסה הוועד לתקן.

גם לכך ניתן ביטוי ב'זכרונות ועד הלשון':

"בראשית עבודת הוועד המחודש הזה התעוררה השאלה אם יש היכולת והרשות המוסרית והאחראית לחברים לקבוע מילים חדשות בספרותנו וליצר יצירות חדשות, ופה אחד החליטו, כי פה בארץ במקום ששפת הדיבור מתפתחת מיום ליום, בזמן שהיא מתרחבת ומתפשטת באפן טבעי, במקום שיצירות השפה נעשות כמעט מעצמן – ובשביל זה לפעמים גם באופן לא יפה, אין אנחנו רשאים לחכות עד אשר יבואו בלשנים מומחים ומוכנים לאותו דבר, ומי שהיכולת בידו צריך לעצור בעד הרעה שלא תצא שפה המונית ביותר, וצריך לקבוע מילים חדשות ויפות. משם זה נמנים בין חברי הועד חברים שהשפה העברית היא המקצוע שלהם ובקיאותם בשתי השפות העברית והערבית אינה מוטלת בספק, ויש, איפוא, היכולת בידם ליצור יצירות חדשות על פי חוקי מדע הלשונות.-"

לאחר קום המדינה, חוקקה הכנסת בשנת 1953 את "חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג 1953", והוא שהסדיר באופן רשמי וחוקי את פעילות הוועד, והסמיך אותו לבחור לעצמו שם חדש. כיום אנחנו מכירים את 'ועד הלשון העברית בארץ ישראל' בתור 'האקדמיה ללשון העברית'.

 

העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד

 

כתבות נוספות

איך תרצה ללמוד את העברית שלך?

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"




את האמא הכי פולניה בעולם מצאנו בכלל בסוריה

"הלוא מה יכול להיות יותר קל מאשר לכתוב מכתב ולהרגיע את ליבי. אל תהרגני טרם זמני!" - אלף שנים חלפו אבל אמא נשארה אמא

"אני בריאה, ייתן לך אלוהים בריאות תמיד ברחמיו." הצצה למכתב המדובר

לקבוצה שלנו "סודות כתבי היד העבריים" כבר הצטרפתם?

 

מסכנה אמא. בנה – דוסא בן יהושע אל-לאד'קי – עזב את הבית בצפון סוריה והשתקע במצרים לרגל עסקיו אי שי בתחילת המאה ה-11.

וגם האח השני נסע.

וגם בעלה של האם  שהיה חזן, פייטן, משורר, שופט ומנהיג הקהילה היהודית ברקה, צפון סוריה, עזב.

וכך נותרה לה אמא לבד. בחושך.

ואם זה לא מספיק, דוסא בן יהושע אל-לאד'קי, לא חושב שיש צורך לכתוב לאמא ולדרוש לשלומה. שהיא תסתדר. לבד. בחושך. אבל לאמא, קצת נמאס – והיא מחליטה לכתוב לו, שיזכור שבעוד הוא מבלה במצרים, היא נותרת לבדה. בחושך.

 

המכתב המלא של האימא הפולניה מצפון סוריה

וזהו לשון המכתב:

"אני בריאה, ייתן לך אלוהים בריאות תמיד ברחמיו.

כבר נמאס לי, בני, לכתוב לך מבלי לקבל ממך תשובה, ואיני יודעת למה אתה מזלזל בקשרי המשפחה שלך. מאחיך, ישמרו האל, מגיעים כל הזמן מכתבים, ואין ביניהם אף מכתב ממך. הלוא אתם שניכם יחד באותו מקום!

האם אינך יודע שמכתבך, כאשר הוא מגיע אלי, הוא בשבילי כמו ראיית פניך? האם אינך יודע שליבי יוצא לקבל מכם ידיעות? והלוא מה יכול להיות יותר קל מאשר לכתוב מכתב ולהרגיע את ליבי. אל תהרגוני טרם זמני! (לא תקתלוני מן גיר חיני)…

אבקש מאלוהים, בני, שלא יחשב לי את שלוש השנים האלה מחיי…

כל מה שאני מבקשת ממך הוא בסך הכל שתכתוב מידי פעם מכתב, שאדע שאתה בקו הבריאות.

ישבתי וחיכיתי לקיץ שיבואו מכתביך. חלף הקיץ ולא קראתי מכתב ממך. רציתי שתודיע לי כמה תשהה בפוסטאט, להרגיע את ליבי לפני מותי… בשם אלוהים, אילו שלחת לי את כותונותיך המלוכלכות עם לכלוכן, הייתי משיבה בהן את רוחי.

אל תפסיק לכתוב לי… אני נשבעת באלוהים, אין לי קיום ולא חיים מאז שעזבת. מאלוהים אבקש שיאחדנו בקרוב, ותראה בני, ניפגש אני ואתה לפני מותי, ואהיה מאושרת שאראה אותך בטרם אראה אותו (=את האל) ובטרם מותי. והייתי מאושרת אילו היית קרוב אלינו, בירושלים או בארץ זו… ואם מתחשק לך, קנה לי כיסוי ראש בצבע תכלת, עם רקמה כחולה… כתבתי לך בעניין כיסוי הראש רק מפני שנמאס לי לכתוב לאביך, זה שנתיים, ולא שלח."

 

בסופו של דבר, דוסא חזר לביתו ברקה והתמנה לתפקיד חזן הקהילה. אחיו עלי חזר גם הוא והפך למנהיג הקהילה, שניהם גם חיברו פיוטים רבים, שנמצאו בגניזה בכתב ידו של עלי.

 

סוף-סוף קצת נחת לאמא.

 

(המכתב פורסם ותורגם ע"י משה גיל בספרו 'במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים', תעודה 89, וכן ע"י מרים פרנקל בכרך 11 של היספניה יודאיקה).

 

כתבות נוספות

מה מכיל מכתב היידיש העתיק בעולם? בדיוק מה שהייתם מצפים

מה עושים זוג הורים כשאין להם סכום מספיק לנדוניית הבת? כתב יד נדיר מהמאה ה-18 מספק את התשובה

הצצה אל התלונה היחידה שנמצאה בגניזת קהיר על החום הקופח

תוכי מהודו קורא 'שמע ישראל' בקהיר