מיהם הגויים שעליהם קבעו חז"ל כי "הטוב שבגויים הרוג"?

כתב יד מרתק שהגיע לאחרונה לספרייה שייך לסוגה ספרותית מבוססת: סוגת ההתנצלות בפני הנוצרים

1

לפחות דבר אחד אודות כתב היד שרכשה הספרייה הלאומית לאחרונה אנחנו יודעים בוודאות שאינה ניתן לערעור: משהו (מאורע כלשהו) הכריח מישהו (יהודי אירופאי שחי כ-150 שנה לפני תקופתנו) להתנצל. מה היה אותו המשהו ומי היה אותו המישהו – על עובדות עלומות נוכל לדבר בעיקר על בסיס השערות וניחושים. האמת היא שאנחנו פשוט לא יודעים.

אפילו תאריך החיבור לא ידוע לנו. לגבי זמן חיבור היצירה נוכל רק לומר שהיא נכתבה במחצית המאה התשע-עשרה. המחבר מתייחס ב'פתח דבר' אל ספר שנדפס בשנת 1839, ומכאן שהיצירה שלפנינו מאוחרת לשנה זו.

 

1
שער היצירה

 

כתב היד מכונה "התנצלות" – כשהכוונה היא לאפולוגטיקה (במובן של הצטדקות או הצדקה) ולא לבקשת סליחה. על מה מתנצל המחבר? את מה הוא מבקש להצדיק בכתיבתו? כתב היד מוקדש לדיון באחת מהאמרות הבעייתיות ביותר של חז"ל – "הטוב שבגויים הרוג". מחברו האנונימי של כתב היד, שהסכים להזדהות אך ורק כמחבר של חיבור אחר – הספר "בקרת רעה", שפרטים עליו לא הצלחנו למצוא – ממהר לסייג את הקביעה של חז"ל.

 

1
"הטוב שבגוים הרוג", עמוד הפתיחה של כתב היד

 

הטענה המרכזית של המחבר היא כי במילה גוים מתייחסים חז"ל רק אל עובדי אלילים שהם "שובבים ופרועים כזאבי ערבות וכמשחרי לטרף, וכי לא ידעו ממוסר ודעת כבהמות שדי וחיתו יער, אשר לא חלק להם אלהים בבינה … ועל אנשים כאלה נאוה עד מאד לאמר כי הוא מצוה להרוג אותם, ולבער את הרע מקרב החברה האנושית". כמובן שהתנצלות שכזאת לא הייתה מספיקה בתקופתנו הפוסט מודרנית שנוטה לכבד כל תרבות אנושית באשר היא.

הכותב לא היה מודע (או מעמיד פנים שהוא לא יודע) שהנוסחים בדפוסים שגורסים "מצריים" או "עכו"ם" במקום "גויים" הם תוצאה של צנזורה בלבד, ואי אפשר ללמוד מהם שכוונת חז"ל הייתה רק לאומות פרימיטיביות.

 

1
מותר להרוג בשעת מלחמה? עמוד רביעי וחמישי בכתב היד

 

הכותב מבקש להעביר את דבריו אל הגויים: "ועתה הנני מחלה את פני הבקיאים בלשונות מבני עמנו להעתיק את דברי ללשונות העמים ותהי משכורתם שלמה מעם אלהים". מסתבר שהכותב לא ידע שפות אחרות, ונראה שגם את דברי חכמי הגויים המצויים בתוך החיבור הוא מעתיק ממקורות עבריים.

הוא מנסה להפיס את דעת אנשי מקומו: "לא אמרו חז"ל … על האומות הישרות בלבבן וההולכות בדרכי אלהים, ועושות משפט וצדקה חסד ואמת בשעריהן … כמו האומות הנוצריות אשר בימים ההם, כי אומות כאלה אהובות גם לנו גם לאלהים. והרבה חכמים מראשי עמנו באו במסורת הברית את חכמיהן".

נראה כי הכותב שייך לחוגי המשכילים המתונים, ואין הוא חושש למתוח ביקורת על רב, אחד מגדולי האמוראים בבבל: "האמונה בסגולות המזוזה לשמירה מצד עצמה כעין קמיע … מסכמת יותר עם דרכי מחשבת רב אשר האמין בסגולות ובדברים הרחוקים מן השכל, כאשר אברר בספרי בקורת רעה. לא כן רבנו הקדוש אשר היה חכם בכל החכמות החיצוניות". הוא גם לא חושש לשער "כי מנהגנו לאמור פסוקי זמרה בשחר הוא לקוח ממנהג חברת החכם הזה (=פיתגורס, שאת דבריו מצא בכתב-עת משנת תקצ"ב) לקום בכל יום בבוקר ולעמוד לעומת השמש, ולשיר שירים וזמירות למען העיר רוחם על ידיהם, אל במקום אשר אמרו הם שירי האמער (=הומרוס) ושירי משוררים אחרים, אומרים אנחנו שירי דוד המלך".

 

1
כל החוכמות לקוחות מתורת ישראל, עמודים שנים-עשרה ושלוש-עשרה בכתב היד

 

1
ומדוע אמר ר' שמעון בר יוחאי כי "הטוב שבגויים הרוג"? כי בתקופתו היו כולם עובדי אלילים. עמודים עשרים וארבע ועשרים וחמש בכתב היד

 

המחבר רואה במאמר "הטוב שבגוים הרוג" את השורש לשנאת ישראל, וטוען כי בגללו "רעות אין חקר, וצרות אין מספר עברו על שה פזורה ישראל". לדעתו גם עלילת הדם "דיבת שקר אשר על ידה דמים לרוב נשפך, ונפשות נקיים נאבדו בכליון חרוץ לאלפים ולרבבות בלי חמלה" באה לעולם בעטיו של מאמר זה. כדי לתקן את המצב הקשה עושה המחבר כל שביכולתו כדי להציג את חכמינו כאוהבי הנצרות, ולא נחה דעתו עד שהוא מתאר את הנצרות כעמוד השלום והצדק בעולם. הוא כותב: "הנוצרים אשר החלו דור אחר דור לרוב על פני האדמה, ולמשול מנהר עד אפסי ארץ … והקימו בתי מדרש חכמות ללמוד בהם מוסר ודעת, צדק ומשפט ומשרים, ועל ידיהם נפוצו מעונות מוסר ודעת ומזימה ברחבי תבל ומלואה. ומאז החלו גם עובדי אלילים להטיב את מעלליהם ולרפא את משובתם, ולשפוט אמת ושלום בשעריהם".

האפיפיור אולי היה מסמיק למשמע דברי שבח אלו, אך עלינו גם לזכור את הרקע ההיסטורי הקשה שגרם למחבר לנסות ולפייס את סביבתו הנוצרית המתעללת. כדי לדעת האם הצליחה ה"התנצלות" לשנות את דעת הקהל האנטישמית באירופה, אפשר להיעזר בכתבתו של דניאל ליפסון שהתפרסמה כאן לפני זמן מה.

הכתבה חוברה בעזרתם של ד"ר יואל פינקמן, אוצר אוסף יהדות, וד"ר יעקב פוקס, איש מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית.

 

 

כתבות נוספות

מי העז לטנף את כתב היד העתיק?

האיש שהצליח לדחוס את כל התלמוד לכרך אחד

נוסח גנרי לעילוי נשמת אדם אהוב, או דרך לציין את הנורא מכל? למי הוקדש כתב היד?




יורד גשם ונתקעת בלי מטרייה? פנה ל"נעשיאָנאָל אַמבּרעלאַ סוירוויס"

הכירו את הסטארט-אפ היהודי הראשון להשאלת מטריות!

1

כחובב היסטוריה יהודית, אני מבלה הרבה זמן בעיון באתר העיתונות היהודית ההיסטורית, ובכל יום מוצא שם פנינים באפר.

לפני כמה ימים, מצאתי בעיתון היידיש הניו יורקי "דיא ווארהייט", בגליון מה-31 בדצמבר 1916, את מה שנראה לי בהתחלה כאחד הסטארט-אפים הכי הזויים שנתקלתי בהם בחיי: "נעשיאָנאָל אַמבּרעלאַ סוירוויס אינק" – שירות המטריות הלאומי. לא רק השירות החדשני מעניין, אלא גם המודעה היצירתית:

 

1

 

נתחיל בציור למעלה. יוצא יהודי בבוקר (רואים שהוא יהודי, כן?), ובידו תחזית מזג האוויר: ירד גשם! אבל בחוץ? – שמש! "הע! אויך מיר א נביא!!!" (עוד נביא) אומר לעצמו היהודי, ולוקח את המטרייה. החום גובר והשמש צוחקת עליו: "ריבוינעשלעוילם! – איך נפטרים מהמטרייה הזו?"

 

1

 

ביום אחר – גשם זלעפות! – "השארתי את המטרייה בבית" – היהודי מתוסכל.

ובהמשך: "געוואלד!! – גנבו לי את המטרייה!!!!"

איך עובד הסטארט-אפ? אז ככה, למאותגרי היידיש: ברחבי מנהטן, ברוקלין וברונקס נפתחו מעל ל-1000 תחנות להשאלת מטריות. כל מה שצריך לעשות היה לשלם דמי מנוי של 2$ לשנה, והייתם יכולים לשאול, להחזיר, לתקן ולהחליף מטריות מתקלקלות בלי תשלום ועל המקום!

ביידיש מאומרקנת, מקבל כל מנוי "מעמבערשיפ קארד", ו"קליימ-טשעק".

הקץ לשמוציקע אמברעלאס!!! (ביידיש תקנית קוראים לזה שירעם). הינה לכם קללה נאה לחורף ביידיש תקנית – "שיבלע מטרייה ושהיא תיפתח לו בבטן".

מה קרה לשירות החדשני הזה? כדי לברר זאת פניתי למקבילה האמריקנית של אתר העיתונות ההיסטורית – Chronicling America, שבו מצאתי עוד מודעות מטעם שירות המטריות הלאומי, כמו למשל זו, מהעיתון New York Tribune מה-14 בדצמבר 1916. מודעה יבשה משהו לעסק הרטוב הזה, וגם אין בה טיפת הומור יהודי.

 

1

 

העובדה שהמודעות התפרסמו רק כשבועיים – בין אמצע דצמבר לתחילת ינואר, מעידה על כך שהעסק לא התרומם אל ענני ההצלחה. ואומנם כבר בגיליון מה-14 ביוני 1917, במדור "צרות של עסקים" בעיתון SUN, מדווח ששירות המטריות הלאומי הגיש בקשה לפשיטת רגל.

למה פשט השירות את הרגל? האם אחרים הצליחו במקום שהוא כשל? אם שירותי שיתוף אופניים יכולים להצליח, למה לא שיתוף מטריות? ובכן, מתברר שהסינים, למשל, לא קוראים עיתוני יידיש, ולכן נכשלו שוב במקום שנכשלו אבותינו.

ב-2017 השיק היזם הסיני ז'או שוּפינג מהעיר שנזן שירות שיתוף מטריות בעיר שנזן וב-11 ערים נוספות, אך אויה, תוך חודשים ספורים נגנבו כמעט כל 300,000 המטריות מהפרויקט.

 

1

 

שירות שיתוף מטריות נוסף, צנוע בהרבה, הוא UMBRACITY, שפועל בשלב זה רק בעיר ונקובר שבקנדה ויש לו עשרות מתקני השכרת מטריות מתוחכמים הפזורים בבתי עסק ברחבי העיר. איך זה עובד? יש אפליקציה, לוחצים על כפתור בטלפון החכם והמטרייה שלכם.

1

 

ויש עוד – בעיר ארהוס שבדמנרק פועל השירות DripDrop על 25 התחנות שהוא מחזיק ברחבי העיר. ססמתו הלא כל כך יצירתית היא "האושר הוא שתהיה לך מטרייה כשיורד גשם".

 

1

 

ויש גם שירותים קצת פחות מתוחכמים, כמו זה שנפתח רק לפני כמה ימים בשכונה הסינגפורית Pasir Ris, לזכרה של סבתא סילביה קומפונג.

 

1

 

ואם תשאלו את עצמכם מה רע בעצם בכך שתהיה לכם מטרייה בבית, על זה כבר ענה גדול הסטיריקנים שלנו, אפרים קישון, בקטע האלמותי "אבדכם הנאמן" (מעריב, 8 במרץ 1963, ובספר "שמיניות באוויר") ככה זה מתחיל:

 

1

 

ולסיום הבלתי נשכח:

 

1

 

כתבות נוספות

חמור חמורתיים ומשחקי הקלפים של פעם

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה




"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם" – שיר הלל לסיר החמין

תוך שימוש במצרכים טריים מעטים בלבד, המציאו היהודים שפע של תבשילים, שניצלו במלואם את מעט המרכיבים שעמדו לרשותם. בואו לקרוא את קיצור תולדות הצ'ולנט - המנה הכי מנחמת ביהדות

צ'ולנט

ביאליסטוק, 20 בנובמבר 1932. יהודים נושאים קערות צ'ולנט אל תנורו של האופה בשעת צהריים של יום שישי. התמונה לקוחה מארכיון יהדות פולין של מכון ייווא

החוויה הקולינרית היהודית טומנת בחובה מידה מסוימת של גאונות, שאיננה זוכה להערכה מספקת. תוך שימוש במצרכים טריים מעטים בלבד, המציאו היהודים שפע של תבשילים, שניצלו במלואם את מעט המרכיבים שעמדו לרשותם.

כאשר אוכלים בשעת צהריים קרה של שבת קערה מהבילה ומעלת ניחוחות של חמין (צ'ולנט בלעז) שהוכן בקפידה – יש בדבר איזה קסם. אין אלא לתאר תבשיל זה כיצירת מופת של תושיה וכמעשה אמנות שעמדה במבחן הזמן והצליחה לעשות את הדרך הארוכה מימי הביניים אל בתי האוכל המודרניים, אל תחרויות הבישול ואל שולחן השבת הטיפוסי.

התבשיל, שמצטיין בסגנון "הכול הולך", הוא אוכל נחמה יהודי, שמקורו בהלכה היהודית האוסרת על בישול בשבת. את התבשיל מכינים ביום שישי בצהריים ומניחים לו להתבשל בישול ארוך ואיטי במהלך הלילה. הנזיד המסורתי והעשיר מורכב מהמצרכים הזמינים בעת הכנתו, והמרכיבים וסגנון ההכנה נבדלים ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת, בכל מקום שבו נמצאו יהודים. את הצ'ולנט האשכנזי הטיפוסי מכינים משעועית או חיטה, שאריות עוף או בשר, תפוחי אדמה ומגוון תבלינים.

 

צ'ולנט
מתכון לחמין. פורסם ב"הצפה", ינואר, 1965

גם שמו של התבשיל לרוב משתנה בהתאם לגיאוגרפיה. מקובל לחשוב שמקור המילה צ'ולנט – 'טשאלנט' ביידיש – במילה 'שאלט' בצרפתית, שפירושה "חם", מתוך התייחסות לבישולו האיטי של הנזיד בסיר הניצב על אש קטנה. יש המאמינים שהמקור הוא עברי, במילה "שֶׁלָּן" – כלומר, נח – מתוך כוונה לבישול במהלך הלילה, שנועד להבטיח ארוחה חמה בשבת בצהריים. במסורת הספרדית מכונה התבשיל "חמין", מהמילה "חם".

היינריך היינה, המשורר המפורסם שהתנצר והפך לפרוטסנטי בעקבות לחצים פוליטיים, אהב כל כך את התבשיל עד שכתב עליו שיר ובו הוא מצהיר את אהבתו כלפיו ומשתף בתחושתו, שהמתכון לצ'ולנט ודאי נמסר למשה במעמד הר סיני על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו.

 

"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם,
שֶׁהָאֵל, הוּא בִּכְבוֹדוֹ,
אֶת מֹשֶׁה, לִמֵּד לִרְקֹחַ
בִּמְרוֹמֵי הָהָר סִינַי

צ'וּלְנְט הֲלֹא הוּא אַמְבְּרוֹזְיָה
הַכָּשֵׁר שֶׁל אֵל-אֱמֶת"

 

שירו של היינה נראה אולי כאהבה של ממש למנה ראויה לשמה של צ'ולנט, ומנגד, קונטרס קטן ופרודי מספר על אהבה אבודה, יריבות ואימה – נוכח סיר צ'ולנט שלמרבה הטרגדיה נשרף.

הקונטרס מספר על אדם זקן המסב עם משפחתו לשולחן השבת וממתין בקוצר רוח לסיר החמין המסורתי. התבשיל מגיע לשולחן והאיש מסיר את המכסה בציפייה להיעטף כליל בניחוחו המשכר של הנזיד המושלם, אבל תחת זאת, לחרדתו הוא מגלה שתכולת הסיר נשרפה כליל. כה גדול צערו למראה הסיר המפוחם עד שהוא חש שהוא מוכרח להספיד את הנזיד האומלל.

הצ'ולנט האומלל… כה צעיר היה. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לקונטרס המלא

 

"חמין בר חמינא דנא ז"ל, המלך ברחמיו הניחהו בין תנור וכיריים, ובין הלשון והשפתיים והחיך והשיניים, הנשרף בשבת על לא חמס בכפו. תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו. המלך ברחמיו ירחם על אוכליו."

ההספד הסאטירי מסתיים בתפילת "מי שברך", שאותה נהוג לשאת כברכה לזולת, ובקריאה לאלוהים לברך את האלמוני האומלל שבשבת המלכה הוגשה לו קדרת צ'ולנט שרוף.

אותן דבקות ומסירות לצ'ולנט אנו מוצאים גם בנוהג שרווח בעיירות היהודיות באירופה, לפיו בימי שישי בצהריים נהגה כל משפחה לשאת את סיר הצ'ולנט שזה עתה התקינה אל האופה המקומי. שם נאטמו הסירים השונים של המשפחות בעיסת קמח ומים והוכנסו לתנורו של האופה לבישול לאורך הלילה. בשבת בצהריים, אחרי תפילות השבת, היתה העלייה לרגל משנה את כיוונה, והמשפחות היו מעבירות בזהירות את הסיר החם מהתנור הישר אל שולחן ארוחת הצהריים.

כיום יש לצ'ולנט חסידים משלו. בישראל נוהרים רבים בימי חמישי בערב לבתי אוכל בשכונות חרדיות לכבוד סוף השבוע. מי שאינם מתגוררים בסמוך למסעדה בה מגישים צ'ולנט יכולים לרכוש אותו מוכן באריזה ולהכינו בזריזות, ובמדינות מסוימות הוא אפילו נמכר בפחיות שימורים  – אם כי אנחנו בהחלט ממליצים על הגרסה הביתית.

 

צ'ולנט
חמין של אסם. פרסומת משנת 1970

 

אכילת הנזיד העשיר ועתיר הניחוחות פעמים רבות פועלת על הסועדים כמטה קסם – תופעה שאפשר להשוות רק לעייפות הנופלת על הסועד אחרי סעודת חג הודיה מושלמת – ויוצרת עבורם את האווירה המושלמת לתנומת צהריים טובה ביום המנוחה.

 

צ'ולנט
מתכון שפורסם ב"דבר", ינואר, 1958

 

ישנה אמירה ישנה שטוענת, שאדם לא יכול לקרוא לעצמו יהודי טוב עד שלא אכל צ'ולנט בשבת – אבל אנחנו מאמינים שמקדרת צ'ולנט מוצלחת אפשר ליהנות בכל יום! אולי הגיע הזמן לשלוף את ספרי הבישול הישנים וללכת על זה?

רשימה זו נכתבה במסגרת יוזמת "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית לחיבור עם אירופה והנגשת האוספים שלנו לקהלים מגוונים באירופה ומעבר לה.

 

כתבות נוספות

קיצור תולדות הקרמבו

הארטיק העברי הראשון

מתכוני האימה של שנות הארבעים




זוהר רמח"ל: הצצה לספרות "הזוהר שאינו הזוהר"

הצצה לגרסת הזוהר שחיבר הרמח"ל, והוא בן 22 בלבד

הדפסת 'זוהר רמח"ל', ערך יוסף אביב"י. הוצאה עצמית, שנת תשנ"ז

הדפסת 'זוהר רמח"ל', ערך יוסף אביב"י. הוצאה עצמית, שנת תשנ"ז

ספר הזוהר נחשב לאחת היצירות המורכבות ביותר, וגם והקשות ביותר לפענוח, שהוציאה התרבות היהודית מתוכה. קביעה זו לא צריכה להפתיע אותנו: ההקשר שבה נוצרה היצירה, הרקע ההיסטורי שעל שחזורו שוקדים דורות של חוקרי מיסטיקה יהודית לפחות מאז גרשם שלום – שהציב את ספר הזוהר כאחד משיאי היצירה היהודית לדורותיה, נותר לוט בערפל ברובו. גם את מעט ההשערות שאנו יכולים לאשש מספיק כדי לקבוע שמורכבות היצירה – חוסר היכולת של הקורא לרדת לסוף דעתו של מחברהּ (או, כפי שסוברים חלק מהחוקרים כיום – המחברים הרבים שלה) – אינה תוצר של השנים שעברו, אלא חלק מהותי של היצירה.

יצירה זו שנכתבה בניב מלאכותי של ארמית – ניב שנוצר אך ורק עבורה, העניקה השראה לכותבים יהודים אחרים לא רק לפרש את הזוהר (ובכך לייצר ז'אנר כתיבה חשוב בספרות הסוד היהודית), אלא גם, במקרה של מעטים יחידי סגולה, לחבר מאמרות זוהר משל עצמם. את אחד מן החשובים שבחיבורי הזוהר שלאחר הזוהר 'גילה' (ולמעשה חיבר) לא אחר מהמשורר והמקובל רבי משה חיים לוצאטו, הוא הרמח"ל.

החיבור הנקרא 'זוהר תניינא' (דהיינו, זוהר שני) נכתב בלשונה הייחודית של הזוהר. הוא אבד ברובו, שרדו ממנו פרשיות בודדות וכן ציטוטים שצוטטו ב'אגרות רמח"ל'. מדוע בחר הרמח"ל לחבר יצירה המהווה מעין יצירת המשך לספר הזוהר? על זאת עונה הרמח"ל בפרשנותו לפרשת מקץ, המובאת ב'זהר תניינא':

"הקב"ה חפץ בך – הרמח"ל – להאיר אליך אור עליון… אמנם כמה חשוכים עיני כמה חכמים שאינם רואים. אבל למעלה הקב"ה מסדר הדברים בפנים עד שיגיע הזמן שיתגלו דבריך בעולם, אז יאמר: ונגלה כבוד ה', ויוודע שכל גלגולי הדברים היה כדי להעמיד הכול על בוריו, שכך רצה המלך הקדוש, ודאי."

משמע, את ספרו כתב כתוצאה מדברי הנבואה שלה זכה הרמח"ל והוא בן 22 שנה בלבד.

1
'זוהר תניינא' בכתב ידו של הרמח"ל, התמונה המצורפת היא מתוך זיעור (מיקרופילם) של כתב היד. כתב היד השלם שמור בספריית שוקן בירושלים. לחצו על התמונה להגדלה

כתב היד של הרמח"ל התגלה בספריית שוקן בירושלים בידי הרב יוסף אביב"י, והוא הוציאו לאור בדפוס בשנת תשנ"ז/1997 בשם 'זוהר רמח"ל'.

1

1
הדפסת 'זוהר רמח"ל', ערך יוסף אביב"י. הוצאה עצמית, שנת תשנ"ז

קראו עוד: הזוהר: קריאות ולימוד, מאמרים, כתבי יד ותכנים נוספים

כתבות נוספות

החוברת המיסטית שמלמדת איך נחדש את הנבואה

הפוסט בפייסבוק שפתר את תעלומת ההקדשה מימי השואה

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

סיפורו של אוסף הקמעות המסתורי שהגיע ממוסקבה לספרייה