גם נביא זעם הוא לפני הכל בן של אמא
אורי צבי.
כך לימדו את לשונם לומר אוהביו וקוראי שירתו, בעת שהם מדברים בו. לא אורי צבי גרינברג, הרשמי והארוך, המטיל את מוראו, ולא אצ"ג הפונקציונלי שכמו נוצר למאמרים אקדמיים. כך בפשטות. אורי צבי. כמו מכר אהוב שדי להזכיר את שמו הפרטי ומיד כולם מהנהנים בהסכמה שלא מדעת: אורי צבי.
בני המשמרת הצעירה של קוראי השירה בארץ, נולדו בשנותיו האחרונות או שנים ספורות לאחר מותו (1981), וכשעמדו על דעתם ועל טעמם הספרותי, כבר חיכתה לה עבורם מהדורת "כל כתבי", ערוכה וסדורה על מדף שלם, מאירת עיניים, נוחה לשימוש וקלה מדי לעיכול:
הם לא חזו באותיות האדומות הזועקות אימה גדולה-אקספרסיוניסטית, אפילו לא במהדורות פקסימיליה. לא נשאו עיניים אל הגברות העולה מבין גבהות הדפים וקומת השירים, ולא נחתכו מחיתוכי העץ, ומשיריהם הפוצעים של רחובות הנהר.
בני הדור הצעיר לא חזו מתוך כריכות הספרים באיליות וכח; החכליל לא היה חכליל; ורק הכחול היה כחול חדגוני לאין קץ ובדפוס אחיד.
בשביל רבים מאיתנו, אורי צבי גרינברג הוא תופעה שמחוץ להשגה: הפואטיקה המסורבלת והארכנית שזכתה לכינוי המפוצץ "ריתמוס הרחבות" מנעה אולי את החיבור שלנו – בני דור ה-x ובני דור ה-y המוסחים למסכים – לשירתו. השורות הבלתי נגמרות, ובהלת המילים שרדפה את הטקסטים שלו איימו עלינו – המקצרים, המקמצים והמסמסים.
אחדים הסתייגו מהטון. "אמת אחת ולא שתיים", פסק אצ"ג המקטרג, ואנחנו – בני דור אין-דעה, שאפילו זריחת החמה על ראשינו בגדר ספק – קראנו את המניפסטים הפוליטיים שלו, שמענו מבעד למילים את הזעם הקדוש, ושאלנו בנונשלנט פוסט-מודרני מתחכם: מה עושים עם כל הצדק הזה על הבוקר?
והיו גם אחרים, והם מתי מעט:
קוראי שירה ואוהביה שצלחו את כל העכבות שבדפוס, ואת כל המניעות שבסגנון ובטעם, ומצאו להם גשרים ומסלולים אל ליבה החם והפועם של שירתו של אצ"ג, שהפך עבורם, חרף זמנו המוקדם וזמנם המאוחר, מאצ"ג – לאורי צבי.
אותם קוראים שהתחשמלו ממש מפרקי הנבואה המודרניסטים של שירתו מראשית שנות העשרים, ונמסו מניסוחיו בדבר הגברות העולה, שרעבו עמו בארץ ישראל, תבעו את עלבונו המר על הבגידה שנבגד, ביחד עם שירתו הפוליטית. קוראים שנכספו בכוסף, והמו געגועים לירושלים שבדמיון, כפי שרק אורי צבי חזה אותה עבורם.
אותם קוראים בני הדור הצעיר ביקשו להם למצוא בשירתו של אורי צבי המבוגר שירה אישית, אינטימית ועמוקה, משפחתית ואנושית, כדי למצוא בה הד גם לעצמם, דור שלא ידע תהפוכות לאום.
כבני דורי, גם אני קוראת את שיריו של אורי צבי מאז ימי התיכון ומאז שאלות הבגרות על 'שיר נס השיר' ו'מתכונת מולדתי', ואני מוצאת את עצמי שוב ושוב מגלה בו פנים חדשות. בכל יום שעבר מאז פגישתי הראשונה עם שיריו בגרתי אל שורותיו הארוכות, שהפכו לפתע נהירות וקצרות יותר, ויהיו בעיני כתגי דפוס אחדים – באהבתי אותן.
כשהפכתי לאמא גיליתי את אמו של אורי צבי מכל פינה ופינה בשירתו, והבנתי עד כמה שזורה אמו בשירתו, ועד כמה הכל נמשך ממנה ואליה, אל אמו שבמציאות, בת שבע גרינברג לבית לנדמן בת העיירה ביאליקמין, ואל דמותה שבשירה:
נערה ג'ינג'ית יפהפיה ומלאת להט, שהיתה לאם טוטאלית ומסורה לבנה הקטן, ולאם זקנה הכותבת מכתבים מלאי געגוע לבנה שרחק מהבית, וסופה – אם רצוחה בידי הגרמנים, גופתה מחוצה מתפלשת בעפר ובדם – על אדמת הסלאבים.
את "שיר אמי והנחל?, אולי המוכר מבין שירי אצ"ג לאמו, אני מוצאת בארכיונו של המשורר, משורבט בעט כחול בפנקס קטנטן ככף יד, רחוק מאד במידותיו ובאופיו הגרפי מן הכרכים הגדולים:
משחק הפרספקטיבות של המשורר ב"שיר אמי והנחל" הוא מרתק: השיר נכתב מנקודת מבטו של הבן המבוגר המביט באמו מן הצד, כמציץ. האם הטובלת בנחל, בטרם הייתה לאם, היא נערה צעירה ובוערת הטובלת במי הנחל, ואין היא יודעת שבנה שטרם נולד ישוב לחזותה בדמיונו, כעבור זמן רב, וידון את מראה עיניו על שם סופה כנרצחת ועל שם סופו של הבן שלא זכה לנקום את נקמת דמה השפוך:
ביאליקמין של שלהי המאה ה-19 היא עיירה קטנה וציורית בגליציה המזרחית. שם נולד, בכור להוריו, הילד אורי-צבי בסוכות של שנת 1896.
הוא נולד בבית בו גדלה אמו, בית קטן וכפרי, על גדותיו של נהר הבוג. כמשורר, חזר שוב ושוב בשיריו אל בית ילדותה הלבן של אמו. ב"שיר בית אמי" משחק הבית בביאליקמין בתפקיד הראשי, והקיום היהודי הנינוח והשלם שב וחוזר בתפיסתו של המשורר את עיירתו, ואת נהר הבוג שלחופיה אותם הוא מכנה "עיירה יהודית ירדנית על הבוג".
כדי להבין את אישיותה של האם, שהפכה למרכזית כל כך בשירתו, אני מצרפת פיסות מידע קטנות זו לזו. שורות שיר שמתפרסות על פני מרחב שירתו של בנה, תכתובות מן הארכיון ועדויות מבאי ביתו של אצ"ג ששמעו ממנו סיפורים על אמו.
בת שבע גרינברג מתוארת כאשה אנרגטית ואמוציונלית, שהיתה נתונה באי שקט פנימי מתמיד ביחס לעצמה. בשיריו של אצ"ג היא צבועה תמיד בצבעי אש לוהטים, אבל ברבים מן השירים מופיעה דמותה גם לצידי מעין, בעומק מימי נחל צלולים, או על לשפתו של נהר זורם. ויש לחשוב על שילוב התכונות הזה שאולי התגשם גם בבנה: מחד הטוהר, החיות והחיוניות, הזרימה והשקיקה של מים צוננים, ומנגד – הלהט המכלה של האש. ב"שיר על אמי והמעין" מעיד אורי צבי על משמעות יסוד המים בחיי שניהם:
אורי צבי גדל לצידה של האם הסוערת שהיתה עבורו האדם הקרוב והדומיננטי ביותר. קריאה פסיכואנליטית בשיריו העוסקים בילדותו המוקדמת מפרנסת מספר מאמרים. "סמביוזה ילדית ארוטית", "העדר ספרציה", "ליבידו" "נרקיסיזם" "אדיפליות" ועוד שאר מונחים מאיימים, נקשרו עם השירים של אורי צבי על אמו, ובמיוחד על רקע הדימוי החוזר בכמה משיריו לזוג המקראי אוריה ובת- שבע, דימוי שיותר ממרמז על שמו אורי, ושם אמו.
אני משתדלת להשתיק את הקריאות הללו. לפחות לזמן מה. לקרוא את השורות היפות על אמו ועל המעין מחדש. ולא משום שאין בקריאות הפסיכואנליטיות ממש. אדרבה, לפעמים נראה לי שהן בגדר הברור מאליו. אבל עומדת לפניי תחינה אחת של אצ"ג, במכתבו לחוקר שירתו שמואל הופרט:
"אנא הנח לי! רצוני לומר לך, שלא ללבי המנהג הזה שמטפלים בארץ בעניינים האישיים של סופר או משורר. יתכן שיש אחרים שנהנים מזה".
והנה עומד לפניי השיר, ומבקש להיקרא שוב מחדש, לפכות מאותו מעיין טהור, בלי רעשי רקע.
שירי האם שכתב אצ"ג, נכתבו לאורך כל שנות יצירתו. חלקם משחזרים את דמותה של האם כנערה צעירה בטרם נישאה, חלקם מעמידים במוקד את זיכרונות הילדות המוקדמת והפסטורלית של הילד אורי צבי לצד אמו. רבים משיריו המוקדשים לאם עוסקים בגעגוע אליה, או ברגשות האשמה הקשים שליוו אותו מיום ששמע על מותם של הוריו.
בהיותו בוורשה בשנת 1922, והוא בן עשרים ושש, פרסם אצ"ג שיר ילדים במאסף לדברי ספרות לילדים "שבולים". זהו אחד השירים המוקדמים ביותר המעמידים את דמותה של האם במרכזם.
אף על פי שהוא שיר ילדים, מציג השיר את דמות האם כדמות השרויה בצער גדול. היא רחוקה מבנה שכותב את געגועיו מוורשה הרחוקה, בה הוא חי כעת את חייו כמשורר צעיר המסתובב בחוגי האינטלגנציה היהודית.
הבן שרחק יודע היטב כי חשרת עננים רובצת על אמו בערבי שבתות. זוהי אותה עננה כבדה שרובצת על משפחתו משנת הפוגרום הגדול שעבר על העיר שאליה עברו לגור, לבוב, והתרחש בשנת 1918. אז עמדו בסכנת חיים ממשית וחזו באימה גדולה בהרג יהודים בני עירם.
תחנות רבות וכואבות עבר אורי צבי בחייו, וכל תחנה פצעה את נפשו ובנתה בו קומת משורר נוספת: מימי מלחמת העולם הראשונה כחייל בחזית הסרבית, דרך הפוגרום הנורא בלבוב, ועד לשואת יהודי אירופה שמחקה באחת את כל משפחתו והותירה אותו אכול אשמה וגעגוע.
גם בהולכו ברחובות ברלין התוססת, במסיבות התרבות, בבתי הקפה והבושת, באווירה קוסמופוליטית מודרניסטית, או בשביליהם מוכי הקדחת של חלוצי עמק יזרעאל, הלך אורי צבי תמיד אל בית אמו.
בארכיונו של אצ"ג מצויים עשרות רבות של מכתבים שכתבה אמו של המשורר לבנה במהלך השנים בהן היה רחוק מהבית, כולם כתובים ביידיש מתובלת בעברית, ויודעי דבר (כלומר, יודעי יידיש שקראו במכתביה) מעידים שהיתה בעלת כושר ביטוי וכשרון בלתי רגיל.
נשוב לאצ"ג הכותב על אמו. הנה דוגמה לשיר ידוע שכתב אורי צבי הצעיר בן השלושים, שכבר הפך בכוחו הפיוטי לאחד מן הבולטים במשוררי ישראל. גם אז הוא לא מפסיק לשיר לאמו ועליה. ב"שיר בן לכבוד אמא" הוא מנסח את מקומה של אמו בחייו, באופן אוניברסלי למדי. שיר שאפשר שכל בן בכל זמן, יכתוב עבור כל אם טובה בעולם.
ואחר כך מתרגשים על היישוב העברי בארץ ישראל מאורעות דמים. החלוץ היחפן והרעב המסתובב בכותנתו לעורו, המתגעגע לזמר לאמו האהובה בשלושים כלי זמר את אהבתו, הפך לנביא זעם. גבר באמצע העולם ובאמצע הזמנים שלא יכול לכבוש את נבואתו ועל כן הופך מנודה בקרב רבים מאנשי היישוב העברי. מוכה ושבור, ומתוך געגוע גדול, הוא מתחנן לעזוב את כל שברונות הלב האלה ואת כל "מבוכות חייו בציון" , ולחזור הביתה, להיות שוב הילד הקטן של אמא:
ב10 בספטמבר שנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלחת גלויה בהולה לבית הוריו מידידתו הקרובה של אורי צבי, מרים ייבין, בתקווה לשמוע ממנו סימן חיים.
"הייתי רוצה לדעת שאתה נמצא יחד עם הוריך היקרים. שאתה נמצא אתם בבית. אנחנו דואגים לכם מאד ואני לא יודעת מה לעשות… שאלוהים ישמור אותך ואת הוריך היקרים ואחיותך עם משפחותיהן וירחם את כל היהודים"…
מכתבה של מרים ייבין לא הגיע לידיו של אצ"ג שהספיק בדרך לא דרך לחזור ברגע האחרון באניה לארץ ישראל ולהמלט על נפשו.
פה בארץ הסתובב אורי צבי כארי בסוגר. עד לשנת 1941 הייתה לבוב תחת הכיבוש הסובייטי והקשר עוד נשמר בצורת מכתבים דואגים, המפצירים באורי צבי שוב ושוב להתחתן ולהקים משפחה. עם פלישת הגרמנים לרוסיה ביוני של אותה שנה נותק הקשר.
השמועות על אודות מצבם של יהודי אירופה הגיעו טיפין טיפין ומאוחר מדי: בהשתדלות אדירה הצליח אורי צבי להשיג אשרות עליה להוריו ולאחיותיו בשנת 1943, ולא ידע שהצליח במשימתו זו כשנה לאחר שכבר נספו בבלז'ץ.
בספרו "רחובות הנהר" נפגש אורי צבי עם אמו המתה שוב ושוב. היא חוזרת לחייו בגלגולים שונים ומשונים, ובכולם הופעותיה מבעיתות ומצמררות. בשיר "המשורר ואמו בעמם" חוזרת האם בחלומו של בנה. פגישתם, כמו בזכרונותיו היפים וטובים ביותר, מתרחשת על הבאר. האם הרצוחה מקוננת על בנה שניבא את אימי השואה הנוראה, במקום להיות ככל הגברים: להינשא לאשה יפה ולחיות את חייו.
בדף מוסף שצירף אצ"ג ל"רחובות הנהר" מופיע שיר סיפורי שצד את עיני. זהו שיר המתאר פגישה של אורי צבי עם אשה "שהגיעה משם, אוד מוצל מאש ומדם וממעמד תהום". האשה, כך עולה מן השיר, שהתה עם אמו של אורי צבי באותו מחנה השמדה, והכירה אותה היטב. עד עכשיו, מעיד אורי צבי "היתה מחיצת סוד מות אמי בכל, והנה נפלה המחיצה!". סוף סוף יוכל לשמוע את סיפור מותה של אמו!
האשה הניצולה בשירו של אצ"ג ממלאת אחר כל הציפיות, ואף מעבר: היא מספרת לבן בפרטי פרטים על אמו הנפלאה, על קולה הרך והיפה, על גאוותה הגדולה, שהשמיעה לאזני כל, בבנה המשורר. היא מספרת לבנה המתגעגע כי האם העבירה לה מסר עבורו: שיקח אשה, ילד בנים ובנות, ויקרא לכולם בשמות בני המשפחה שנשרפה.
בעת שהוא מקשיב לדברי האשה מתרחשת בין השניים סיטואציה מצמררת: אורי צבי משתוחח קרוב קרוב, כדי להביט לתוך עיני האשה, מתוך איזו תקווה חסרת תוחלת שבבואת אמו עוד נשמרה בעיניים שהביטו בה. האשה נרתעה ממבטו ואמרה: "אל תכנס לתוכי! לא לתוכי נכנסה האם!"
"האם באמת פגשת את האשה?" שאל פעם את אורי צבי, חוקר שירתו שמואל הופרט. אורי צבי השתהה. אחר כך סיפר בקול צרוד שפגש יום אחד באדם משכונתו שהתנצל בפניו: גיסתו של אותו אדם הייתה עם אמו במחנה, והוא כבר יודע על כך למעלה משלוש שנים ולא מצא את העוז לספר לו על כך.
"עמדתי במקומי ותמכתי עצמי בגדר שלא אפול" מעיד אורי צבי על עצמו. הוא ביקש מהאיש לנסוע תכף ומיד לאשה ולשמוע ממנה על אמו והאיש התחמק וטען שצריך לבדוק אם גיסתו מוכנה לספר. כעבור שבועיים מורטי עצבים חזר לאצ"ג ואמר שגיסתו מסרבת להפגש…
את הפגישה שלא קיים אצ"ג במציאות, הוא קיים בדמיון השירי.
"תלד בנים ובנות ותקראם בשמות בני המשפחה"
"שתקח אשה ותלד בנים ובנות ותקראם בשמות בני המשפחה" אמרה לו אמו שבדמיון, אך גם במכתביה הממשיים חזרה שוב ושוב על בקשה זו.
ופעם אמר אצ"ג לידידתו מרים ייבין: "אני לפעמים חושב: טוב שאין לי אשה. לו היתה לי אשה והיא היתה נבונה – הרי היתה צריכה לבכות יומם ולילה. בבית הבינו את זה ולא דיברו אתי על התחתנות אף מילה".
ובפעם אחרת אמר לה: "הייתי רוצה שיהיה לי ילד. זה לא יפה בשבילי בלי. בתור יהודי, צריך שיהיה לי, כמו כולם, ילד, שאתפלל בטלית".
לבסוף, כפי בקשתה של אמו הוא נשא אשה והביא לעולם בנים ובנות, וקרא אותם בשמם של בני משפחתו.
לבתו הראשונה שנולדה קרא אצ"ג בשמה של אמו בת שבע, ובארכיון אני מוצאת מספר עדויות לעוצמת הרגש שרחש לבת שבע בתו שנשאה את שם סבתה:
שיר מיוחד הקדיש אורי צבי לבתו בת השנתיים ולשמה המיוחד. בכתב יד כותרתו: "בת שבע בתי", ואילו בדפוס השיר זכה לכותרת "אב אומר שיר":
"יקרא לאמו כי הוא לבדד בקיצו"
לעת זקנה לא שכח אורי צבי את אמו. כאשר הוא הסב מבטו לאחור, אל עברו למוד הייסורים והאכזבות הוא חזר שוב לילדותו ולאמו: "אדם בקצה הדרך חוזר לטבע הילדות. יקרא לאמו כי הוא לבדד בקיצו"…
בשיר "אדם במסה ומריבה" אני מוצאת את אחד הניסוחים הנוגעים והנוגים ביותר בכל שירתו של אצ"ג. זהו שירו של גבר בערוב ימיו,השוכב על מיטת חוליו. באה עתו למות. הוא מתבונן בחיים שעברו עליו, בבדידות הגדולה בה עבר את כל התלאות והכאבים. עתה נפרץ סוף סוף סכר הדמעות והוא מרשה לעצמו לבכות על אמו אהובתו, את כל הדמעות שלא בכה במהלך כל חייו:
כל הפריטים המשובצים ברשימה זו, לרבות שירים, כתבי יד, תמונות ומכתבים, הם מארכיון אורי צבי גרינברג בספרייה הלאומית.
אורי צבי גרינברג כועס: לא רוצה נדבות
"השולט בהר-הבית שליט על הארץ כולה": על אבן השיש שנשא אורי צבי גרינברג מהר הבית
שִׁירִים לְאִילְאִיל: איך כותבים שיר אהבה בעברית?
המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.
תגובות על כתבה זו