יצירות של ילדים ונערים מלפני השואה

התחקינו אחר גורלם של הילדות והילדים שפרסמו בעיתון העברי בפולין "עולמי הקטן", שנים ספורות לפני השואה

הדר פרי | 26.01.21

כתב העת "עולמי הקטן" היה דו-שבועון שיצא לאור בוורשה בשנים תרצ"ו-תרצ"ט. עולמי הקטן ראה אור ביוזמת רשת "תרבות" בפולין, שהפעילה בתי ספר עבריים-ציוניים במזרח אירופה, ובעיקר בפולין, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. העורכים היו שמואל רוזנהק (1894-1969) ואלחנן אינדלמן (1913-1983). רוזנהק ואינדלמן הוציאו לאור שלושה עיתונים לגילים שונים: עולמי (לכיתות ה'-ז'), עולמי הקטן (עד שנת תרצ"ט לכיתות א'-ד', בתרצ"ט לכיתות ג'-ד') ועולמי הקטנטן (בשנת תרצ"ט לכיתות א'-ב').

העיתון הקדיש תשומת לב מיוחדת לנעשה בארץ ישראל ולטבע הארץ, בדרך כלל בפתח כל גיליון. כמו כן ניתן מקום מיוחד לאישים מרכזיים בתנועה הציונית ובתרבות העברית. בעיתון הובאו ידיעות מן היישוב העברי, אשר עמד באותן שנים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. בגיליונות העיתון הודגשו גם ההתיישבות החלוצית והעיר תל אביב, כמצופה מרשת "תרבות" הציונית. בעיתון אף התפרסמו יצירות מאת סופרים ומשוררים כלוין קיפניס, ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יאנוש קורצ'אק ואנדה פינקרפלד.

בכתבה הזאת אביא יצירות של ילדים ונערים, שהתפרסמו בכתב העת עולמי הקטן. לכל יצירה נוספו פרטים ביוגרפיים על הכותב. לשם כך נעזרתי במאגר השמות של קורבנות השואה ביד ושם. יצירות אלו משקפות את עולמם של הילדים ואת הווי החיים בגולה בתקופה שקדמה לשואה. בכתיבתם של הילדים והנערים ניכרים האהבה לארץ ישראל והעניין בה. רוב הילדים שכתבו בכתב העת נרצחו בשואה, והיצירות הן הד לעולם מלא שנקטע במלחמת העולם השנייה.

א. אשר דבורצקי, תלמיד בית הספר באיוויה, כתב בחוברת ב, שיצאה לאור בכ"ה באדר תרצ"ו (19 במרס 1936):

אחוד לכם חידה

אינו חזן ושר שירה

אינו מלך ולו עטרה

* אשר (זליג) דבורצקי נולד ב-1923 או ב-1925 באיוויה, עיירה במחוז הורדנה שבבלארוס. בן לשמואל ורחל לבית פרסקי. הוא נספה ב-12 במאי 1942. נלקח עם עוד כ-2,500 יהודים מכיכר העיר ליער סטנוביץ, ושם נרצח בגיא ההרגה. אשר למד בבית הספר "תרבות", היה חבר באגודת דוברי עברית והקפיד לדבר עברית. אחיו חיים לייב, שנולד ב-21 ביולי 1927, נפל בשיירת יחיעם ב-27 במרס 1948. את סיפור המשפחה אפשר למצוא בעדות של בת הדודה צילה יופן לבית דבורצקי.

ב. יוכבד צחובוי, תלמידת בית הספר "תרבות" בקוריץ, כתבה שיר לכבוד חנוכה בחוברת ח, שיצאה לאור בכ"ח בכסלו תרצ"ט (21 בדצמבר 1938):

שיר לחנוכה

מן הרחוב בא האב,

הביא חנוכייה ונרות.

מהר ניגש הסב

והדליק את האורות.

עומד הילד ומביט

ולבבו חוגג, שמח;

תכף יבואו הדוד והדודה,

הקרובים וגם אורח.

זה יביא לו שוקולד,

וזה יקנה לו אווירון,

דמי-חנוכה יקבל

וגם ישחק בסביבון.

* יוכבד צחובוי נולדה בקוריץ שבאוקראינה ב-24 בדצמבר 1930, בת ללאה ויצחק צחובוי ואחות לנח, המבוגר ממנה בארבע שנים. רק היא ואימה שרדו בשואה. יוכבד עלתה ארצה והתיישבה בקיבוץ גינוסר. שם הכירה את בעלה יצחק הלפרין ונישאה לו ב-1950. נולדו לזוג שני בנים וארבעה נכדים. את סיפורה המלא של יוכבד הלפרין לבית צחובוי אפשר לקרוא בספר "מוכרחה להישאר בחיים – סיפורה של שניידל".

עם יוכבד יצרתי קשר. את השיר שכתבה קראה במפגש זום עם יוצאי קהילת קוריץ, שנערך לכבוד חנוכה תשפ"א.

ג. תמר בוסליק מרובנה כתבה בחוברת שבע, שיצאה לאור ב-14 בדצמבר 1937, על ביקור חיים נחמן ביאליק בעירה:

ביאליק ברובנה

לפני שנים אחדות, כאשר הייתי עוד בכיתה הראשונה, בא המשורר ביאליק אל עירנו. כל אנשי העיר היו שמחים והלכו לראות את המשורר. כל ילדי היהודים ברובנה – וגם אני בתוכם – עברו על יד המלון, שבו התגורר ביאליק. המשורר יצא על המעקה – והילדים בירכו אותו לשלום.

באחד מבתי הראינוע התקיימה אספה גדולה. המשורר ביאליק הופיע לפני הנאספים וסיפר על החיים בא"י, על החגים ועל חיי הילדים העברים בארץ.

בזוכרי עתה שהמשורר ביאליק איננו עוד, ליבי נמלא צער רב. לעולם לא אשכח את המשורר!

* תמר בוסליק נולדה בשנת 1923 ברובנה, הנמצאת בצפון-מערב אוקראינה. הוריה, אליעזר ומלכה, היו מורים בגימנסיה "תרבות" ברובנה. תמר, ככל הנראה, נרצחה עם הוריה בין 6 ל-7 בנובמבר 1941. כאן תוכלו לצפות בדף העד של תמר ביד ושם. באותה אקציה נרצחו כ-17,500 מיהודי רובנה לתוך בורות שהוכנו מראש ביער סוסנקי, המרוחק כשישה קילומטרים ממזרח לרובנה. על כך מסופר בספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז:

… כבר היה מי שסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי… ושם, ביער סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודמדמניות וגרגרי יער, ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות, בתוך יומיים, כעשרים וחמישה אלף נפש [קיימות עדויות שונות על מספר הנרצחים ביער סוסנקי]. בהם היו כמעט כל בני כיתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. …והיו שם מוריה של אמי מימי "תרבות", יששכר רייס המנהל בעל הנוכחות הכריזמטית והעיניים החודרות, ההיפנוטיות, שמבטן פילח את חלומותיהן של המון תלמידות מתבגרות, ויצחק ברקובסקי הישנוני, המפוזר והנבוך תמיד, ואליעזר בוסליק הרתחן שלימד תרבות ישראל…

ד. יצחק הס, תלמיד כיתה ד' מבית הספר "שפה ברורה" בנובי סונץ', כתב שיר על סתיו בחוברת ה, שיצאה לאור בי"ז בחשוון תרצ"ט (11 בנובמבר 1938):

סתיו

כבר בא הסתיו אלינו כבר עברו החגים,

ואיתו גשמים, נחרבה הסוכה שבנינו…

גשם טורד, לח החוץ והציפורים בורחות מאיתנו,

והעלים נושרים. – היום בעצמנו ראינו.

ועוד דבר ראינו:

מתכוננים כבר לחורף הקר,

רוח נושבת בגן-העיר הריק –

וצר לנו, כה צר!

* יצחק הס נולד ב-1928, והיה בן הזקונים להוריו יוסף ושרה. שני אחיו הגדולים היו יעקב (יליד 1927) ולאה (ילידת 1925). כל משפחת הס בנובי סונץ', עיר נפה במחוז קרקוב, נספתה בשואה. בני המשפחה היו "בגטו A", מקום הריכוז של יהודים שנחשבו כשירים לעבודה. בתחילת ספטמבר 1942 גורשו בני המשפחה למחנה עבודה במושינה, עיירה בנפת נובי סונץ'. ומשם גורשו לאושוויץ בדצמבר 1942, עם חיסול מחנה העבודה, ובה נספו. את דף העד של יצחק ביד ושם אפשר לראות כאן.

ה. זאב שטורם, תלמיד בית הספר "תרבות" בלודמיר, כתב שלושה קטעים. במאמר זה אביא רק שיר שהתפרסם בחוברת ט, שיצאה לאור בכ' בטבת תרצ"ט (11 בינואר 1939):

חורף

גדולה לילדים השמחה: הוציאו גם מגלשַיִם

שלג לבן כיסה את האדמה! גולם שלג יש בגן –

כבר נסענו במִגְרָרָה – הילדים העמידו אותו כאן.

אני, אחי ואימא הכול יפה, הכול לבן –

הילדים הוציאו מחליקַיִם חורף, חורף בא!

* זאב שטורם נולד ב-1931 להוריו בֵר (דוב) ורחל. אחיו ישראל היה יליד 1924. האב בר היה מהנדס. זאב נספה בשואה בשנת 1942. אפשר לעיין כאן בדף העד של זאב ביד ושם.

"לא בגדתי, התאבדתי": הפתקים הסודיים של אורי אילן

סיפורו של החייל שנפל בשבי, ובחר לסיים את חייו מחשש שיגלה סודות לאויב

חן מלול | 13.01.21

היסטוריה ישראלית

בעשרה פתקים ניקב סמל אורי אילן על דפי ספר את הסיפור שהתחיל עם נפילתו בשבי הסורי והסתיים עם מותו. את הפתקים החביא אילן בנעליו. הם נמצאו עם חזרת גופתו מהשבי, יום לאחר שסיים את חייו בתלייה מחשש – כך הסבירו הפתקים – שלא יעמוד בלחץ העינויים שיעביר אותו האויב ויגלה סודות שעלולים לפגוע בביטחון המדינה.

אחד מעשרת הפתקים שהותיר אחריו אורי אילן, ובו כתוב: "נקמה בנציגם בועדת השביתת נשק אורי". הכתוב חרוץ על חציו התחתון של העמוד שאחרי השער הפנימי של "נקמת האבות".

ליל השמיני בחודש דצמבר שנת 1954. אורי אילן וארבעת חבריו לחוליה יוצאים ברגל מקיבוץ דן במטרה להחליף סוללה במתקן ההאזנה בצפון הרמה הסורית במסגרת "מבצע צרצר". המשימה החשאית אליה יצאו הסתבכה והחמישה מתגלים בידי הצבא הסורי לא רחוק מקיבוץ כפר סאלד. החמישה מועברים תחילה למעצר בקונייטרה, ומשם אל בית הכלא הידוע לשמצה אל-מאזה שבדמשק. הם מופרדים האחד מן השני וכל אחד מושם בתא נפרד.

53 ימים שרד אורי אילן את העינויים הקשים שבשבי. מבודד בתאו שבצינוק, האמין ששאר חבריו לחוליה הוצאו להורג ותורו קרב. הוא לא היה מודע למאמצים לשחרור חברי החולייה. ב-13 בינואר 1955, נמצא תלוי בכלא בדמשק. הסורים נבהלו מהתאבדותו של החייל והזעיקו את נציג האו"ם. לאחר שהנציג אישר את הגרסה השקרית – שעל גופתו של אילן לא נמצאו סימני אלימות, העבירו אותה לישראל עוד באותו היום. הרמטכ"ל משה דיין נכח בעת החזרת הגופה לישראל, והיה בין הראשונים לקרוא במסרים שהחביא החייל המנוח על גופו. הפתק הראשון שהתגלה הכיל את המילים המנוקבות: "חפשו בבגדים צואתי אורי".

"חפשו בבגדים צואתי אורי". מנוקב, דפוס, ארבע שורות, על "נקמת האבות" עמ' ע"ב.

אורי אילן, שלא היו ברשותו כלי כתיבה, ניקב באמצעות קיסם עץ מאולתר את מילותיו האחרונות לדפי הספר "נקמת האבות" של הסופר יצחק שמי. שבעה מעשרת הפתקים קראו לנקם בשוביו. הזכור שבפתקים צוטט בחלקו בידי הרמטכ"ל משה דיין. "לא בגדתי, התאבדתי", ניקב אילן בפתק הידוע. בהלוויתו ציטט דיין את שתי המילים הראשונות בפתק, "לא בגדתי" – מילים שנחקקו בזיכרון הישראלי והפכו סמל להקרבה אישית.

ארונו של אורי אילן נישא אל חלקת הקבר. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

וכך ספד הרמטכ"ל לסמל אילן: "אורי אילן נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן."

הפתק שנודע לציבור: "לא בגדתי / התאבדתי". מנוקב, שתי שורות, על "נקמת האבות" עמ' ק"ג.

אמו של אורי, פייגה, סירבה לקבל את הפתקים. "הוא כתב אותם לצה"ל, הוא לא כתב אותם עבורי", הייתה תשובתה הזכורה לרמטכ"ל. כיום שמור ארכיון אורי אילן באוניברסיטת בר-אילן. הפתקים שנמצאו על גופתו שמורים בארכיון צה"ל ומשרד הביטחון.

הפתקים המוצגים בכתבה הם באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.

פרידה מעזרא גורודצקי ז"ל, ידיד יקר של הספרייה

"אם אלוהים העניק לי את היכולת לבנות אוסף במעט כסף, מי אני שאמכור אותו?". פרידה מעזרא גורודצקי, שליווה את הספרייה הלאומית במשך יותר משישה עשורים.

נעמי בלום וורטמן | 11.01.21

עזרא פ. גורודצקי, שנפטר ב-10 בינואר 2021, היה ידיד יקר של הספרייה הלאומית במשך שישה עשורים. בשנת 2017 זכיתי לראיין את עזרא וללמוד על חייו ועל עבודתו, כפי שסיפר במילותיו שלו. הכתבה הבאה מבוססת על אותו ריאיון.

יהי זכרו ברוך.

—

קשה לעמוד בקסמו של עזרא גורודצקי, כוכבם הצנוע של לא מעט קטעי וידאו ומאמרי עיתונות. גם בשנות התשעים לחייו נותר עדיין שופע חוש הומור.

"יש לי מחלה נדירה מאוד" – הכריז בדרמטיות ואז עצר – "אספנות. חשבתי שאם אתן את האוסף שלי לספרייה אחלים ולא אצטרך לאסוף יותר. אבל ביום למחרת, תופתעו לגלות, קניתי ספר. כנראה שמדובר במחלה חשוכת מרפא".

עזרא במהלך אחד מביקוריו התכופים בספרייה הלאומית (צילום: אביעד סטולמן)

עזרא התחיל לאסוף ספרים בפילדלפיה בגיל 10, בתחילה היו אלו ספרים מיניאטוריים, ואז התרחב האוסף גם לספרי אל"ף-בי"ת וראשית קריאה, עלוני זיכרון מבתי כנסת ותפילות יוצאות דופן, למשל כאלו שחוברו למען נפוליאון ומונטיפיורי. בהמשך הוא צבר אוספים מכובדים של קופסאות תה, חפצים נוספים הקשורים לתה וגם כפתורים. את "אוסף הכפתורים של גורודצקי" הוא תרם למכללת שנקר לעיצוב.

עזרא סיפר שנעשה ציוני אפילו לפני שהתחיל לאסוף, כאשר בגיל שנתיים התאהב בספר תמונות מארץ ישראל. התערוכות הראשונות שהורכבו מאוספיו – הגדות של פסח וספרים מיניאטוריים – התקיימו בספרייה החופשית של פילדלפיה בשנת 1957.

בשנת 1960 הגיע לביקור ראשון בישראל וגם נשאר בה, השתקע בירושלים והחליט לוותר על אזרחותו האמריקנית. באותה שנה הושלמה בניית משכנה הנוכחי של הספרייה הלאומית בגבעת רם, ועזרא הפך לחבר קרוב של הספרייה במשך כל השנים מאז.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית) בסביבות שנת 1960. מתוך אוספי הספרייה הלאומית.

עד למגפת הקורונה שכפתה את סגירת הספרייה לקהל, עזרא נהג להגיע לספרייה הלאומית לפחות מדי שבועיים, "רק כדי להביט בחלונות ארדון". במשך עשורים הוא הכיר את כל מנהלי הספרייה ופעמים רבות טען שצריך להקים ספרייה לאומית רשמית, במיוחד בתקופה בה הספרייה הלאומית של ישראל הייתה ידועה כבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, וחסרה את החזון והתפקיד שיש לה כיום.

"תמיד אמרתי דברים; לפעמים הם התגשמו ולפעמים לא. זה במקרה התגשם. לכל אומה יש אוסף לאומי וספרייה לאומית. אנחנו איבדנו ספרים רבים בגלל שלא היה מאגר לאומי כזה. דברים נמכרו לחנויות ספרים, חוקרים ואספנים לקחו ספרים לעצמם".

עזרא היה ידוע במיוחד בזכות שיטה שהוא פיתח לכדי שלמות: קניית ספרים עתיקים וחשיפת קטעי כתבי יד שהיו טמונים בכריכתם. באירופה של המאות ה-18-16, נייר וקלף מספרים קיימים (ובכלל זאת אין ספור ספרים יהודיים שהוחרמו על ידי שלטונות הכנסייה) שימשו לעיתים קרובות לכריכתם של ספרים חדשים, ויצרו בכך מטמון, או יש שיגידו גניזה, של טקסטים יהודיים-עבריים.

בעזרת שיטות אלו, גילה ושיחזר עזרא יותר מ-200 קטעים שלא היו יוצאים לאור לעולם בלעדיו, חלקם נדירים ביותר ובעלי ערך רב.

על כריכת הקטלוג "אוצרות שפונים: מאוסף עזרא פ. גורודצקי בבית הספרים" מופיעה תמונתו של עזרא בוחן כריכת ספר.

בשנות השמונים המאוחרות החליט עזרא שהאוסף שלו, שהכיל קטעי כתבי יד, פרסומים יהודיים יוצאי דופן ופריטי אפמרה, זקוק לבית קבוע בו יוכל להיות נגיש לקהל הרחב. גם אז, אף אחד לא ידע עדיין אילו אוצרות הכיל האוסף.

"כשהחלטתי למסור את האוסף שלי לספרייה הלאומית, הגעתי למקום ודיברתי עם המנהל. הוא אמר: אולי אתה רוצה לשמור את האוסף שלך? אז הלכתי לרפי וייזר ולרבקה פלסר במחלקת הארכיונים וכתבי היד. הם אמרו לי: 'תביא 30 פריטים, ונבחר מתוכם את מה שנרצה לקחת'. בשבוע לאחר מכן הבאתי 50 פריטים, והם לקחו את כולם. כך זה נמשך שבוע אחר שבוע. מתוך יותר מ-900 פריטים שהבאתי לספרייה הם דחו רק שניים. מלבד זאת, הם אמרו לי מראש: 'תדע לך, שלא תהיה תערוכה של הפריטים ולא יפורסם קטלוג'".

בסופו של הדבר, האוסף של עזרא היה במוקד שלוש תערוכות בספרייה הלאומית ובשנת 1989 פורסם גם קטלוג: "אוצרות שפונים: מאוסף עזרא פ. גורודצקי בבית הספרים". במהלך כנס בינלאומי לאוצרי אוספי יהדות שנערכה בספרייה הלאומית בשנת 2012, התקיימה ארוחת ערב לכבודו של עזרא ותרומותיו לספרייה.

עזרא בכנס האוצרים הבינלאומי (צילום: חנן כהן)

במרוצת השנים תרם עזרא אוצרות נוספים, בהם אוסף של 1,300 תמונות משפחתיות ומכונת דפוס מקורית מאנגליה של 1860 לערך. המכונה הזו מוצגת באופן קבוע בלובי בניין הספרייה. עוד לפני כן, בשנת 1966, הוא הפקיד את ארכיונה האישי של חברתו הקרובה, רבקה אפשינר, בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, שגם הוא כיום חלק מהספרייה הלאומית של ישראל. אחד מהפריטים החשובים ביותר של עזרא היה הדגל המאולתר שתפרה אפשינר ותלתה בחלון דירתה ב-14 במאי 1948, הדגל שהעניק לה את הכינוי "בטסי רוס הישראלית". הדגל נתרם לפני מספר שנים לאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

חלק מהפריטים שאסף ותרם לספרייה שווים סכומים נאים של כסף, אבל הוא מעולם לא דרש ולו שקל עבורם. כשנדיבותו כלפי הספרייה זכתה להרמת גבה הוא השיב:

"אם אלוהים העניק לי את היכולת לבנות אוסף במעט כסף, מי אני שאמכור אותו? יש בזה מין חוצפה, לא לתרום משהו שלספרייה אין. אני לא גיבור, אני גורודצקי. חינכו אותי לעשות את הדבר הנכון… אני חושב שזה כבוד שהספרייה הייתה פתוחה מחשבתית מספיק בשביל לקחת אוסף של אדם לא מוכר ולהרחיב אותו".

סיפורה של הטייסת הנועזת זהרה לביטוב

זהרה לביטוב הייתה לוחמת פלמ"ח, ובין הנשים הראשונות שהטיסו מטוסים בצה"ל שאך זה הוקם, אך שירותה הקצר נקטע בהתרסקות טרגית

עמית נאור | 11.01.21

גיבורות דבורה עומר הפלמ"ח

זהרה לביטוב, באדיבות ארכיון הפלמ"ח

הלילה היה אפל. הכוח ירד במדרון והתקרב אל הגשר. הם כבר ראו את יעד הפעולה, גשר א-זיב (אכזיב) – אך כמו שהם ראו אותו, כך ראו אותם; מיד נפתחה עליהם אש וכדור שנורה לעברם גרם, ככל הנראה, להתלקחות חומר הנפץ שנשאו עליהם כדי לפוצץ את הגשר. התוצאות היו קשות: 14 לוחמי פלמ"ח נהרגו.

בפעולה הזאת, אחת מבין 11 פעולות שבוצעו ב"ליל הגשרים", השתתפו כ-40 לוחמים – בהם גם לוחמת אחת בשם זהרה לביטוב. היא נפגעה בעינה בעקבות הפיצוץ, אך הצליחה לנוס לקיבוץ מצובה הסמוך. בקיבוץ הסתתרה מפני הכוחות הבריטיים כשהיא מסתווה כאחת מילדי בית הילדים. המטפלת במקום אמרה לשוטרים שמחלתה מסוכנת ולכן אין לגשת אליה. התרמית הצליחה, ועל אף שפציעתה הייתה ניכרת, הבריטים לא עצרו אותה.

זהרה עוד לא הייתה אפילו בת 19 בעת שהשתתפה ב"ליל הגשרים" הנועז. היא נולדה בתל אביב בשנת 1927 לזוג הורים שכבר שכל שני תינוקות לפני כן. את שנות ילדותה הראשונות העבירה בקיבוץ קרית ענבים, לפני שחזרה עם משפחתה לתל אביב בגיל תשע. בזמן לימודיה בתיכון חדש בתל אביב הצטרפה ל"הגנה" והחלה בפעילותה המחתרתית.

בשנה השנייה לשירותה של זהרה בפלמ"ח, היא נעשתה מפקדת כיתה בעין חרוד והדריכה חניכים. שם גם נקשרה נפשה בנפשו של שמואל (שמוליק) קופמן. סיפור האהבה של השניים עורר השראה בקרב רבים והיה הבסיס לספרהּ רב המכר של דבורה עומר, "לאהוב עד מוות". הספר התבסס, בין היתר, על המכתבים הרבים שכתבו השניים אחד לשנייה ובהם ניכר כישרון הכתיבה של זוג הצעירים. שמוליק נחשב לצעיר מחונן ובשנת 1947 אף תכנן לנסוע ללמוד כלכלה בארצות הברית, יחד עם זהרה שתכננה לנסוע לאמריקה ללמוד רפואה.

בשל המצב הביטחוני המתוח ניסו מפקדיו של שמוליק בפלמ"ח לשכנעו להישאר בארץ, אולם בסופו של דבר – לאחר פגישה מיוחדת עם יגאל אלון – השיג שמוליק את אישור השחרור. הוא ביקש מזהרה לצאת מיד לירושלים אך היא התעקשה שיישארו בקיבוץ בו התגוררו עוד כמה ימים ויארגנו מסיבת פרידה. יומיים לאחר מכן נתבקש שמוליק לסייע באימון רימונים בקיבוץ שכן. רימון תקול התפוצץ ושמוליק נהרג שם יחד עם שני חניכים נוספים, עוד לפני שהיה בן 20.

מקץ מספר חודשים,נסעה זהרה השבורה לארצות הברית והחלה בלימודי הרפואה. היא הצטיינה בלימודיה וזכתה במכתב המלצה שאיפשר לה לעבור ללמוד באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו יורק. כל אותו הזמן המשיכה לכתוב מכתבים לשמוליק שכבר לא היה בין החיים.

זהרה לביטוב (משמאל). באדיבות ארכיון הפלמ"ח

החדשות מהארץ, ובפרט אלו על נפילת מחלקת הל"ה שרבים מחלליה היו חברים ומכרים שלה, זעזעו את זהרה. היא עזבה את הלימודים ונענתה לקריאה להצטרף לקורס טיס שהתארגן בקליפורניה – היא הייתה לאחת משתי הנשים היחידות בקורס. גם את הקורס הזה סיימה זהרה בהצטיינות, ושבה לארץ טייסת מוסמכת. היא הוצבה בטייסת בשדה־דב, ותוך זמן קצר מונתה לסגנית-מפקד טייסת. היא יצאה לבדה לטיסות ארוכות, ובמסגרת תפקידה שמרה על קשר עם נקודות התיישבות מבודדות שהגישה היחידה אליהן הייתה דרך האוויר. אפילו לחופשתה הראשונה יצאה במטוסה. היא טסה לירושלים ונפגשה שם עם אביו של שמוליק על מנת לערוך ספר לזכר אהובהּ. כשביקשה לשוב, הייתה אמורה להמריא יחד עם הטייס עמנואל רוטשטיין ב-3 באוגוסט 1948 בחזרה לתל אביב. תקלה במטוס גרמה להתרסקותו בעמק המצלבה בירושלים והשניים נהרגו. זהרה הייתה בת 20 בלבד.

שתי האחיות רות דיין וראומה ויצמן היו אותה שעה בבית הוריהן בשכונת רחביה, ממש במורדות העמק. רות ראתה מחלון המטבח את המטוס מתרסק ומיהרה עם ראומה למקום. בריאיון לעיתון "ישראל היום", סיפרה על מה שראתה שם: "הגענו למטוס ומה שראיתי לא אשכח. זה היה נורא. שתי הגופות נותרו שלמות לגמרי ושכבו על יד המטוס השבור. זהרה היתה כל כך יפה. אותו אני לא זוכרת אבל היא – שערותיה השחורות היו פזורות סביב פניה היו לה חולצה אדומה וחצאית ירוקה והיא שכבה שם שלמה לגמרי אבל דוממת. מה יכולנו לעשות? פתחנו את הדלתות האחוריות של המכונית' והעמסנו את הגופות על האוטו עם הרגליים בחוץ וככה עלינו לכביש. משם כבר לקח אותן אמבולנס."

זהרה ליד מטוס של צה"ל. באדיבות ארכיון הפלמ"ח

סיפורם הטראגי של זהרה ושמוליק הצעירים הונצח בספרים ובמחזות; משפחתה של זהרה פרסמה ספר הנצחה, את ספרה של דבורה עומר הזכרנו לעיל, ספרו של עופר רגב "כזוהר הרקיע", וכן המחזה "שמוליק של זהרה" שהופק בתיאטרון לילדים ולנוער. סיפורה היה מקור השראה בשנים הראשונות לקום המדינה, ובנות רבות נקראו זהרה על שמה. אמה של זהרה נהגה לשלוח סוודר לכל אם שקראה כך לבתה. גם חיל האוויר תרם להנצחתה של זהרה ברבות השנים. אמנם שנים רבות לא שירתו נשים כטייסות בחיל האויר הישראלי, אולם כיום, האפשרות הזו פתוחה בפניהן שוב.