"החיוך של אבא שלי" – עטרה אופק מתגעגעת לאבא אוריאל אופק

אוריאל אופק הצליח להישאר ילד נצחי ומאושר דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר חלוצית על ספרות לילדים ונוער

8

אוריאל אופק ובתו עטרה בת השלוש בחצר בית המשפחה

פורסם לראשונה בהארץ, 8.10.1995

כל מי שהכיר את אבא שלי, זוכר אותו מחייך. אין פלא: החיוך לא סר מעל פניו אף פעם, מרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון. אף פעם לא נתתי דעתי על כך שיש בזה משהו מוזר או יוצא דופן, עד שבא פעם להרצות על קרבות גוש עציון (שם נלקח בשבי הירדני) באולם ההתעמלות של "תיכון חדש", שבו למדתי, והחבר'ה התפלאו באוזני איך המשיך לחייך כל העת, גם כשדיבר על חברים יקרים שנהרגו לנגד עיניו.

יש כל מיני תיאוריות על אנשים שפניהם קפואות בהבעה אחת נצחית, אבל באשר למסכה המחייכת של אבא שלי, הפירוש די פשוט: הוא לא היה מסוגל להביט על העולם שלא מתוך חיוך; וגם אם בתוך-תוכו לא חייך כל הזמן, אסור היה שאף-אחד יחשוד בכך, גם לא הוא עצמו. עדויות לכך אפשר למצוא בשפע בספרו האישי ביותר, "תמונת דם", שבו התוודה בין השאר כי בהיותו בן שלוש, נהג לשבת על המדרכה ליד ביתו ולשאול עוברים ושבים: "אורי ילד טוב?"

הצורך המתמיד באישור הנכסף הזה לא עבר לו עד יום מותו. למזלו הגדול, זימנו לו החיים עיסוק שבו מותר, ואף יאה, להקרין אמונה מתמדת בטוב, באור, בתקווה, והוא נאחז בו כבקרש הצלה; דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר מתמשכת על ספרות לילדים ונוער, הצליח להישאר מאושר – תרתי משמע: גם להקיף את עצמו בבועה נצחית של תום ואופטימיות, וגם, הודות לחריצותו העצומה, לזכות באישור הנכסף שהוא טוב. כל מה שאיים על הבועה המחויכת שלו נדחק מיד הצדה, טושטש לבלי הכר ונעלם הרחק מעבר לאופק.

היה נפלא להיות הנסיכה הקטנה של אבא כזה. הוא כתב עלי שירים וסיפורים מאז שנולדתי, וכשידעתי לדבר הפכתי בשבילו לחברה אידיאלית למשחק: היינו מדברים בחרוזים, ממציאים חידות מצוירות ומשחקי מלים, מדפדפים יחד במאות ספרי הילדים שכיסו את קירות ביתנו ממסד ועד טפחות כמו טאפטים, ולפני השינה היה מספר לי כל כך הרבה סיפורי-ערש בזה אחר זה, עד שבגיל ארבע, בפרץ של בגרות ונדיבות, החלטתי לעשות לו הנחה ולהסתפק בשמונה סיפורים בלבד לערב.

כשלא היה לצדי, עלה מחדרו קול תקתוקה של מכונת הכתיבה כמו מנגינה מרגיעה, ואם לא – סימן שנרדם או קרא בספר. עיסוקים אחרים נתפסו בעיניו כבזבוז זמן. לפיכך גם לא התערב כמעט בחיי היום-יום של אחותי הקטנה ושלי. כל עוד הכל בבית התנהל כשורה, בניצוחה הבלעדי והיעיל להפליא של אמא שלנו, העדיף להישאר מנותק בבועתו ולא לדעת כלום.

רק בדבר אחד הקפיד מאוד: אסור היה לנו לקרוא "ספרות תועבה". הגדרה זו התייחסה בעיקר לסדרות-פעולה כמו "חסמבה", "קופיקו", "תוכידס", "החמישייה הסודית" ודומיהם, שנגד מחבריהן יצא בשצף-קצף במאמריו בעיתונים; וכשהעזתי להביא ספר כזה הביתה מהספרייה השכונתית, כדי ליישר קו עם החבר'ה בכיתה, נאלצתי לקרוא בו בגניבה מאחורי עיתון-ילדים או כרך של האנציקלופדיה העברית.

פרט לשטויות קטנות כאלה, עד שהפכתי מילדה לנערה – באמת לא היה בינינו אלא זוהר. כשהתחלתי להתבגר, הרגשתי שאבא מתרחק ממני ונשאר מאחור: עדיין שמח כתמיד לשוחח על ספרות ילדים, לספר אנקדוטות מעבודתו או להשתעשע במלים ובחידות היגיון, והיו לו כמובן דעות מוצקות על פוליטיקה, אבל מראש היה ברור שאין סיכוי לדבר אתו על שום דבר אחר.

8
בחצר הבית שלנו, כשהייתי כבת שלוש

אמא שלי טוענת שהחיים האמיתיים הפחידו אותו פחד מוות, אבל פחדן הוא דווקא לא היה. אדרבא: כחובש בפלמ"ח סיכן עצמו לא פעם תחת אש, וגם שנים רבות אחר כך, כשחלה ועבר טיפולים מכאיבים ומסוכנים, המשיך להתנהג כמו גיבור ולחייך בכל מחיר. בכל מקרה, אי אפשר היה לכעוס עליו. רק לאהוב אותו.

אם בכל הקשור לעבודתו היה מסודר, מעודכן וקפדן כמו יקה, הרי בחיי היום-יום היה אסטרונאוט לא קטן: קורא "יבוא" לשמע צלצול הטלפון, למשל, או מרים את השפופרת בבית ועונה "דבר לילדים שלום". פעם הסיע אותי כהרגלו לתיכון בתל-אביב (גרנו בנוף ים) וכשהגיע לעבודה, גילה ששכחתי במושב האחורי פלקט שהכנתי לכיתה. הוא נסע לבית הספר, חיפש אותי בכיתה ט', וכשהמורה שלימדה שם אמרה לו "מר אופק, בתך כבר מזמן לא בחמישית", דפק על דלת כיתה י', שם היפנו אותו לי"א, אלא שהוא לא זכר באיזו מגמה אני לומדת (ביולוגית. רציתי להיות רופאה).

אבא לא הבין בכסף וגם לא ידע להגיד "לא", שני כישרונות שאמא שלי דווקא התברכה בהם, בלי עין הרע, ובעזרתם תיווכה בינו לבין העולם האמיתי. אלמלא היא, היה בוודאי מכלה את רוב זמנו בעשיית טובות לכל מיני זרים גמורים ("נודניקים" בפי אמא) שפנו אליו בלי סוף, ולכולם נענה בחפץ לב ובמאור פנים, ואילו אנו היינו בוודאי גוועים ברעב.

מאחר שלא היה גבול לתשוקתו לעבוד, לקחה אמא את העניינים לידיים ועד מהרה גם מצבנו הכלכלי השתפר. אבל בשנים הראשונות, גם היא עוד לא היתה כזאת מומחית גדולה. בתחילת שנות ה-50 נתקל אבא שלי בספר ילדים אנגלי נידח מאת הסופר קנת גרהם, והתרשם ממנו עמוקות. לא קשה להבין למה; גרהם עצמו העיד כי "זהו ספר של עלומים, בשביל אלה השומרים עדיין על רוח העלומים בקרבם"; ואף ששליטתו של אבא באנגלית היתה עדיין רחוקה מלהיות מושלמת, שקד בהתלהבות על תרגומו במשך שנה שלמה, בעזרת מילונים עבי-כרס, ומילא מאות דפים בכתב ידו המעוגל, בדיו ירוק של עט ציפורן.

לספר קרא "הרוח אשר בערבות", וכאשר השלים את מלאכת התרגום, נסע באוטובוס לישראל זמורה והגיש לו בגאווה את כתב היד. זמורה הציץ בדפים, הציץ באבא ואמר בצער: "אוי, אורי, למה לא אמרת לי מראש? ממש בימים אלה קיבלנו את התרגום המלא מיונתן רטוש" (שקרא לו, כידוע, "הרוח בערבי הנחל")…

אבא כמעט בכה, אבל למד לקח. יותר נכון, אמא שלי למדה לקח. כמה שנים לפני מותו נסגר המעגל, כשתירגם מחדש את "הרוח בערבי הנחל" והוציא אותו לאור אצל אהד זמורה. העיכוב היה לטובתו, במקרה זה, שכן כמתרגם רק השתפר מספר לספר. כסופר, לעומת זאת, חוששתני שהיה מוכשר פחות. נדמה לי שגם הוא חשד בכך ועם כל ספר מופת נוסף שתירגם, הבין כי לעולם לא יגיע לקרסולי היוצר שכתב אותו.

לכן, אני מנחשת, הפנה בהדרגה את האנרגיה העצומה שלו מיצירה מקורית לעבודות תרגום ומחקר. במשך שישים שנות חייו הספיק לכתוב כמאה ספרים (מקור, תרגום ועיבוד) וכן מחזות, תסכיתים ותסריטים רבים, אבל פאר יצירתו היה ללא ספק הלקסיקון לספרות ילדים, שיצא בהוצ' זמורה-ביתן – עבודת נמלים מאומצת שטרח עליה באהבה ובמסירות לפחות 20 שנה.. גם ב"דבר לילדים" עבד יותר מ-20 שנה, מבלי שנרשם בתיקו האישי אף יום מחלה אחד.

ואז, כרעם ביום בהיר, תקפה אותו מחלת-דם ממארת. האם היה זה רק מקרה שהכל התרחש בדיוק באותו שבוע שבו הגיש את התפטרותו מהעיתון? הציעו לו להקים מכון לספרות ילדים בגבעתיים, וחייו עמדו להשתנות. האם היה עומד בזה? התשובה נמצאת בספר שכתב על מחלתו (באמונה שלמה שהצליח לנצח אותה), "תמונת דם".

הפרק הראשון נפתח בדיוק ביום שבו מסר להנהלה את מכתב ההתפטרות הרשמי: אותו בוקר הרגיש חולשה פתאומית ובוודאי היה מתעלם ממנה, אלמלא הבחינו גם מקורביו שהוא חיוור מהרגיל והכריחו אותו להיבדק (לראשונה בחייו) במרפאה השכונתית, בדיקה שבעקבותיה הובהל לאשפוז ממושך בבית חולים ו"נאלץ" לבטל את התפטרותו. הרמזים הרי שתולים שם כמו בספר בלשי… אבל אנחנו לא שמנו לב. אף אחד לא שם לב, גם לא אמא שלי. בטח לא הוא, שהמשיך לחייך עוד 15 שנים נוספות.

כשמת, השאיר אחריו יתומים רבים מלבדנו. עד היום מספרים לי עמיתים שלו כמה הם מתגעגעים אליו, ואני יודעת בדיוק למה הם מתכוונים. היה כל כך קל ונוח לצלצל אליו, לשאול ולהתייעץ בכל עניין פעוט שקשור לעבודתו, ואף פעם לא הרגשת שאתה מטריח אותו, להיפך, העונג היה כולו שלו.

עכשיו אין ברירה אלא להסתפק בלקסיקון; אבל למרבה הצער, הספר אזל מהחנויות לפני כמה שנים, וממילא הוא כבר לגמרי לא מעודכן. מזל שאלכס זהבי טורח על עדכון הלקסיקון הזה ועל כרך ההמשך, שאבא שלי מסר לאותה הוצאה – לקסיקון שמוקדש למונחים בספרות ילדים. לא נותר אלא לקוות שיראה אור מתישהו בעשור הקרוב, כל עוד ספרות ילדים היא קצת יותר מהארי פוטר.

תמיד ידעתי שאבא שלי קצת מצטער שנולדו לו רק בנות, בלי בן שימשיך את השושלת. אבל לא הכל הלך לאיבוד. אמא שלי, תבדל"א, כתבה כמה ספרי ילדים יפים מאוד כשהייתי קטנה, וכיום היא מתפרנסת יפה מתרגום ועריכה של ספרי ילדים. אחותי עורכת שבועון לבנות דתיות וכותבת ספרי ילדים לשוק החרדי. אני דווקא רציתי להיות כל מיני דברים אחרים – רופאה מנתחת, מתופפת בלהקת רוק, במאית קולנוע, אנימטורית או לפחות ציירת – אבל משום מה לא יצא לי. יום אחד התחלתי לעבוד כסגנית עורך ב"משמר לילדים", ובד בבד לתרגם ולערוך ספרי ילדים – ותיכף הבנתי שכל הסיבובים שעשיתי עד אז היו סתם שמיניות באוויר, ואין עוד טעם לברוח. להיפך, עדיף להתקדם.

היכן שהוא נמצא עכשיו, אומרים, לא צריך מסיכות. אבל לפעמים, כשאני רואה איך נכדתו הבכורה יעל מתרגמת ועורכת ספרי ילדים – כמו עריכה של תרגום מחודש ל"הרוח בערבי הנחל", שבה תרגמה בעצמה את כל קטעי השירה, והוציאה מתחת ידיה עבודה לתפארת (מובן שאני אובייקטיבית) – ברגעים כאלה נדמה לי שמופיע פתאום בחדר, תלוי ומרחף – ממש כמו בארץ הפלאות של עליסה (שגם אותו תרגם אבא להפליא) – חיוך גדול ומאיר.

8
עם אבא שלי (אצל אבא שלו בגבעתיים), ראשית שנות ה-70

 

כתבות נוספות

הדמעות של דבורה עומר

ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי

לִבְנַת-שֶׁלֶג ושבעת הגמדים




מחזירים את הצבע לזיכרונות מלוב

הלובים מחזירים את הצבע לתמונות ההיסטוריות

לוב שחור לבן וצבעים

כתב: בנעטיה פדהצור

עוד מהיותי ילד התוודעתי לתמונות שהביאו הורי כשעלו בשנת 1949 ארצה מלוב. תמונות משפחתיות, תמונות סטודיו לפני העלייה, תמונות של העיירה שלהם כולל אחת של בית הכנסת המדהים ועוד רבות אחרות.

עם השנים, כשהתחלתי לעסוק במורשתם של יהודי לוב ואני עומד בראש מרכז "אור שלום" (מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב בבת-ים) נוספו תמונות רבות לארכיון שהלך וגדל, אך גם בהן לא הייתה ולו תמונת צבע אחת. תמונות למכביר של שווקים, רחובות וסימטאות יפיפיות, בתי כנסת ומבנים מדהימים, אירועים ציוניים וטקסים יהודים במיטב מלבושיהם כמו זעקו אלי כשהן אומרות – "שלא תטעה חביבי, החיים היו צבעוניים ויפים. קום ותעשה משהו בנדון".

מצאתי את עצמי שואל, בכל פעם שעיינתי בתמונות שחור-לבן, מה היה צבע הקיר של בית הכנסת, או צבע הרדיד משי שעטתה עליה האישה ומה היה צבע החליפה של המורה בתמונת המחזור?

לפני כשלוש שנים, באחד משיטוטי במרחבי הרשת אחר חומרים אודות יהודי לוב, נחתתי על פוסט בפייסבוק של אמן בשם אריק דנינו, שהציג תמונות של הכרזת המדינה והחיילים ליד הכותל שצבע באמצעים גראפיים ממוחשבים.

לא עברה דקה, וכבר כתבתי לו הודעה: "היי אריק, ראיתי את התמונות היפות שהעלית, והתקנאתי. שנים אני חולם על פרוייקט שכזה, לא ידעתי שהוא אפשרי עד שנחשפתי לתמונות שלך. יש לי אפילו שם לפרוייקט – "שחור לבן בצבעים". יש על מה לדבר?" ומכאן הכל מבחינתי הוא היסטוריה.

 

 

1
חברת בחורי ציון טריפולי
לוב שחור לבן וצבעים
ברחובות לוב
לוב שחור לבן וצבעים
ברחובות לוב

 

הקושי הראשון שנתקלתי בו הוא כיצד להעביר את הידע שצברנו במרכז לאיש מקצוע שקצת פחות מתמצא ברזי העדה.

 

לוב שחור לבן וצבעים

לוב שחור לבן וצבעים
תלמידים בשיעור תרגילי סדר

התחלנו באיתור תצלומים של פריטי לבוש שברשותנו, ה"זדאד" הצבעוני של הנשים איתו התהלכו, תיחקור זקנים מה היה צבע הקיר בבית הכנסת, פרוכת ההיכל, ועד לצבע הריצוף בחצר בית הספר "התקווה" בו נערך שיעור קפ"פ (קרבות פנים אל פנים) לתלמידים.

 

1
זדאד

 

הבחור מפנים, מתחקר, צובע, שולח במייל, תיקון פה ושם, ויש!

תמונה אחר תמונה שלח אליי אריק, וכל אחת יותר יפה מהשנייה. 12 תמונות בסה"כ שנבחרו בקפידה מארכיון המרכז, שגם היו מתאימות מבחינת החדות שלהן למשימה, שנצבעו ביד אמן ועשו דרכן אל לוח שאנחנו מוציאים מדי שנה.

1
התמונה המקורית בשחור לבן
1
התמונה הצבועה

 

עם התוצאות הטובות, התעורר התיאבון, ובשנה שלאחר מכן, המשכנו את הפרוייקט עם האמן רפאל בן זיקרי, שגם הוליד לוח שנה מדהים נוסף. וכך, מידי פעם, כשאנחנו מקבלים לארכיון שלנו תמונה חשובה וברורה, אנחנו שולחים אותה לקבל "קצת" צבע בלחיים.

 

1
בית הספר לבנות "פייטרו ורי" בלוב
לוב שחור לבן וצבעים
רחובות טריפולי
לוב שחור לבן וצבעים
רחובות טריפולי
1
חגיגות יום העצמאות הראשון למדינת ישראל בלוב

כתבות נוספות

כשיהודי לוב חגגו יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

הסיפור שלא סופר: גבורתם של פעילי תנועות הנוער הציוניות בלוב

הכירו את "הגדת בנגזי": הגדת הפסח שחוגגת את שחרור יהודי לוב מידי הנאצים

כך הפך יהודי – כנגד כל הסיכויים – לראש העיר של לונדון

בשביל דיוויד סלומונס, ביטול המגבלות הדתיות שהוטלו על היהודים באנגליה ואשר אסרו עליהם להשתתף בחיים הפוליטיים והאזרחיים היה למשימת חיים

ראש העיר של לונדון

Anti-Semitic cartoon published when David Salomons ran for public office. From "Life of Sir David Salomons from Newspaper Cuttings 1831-1869", the National Library of Israel collections

מבחינתם של יהודי אנגליה באמצע המאה התשע-עשרה, הרעיון שיחזיקו במשרה ציבורית לא היה רק מוזר אלא כמעט בלתי-אפשרי, בשל מגבלות שנודעו בשם "ההגבלות הדתיות", שהוטלו על הקהילה היהודית והדירו את חבריה מהשתתפות בחיים הפוליטיים, העירוניים והאזרחיים במדינה.

אדם בשם דיוויד סלומונס הפך את האמנסיפציה של יהודי אנגליה למשימת חייו. סלומונס נולד בלונדון בשנת 1797 ללוי סלומונס, חבר מצליח בבורסה של לונדון, ובהמשך אף הצטרף סלומונס הבן לעסק המשפחתי ובהדרכת אביו היה לאיש בורסה מצליח בעצמו.

דיוויד חש שאמונתו הדתית של אדם נועדה להיות דבר פרטי ולא אמורה להיות עניינו של הציבור – בהנחה שעיקרי אותה אמונה הם מוסריים ואינם עומדים בסתירה לעמדותיה של המדינה – וכי אמונותיו ודתו לא צריכות בשום אופן להגביל את זכויות הפרט שלו או את יכולתו לשרת את הציבור.

 

דיוויד סלומונס. אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

 

בלהיטותו להסיר את ההגבלות הדתיות שהוטלו על הקהילה היהודית, החליט דיוויד שבשלה העת לפרוץ את החסמים והכריז בתעוזה על מועמדותו למשרת השריף של לונדון. אף שבתחילה נתקלה מועמדותו בהתנגדות, ביום 24 ביוני 1835 היה דיוויד סלומונס ליהודי הראשון שאי פעם נבחר למשרת השריף בעיר. לא היה ביכולתו לנחש, שזוהי רק תחילתו של המאבק הקשה שעימו ייאלץ להתמודד לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו.

על מנת שיוכל להיכנס רשמית לתפקיד השריף נדרש דיוויד להישבע למשרה – שבועה שכללה את המשפט "אני מצהיר כך לפי אמונת האמת של הנוצרי". אף יהודי מאמין לא יכול היה לשאת שבועה כזאת. למרבה המזל, ממש כשנדמה היה שדיוויד ייאלץ לוותר על המשרה, התערבה הממשלה בעניין ומיהרה לחוקק את "חוק הצהרת השריף", שהתיר לדיוויד להיכנס לתפקיד מבלי להצהיר כאמור. ההצהרה נחגגה כניצחון על הדעות הקדומות וכהתקדמות בתחום הזכויות וזכויות היתר האזרחיות.

למרבה הצער, כשנבחר דיוויד בדצמבר 1835 לכהונה כחבר מועצת העירייה של לונדון – לא עמד החוק לצידו. דיוויד לא נשא את השבועה, בחירתו בוטלה ובחירות חדשות נערכו.

 

כרזת מסע בחירות, מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית
כרזת מסע בחירות, מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית

 

בעזרתם של יהודים נודעים אחרים, עתר דיוויד לבית המשפט ודרש לשנות את החוק – אך ללא הועיל. הוא החליט להמר, ורץ פעם נוספת לתפקיד חבר מועצת העירייה – הפעם מטעם אזור הבחירה פּוֹרְטְסוֹקֶן (Portsoken), שנכלל ברובע "הסיטי" של לונדון. המירוץ הפוליטי עורר גל חדש של רטוריקה אנטישמית שזקפה את ראשה המכוער בכתבות ובקריקטורות בעיתונות המקומית. אף שהצליח להיבחר למשרה, פעם נוספת נאסר על סלומונס לכהן בה בפועל, מאחר ושוב סירב לשאת את השבועה כלשונה.

 

קריקטורה שפורסמה בעיתון מקומי במהלך מסע הבחירות של דיוויד סלומונס לתפקיד חבר העירייה מטעם אזור הבחירה פורסטוסקן. מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית

 

לבסוף, אחרי שנים של עתירות ופעולות משפטיות אחרות נחקק בשנת 1845 חוק הסרת ההגבלות הדתיות היהודיות ולטובת היהודים הנבחרים למשרה ציבורית נוסחה הצהרה שונה. במקום להצהיר על אמונה בדת הנוצרית יכלו כעת היהודים להישבע שלא לפעול בשום דרך שתחתור תחת סמכותה של הכנסייה:

"בהיותי אדם המאמין בדת היהודית ולפיכך מנוע מטעמי מצפון להצהיר ככתוב בחוק… מצהיר בזאת חגיגית, בכנות ובתום לב, שבשום אופן לא אשתמש בכוח, בסמכות או בהשפעה שיעמדו לרשותי… על מנת לפגוע בכנסייה הפרוטסטנטית או להחליש אותה, כהוראת החוק באנגליה."

 

נוסח השבועה ליהודים הנבחרים למשרה ציבורית. מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית
נוסח השבועה ליהודים הנבחרים למשרה ציבורית. מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית

 

כאשר רץ שוב סלומונס בשנת 1847 לתפקיד חבר מועצת העירייה הותר לו לכהן בתפקידו אחרי שדקלם את השבועה בנוסחהּ החדש. הדבר לא מנע מהאנטישמים להוסיף ולהטיף לו מוסר מעל דפי העיתונים, כאשר עיתונאים התייחסו לסלומונס כ"רק חצי חבר מועצה".

 

הלורד ראש העיר, דיוויד סלומונס. התמונה לקוחה מאוסף האוטוגרפים והפורטרטים של אברהם שבדרון שברשות הספרייה הלאומית

 

כעבור שנים, אחרי שכיהן גם כשריף וגם כחבר מועצת העירייה, והפעם ללא כל מכשולים דתיים בדרכו, נבחר דיוויד למשרה הבכירה של הלורד ראש העיר של לונדון. בתשעה בנובמבר 1855, הושבע הלורד ראש העיר הנבחר, חבר מועצת העירייה דיוויד סלומונס, לתפקיד לורד ראש העיר, ונשא שבועה שלא עמדה בסתירה לאמונתו הדתית.

 

תוכניית "מופע הלורד ראש העיר" בתשעה בנובמבר 1855. מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית

 

על פי המסורת נערך "מופע הלורד ראש העיר" – חגיגה מפוארת שכללה תהלוכה ומשתה לכבוד ראש העיר החדש. ראש העיר היהודי הטרי סבב ברחובות העיר בלוויית דגלנים, חיילים, מתופפים וחצוצרנים שצעדו לפני הכרכרה שלו בדרכו אל המשתה הגדול, שכלל למעלה מאלף בקבוקי יין וארוחה נהנתנית. עלות החגיגות הסתכמה ב – 2,813 פאונד, שהם שווי ערך לכ- 100,000 דולר כיום.

 

: דו"ח העלויות עבור "מופע הלורד ראש העיר". מתוך אוסף האפמרה האירופית של הספרייה הלאומית

 

ליהודי לונדון היתה זו חגיגה לא רק של מינויו של ראש עיר חדש; היתה זו חגיגה של זכויות חדשות ושל הזדמנות חדשה.

 

תמונה מתוך מזכרת ובה ציורים מהתהלוכה שכלל "מופע הלורד ראש העיר" בתשעה בנובמבר 1855. מתוך אוסף האפמרה האירופית של הספרייה הלאומית

 

חרף ההתנגדות העצומה והרטוריקה האנטישמית המדהימה שמולן ניצב, דיוויד סלומונס מעולם לא שכח את מטרתו העליונה: להביא לשיוויון של הקהילה היהודית באנגליה ולרחשי כבוד כלפיה. התמדתו והלהט שלו דחפו אותו לשרת בפרלמנט הבריטי – כהונה שהצריכה שינויים נוספים בחוק, כדי לאפשר ליהודים לשרת בתפקידי ממשל ברמה הלאומית. מסירותו של סלומונס ונחישותו לשנות את החוקים המפלים סייעו לסלול את דרכם של מנהיגים ופוליטיקאים יהודים בריטיים עתידיים להטבעת חותמם בהיסטוריה.

רשימה זו נכתבה במסגרת יוזמת "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית לחיבור עם אירופה והנגשת האוספים שלנו לקהלים מגוונים באירופה ומעבר לה.

 

כתבות נוספות

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

על גבורה והקרבה: הספר שחיבר הרב הראשי של האימפריה הבריטית

כשהמלך העתידי של בריטניה חגג את ליל הסדר עם הרב הראשי

סיפורו של הסוחר (האמיתי) מוונציה




הדרך של אגנס קלטי לצמרת האולימפית

במהלך השואה היא הסתתרה מהנאצים באמצעות מסמכים מזויפים. כעבור עשור היא כבר הייתה אחת המתעמלות האולימפיות הגדולות של כל הזמנים. סיפורה המדהים של אגנס קלטי.

אגנס קלטי

למדינת ישראל כולה אולי יש מדליית זהב אחת באולימפיאדה, אך בהרצליה מתגוררת לה אגנס קלטי שבאמתחתה 5 מדליות זהב, ו-10 מדליות אולימפיות בסך הכל.

קלטי נולדה ב-9 בינואר 1921 בבודפשט למשפחה יהודית מבוססת. בגיל 4 החלה קלטי לשחות בזכות אביה שהיה זורק אותה לאגם במהלך חופשות משפחתיות, ולצד השחייה החלה ללמוד גם התעמלות. למרות כשרונה הרב, עד גיל 16 היא לא התאמנה ברצינות, ואת רוב זמנה הקדישה לנגינה על צ'לו.

בניגוד לספורטאים רבים אחרים, שיצר התחרותיות הוא שדירבן אותם להקדיש את חייהם לספורט, קלטי מצהירה שמה שגרם לה לעסוק בספורט הוא לאו דווקא הרצון לזכות במירב המדליות האפשריות. "מדליות זה יפה אבל לא עסקתי בספורט רק בשביל המדליות, אלא כדי ליהנות מהעיסוק ולראות עולם. המשטר הקומוניסטי בהונגריה היה נוקשה מאוד. לא אהבתי אותו. אנשים פשוטים לא יצאו בזמן ההוא מהונגריה. אני החלטתי להיות טובה בספורט, כדי לראות עולם. הגעתי להרבה מקומות שאנשים לא חולמים להגיע אליהם", היא סיפרה בראיון שנערך עמה לפני מספר שנים.

ארכיון המכביה
ארכיון המכביה

קלטי שרדה את השואה בזכות מסמכים מזויפים שניתנו לה ושהעניקו לה זהות בדויה. במשך שנות המלחמה אימצה את השם 'יוהאס פירושקה', דמותה של משרתת בכפר, ואחר כך פועלת בבית חרושת לתחמושת. אמה ואחותה ניצלו בזכות הדיפלומט השוודי חסיד אומות העולם ראול ולנברג, אך המזל לא שפר על כל בני משפחתה, ואביה ודודיה נספו באושוויץ.

עם תום המלחמה חזרה קלטי להתאמן בהתעמלות, וכבר בשנת 1946 זכתה בתואר 'אלופת הונגריה' בהתעמלות, תואר שבו החזיקה עד 1956 אז ברחה מהונגריה. הפריצה המטאורית שלה הגיעה באולימפיאדת הלסינקי ב-1952, כשהיתה כבר בגיל המופלג (למתעמלות לפחות) של 31. אז זכתה קלטי בארבע מדליות: מדליית זהב בתרגיל קרקע, מדליית כסף בתחרות הקרב-רב הקבוצתי ושתי מדליות ארד בתרגיל המקבילים המדורגים ובתרגיל עם מכשירים קבוצתי.

אגנס קלטי (משמאל) עם אורי זמרי, ברוך בק, ואלינור רוזוולט 23.2.1962, צילום: לע"מ
אגנס קלטי (משמאל) עם אורי זמרי, ברוך בק, ואלינור רוזוולט
23.2.1962, צילום: לע"מ

באולימפיאדת מלבורן שנערכה בשנת 1956, בהיותה בת 35, וכשגילה כפול משל רוב המתעמלות מולן היא מתחרה, זכתה קלטי בשש מדליות. ארבע מדליות זהב, שלוש אישיות (מקבילים מדורגים, קורה וקרקע – האחרונה במשותף עם לאריסה לטינינה), ומכשירים קבוצתי, ובשתי מדליות כסף, בתחרות קרב-רב אישי ובתחרות קרב-רב קבוצתי.

בסך הכל זכתה קלטי במהלך הקריירה שלה ב-10 מדליות, מה שמציב אותה במקום ה-7 מבחינת זוכי המדליות בהיסטוריה של האולימפיאדה. לשם השוואה, גם לקרל לואיס האצן המיתולוגי 10 מדליות ואילו למארק שפיץ 11 מדליות סה"כ. למעשה, לאגנס קלטי יש יותר מדליות מלאגדות ספורטיביות כמו נדיה קומנצ'י או יוסיין בולט. אבל אולי מרשימה מכל היא העובדה שהיא זכתה בתשע מתוך עשר המדליות האולימפיות שלה אחרי שחצתה את גיל 30, גיל שבו רוב הספורטאים כבר פורשים לפנסיה.

 

הבריחה מהונגריה והעלייה לארץ ישראל

בזמן שקלטי התחרתה באולימפיאדת מלבורן וקטפה את המדליות, מעבר לים, בהונגריה מולדתה, פרץ המרד ההונגרי שדוכא באכזריות על ידי המשטר הסובייטי. עם פרוץ המרד, החליטה קלטי שלא לשוב להונגריה מולדתה. יחד עם ספורטאים הונגרים אחרים, היא פנתה לממשלת אוסטרליה וביקשה (וקיבלה) מקלט מדיני.

 

עיתון "דבר" 5.11.1972
עיתון "דבר" 5.11.1972

למעשה, קלטי החליטה לברוח מהונגריה בטרם יצאה לאולימפיאדה במלבורן: "הספיק לי מהמשטר המחורבן הזה. יום אחד הייתי בבריכה המחוממת של הנבחרת, וניגש אלי בחור והתחיל לדבר איתי. הוא שאל אם הוא יכול להסיע אותי הביתה. הסכמתי אבל ראיתי שהוא לא נוסע לכיוון של הבית שלי, אלא למקום אחר. הגענו לבית המפלגה ושם הוא ניסה לשכנע אותי שאהיה המלשינה שלהם על החברים שלי בנבחרת. באותו רגע הבנתי שאין לי מה לעשות שם," היא סיפרה.

למרות שהיתה כוכבת אולימפית, קלטי לא הצליחה למצוא עבודה טובה ומכניסה באוסטרליה. יום אחד קיבלה מברק מפרופ' גיפשטיין, המורה שלה לחינוך גופני מהגימנסיה היהודית בבודפשט בו הוא סיפר לה שהחליט לעלות לישראל.

עיתון "דבר" 25.8.1957
עיתון "דבר" 25.8.1957

 

גיפשטיין הזמין אותה לעלות גם לישראל ולהמשיך להתעמל כאן בארץ, אך הזהיר אותה ש"אין פה כלום. תביאי איתך מכשירים." קלטי החליטה לקבל את עצתו, ונסעה לארץ ישראל להשתתף במכביה החמישית שהתקיימה ב-1957.

אוסף עיריית תל אביב
אוסף עיריית תל אביב

העיתונות בישראל התרגשה מאוד מבואה של קלטי לארץ. בגלל הצלחתה באולימפיאדות הקודמות, היא היתה לאחת מהכוכבות הגדולות של המכביה החמישית, והאולמות במופעי הראווה שאורגנו לה היו מלאים מפה לפה.

 

עוד גיבורות מחכות לכם/ן גם בקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

כך חמסה האנטישמיות את כתרה של מלכת היופי היהודיה של אירופה

'תלתלי אוזניים' – פריט האופנה הלאומי שכמעט היה לנו

הכירו את האמא של אלפוני