צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

מגילת העצמאות הצבעונית של הצייר חושפת את הקשר העמוק בין המדינה היהודית החדשה ובין העבר היהודי עתיק היומין.

ב-22 במאי 1948 קיבל המהגר היהודי-פולני, האמן ארתור שיק, את האזרחות האמריקנית שכה חפץ בה. על אף האהבה וההוקרה שחש כלפי המדינה המאמצת שלו, אליה נמלט מאימת מלחמת העולם השנייה ובה המשיך לעשות לעצמו שם של אמן הבוער בתשוקה להילחם בזוועות הפשיסטיות והנאציות, התגמדה ה"זכייה" הנחשפת באזרחות בפני אירוע אחר. שמונה ימים לפני כן, התבשר שיק על התגשמות גדול חלומותיו: הקמת מדינת ישראל. יוליה אשתו סיפרה לימים שכאשר שמע ברדיו את הבשורה פרץ האמן בבכי.

 

האמן שסירב לברוח מעול ההיסטוריה

ארתור שיק בביתו, תמונה משנת 1945. צלם לא ידוע

 

מאז שזכר את עצמו חי ארתור שיק בין שני קטבים: המודרני וההיסטורי. מגיל צעיר נמשך הילד שגדל במשפחה יהודית-חילונית לתנ"ך ולסיפוריו. כשנשלח בעידוד ובסיוע משפחתו לפתח את כישרון הציור שלו בפריז ולהיחשף לזרמים המודרניסטים ששלטו בבירת האמנות האירופאית, פיתח שיק סגנון ציור המשלב בין אהבתו לקריקטורות קומיקס, לבין סגנון העיטורים המקשטים כתבי יד מימי הביניים.

כשחזר לעיר מולדתו לודז', והוא בן 20, נסחף במהרה בפעילות הציונית הערה במקום והצטרף אל אחת האגודות הציונית בעיר, אגודת 'הזמיר'. הוא אף הצטרף למשלחת אל ארץ ישראל וחזה במו עיניו ביישוב היהודי המתפתח. בייחוד הוקסם האמן מ"העיר העברית הראשונה", תל אביב בת החמש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שב שיק לפולין, אך לאחר המלחמה עזב אותה תחילה עבור פריז ולונדון, ובשנת 1940 – היגר סופית לארצות הברית.

"יש לירות באויבים המסוכנים של הרייך השלישי", מאת ארתור שיק. הציור הופק בשנת 1943, ניו יורק

 

כבר בשנת 1934 הכיר בסכנה שהציב אדולף היטלר לשלום העולם כולו, ובשנת 1939 – עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, זנח את עבודתו האישית כדי להתגייס למען מאבק בעלות הברית בנאציזם, בפשיזם ובלאומנות הרצחנית של יפן. הקריקטורות שצייר זיכו אותו בשם של אמן רודף צדק שלא מסיר ידיו מהפוליטיקה הסוערת של תקופתו, אך גם שכנעו מבקרי אמנות רבים לקטלג את האמן היהודי-פולני כצייר קריקטורות תעמולתי ותו לא – התייחסות שלצערנו רווחת עד היום.

 

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה

 מגילת העצמאות שעיצב שיק

 

עם היוודעו על הקמת מדינת ישראל, מיהר שיק ופנה לממשלת ישראל בבקשה לעטר את מגילת העצמאות ואת העיתון הרשמי של מדינת ישראל המכריז על פתיחת העלייה לכל גלויות ישראל.

חקלאי זורע בדמעה, מתוך מגילת העצמאות שעיצב שיק

 

כיאה לצייר מודרניסטי-יהודי בעל אהבה לציונות שילב שיק שורה של דימויים במגילה המפוארת: עשרות מגיני דוד, תפילת "בָּרוּךְ אַתָּה יי", דמויות תנכ"יות דוגמת משה רבנו ואחיו אהרן הכהן, אך לא שכח לצרף את דמותו של חקלאי הזורע בדמעה וקוצר ברינה וחייל צה"ל המחזיק את דגל ישראל ביד אחת ורובה בשנייה.

 

מגנים על המדינה שזה עתה נולדה, מתוך מגילת העצמאות שעיצב שיק

 

אפשר שבכך ניסה שיק ליישב בין ההסתמכות המסורתית של היהודים על אהבת ודאגת האל המגולמת בפסוק "לא אירא רע כי אתה עמדי" לבין העמידה העצמאית והנחושה של המדינה הקטנה שהוקמה לפני מספר רגעים, קריאה שמאמצת את הכתוב במסכת אבות: "אם אין אני לי מי לי".

 

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

 

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

לקנות פיג'מה בפורט סעיד: סיפורו של הטייס החובב, הפוליטיקאי הכושל, ובעל מזללת ההמבורגרים אייבי נתן ש"קפץ לביקור" במדינת האויב רגע לפני מלחמת ששת הימים

אייבי נתן ו"שלום 1" לקראת בחירות 1966. 2 באוקטובר 1965. אוסף דן הדני

בשנת 1958 סייע אייבי נתן להמבורגר, הקציצה המסתורית מאמריקה, בחבלי העלייה ארצה, כשפתח את מסעדת "קליפורניה" בפינת הרחובות פרישמן-דיזנגוף. הכריזמה יוצאת הדופן וסיפור החיים הסוער של המסעדן הטרי שגדל באיראן, התגייס במרמה לחיל האוויר ההודי בגיל 16 וחצי, לחם במלחמת העצמאות של ישראל ועבד אחריה כקברניט באל-על, לא הזיקה למאמציו למשוך לקוחות למסעדה החדשה, חלקם מהשכן המבוסס יותר – קפה כסית.

 

"קליפורניה" בניהולו של אייבי נתן. התמונה צולמה בתאריך ה-14 בספטמבר 1967.
מתוך אוסף דן הדני

 

תחילה, ראה בעיסוקו החדש משום עלבון לקברניט שהיה. אך עם הזמן התאהב בחיי הלילה התל-אביביים ובמקום המרכזי שמצא לעצמו בזכות המסעדה שפתח. הוא אף ניצל את ההזדמנות לקדם פעילויות צדקה שונות באמצעות המסעדה, בעיקר בארוחות צדקה שהכנסותיהן קודש לנזקקים.

בעקבות אהבה נכזבת יצא נתן לשוטט בעולם הגדול. במשך שישה חודשים, אלתר טיסות למקומות שונים בלי לתכנן מראש היכן יניח את ראשו בלילה. כשחזר לבסוף ארצה, הרגיש שהוא מוכן להרפתקה חדשה. לקראת בחירות 1965 הלהיטו הוויכוחים הפוליטיים על הקיפאון המדיני של ישראל את הרוחות במסעדת קליפורניה. "אם הם אינם באים אלינו", שאל נתן את חבריו בהתייחסו למדינות ערב העוינות, "מדוע לא נלך אנחנו אליהם?".

בתגובה לשאלה התמימה, לכאורה, דרש מנתן אחד מבאי המסעדה, ספק בתור שאלה וספק בתור התגרות, להגיד האם הוא "מוכן לעשות את זה". כשנענה בחיוב, המשיך ודחק את המסעדן לקיר: "אז מדוע שלא תרוץ לבחירות הקרובות בכנסת?". במקום לקחת צעד אחורה כדי לשקול דרכי מילוט עדיפות, קסם הרעיון לנתן: לא רק שיעמיד עצמו לבחירות לכנסת, הבהיר לשומעיו, אלא שאם ייבחר יטוס "אישית למצרים לראות את נאצר, אבל לא כאזרח אלא כחבר כנסת". בפתחו של העשור החמישי לחייו, והוא אדם בעל מעמד ונכסים, החליט נתן להקדיש עצמו ליוזמה חדשה: שלום בין שתי האויבות הגדולות, ישראל ומצרים.

הייתה זו יוזמה יוצאת דופן בהתחשב ברטוריקה הארסית ומלאת השנאה שהפנה נשיא מצרים שוב ושוב כלפי ישראל, ורבים מחבריו ומכריו של נתן חשבו שהעמדת עצמו לבחירות היא טעות נוראית שתפגע קשות במוניטין שלו. נתן נשאר נאמן לעקשנות הטבעית שלו.

 

"הטובים לכנסת!" הטוויסט שהכניס אייבי נתן לביטוי "הטובים לטייס" שהחל להתפרסם.
אייבי נתן והמטוס "שלום 1". התמונה צולמה ב-2 באוקטובר 1965. מתוך אוסף דן הדני

 

וכך גם 2,500 הקולות שקיבל בבחירות (פחות מאחוז מכלל הקולות באותן בחירות) שינו אך במעט את תוכניתו השאפתנית. בזמן שלוי אשכול הציג את ממשלתו החדשה לציבור, סימן לאזרחי המדינה שהגיעה השעה לקרר מעט את הלהט החלוצי של קודמו בתפקיד ולחתור במודע לנורמליזציה עם העולם, חתר נתן לנורמליזציה גם עם שכנינו הקרובים – כזו שתושג בצורה מעט לא נורמלית.

 

"שלום 1" יוצאת לדרך

"חתום והחתם על העצומה" – היוזמה החדשה של אייבי נתן.
התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 

ראשית ניסה הפוליטיקאי הכושל להשיג בכל זאת תמיכה ציבורית נחוצה. הרעיון שהגה נתקל במספר הרמות גבה: אם תצליח העצומה שהכין להשיג מאה אלף חתימות – יטוס למצרים בעצמו וידרוש פגישה אישית עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. הוא הפיץ מאות עלונים, פרסם מודעות בעיתונות וחילק בעצמו כרוזים לעוברים והשבים ברחובות ארצנו. כששמע הממשל המצרי על היוזמה התמוהה, אותת לנתן (באמצעות העיתונות הרשמית במדינה) שברגע שיחצה את הגבול – מטוסו ייורט.

"תימהוני", "משוגע" ושאר מיני כינויים מלבבים הודבקו לנתן. לא מעט אזרחים עלו לרגל לפינת הרחובות פרישמן-דיזינגוף כדי לעלוב בו בפניו, ובו בזמן לזכות בהצצה במטוס ה'סטירמן' שהציב בקרבת מקום – לא לפני שצבע אותו בלבן והוסיף את הכיתוב בעברית, ערבית ואנגלית, "שלום 1".

 

אייבי נתן במהלך מסיבת העיתונאים שקיים מספר ימים לפני הטיסה ההיסטורית למצרים. התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 


"שלום 1" מתכונן להמראה. התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 

מעטים האמינו באמת ובתמים שהפלייבוי מ"קליפורניה" יעמוד במילתו. אחד מהיחידים היה עיתונאי מעריב, שהצטווה להתייצב בשעה שש וחצי בבוקר בליווי צלם בשדה התעופה הקטן בהרצליה. התאריך שנקבע היה ה-28 בפברואר 1966. כשהתניע נתן את המטוס ויצא אל מצרים, היעד שהסעיר את דמיונו כמעט במשך שנה שלמה, הבינו עובדי שדה התעופה שלא מדובר בצילומים בלבד.

למחרת סיפקה סוכנות הידיעות האמריקנית איי.פי. את הידיעה הטראגית: המטוס "שלום 1" התרסק בטרם הספיק להגיע ליעדו. הטעות שנפלה נבעה ככל הנראה מהחלטתו של נתן להתחמק מהמכ"ם הישראלי. "עלי להודות שבדרך כלל אני טייס זהיר שאינו מסתכן בהרפתקאות," סיפר בזיכרונותיו, "אבל הדחף שלא להתגלות הוא שקבע הפעם את אופן טיסתי". תחילה פנה בחדות לכיוון הים, כשהוא "כמעט נושק לגגות הבתים" בתל אביב.

מטוסי חיל האוויר הוזנקו כדי לשכנעו לחזור, אך כיוון שלא היה ברשותו רדיו לא יכול היה להשיב שהוא נחוש להמשיך. תוך שעות ספורות הגיע אל פורט סעיד שבסיני. מיכל הדלק ההולך והאוזל הוביל אותו להנחית את המטוס בשדה התעופה בעיר. דקות ארוכות עברו בטרם הצליח נתן לשכנע את הפקחים ההמומים שהאדם שעומד מולם אכן הגיע בטיסה ישירה מתל אביב. ולא, ענו הם לשאלתו העיקשת, הם לא שמעו על הטייס הישראלי שהבטיח להיפגש עם נאצר.

מושל פורט סעיד כבר ידע יותר: הוא סיפר לנתן שהעיתונים בישראל מיהרו לדווח על מותו, ושלאחר התייעצות עם הרשויות בקהיר הוחלט לתדלק את מטוסו ולשלוח אותו בחזרה לישראל. "במידה שישאלו אותנו עליך, נכחיש שהיית כאן, ואתה לא תתבע לדין בישראל", הבטיח.

גם לנוכח הכישלון המוחלט של תוכניתו לא נואש האיש. עתה, כל שרצה היה לבלות לילה בארץ האויב. הוא ניסה לקנות זמן בתחבולות שונות: תחילה סיפר שהוא רעב, אחרי הארוחה התמהמה בדרכו לשדה התעופה ושם, הסביר באיטיות ובבהירות לאחראי על צוותי הקרקע שהשעה מאוחרת מדי לטיסה חזרה לישראל.

במגדל הפיקוח, בעודם מחכים להוראות מגבוה, שיחקו נתן ופקחי הטיסות המשועממים כמה סיבובים בקלפים. לאחר שזכה בכל כספם, יצא נתן לקדם את פני המושל שחזר לביקור ונסע יחד עמו העירה לקנות פיג'מה ללילה. מוכר החנות שהוזעק במיוחד מחל על כבודו והעניק מספר מזכרות לאורח הישראלי הראשון שלו. בבוקר למחרת יצא נתן על כנפי "שלום 1" בחזרה לתל-אביב.

הידיעות על חזרתו של אייבי נתן ארצה היו לשיחת היום בישראל הקטנה, והקהל שקיבל את השב מארץ האויב נמנה באלפיו. ההמונים זימרו בשבחו, שמפניה תוססת הותזה עליו, והוא זכה לחיבוקים ולהינשא על כפיים ברחבי שדה התעופה. גם ניידת משטרה חיכתה במקום, עיכבה אותו לחקירה קצרה שלאחריה שוחרר בערבוּת.

 

"אייבי חי!!!", קהל סקרנים ואוהדים מחוץ למסעדת קליפורניה עם חזרת אייבי נתן ארצה.
התמונה צולמה בתאריך ה-2 במרץ 1966, מתוך אוסף דן הדני

 

להוציא את הכיבודים השונים שלהם זכה נתן בחזרתו לארץ, אותה טיסה היסטורית לא הניבה תוצאות רבות. מעט יותר משנה לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, ושטח האויב בו נחת נתן, בסיכון עצום לחייו, היה כעת לחלק משטחה המנופח של ישראל. רק בתום שתי מלחמות נוספות, מדממות וארוכות יותר מששת הימים, השתכנעו ישראל ומצרים שהשעה בשלה להניח את נשקן ולמצוא דרך לפתרון הסכסוך.

עם זאת, תרומה אחת מכריעה ניתן לזקוף לזכותו של הטייס האמיץ שחזר על ניסיונו להיפגש עם נאצר פעמיים נוספות: באישיותו ובמעשיו עזר אייבי נתן להגדיר, ובמידה רבה גם להמציא, דמות חדשה בנוף הים תיכוני: הסלבריטאי שעוזב הכול ורותם את כל כוחותיו למען הגשמת פסגת השאיפות של המין האנושי – שלום במזרח התיכון.

הצטרפו לקבוצה שלנו הסיפור מאחורי לעוד סיפורי היסטוריה ותרבות ישראלית

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

"משחק הניצחון": הכירו את מונופול ששת הימים

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

ד"ר רנה ריצ'רדס – הטניסאית הטרנסג'נדרית שהשתתפה במכביה

סיפורה של הספורטאית היהודייה האמיצה שהתקשורת הישראלית לא ידעה איך לאכול.

רנה ריצ'רדס. מתוך כתבה שפורסמה ב"מעריב" 12.7.1985. לחצו כאן לכתבה המלאה

בשנות ה-70 השתתפה במכביה ד"ר רֶנֶה ריצ'רדס, מהספורטאיות הטרנסג'נדריות פורצות הדרך בעולם. בשיא הקריירה שלה הייתה מדורגת עם בכירי ענף טניס הגברים בארה"ב והיא אף השתתפה במכביה במקצה הגברים בתחילת שנות ה-70, שם קטפה את מדליית הזהב.

כמה שנים לאחר השתתפותה במכביה, החליטה ד"ר ריצ'רדס לעשות ניתוח להתאמה מגדרית, ואימצה את השם רנה ריצ'רדס. לאחר השינוי ביקשה ריצ'רדס לשוב ולהתחרות בטניס אך איגוד הטניס האמריקאי סירב לאפשר לה להתחרות במקצה הנשים. ריצ'רדס תבעה את האיגוד באחד מהמשפטים הראשונים שעסקו בשילובם של ספורטאים טרנסג'נדרים והמשפט סוקר בהרחבה. בסופו של דבר, פסק בית המשפט העליון לטובת ריצ'רדס, וחייב את איגוד הטניס לאפשר לה להתחרות במגדרה. עד היום נחשבת הפסיקה לאחת מהפסיקות פורצות הדרך במאבק של הקהילה הטרנסג'נדרית לקבלת שיוויון מלא.

 

כתבה שפורסמה ב"מעריב" 12.8.1976. לחצו לכתבה המלאה

 

ריצ'רדס שבה להתחרות בטניס ואף זכתה בכמה טורנירים, אך בעקבות מחאות ציבוריות והאווירה הקשה החליטה לפרוש לאחר תקופה קצרה, והיא לא השתתפה שוב במכביה. במהלך השנים הפכה לרופאת עיניים מובילה בניו-יורק, ואף לימדה בבית הספר לרפואה של קולומביה. במקביל, היא הייתה גם אחת מהמאמנות של מרטינה נברטילובה, טניסאית פורצת דרך בזכות עצמה. נברטילובה הצהירה במהלך השנים כי את הפריצה הגדולה שלה קדימה היא חבה לריצ'רדס, שסייעה לה להפוך לשחקנית טניס מגוונת יותר.

ככל הידוע, ריצ'רדס היא הספורטאית הטרנסג'דרית היחידה שהשתתפה במכביה לאורך השנים. התקשורת הישראלית סיקרה את המשפט של ריצ'רדס ואת תהליך התאמת המגדר באופן סנסציוני וטרנסופובי מובהק. ניתן לקוות שמאז שנות ה-70 הסיקור התקשורתי כלפי טרנסג'נדרים השתפר, ושאם בעתיד ישתתף או תשתתף ספורטאי טרנסג'נדר או ספורטאית טרנסג'נדרית נוספת הסיקור יהיה אנושי יותר.

 

כתבה שפורסמה ב"מעריב" 19.10.1976. לחצו לכתבה המלאה

 

המכביה ה-20 תיפתח ב-4 ביולי בטקס באצטדיון טדי במעמד ראש הממשלה ונשיא המדינה ותינעל ב-18 ביולי. במכביה ישתתפו 10,000 ספורטאים מ-80 מדינות ואליהם יצטרפו כ-20,000 חברי משלחות ומלווים.

קלון בכבוד נמיר: טלאי צהוב בארץ ישראל

כיצד הפך הטלאי הצהוב מסמל קלון בגרמניה הנאצית לאות של כבוד ביישוב העברי?

התרמה לעזרת יהודי אוסטריה וגרמניה בשנת 1938, בחיפה

השנה היא 1933.

המפלגה הנאצית עלתה לשלטון באופן רשמי בשלושים בינואר, וכעבור חודשיים, בראשון באפריל, הוכרז בגרמניה יום חרם על עסקים השייכים ליהודים. צעד זה גרם לזעזוע בקרב יהודי גרמניה, שהתקשו לנתק את עצמם ממולדתם ומתרבותם, ולא יכלו לחזות את העתיד להתרחש. ביטוי לזעזוע שחוו יהודים רבים נתן קרל וולפסקל, משורר יהודי גרמני שעזב את גרמניה באותה השנה, בשירו "אל הגרמנים" מ1934:

אורחות חייכם היו אורחותי
כמוני כמוכם במעלה ובמורד.
קשור נקשרנו לבל יינתק,
קטן כגדול, גדול כקטן:
הייתי גרמני והייתי אני.
נוף גרמני הוליד אותי,
פת גרמנית אכלתי לשובע,
יין גרמני מחבל הריין אלף שנים תסס בעורקי

 

קרל וולפסקל

 

תגובה מפורסמת אחרת לחרם נגד היהודים פרסם רוברט ולטש, עורך ה-יודישה רונדשאו, עיתונם של ציוני גרמניה. במאמר בעמוד הראשון, שכותרתו: "שאו בגאון את הטלאי הצהוב", פנה ולטש ליהודים וקרא להם לחדול מלהתבייש במוצאם – דווקא לאור המאורעות הקשים. הוא קרא לאמץ מחדש את הזהות היהודית ולהכריז עליה בגאון בפני תוקפיהם. "הראשון באפריל 1933", קבע ולטש, "יכול להיות יום של התעוררות ותחייה יהודית, אם היהודים ירצו בכך. אם תהיה ליהודים בשלות וגדולה פנימית, אם הם שונים מכפי שהם מתוארים על ידי אויביהם".

אל מול הטענות האנטישמיות, הכריז ולטש "אין זו אמת, שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם, ביהדותם[…]"
"מאחר שהיהודי לא נשא בגאווה את יהדותו כלפי חוץ, מאחר שהתחמק מהבעיה היהודית, הוא נעשה בכך שותף לאשמת השפלת היהדות[…]"

"העובדה שמארגני החרם הורו לתלות על גבי החנויות המוחרמות שלטים "עם טלאי צהוב על רקע שחור", מהווה סמל בעל משמעות רבה. תקנה זו נועדה לגנאי ולביזיון. אך אנו נקבלנה וברצוננו להפוך אותה לאות של כבוד".

 

"יהודים, קבלו אותו, את מגנו של דוד, ושאו אותו בכבוד!" (רוברט ולטש, 1933)

 

ולטש הדגיש את גורם הכבוד העצמי והלאומי של היהודים, שהתרגלו, לדבריו, להתכחש ליהדותם מתוך תקוות-שווא לזכות להתקבל כשווים בחברה הגרמנית. הטלאי הצהוב, שנועד להשפיל את היהודים, סימל בעיניו את הכבוד העצמי היהודי ואת ההזדמנות שניתנה ליהודים להשיבו אליהם.

וכך, למרות שבשלב זה עדיין לא נדרשו היהודים לשאת את הטלאי על בגדיהם, הלך ונהיה הטלאי הצהוב למושג שסימל את פעולותיהם של הנאצים נגד היהודים בגרמניה – לא רק עבורם, אלא גם בעיני היהודים בארץ ישראל. וכפי שבגרמניה בשנות השלושים הודגש אופיו הדואלי של הטלאי – סמל להשפלה שניתן להפוך אותו לאות של כבוד – כך גם בארץ ניסו להפוך את הטלאי הצהוב לאות של הזדהות ושל כבוד לאומי.

דבר זה בא לידי ביטוי במסגרת מאמצים שנעשו בסוף 1938 ובראשית 1939 על מנת לסייע ליהודים נרדפים בגרמניה ובאוסטריה. בשלב זה, אחרי סיפוחה של אוסטריה בחודש מרץ וההחמרה במצבם של יהודי גרמניה לאחר "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, חלה בארץ התעוררות ציבורית שמטרתה הייתה לסייע ליהודים הנרדפים במרכז אירופה. נערכו מגביות שנועדו לסייע להם באמצעות מה שכונה "המפעל לפדיון שבויי אוסטריה" – כך נראה הכרוז שהודיע על הקמת הוועד, שבראשו עמדו חיים ויצמן, יצחק בן צבי, הרב הראשי הרצוג, ורבניה של תל אביב – בן ציון עוזיאל ומשה אביגדור עמיאל.

הדגש העיקרי בכרוז זה הוא על איסוף כספים לצורך הצלתם של יהודי אוסטריה.

 

 

ואכן, הוועד פעל בשיתוף פעולה עם המועצות המקומיות על מנת לאסוף תרומות למטרות ההצלה והסיוע. והנה, הסיסמה שאומצה על ידי מארגני ההתרמות היתה למעשה תרגום לעברית של דבריו של רוברט ולטש, שכזכור קרא חמש שנים קודם לכן לשאת בגאון את הטלאי הצהוב. כך, בהתרמה שבוצעה בפתח תקווה – ניתן לראות בראש הכרזה את המשפט "שאו בגאון את הטלאי הצהוב" – ולצידו עיגול שעליו נכתבה סיסמה דומה: "קלון בכבוד נמיר". לא במקרה, הסימן העגול נצבע בצהוב. קריאתו הדרמטית של ולטש, והדגש על הטלאי כאות של כבוד, הפכו למוטו של הפעילות בארץ.

"קלון בכבוד נמיר!" הטלאי שענדו ביישוב העברי

 

ההתרמה בוצעה באמצעות זוגות של מתרימים שענדו לתורמים את "הכתם הצהוב" כאות כבוד וכתודה על תרומתם למפעל ההצלה. בארכיון נשמרו תמונות מיום ההתרמה בחיפה, ולצדן גם כמה מהטלאים הייחודיים הללו, שנוצרו ונענדו בארץ ישראל.

 

 

למעשה מדובר באימוץ של הסיסמה פשוטה כמשמעה – המשתתפים ענדו את הסמל הצהוב כאות כבוד.

העיתונות המקומית דיווחה על אירועי המגבית. כך למשל דווח בעיתון הבוקר על 35 אלף טלאים שחולקו במסגרת המגבית. נקודת אור קטנה בחושך הגדול של אותו הזמן ניתן למצוא בדיווחו של עיתון הצופה מינואר 1939 על תגובתם של "הרבה לא יהודים" אשר "שאלו לפשר הסמל הצהוב, ואחרי שהסבירו להם את מטרת המפעל נתנו את תרומתם בעין יפה וענדו אף הם את הסמל".

 

הבקר, 18.12.1938

 

דוגמא נוספת לטלאי צהוב ארץ-ישראלי נשמרה מתשעה באב של שנת 1942, שבו חל אחד מימי המגבית. יחד עם העיגול הצהוב שעליו נכתב "שאוהו בגאון את אות הקלון" (תרגום של סיסמתו של רוברט ולטש) נשמרה גם התווית "קול דמי אחינו" – המרמזת על תחושה של חוסר אונים ואובדן.

 

תשעה באב, יולי 1942

 

אכן, בסוף שנת 1942 החלו להגיע לארץ ידיעות על השמדת היהודים במזרח אירופה. הידיעות המחרידות עוררו גל של מחאה. כעת, בעיצומה של מלחמת העולם ועם ההבנה שרוב מאמצי ההצלה עד כה נכשלו, נשאה הפעילות הציבורית אופי שונה – לא של מגבית הצלה, אלא בעיקר של קריאה נואשת למנהיגי העולם לפעול להצלת היהודים, וכן קריאה לבני הישוב העברי להתגייס למלחמה בנאצים. לצד אלו הוכרזו ימי אבל ציבוריים על החורבן הנורא שממדיו רק החלו להתגלות.

עדיין, גם בשלב זה, שבו החלו להבין את גודל האסון, שיחקה סיסמת הכבוד של ולטש תפקיד, לצד הטלאי הצהוב בגירסתו המקומית.

 

 

בעיתון הצופה (2.12.1942) דווח כי "חברי בני עקיבא עונדים מגן דוד צהוב – 'קלון בכבוד נמיר'". זמן מה לאחר מכן היה אפילו מי שקרא מעל דפי המשקיף, עיתונה של התנועה הרוויזיוניסטית, להוסיף את הטלאי הצהוב לדגל הציוני, שכן הוא מהווה סמל של כבוד לעם היהודי, ואות קין לרוצחים ולאלו העומדים על הדם ואינם נוקטים בפעילות ממשית להצלה: "אני מציע לקבוע את הטלאי הצהוב בדגלנו, דגל הציונות שנועדה לשחרר ולגאול את העם היהודי ואת האדם היהודי" (8.4.1943).

 

 

הצפה, 2.12.1942

 

המשקיף, 8.4.1943

 

וחזרה אל המשורר הגולה קרל וולפסקל. וולפסקל עזב, כאמור, את גרמניה אך המשיך לכתוב שירה בגרמנית. עם זאת, שירתו השתנתה והיתה לשירה בעלת תוכן יהודי מובהק. באחד משיריו הידועים מתקופה זו הוא שילב את השורה "קלון בכבוד נמיר" – בעברית שנכתבה באותיות לטיניות – כשורה מסיימת בכל אחד מבתי השיר, שזה היה גם שמו.

וכך נכתב בבית האחרון של השיר, בתרגום חופשי:

לחייך, טלאי צהוב!/
בקרוב תהפוך לאימתם של האחרים/
מה שכאן הוא קלון – עוד אותנו בכבוד יעטיר/
קלון בכבוד נמיר!

ניתן אם כן לראות כיצד הרעיון בדבר הטלאי הצהוב כאות של כבוד, רעיון שראשיתו בגרמניה ב-1933, נדד לארץ ישראל, תורגם ומומש בפועל בהזדמנויות שונות שבהן ענדו אותו בתור שכזה. התרגום העברי מצא את דרכו חזרה אל התרבות היהודית גרמנית, והונצח בשיר זה, שנכתב גרמנית אך שימר את הנוסח העברי של סיסמת הטלאי הצהוב כסמל של כבוד לאומי.

עוד בוערים בתי הכנסת בלהבות התבערה/
עוד מתייסרים הקברים בחרפה/
עוד נקרעים הקרביים משוועת הנדרסים/
זכור את תאוות הרוצחים/
קלון בכבוד נמיר