חידת האביב של רחל

תעלומה ספרותית : למי הקדישה רחל את שירה המפורסם 'אביב' ?

רחל המשוררת

א. "יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה" – האביב והמשורר הסגרירי

אוהבי שירתה של רחל ודאי מכירים את יחסה המיוחד של רחל לאביב.

לשלושה שירים, משלוש תקופות חיים שונות, נתנה רחל את הכותרת "אביב". אך גם בשירים נוספים מלבד השלושה הללו, עסקה רחל באביב ותיארה את העונה הזו, הכובשת אותה בעוצמתה.

הנה למשל, בשירה המוכר "עץ אגס" המתחיל במילים "יד אביב בקשר הזה".

רחל
כתב ידה של רחל, באדיבות ארכיון מפלגת העבודה

 

נראה כי בבסיסם של כל שירי האביב של רחל חוויית יסוד משותפת:

הדוברת, אשת החורף, הסגרירית והעגמומית מטבעה, נגררת בעל כורחה להביט החוצה, לחזות במראות האביב המלבבים. היא מגלה כמה האביב מלא חיוּת. הוא פתיין, הוא מנסה לשדל אותה לצאת ממצב הרוח המדוכדך שלה, ולחגוג את עצם היותו, עם כל בני האדם חפצי החיים.

רחל המשוררת
רחל בשנת חייה האחרונה, מתוך: אוסף שבדרון, הספריה הלאומית

 

רעיון ההתפעלות מיופיו של האביב, על רקע הדכדוך התמידי של המשורר, איננו המצאה של רחל. זוהי מסורת שירית ידועה ומוכרת, שנדדה אל שירתנו היישר ממשוררי הרומנטיקה של אירופה. הללו נטו להתגדר במזג פנימי של סגריר וגשמים, ובעודף רחמים עצמיים, ונטייתם זו מקשה עליהם לחגוג את הטבע הפורח.

אך גם אצלנו, בשירה העברית, רחל לא הייתה הראשונה לאמץ את התבנית.

הנה למשל שירו של משורר צעיר מבריק, שהיה ידוע חולי וייסורים. גם הוא, כמו רחל, ניסח פעם אחר פעם, בשירים שכותרתם "אביב" את חוסר ההתאמה בינו, המזוכך ביסורים, ובין העולם הצוהל וחוגג את יופיו של הטבע.

"לֵב כָּל אָדָם יִפְרַח, תַּעֲלוֹז כָּל נֶפֶשׁ

וּבְקֶרֶב לִבִּי אַךְ תֹּהוּ וָאֶפֶס"

זהו שירו של מיכ"ל, מיכה יוסף לבנזון שהיה כוכב עולה ונוצץ במיוחד בשמי השירה העברית בתקופת ההשכלה. הוא הספיק להוציא בחייו הקצרים ספר שירה אחד, ותרגום רב כישרון לאיניאדה של וירגיליוס.  כמו רחל, גם מיכ"ל סבל ממחלת השחפת ונפטר ממנה בדמי ימיו – כשהיה בן 24 בלבד.

מתוך: כִּנור בת ציון, מיכ"ל, בהוצאת דביר.
מתוך: כִּנור בת ציון, מיכ"ל, בהוצאת דביר.

 

מיכה יוסף לבנזון
דיוקן מיכ"ל מתוך: אוסף שבדרון הספרייה הלאומית

 

והנה דוגמה מוכרת יותר, מדור משוררי התחייה, לתיאור אביב מפי דובר סגרירי, בתוך "צנח לו זלזל" לביאליק:

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי

עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –

שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,

לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.

 

ב. "מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ" – שיר טבע או שיר על אנשים?

בחזרה לרחל.

ארבעים שנה לאחר מותה, בשנת 1971, פרסם אורי מילשטיין, בן אחייניתה של רחל, רשימה קטנה ויפה העוסקת באביב בשירתה. מילשטיין, בנה של שרה, בת אחותה של רחל, נולד אחרי מותה  וקיבל את שמו "אוּרי" בעקבות מילות השיר "עקרה"  – "אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי! רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר".

אורי מילשטיין בצעירותו, 1957
אורי מילשטיין בצעירותו, 1957

 

רחל

 

ברשימתו הזכיר מילשטיין את שיר האביב הראשון של רחל, השיר "אביב", שהתפרסם לראשונה בעיתון "דבר" ביום שישי, כ' באייר תרפ"ו.

גם בשיר הזה, נשמרת התבנית הידועה:

המשוררת נזכרת לפתע כמה פזורת-דעת הייתה כאשר "שכחה" להגיף את תריסיה מפני האביב, שלא יחדור לביתה העצוב והקודר בעוצמתו הפרחונית, ולא ינסה להפר את בדידותה ולפתות אותה לשמוח.

 

אביב רחל

אָבִיב

שַׁי לְשָׂרָה

 

הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ,

אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? –

הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,

וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.

 

מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ,

אַדְמוֹנִי, מְבֻסָּם וְנִלְהָב?

אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ

אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?

 

הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם?

הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי…

אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם,

רַק הַפַּעַם…  הַפַּעַם וְדַי!

 

שתי שורות בשירה של רחל טרדו את מנוחתו של מילשטיין:

רחל

 

"יש שסברו כי התיבה 'אדמוני' מוסבת על האביב, אך אחרים ידעו לספר על אדם מסויים, אדום שיער, שעודנו בחיים וטוען בעצמו שאליו כוונת השיר."

טענה זו, שהמילים "אדמוני, מבושם ונלהב" מוסבות על אדם קרוב, רומזת כי יש לקרוא בשיר שלפנינו קריאה כפולה:

הקריאה האחת רואה בשיר תיאור של מקומה של הדוברת בעולם הטבע, שבו היא מרגישה זרה, עצובה תמיד וחסרת חיים לעומת עוצמות החיות שסובבות אותה.

הקריאה השנייה, רואה את השיר כתיאור מערכת יחסים בין שני טיפוסים אנושיים הפוכים: הדוברת, השקטה והכנועה, שליבה הסגרירי נוטה להיכנע ולהסתגר, וזולתה, נמען כריזמטי וחי, בעל נוכחות, הרפתקן וחושני.

 

ג. "אַדְמוֹנִי, מְבֻסָּם וְנִלְהָב" – מי מסתתר מאחורי האביב?

מיהו אותו אדם המייחס עצמו לאביב בשיר? ומה פשר הסודיות שאפפה את המאמר של מילשטיין? מדוע לא כתב בצורה מפורשת מי הוא הטוען לכתר ה'אדמוני' שעליו כתבה רחל את שירה?

בשנת 1985, כחמש עשרה שנים לאחר שפרסם את מאמרו, הוציא מילשטיין את ספרו "רחל", ספר בפורמט אלבומי המכיל את כל שירי רחל, מכתבים, רשימות, קורות חיים וכן הערות שלו על שיריה.

בהערתו לשיר "אביב" מכניס אותנו מילשטיין אל מאחורי הקלעים של כתיבת השיר. הוא חושף בהרחבה את שכיסה ברשימתו בעיתון. שכן בינתיים, אותו 'אדום שיער' שטען שהשיר נכתב עליו, נפטר מן העולם.

אביב שרה

"השיר הוקדש לשרה, היא אמי שרה מילשטיין (מלרוביץ).

אמי סיפרה: רחל היתה מבקשת ממני לעתים קרובות לקרוא לפניה את שיריה, כדי לשמוע את השיר. מאחר שהייתי הקוראה הראשונה שלה, היתה שואלת לדעתי. לשיר היו במקורו ארבעה בתים. אחרי שקראתי אותו באזניה, חיוויתי את דעתי שהבית הרביעי מיותר. היא ענתה לי: 'מה את מבינה?'

למחרת נתנה לי את השיר כדי שאביאו ל'דבר'. ראיתי שהקדישה לי את השיר, שאלתיה מדוע והיא השיבה: 'שמעתי בעצתך והשמטתי את הבית הרביעי, לכן אני מקדישה אותו לך'.

אורי צבי גרינברג אמר לי סמוך למותו, שהוא היה ידיד של רחל, ושהשיר הוקדש לו – "אדמוני מבושם ונלהב". לידידיו סיפר שרחל הקדישה לו את השיר, ושברל כצנלסון עורך "דבר" מחק את השם אורי וכתב במקומו שרה. לגירסה זו אין על מה לסמוך, וגם אין בה היגיון, כי השיר התפרסם בחייה של רחל, ואיש לא היה מעז לשנות בו דבר בלי רשותה."

 

 ד. "אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו" – הנמלה והצרצר

מסתבר, אם כן, שהיה נוסח ראשוני של השיר, ובו בית רביעי שנשמט. ועוד אנו למדים מהערה זו, על שתי גרסאות באשר לשאלה למי הקדישה רחל את השיר: גרסת אצ"ג וגרסת המשפחה.

הקוראים הסקרנים ודאי מבקשים לדעת מה היו שורות הבית הרביעי שמהן "הצילה" שרה את השיר, ובזכות מחיקתן בידי רחל זכתה להקדשה מיוחדת מאחותה.

הנה לפניכם הבית הרביעי מתוך כתב היד של שיר זה, השמור בארכיון ברל כצנלסון של מפלגת העבודה.

איך אגן על עצמי מפניך?

לא אשקוט לא בליל לא ביום!

איך אשמֹר על הרכוש שצברתי:

סבלנות, הכנעה ושלום?..

אם השיר עוסק בעוצמת החיים של האביב והטבע הכובשים את האדם, צדקה שרה כשהרגישה שהבית הזה אינו מוסיף על קודמיו.

תשובתה של רחל לשרה 'מה את מבינה?', רומזת לרובד הנוסף שרחל התכוונה לשלב בשיר, שאותו אולי החמיצה שרה.

הבית הרביעי הוא למעשה הרחבה למה שכתבה רחל בבית השני בקצרה: "אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ / אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?" – מה היא אגרה בסתו? איזה 'רכוש' היא צברה? התשובה בבית הרביעי: היא סיגלה לעצמה מידות נעלות של סבלנות, הכנעה ושלום. אין זאת אלא גרסה שירית של משל הצרצר והנמלה.

אם אנו קוראים את השיר כמאבק בין שני טיפוסים אנושיים, או כמאבק בין שתי אידיאות, הרי שהבית הרביעי הוא בעל חשיבות רבה. הוא מכיל את ההצדקה של רחל לעמדתה המסתגרת: באופיה הכנוע היא רוכשת לעצמה מידות של סבלנות ושלום. ואם כן, יש לה עניין להסתגר ולהתגונן מפני האביב הפרוע, חסר הגבולות, שבא בגבולה.

אביב
כתב ידה של רחל לשיר 'אביב' באדיבות ארכיון מפלגת העבודה

ה. "וְאֶשְׁלַח מִנְחָה לָךְ מִזִּמְרַת לִבִּי" – אז למי הוקדש השיר "אביב"?

וכעת עלינו לברר את עניין ההקדשה: מהי הגרסה האותנטית? האם גרסת המשפחה המתאימה למה שמופיע בדפוס, כי השיר הוקדש לשרה האחות, או שמא גרסתו של אצ"ג, שהשיר במקורו נכתב עליו והוקדש לו, והעורך הוא ששינה מטעמו שלו את ההקדשה והמיר אותה לשרה.

מילשטיין מבקש לשמור על מקומה של אימו שרה בהקדשת השיר, אולם ההכחשה הנמרצת והמנומקת מטעמו לגרסת אצ"ג מעוררת תמיהה. האם ייתכן שאצ"ג בדה מליבו את גירסתו? האם מעבר לעובדה שהיה ג'ינג'י נלהב ידוע (לגבי ה"מבושם", טרם מצאתי עדויות רלוונטיות…) , ומעבר לעובדה הבלתי ידועה לציבור שהייתה ידידות בינו ובין רחל, הייתה לו סיבה לקבוע שהתיאור "אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב" נכתב לו ועליו?

אורי צבי גרינברג: מתוך ארכיון אצ"ג הספריה הלאומית.
אורי צבי גרינברג: מתוך ארכיון אצ"ג הספריה הלאומית.

 

ובכן, כן!

הנה לפנינו עדות ארכיונית שאורי מילשטיין אולי לא זכה להכיר.

 אורי צבי, משורר האמת, ואיש האמת, לא קשר לעצמו כתרים שאיננו ראוי להם.

בארכיונו שבספרייה הלאומית נמצא עותק ראשון של ספר הביכורים של רחל "ספיח".

העותק, צהוב וישן, נראה ככל העותקים הראשונים של "ספיח" המצויים בספריה:

רחל ספיח

 

אולם "ספיח" שמספרייתו של אצ"ג טומן בתוכו מענה מסוים למילשטיין.

ספיח אצג

לאורי צבי – רחל

"מה ביני – השקטה – ובינך

אדמוני, מבֻסם, ונלהב?.."

 

מוזמנים להרצאתה של ד"ר יהושבע סמט שינברג "תְּנָ"כִי פָּתוּחַ בְּסֵפֶר אִיּוֹב" – למה שכחנו את שירי התנ"ך של רחל המשוררת?
11.06.2019 | יום שלישי 11 ביוני 18:00 | ח' סיוון
בית הקפה תמול שלשום, רח' יואל משה סלומון 5

לפרטים נוספים

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

ללמד את ילדי ישראל עברית מ…וורשה?

זה מה שקורה כאשר כותבים ספר ללימוד עברית בירושלים, אבל מאיירים ומדפיסים אותו בוורשה

1

בוורשה של שנת 1901 נדפס ספר הלימוד "לפי הטף" שחיבר המחנך הירושלמי הנודע דוד ילין. הספר כתוב בשיטת "עברית בעברית" – שיטה המבוססת על הרעיון הגאוני והכה פשוט. באותה תקופה העברית אינה נחשבת לשפת אם חיה (אולי רק במשפחת בן-יהודה הקנאית כל כך לעברית), עובדה שלא הפריעה למפיצי שיטת "העברית בעברית" להתייחס אל השפה הנלמדת ככזאת. אם דובר צרפתית צעיר אינו צריך בשפה זרה נוספת כדי לרכוש את שפת אימו, מדוע שיזדקק לה הילד היהודי – ואפילו הוא מחזיק בשפה נוספת, ככל הנראה ביידיש? לשם כך נהגתה השיטה: את העברית ילמדו הילדים בעזרת ספרים ותמונות, בליווי מורה הדובר את השפה, וללא תיווך של שפה זרה נוספת.

1
שער הספר 'לפי הטף' לדוד ילין

 

הספר של ילין מתהדר בשלל ציורים המתארים סצינות מהחיים בארץ ישראל. אולם, המתבונן היטב יבחין בכמה פערים מעניינים. באיור כיתת לימוד העברית, למשל, ניצב תנור חימום גדול מאחורי התלמידים. ההסבר לכך נעוץ בזהות המאייר, הוא גבריאל טשורני הוורשאי. אפשר שפשוט אייר כיתה הבנויה לפי מזג אוויר מזרח אירופאי, ולא למידותיו של המדבר הארץ ישראלי.

 

1
כיתת לימוד עברית בירושלים

 

אנומליה נוספת נוגעת לבגדי העבריים החדשים, אותם חלוצים מפריחי שממות. את בגדי האיכר הפשוט החליפו החלוצים המצוירים בבגדים תורכיים עירוניים.

 

1

 

ואיך אפשר לייצר בו בזמן אווירה אירופאית ואוריינטלית? מקבצים בתמונה אחת איכר ארץ-ישראלי ולידו, חייל במדים אירופאיים מודרניים רוכב על סוס.

1

 

ליד כל תמונה צירף ילין מקבץ שאלות שעל המורה לשאול את תלמידיו, כשמרבית המילים העבריות מתורגמות לגרמנית, לרוסית ולצרפתית.

1

 

גם בכך אין כל רע: הספר נכתב בירושלים, נדפס בוורשה והופץ ברחבי העולם היהודי – זה שבו למדו עברית ב"חדר המתוקן". לפעמים ליד תנור דולק ולפעמים בלִיוּוּיָהּ המצנן של מניפה.

1

1

 

הכתבה מבוססת על ספרה מאיר העיניים ומשובב הלב של אילה גורדון, 'איורים עבריים: הספר העברי המאויר לילדים'.

 

כתבות נוספות:

סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית

איך תרצה ללמוד את העברית שלך?

עברית למתחילים עם קפקא

האקדמיה ללשון – מתקנת אותנו כבר יותר ממאה שנה

המשטרה הגרמנית העבירה לספרייה כתבי יד מאת ברוד, חברו של קפקא

בין השאר, נמצא אחד היומנים שחיבר ברוד בתקופה שבה היה חברו הטוב ביותר של קפקא, בפראג. היומן הזה נחשב לאבוד בשנים האחרונות ועיניהם של חוקרי ספרות רבים נשואות אליו

ברוד

מקס ברוד ושירים בכתב ידו

כתבי יד מאת מקס ברוד, חברו של הסופר פרנץ קפקא ומי שהביא לדפוס את ספריו, הועבר בשגרירות ישראל בגרמניה ע"י נציג המשטרה בברלין לראשי הספרייה הלאומית של ישראל.

האירוע התקיים במסגרת תהליכי ההתחדשות של הספרייה והרחבת שיתופי הפעולה הבינלאומיים של הספרייה הלאומית ובכללם עם מוסדות מחקר ותרבות גרמנים.

ברוד
העברת החומרים ליו"ר הספרייה הלאומית מר דוד בלומברג. צילום: בועז ארד

השבוע הגיעו ראשי הספרייה הלאומית לברלין לצורך הצגת אוספי הספרייה ויעדיה. במסגרת הביקור המיוחד הגיעו היו"ר דוד בלומברג והמנכ"ל אורן וינברג לביתו של שגריר ישראל בברלין, ג'רמי יששכרוף. באירוע הציג מנהל הספרייה בפני אנשי ציבור, תרבות ותקשורת גרמנים את תהליכי ההתחדשות של הספרייה ואת תהליך בניית משכן הספרייה החדש המוקם בימים אלו בקריית הלאום בירושלים.

ברוד
שיריו של ברוד

שיאו של האירוע יהיה מסירתם של מאות דפים הכוללים מכתבים, טיוטות של מחזות, יומנים וכתב יד נוספים של הסופר, המלחין והמחזאי מקס ברוד, שנמסרו לראשי הספרייה הלאומית ע"י נציג בכיר ממשטרת גרמניה (BKA).

ברוד
תמונותיו של ברוד

הכתבים הם חלק מעיזבונו של מקס ברוד, שהיה חברו הקרוב ביותר של הסופר פרנץ קפקא ומי שפעל ללא לאות לפרסום ספריו וכתביו של קפקא. בעשור האחרון עמד עיזבון ברוד במרכזו של משפט שהתקיים בין בנותיה של מזכירתו, אסתר הופה, לבין הספרייה הלאומית. שלוש ערכאות – בית המשפט למשפחה, בית המשפט המחוזי בתל אביב ובית המשפט העליון, פסקו כי עיזבונו, הכולל גם את כתבי קפקא, יוצא מידי משפחת הופה, ויופקד בספרייה הלאומית, כפי שהוא ביקש בצוואתו.

ברוד
גלויה עם חתימתו של קפקא
ברוד
מקצת הפריטים שהועברו לספרייה

ואכן, בשנים הקרובות, בהתאם לרצונו של מקס ברוד שארכיונו שלו, ובכלל זה כתביו של קפקא, יחשפו לציבור וישמרו בארכיון ציבורי, פועלת הספרייה הלאומית לממש את צוואתו. במסגרת פעילות זו נאספו כתבי יד רבים של ברוד, לרבות יומנים אישיים שבהם הוא תיאר את מערכת יחסיו הענפה עם חברי "חוג פראג" (חוג הסטודנטים הציונים מפראג, בני דורו וסביבתו האינטלקטואלית של פרנץ קפקא, שהיו הראשונים בתנועה הציונית לנסח את רעיון המדינה הדו-לאומית בארץ ישראל), שארכיוני אישים רבים מקבוצה זו נמצאים גם כן בספרייה הלאומית. במשך כל אותן שנים היה ידוע לספרייה שפריטים מעיזבון ברוד התגלגלו בדרך-לא-דרך לגרמניה, מתוך ניסיון למכור אותם.

כתבי יד אלו נתפסו בידי המשטרה הגרמנית ולאחר תהליך משפטי הוכרע שאלו שייכים לעיזבון ברוד ויוחזרו לספריה הלאומית. בין השאר, נמצא אחד היומנים שחיבר ברוד בתקופה שבה היה חברו הטוב ביותר של קפקא בפראג. היומן הזה נחשב לאבוד בשנים האחרונות ועיניהם של חוקרי ספרות רבים נשואות אליו.

ברוד

דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית אמר כי הספרייה הלאומית גאה לקבל לידיה בחזרה את כתביו של מקס ברוד, כפי שהוא ביקש לממש בצוואתו. "אנחנו שמחים שגם לאחר הזמן הרב שחלף מאז נגזלו כתבי היד של ברוד, שהיה מלחין, מחזאי וסופר פורה, הם שבים עתה לספרייה ובכך למעשה נסגר מעגל וארכיונו של ברוד יצטרף במלואו למאות הארכיונים השמורים בספרייה ובהם ארכיוני הסופרים שהיו חברי "חוג פראג", שבו היו חברים גם מקס ברוד ופרנץ קפקא", אמר בלומברג.

 

כתבות נוספות

מציריך לתל אביב: המסע בעקבות עזבונו של הסופר, המלחין והפילוסוף מקס ברוד

בית המשפט פסק: כתבי קפקא וברוד ימצאו את מקומם בספרייה הלאומית

עברית למתחילים עם קפקא

הכותל של פרנץ קפקא

'ספר המעצר והגלות' של גולי האצ"ל והלח"י באפריקה

שלוש שנים לתוך המעצר הכפוי באפריקה הוציאו מגורשי המחתרות ספר המתעד את הגלות ממנה ניסו שוב ושוב להימלט.

1

בית הדפוס של גולי ציון בקניה

ככל שהלכה והתהדקה טבעת החנק שהכינו בעלות הברית לרייך השלישי הקורס, כך הלכו והתנערו מנהיגי מחתרת האצ"ל בארץ ישראל ממדיניות הפיוס שנכפתה עליהם מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם הרימו חזרה את נשקם על אותו אויב נושן לעצמאות ישראל – שלטונות המנדט הבריטי בפלשתינה. הלח"י מלכתחילה סירב להשתתף בהפוגה היזומה, אך שאב עידוד מחזרת האצ"ל למערכה.

בתגובה ל"טרור" היהודי שאיים להצית מחדש את ארץ ישראל, מיהר המזכיר הראשי של שלטונות המנדט וממלא מקום הנציב העליון (הנציב התאושש באותה תקופה מניסיון התנקשות של לוחמי הלח"י ב-8 באוגוסט 1944), ג'ון שאו, לנסח כמה המלצות לטיפול בנושא. הסעיפים ההצהרתיים בהצעת המזכיר נסובו סביב שתי יוזמות: שאו המליץ ליזום סדרת כתבות בעיתונות הבריטית והאמריקנית נגד הטרור בארץ ישראל, ובד בבד לפרסם הכרזה משותפת של הצבא והמנהל האזרחי נגד "הטרור".

בצד שתי היוזמות הללו הופיעה ההמלצה המעשית של המזכיר הראשי, שבה תלו שלטונות המנדט את יהבם: גירוש כפוי של מאות צעירי האצ"ל והלח"י הכלואים במחנות המעצר בלטרון ובעכו הרחק מארץ ישראל. מבין שלוש החלופות שהציע שאו – קפריסין, קירנאיקה ואריתראה – נבחרה אריתראה ליעד הגירוש. המצב הפוליטי במדינה היה אומנם לוט בערפל, אך המרחק הרב מארץ ישראל שכנע את שלטונות המנדט שסיכויי הבריחה מאריתראה קלושים.

בשעות הבוקר המוקדמות ב-19 באוקטובר 1944 הועלו 251 עצורי לטרון ועכו על מטוסי חיל האוויר הבריטי. אף חברת מחתרת לא נשלחה לאפריקה. הנשים המעטות שהיו עצורות בבתי הכלא שוחררו מבעוד מועד. בצהרי ה-20 לחודש נחתו המגורשים בשדה התעופה באסמרה, ונלקחו משם ברכבי משא משוריינים אל מחנה סמבל, מחנה המעצר הראשון שייפגשו גולי המחתרות באפריקה.

 

1
הגולים מצטלמים במחנה סמבל שבאריתראה, המחנה הראשון אליו הגיעו

 

"השיבה ארצה עמדה בראש מעייניהם של העצורים למן היום שבו דרכה כף רגלם על אדמת אפריקה", כותבת שולמית אליאש בפרק השני של ספרה על גולי האצ"ל והלח"י. למרות שקשה לערער על אמינות הקביעה הזאת – גם בגלל שהיא נדמית ברורה (שלא לומר נכונה) מאליה, גם כי היא מקבלת אישוש מיומני העצורים – עמדה למולם מטרה נוספת שהצדיקה, או לפחות הקלה על הגלות הכפויה: יצירת תיעוד מפורט של הווי המחנה והחיים שהתקיימו בו בשנות הגלות הארורות.

כבר בימיו הראשונים של מחנה סמבל החלו העצורים העבריים לתעד את הגלות שאליה הושלכו. עובדה היא שכאשר התבקשו יושבי מחנה גילגיל שבקניה (המחנה השלישי והאחרון שאליו הועברו העצורים לקראת סוף שהותם באפריקה) לתרום "מאמרים, סיפורים, רשימות וציורים, זכרונות וקטעי-יומן, קטעי מכתבים הביתה ומהבית, תיאורי-הווי, דו"חות סטטיסטיים, שירים, פזמונים, הערות ותגובות, דברי הומור, בדיחה וחידוד", ובמילים אחרות – כל טקסט שיש לו איזשהו קשר עם שהותם במחנה, וזאת בעבור "חוברת מיוחדת" שתכננה המערכת הספרותית שקמה במחנה, תרמו כל 439 יושבי המחנה טקסטים פרי עטם.

 

1
"ספר המעצר והגלות", המהדורה המקורית

 

1
"הם לא ישברו אותנו", שיר מתוך "ספר המעצר והגלות"

 

למערכת "בדד", כפי שכינתה את עצמה, היה זה הקובץ הרביעי במספר שהוציאה לאור בזמן השהות באפריקה. בניגוד לשלוש החוברות המצומצמות שקדמו למקבץ המיוחד, הודיעה המערכת כי הפעם: "בגליון מיוחד זה לא תהיה הגבלה במספר העמודים, כך שכל חומר ראוי לפרסום יפורסם באותו קובץ ולא יידחה".

על מה כתבו הלוחמים הנועזים והצעירים ממחתרות ישראל? הטקסט הראשון בחוברת, שעם התקדמות העבודה תפחה למימדי ספר עב כרס, מודפס במכונת כתיבה ושמו "ספר המעצר והגלות", עסק ביציאה הבלתי צפויה של העצורים לגלות – וכך גם נקרא. "אנו באויר", כותב אריה מהולל תחת שמו המחתרתי אבי בקטע הפותח ומוסיף: "טסים. אין איש יודע, לאן. אך ברור – אל מחוץ לגבולות הארץ".

צבי הדס, המתעד את רשמיו הטריים מהגלות, שזכו לכינוי 'צעדים ראשונים', מציין כי עם הגעת העצורים הראשונים למחנה סמבל התייצבה משלחת עצורים בפני שלטונות המחנה: "המחנה לא ישלים עם הגירוש ויעשה את אשר ביכולתו, כדי לחזור ארצה", הודיעה המשלחת. שלטונות המחנה לא התרשמו מהמחווה, "ויותר ויותר השתרשה ההכרה, כי הגלות איננה מאורע של יום, וכי כל עוד לא תיפתר בעייתנו בארץ, נשמש שוט מתמיד לאיים בו על הסוררים והמורים".

 

1
בית הכנסת במחנה בסמבל. צייר ליאופולד פנחסוביץ

 

המצב הלא שגרתי נעשה עד מהרה לשגרת חיים משמימה. חוסר המעש של העצורים הוליד יוזמות תרבותיות ובידוריות שונות במחנה, ובראשן משחקי ספורט ואימוני התעמלות – נושא מרכזי בחיי המחנה, שלו הקדיש ההיסטוריון ברוך פורמן מאמר מרתק. השעמום מצא ביטוי גם בכתיבה. את שלושת חודשי המעצר הראשונים, שדמו לחודשים רבים שיבואו אחריהם, סיכם העצור דוד סיון כך: "החצוצרה העירה אותנו בבוקר – החצוצרה שלחה אותנו בערב אל יצועינו. ובין בוקר לערב, ומדי יום ביומו, נשאנו עינינו מהנוף בחוץ – העשיר והפורה – אל נפשנו בפנים – השוממה והתוהה. ימים ריקים, ימים שדופים, ימים של בוהו. המחשבה נוברת במלאי הזכרונות – רק מלאי נשאר. מעבר לגדר אין מודיע, מן הארץ אין מבשר; קירות הכלוב שלנו שקופים ואטומים. ימי דאגה עקרה, ימים של שיעמום עמום וחוסר ידיעה".

ביום ה-56 לשהותם במחנה סמבל פרצה שביתת הרעב הראשונה שהחזיקה מעמד ימים מספר. בימים אלו קיבלו העצורים המותשים את המכתבים הראשונים מן הארץ: "מייד נשמע הצלצול הקורא את אנשי המחנה לחדר-האוכל. מצחיק ומכאיב גם יחד, לראות את הבחורים רצים לחדר-האוכל, כדי לקבל את הדבר היקר לנו עתה מכול".

 

1
גולי האצ"ל והלח"י בארתיראה

 

ואולי מוטב שלא להאמין לכל מילה של אנשי המחתרת, או להזדהות במידה מופרזת עם סבלם ובייחוד עם כניעותם. בזמן שסיפרנו לנו על חוסר האונים המובנה שבמצבם, והתלוננו על השעמום המציק ועל הגעגועים הביתה, חושפת ההקדמה להוצאה המחודשת של 'ספר המעצר והגלות' (הוצאת משרד הביטחון, 1980) שמחנה המעצר רחש פעילות מחתרתית מהסוג שבגללו גורשו מלכתחילה אותם מאות עצורים את אלפי הקילומטרים האלה רחוק מהבית. לחלקם אולי מכל דבר שדומה לבית.

 

1
"מסמבל עד גילגיל", המהדורה המחודשת משנת 1980

 

לא רק שהתורמים לספר אינם נזהרים במיוחד בכבודה של מלכות, לפרקים נדמה שהם מתגרים בה בכוונה. כמעט כל ניסיונות הבריחה משלושת המחנות שבהם שהו העצורים באפריקה (סך הכל היו תשעה ניסיונות בריחה, כשהאחרון נהגה ותוכנן בעת העבודה על הספר) מתועדים בפירוט מדאיג.

 

1
מחנה גילגיל בקניה – ערוגות בצורת מגן דוד שבמרכזו קקטוס בצורת מנורה. רשויות המחנה לא ידעו זאת, אך החול שבמרכז הגינה נלקח מהמנהרה שחפרו העצורים

 

חשבו על כך: בעת פרסום הספר בנובמבר 1947 הייתה העברית חיה ומדוברת ברחובות ארצנו יותר משני עשורים. האם היה זה קשה כל כך לצבא הבריטי המהולל להשיג מתורגמן שיחשוף בנקל את החתרנות העומדת ביסוד "ספר המעצר והגלות"? האם הדיר הדבר שינה מעיניי חברי המערכת?

הד קלוש יחידי לאיזושהי דאגה מהצנזור מצאתי בהקדמה למהדורה המחודשת משנת 1980, שאותה חיברו שניים מחברי המערכת המקורית: "המגרעות של "ספר המעצר והגלות" נבעו מתנאי המחנה, מן הצורך בימים ההם לשמור בסוד מעשים ופרשיות על בריחות ושמות של בורחים. החסר מורגש ביותר לגבי המאורעות הדרמאטיים שידע המחנה בתקופה מחתימת הספר (ספטמבר 1947) ועד להודעה הסופית על שיבתנו לציון (יולי 1948). למאורעות הללו ניתן רק ביטוי כרוניקאלי – שרב בו הנסתר על הגלוי – בנספח שבסוף הספר".

 

1
דיאגרמה של "רבוי האוכלוסין" במחנה, אוקטובר 1944 – אוקטובר 1947

 

בהקדמה למהדורה המחודשת חושפים דוד ניב ודוד סיון את מהלך העבודה על הספר: "העבודה התנהלה בקדחתנות רבה. החומר התחיל זורם מייד, וידי העורכים מלאו עבודה – במיון ל"תחנות", בניפוי, בהזמנת רשימות לגיבוש בָּבוּאָה-קרובה-למלאה של הווי מחנה הגולים למוצאותיו ולגלגוליו. אחרי שהשגנו תיבת-שכפול ידנית – קופסת-עץ שטוחה, רשת, גליל-יד למריחת הצבע על כל דף בנפרד – וקיבלנו אשראי מקופת המחנה לרכישת הנייר בנאירובי, קבענו אומדון הוצאות – על פי 300 דפים ל-300 עותקים, 90,000 שכפולים, כריכה וכו' – 18 לירות ארצישראליות, כלומר: 600 מיל (ששים גרוש) העותק. 320 חברים שילמו והזמינו, ואנו פיתחנו את שרשרת תהליכי המיון, העריכה, ההדפסה בשעוונית (אחד מכתיב, אחד מתקתק) – בשש משמרות של שעה וחצי, 9 שעות הדפסה ביום – הגהה, תיקון שגיאות, שכפול 3 דפים ב-330 עותקים ליום. המלאכה התנהלה בקצב מהיר, והתנדבו אליה 80 מאנשי המחנה. אחרי שבעה שבועות, כאשר גרמנו לשכפל את פרטי המסע ממאסאווה למומבאסה, הושלמה עבודת מכונת-הכתיבה, עם מלאות שלוש שנים לגלותנו, ביום ב' במרחשוון תש"ח, ב-330 דפי פוליו. אותו זמן הרכיבו מומחים במחנה מכבש-של-יד להדפסת השער, הותקנו כריכות של נייר-בריסטול וגב-של-בד".

מכבש העץ הגדול שהותקן לצורך הדפסת הספר הטביע בסתר "את סמלי המדינות בדרכונים שהוכנו במחנה – של הונדוראס וסאלוודור – לקראת הבריחה הבאה", ציינו צמד העורכים בהערת שוליים.

 

1
דרכונים תוצרת המחנה – הונדורס ואל סלוודור

 

אחרוני העצורים עזבו את המחנה 56 ימים לאחר שהמדינה הוקמה ועגנו בנמל תל אביב ביולי 1948. את הבלבול האדיר שחוו רק מלהציץ בשינוי שהתחולל בשנות מאסרם, ולוותיקים שבהם הייתה זו השנה הרביעית, הם הצטרכו לאפסן בצד, עכשיו משנדחפו לזרועותיה של מדינה עברית צעירה שהוכרזה באולם מוזיאון לאומנות מודרנית. עם הקמת המדינה נהפכה שהותם של המגורשים להפרה על החוק הבינלאומי. הדרך לחזרתם המיוחלת ארצה נסללה. מלחמת העצמאות נכנסה לשלבה השני כשפלשו צבאות ערב לשטחי ארץ ישראל ביום הכרזת העצמאות. "מי לה' אלי" היה קורא המפקד לפני הפעולה באצ"ל. "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המות" היו מפזמים בלח"י. סוף דרמטי כל כך לסיפור על מעצר וגלות. אבל היו בטוחים שהגולים שחזרו הלכו ועשו חיל במדינה ששמעו על הקמתה מכל-כך כל-כך רחוק, מכונסים תחת מקלט רדיו יחידי.

 

1
הגולים מביאים ספר תורה בשובם לארץ (יולי 1948)
1
הגולים בהגיעם לנמל תל-אביב, יולי 1948

 

בונוס: שני עותקים מקוריים של 'ספר המעצר והגלות' שמורים בספרייה הלאומית, ובשניהם הקדשה מרגשת: האחת לנשיא האוניברסיטה העברית פרופ' יהודה לייב מאגנס. השנייה, עבור הספרייה הלאומית עצמה (שבאותה תקופה שימשה כספריית האוניברסיטה העברית), וזהו לשונה: "לכבוד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי תשורה ממחנה הגולים שבקניה".

 

לקריאה נוספת:

מערכת "בדד", מסמבל עד גילגיל: מתוך ספר המעצר והגלות, הוצאת משרד הביטחון, 1980

שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י: במחנה המעצר באפריקה 1948-1944, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1996

אריה מהולל, הבריחה מגילגיל: מחנה העצורים בגלות אפריקה, הוצאת טפר, 2016

דב ה. מילמן, תולדות אסירי ציון באפריקה במחנות אריתריאה, סודן וקניה, הוצאת כותרות, 2005

ברוך פורמן, "ספורט בין גדרות התיל – הפעילות הספורטיבית של אסירי האצ"ל והלח"י במחנות המעצר באפריקה, 1948-1944", בתנועה, כרך ט חוברת 2, תשס"ט

 

כתבות נוספות:

רגע לפני המשימה ממנה לא שבו: חיילי א"י מצלמים את מצרים

כשנחום גוטמן צייר את פרעות תרפ"ט

הסיפור מאחורי 'בלדה לחובש'