"יותר מאשר צל אחד"- עמוס עוז בין צלליו של עגנון

לא הרחק מביתו בירושלים, במרחק טיול אחר הצהריים של שבת, התגורר, בין כריכות עבות כרס, לא אחר מאשר "אדון עגנון". "אדון עגנון" ליווה את עמוס עוז כילד, כבוגר וכסופר. רשימה מיוחדת לזכרו של עמוס עוז

יהושבע סמט-שינברג
30.12.2018
עוז ועגנון
ש"י עגנון ועמוס עוז. ארכיון דן הדני
 

איך סופר נולד

עשרות רומנים וסיפורים הותיר לנו עמוס עוז, מסות, מאמרים, ודמויות ספרותיות שנחקקו בלב קוראיו לעד ביד האמן שלו. השפע הטקסטואלי שהשאיר אחריו עוז העלה בחייו ומעלה במותו שאלת יסוד: איך נולד עמוס עוז כסופר?

כיצד הגיח לעולם כותב בעל שיעור קומה, שהצליח לרומם את החיים ליצירה ספרותית גדולה? מלבד כשרון, שהוא מתת אל, מה עוד דרוש היה לו כדי להתהוות כיוצר? מהו המתכון? מהם החומרים שהיו דרושים להתפתחותו כסופר, ומה "אופן ההכנה"?

אם נעקוב אחרי ההתפתחות של עמוס עוז כסופר נגלה שני תנאים מרכזיים להבשלתו:

התנאי הראשון הוא חומרי חיים שיש בהם עוצמה, רגש, כאב, מתח וקונפליקט. ללא חומרי חיים בעלי מטען רגשי קשה לדמיין התפתחות אמנותית.

כך מסביר עמוס עוז עצמו כשנשאל, בראיון בערוץ 1, כיצד אדם נעשה סופר:

אדם לא נעשה למספר סיפורים כדי להתפרסם בעולם. או כדי להצליח בחיים. מעשה של סיפורים, כשאדם מפנה עורף לחיים, יושב רוב השנים ליד שולחן וכותב, זה קשור באיזו פציעה, זה קשור באיזה כאב. לו הייתי יכול על הכאב הזה לדבר במישרין, במילים פשוטות, להגדיר מהו בדיוק הפצע, אולי לא הייתי נעשה היום מספר סיפורים, הייתי היום ארכיטקט.  

התנאי השני הוא מקור השראה אמנותי. סופר ותיק או יוצר בעל שיעור קומה, שיגרום לפרח-סופרים בהתהוות להעריך ספרות ולרצות ליצור יצירה גדולה משלו, לרצות להיות חלק משרשרת של יוצרים ולהאמין בכוחה של המילה הכתובה.

ויותר מכך, נחוץ היה לו סופר שהוא מקור השראה אמנותי שיראה לו את הדרך כיצד ניתן להעביר את חומרי החיים טרנספורמציה ולהופכם ליצירה.

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז פרץ לעולם כסופר כבר כשהיה בן 26, בספרו הראשון "ארצות התן" שהתפרסם בשנת 1965. אולם רק בשנת 2002, כארבעה עשורים לאחר שנולד ככותב, כאשר מאחוריו גלריה של רומנים רבים, עיטורים ופרסים, סיפר עוז לקוראיו באופן ישיר ושיטתי על התנאים שהובילו להבשלתו ככותב. היה זה בספרו "סיפור על אהבה וחושך". ברומן האוטוביוגרפי הזה הוא תיאר את תהליכי התפתחותו והעניק לקורא הזדמנות נדירה להכיר את האדם הכותב העומד מאחורי יצירותיו. "סיפור על אהבה וחושך" היה נקודת מפנה חשובה לקוראיו ואוהביו של עמוס עוז. על פני כמעט 600 עמודים, מגולל עוז את סיפור חייו וחיי משפחתו למן אבות סבותיו ועד לילדיו שלו, סיפור המשתרע על פני יבשות ושנים, ומתמקד בעיקר בילדותו שלו בירושלים שלפני קום המדינה.

אין ספק שהסיפור דרמטי. עוז גדל לאם חולנית, סוערת ורגישה. טרגדיה פוקדת את המשפחה כשאמו שמה קץ לחייה והוא ילד קטן. וכל הדרמה המשפחתית מתחוללת בעת רבת תהפוכות, על רקע מאורעות קום המדינה. והרי התנאי הראשון – חומרי חיים בעלי מטען רגשי.

ומה לגבי התנאי השני?

ובכן, מ"סיפור על אהבה וחושך" אנו לומדים כי לא הרחק מביתו בירושלים, במרחק טיול אחר הצהריים של שבת, התגורר, בין כריכות עבות כרס, לא אחר מאשר "אדון עגנון". גם אם ידענו על השפעות ברורות בין השניים בעקבות ספריו הקודמים של עוז, ובייחוד בעקבות ספר מסותיו על עגנון  "שתיקת השמים – עגנון משתומם על אלוהים", הרי שב"סיפור על אהבה וחושך" מתבררים ממדיה של השפעתו של עגנון על עוז, והפעם מעדות בגוף ראשון. מפגשיו של עוז עם עגנון האדם ועם עגנון הסופר ממלאים את הספר מתחילה ועד סוף, והם מלווים את עוז כילד, כבוגר וכסופר.  

 

איש מתנועע בתוך הדמדומים

עוז הילד רואה ב"אדון עגנון" דמות רבת פנים וייחודית, דמות מסקרנת ומושכת, ובה בעת מרתיעה ומרוחקת. בראשית הספר מופיע תיאור מרתק ושובה לב של ביקור שערך עוז כילד בביתו של עגנון :

אף פעם לא שרר אור יום בבית עגנון. תמיד עמדו שם מעין דמדומים… ואולי דלק שם אור חשמל אלא שהיה זה חשמל ירושלמי צהוב וקצת קמצני, האדון עגנון היה חוסך בחשמל. מה סיבת האפלולית קשה לדעת היום, ואולי כבר אז קשה היה לדעת. אם כה ואם כה בכל פעם שהאדון עגנון היה קם ממקומו וניגש לשלוף כרך זה או אחר מאחת האצטבאות שלו שדמו לעדת מתפללים צפופים כהי לבוש, מרופטים קצת, הייתה דמותו מטילה סביבה לא צל אחד כי אם שניים-שלושה צללים ויותר. כך נחרתה דמותו בזיכרון ילדותי וכך אני זוכר אותו עד היום – איש מתנועע בתוך הדמדומים ושלושה או ארבעה צללים שונים מתנועעים בלכתו, לפניו או לימינו, מאחוריו מעליו ומתחת לרגליו.  

 ביתו של עגנון בתלפיות, מתוך אוספי הספריה הלאומית
ביתו של עגנון בתלפיות, מתוך אוספי הספריה הלאומית

עוז ראה בעגנון איש שבא מן החושך, ומצוי בדמדומים. גם תיאור ספריו של עגנון כ"עדת מתפללים צפופים וכהי לבוש" תורמת לעיצוב דמותו של עגנון בעיני עוז הילד כדמות חשוכה ורבת צללים, ששייכת לעולם אחר.  

  עגנון על רקע ספרייתו. מתוך ארכיון דן הדני.
עגנון על רקע ספרייתו. מתוך ארכיון דן הדני.
 

האם בתיאור הזה התכוון עוז לאפיין את עגנון כסופר מנקודת מבט בוגרת, או שזוהי תפיסתו את עגנון כילד קטן הנזכר בביקור בביתו של שכן זקן?

חוקרים אחדים ראו בתיאור זה של עוז ביטוי לתפיסתו הבוגרת של עוז הסופר את עגנון. לדעתם עוז מרמז למשחק המחבואים ששיחק עגנון עם קוראיו, ולאופיים החידתי והמעורפל של סיפוריו. הצללים המתוארים בדמותו של עגנון הם סמל למכפל הלשון ולמשמעויות המשתמעות – מסמני ההיכר של הפואטיקה העגנונית.  

על שספריך היטיבו עמי בשעות מרות

בעקבות פרסום ספרו הראשון של עוז "ארצות התן", נוצר בין השניים קשר של התכתבות. וכך מספר עוז:

באביב 1965 כשהופיע ספרי הראשון "ארצות התן" שלחתיו ביד רועדת לעגנון ובשער הספר רשמתי לו מה שרשמתי.

עוז אינו מספר לנו מה רשם לעגנון כהקדשה על הספר "ארצות התן", אולם בספריית עגנון מצוי העותק ששלח לעגנון, ובו ההקדשה:

מתוך דף הפייסבוק של "בית עגנון"
מתוך דף הפייסבוק של "בית עגנון"

   

למר ש"י עגנון.

מאמי רבקה קלויזנר ז"ל למדתי לאהוב את סיפוריך אהבת-נפש, ומאבי יהודה אריה קלוזנר יבל"א למדתי לירד מעט לעומקם, ומעצמי למדתי שלא לגעת בוילון שמתח האמן ושלא להטריח עליך באהבתי שאני אוהב את ספריך, על שספריך היטיבו עמי בשעות מרות.

בהוקרה ובאהבה, עמוס עוז. 5.3.65

ממשפט תמציתי ונרגש זה אנו לומדים כי עגנון היה בשביל עוז הרבה יותר מסתם סופר. הוא היה תשתית ובסיס תרבותי שעליו גידלוהו הוריו של עוז, ומאוחר יותר היה עבור עוז המתבגר מגן, משען ומפלט בשעותיו המרות. הקדשה זו מוכיחה כי השפעתו של עגנון על עמוס עוז מבחינה רגשית וספרותית היא השפעה מכרעת.

כעבור זמן מה השיב עגנון לעוז על מתנתו, והנה עדותו של עוז על אותו המכתב:

עגנון השיב לי במכתב יפה, על ספרי אמר מה שאמר ולסיום מכתבו כתב לי כך:

"הדברים שכתבת לי על ספרך העלו לפני את דמות דיוקנה של אמך עליה השלום. זכורני פעם אחת לפני חמש עשרה או שש עשרה שנה הביאה לי בשם אביך שיחיה ספר מספריו. ואולי אף אתה היית עמה. בבואה עמדה על סף החדר ודבריה היו מעטים. אבל פניה עמדו לפני בעצם חינן ותומתן ימים רבים. בברכה טובה, ש"י עגנון".

 

באלגנטיות של סופר מבליע עוז את תגובתו של עגנון על ספרו "ארצות התן", כאילו שהדבר איננו מעניין… אבל אותנו כמובן מאוד מעניין מה אמר עגנון על ספר הביכורים של מעריצו. הנה נוסח המכתב בשלמותו מתוך ארכיונו של עמוס עוז:

ירושלים תלפיות ב' ניסן תשכ"ה

לעמוס עוז עוז וברכה. לא אעכב עוד את תודתי עד שאסיים את ספרך (זה כמה שנים קשה עלי הקריאה) מפני שכתב ידי אינו נוח לקריאה ומעתיקים וכתבניות אין לי אכתוב לך בקיצור.

לעת עתה קראתי בספרך שני סיפורים, נוודים וצפע ומנזר השתקנים ושניהם טובים ונאים. וכשנזדמן זה לזה אומר לך בעל פה יותר ממה שכתבתי כאן. אי"ה בימי הפסח אקרא את שאר הסיפורים, מפני שאוהב אני סיפורים כשלך שגיבוריהם נראים בעצם הווייתם.

המלים שכתבת לי על ספרך העלו לפני את דיוקנה של אמך עליה השלום. זכורני פעם אחת לפני חמש עשרה או שש עשרה שנה הביאה לי בשם אביך שיחי' ספר מספריו. ואולי אף אתה היית עמה. בבואה עמדה על סף החדר ודבריה היו מעטים. אבל פניה עמדו לפני בעצם חינן ותומתן ימים רבים.

בברכה טובה

ש"י עגנון  

  גלויה מעמוס עוז לעגנון. מתוך ארכיון ש"י עגנון בספריה הלאומית
גלויה מעמוס עוז לעגנון. מתוך ארכיון ש"י עגנון בספריה הלאומית

את כפל חיי אמי ואת כפל חיי אֵם תרצה

תיאורו של עגנון את דיוקן אמו של עוז אשר "עמדה על סף החדר ודבריה היו מעטים" ראוי לתשומת לב מיוחדת. עבור קוראים רבים, עולים מיד על הדעת משפטי הפתיחה האלמותיים של עגנון בסיפורו "בדמי ימיה":

 בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה. כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה. רעותיה ושכנותיה לא באו לבקרה וגם אבי לא… דומם עמד ביתנו ביגונו דלתיו לזר לא נפתחו. על מיטתה שכבה אמי ודבריה היו מעטים.

"בדמי ימיה", הוא סיפור על תרצה הצעירה, נערה שהתייתמה מאמה ונישאה לעקביה מזל, אדם לא צעיר אשר בינו ובין אמה הייתה פעם אהבה. תרצה כותבת יומן ובו מספרת על מות אמה החולה, על חיי היתמות שלה ועל אהבתה לאהוב נעוריה של אמה.

אין ספק שגם עוז הצעיר, כשקרא במכתב, נרעש מהביטוי העגנוני הטעון. אולי ראה בו רמז, מכוון או שלא מדעת, לכך שעגנון ראה במכרתו, אמו החולנית והבודדה של עמוס עוז, את בת דמותה של לאה מינץ שלו.

ב"סיפור על אהבה וחושך" מרחיב עוז על אהבת הנפש שרחשה אמו לסיפורי עגנון. הוא מעיד כי קראה את סיפורי "על כפות המנעול" (שבהם כלול גם הסיפור "בדמי ימיה") חזור וקרוא:

קוראת וחוזרת וקוראת כמעט מדי חורף את הסיפורים הכלולים בכרך "על כפות המנעול". אולי מצאה בהם הד לעצבותה ולבדידותה (עמ' 90).

ומוסיף וכותב עוז:

שני חייה? לפעמים אני שומע במילים אלה את כפל חיי אמי ואת כפל חיי אֵם תרצה וגם את כפל חיי תרצה מזל לבית מינץ, כאילו גם הן מפילות על הקיר יותר מאשר צל אחד (עמ' 91).

הזדהותו המוחלטת של עוז עם גורלה של הדמות הספרותית תרצה, כמו תפיסתו את אמו כדמות דיוקנה של לאה מינץ, אמה של תרצה, היא חוויית תשתית שהשפיעה רבות על עוז באופן אישי וספרותי כאחד. בספרו "מתחילים סיפור" מקדיש עוז רשימה לפתיחת הסיפור "בדמי ימיה", וחוקרים רבים עמדו על הקשר המהותי בין הסיפור "בדמי ימיה" ובין יצירתו הספרותית של עמוס עוז. הנה למשל דבריה של פרופ' ניצה בן דוב בעניין זה:

חלק גדול מיצירתו של עמוס עוז נוצר כסינתזה בין הנובלה בדמי ימיה לבין סיפור התאבדותה של אמו של עוז בדמי ימיה, פצע קיומו. בעלילת בדמי ימיה ובטון האלגי שלה מצא עוז הד לפציעה הקשה של חייו שלתפיסתו באשמתה נעשה סופר אמת.

גם א.ב. יהושע הצביע על השפעת "בדמי ימיה" על עוז:

דוסטויבסקי אמר פעם שכל הספרות הרוסית יצאה מתחת לאדרת של גוגול, ועל פי משל זה אמר עמוס עוז שהספרות הישראלית נולדה מן הנובלה הנפלאה של ש"י עגנון – בדמי ימיה.

 

צילו של עגנון

הבחנה היסטורית בסוגיית ההשפעה הספרותית של עגנון על עמוס עוז אני מוצאת בתובנה של אורי רוברט אלתר שמסביר מדוע הפנו סופרי דור הפלמ"ח את גבם ליצירתו של עגנון, ואילו דורם של סופרי דור המדינה, דורו של עמוס עוז, שבו ואימצו אותו כמקור השפעה מכריע:

כשדור ספרותי צעיר צריך למרוד באב ספרותי הוא מגלה מודל בדוד או בסבא ספרותי. והנה, סבא עגנון יכול היה לשמש מדריך אל אותו עולם של צללים.

על עוצמת השפעתו של עגנון על עוז כסופר, העיד עוז על עצמו באופן ישיר ואמיץ ב"סיפור על אהבה וחושך":

במשך שנים התאמצתי להשתחרר מצילו של עגנון, נאבקתי להרחיק את כתיבתי מהשפעותיו, מלשונו הרוויה, המתעדנת, הבעל-ביתית לעיתים, ממקצביו המדודים היטב, מאיזו נחת רוח מדרשית עם הדהודים חמימים של לשון יראים, עם פעימות ניגונים ידישאיים ואדוות של מעשיה חסידית דשנה. היה עלי להשתחרר מהשפעת השנינה והאירוניה שלו, מן הסימבוליקה הגדושה-הברוקית וממשחקי המבוך האניגמטיים ומכפל המשמעות ומן ההיתולים הספרותיים המשוכללים. גם אחרי כל המאמץ להתרחק והמאבק להשתחרר ממנו, עדיין מה שלמדתי מעגנון ודאי מהדהד לא מעט בספרים שכתבתי. אבל מה בעצם למדתי ממנו? אולי כך: להטיל יותר מאשר צל אחד…  

ש"י עגנון
 

עדות זו, היא אולי המעניינת ביותר והמפורטת ביותר מבין שלל עדויות המצויות אצל עוז בדבר השפעתו של עגנון עליו. בפסקה זו מתעמת עוז לראשונה עם עגנון כמייצג זרם פואטי, שממנו הוא מושפע באופן טוטלי מחד, ומאידך, ממנו הוא מנסה בכל מאודו לברוח.  

מיכאל שלו

היכן אפשר לראות דוגמא ליצירתו העצמאית של עוז, שבה הוא מעבד את חומרי חייו שלו לכדי יצירה ספרותית גדולה, לאור כתיבתו של עגנון ובהשראתו?

היצירה המובהקת ביותר מבחינת הקשר שלה לחומרי חייו של עוז היא הרומן "מיכאל שלי" שפרסם עמוס עוז בשנת 1968. במרכזו של הרומן עומדת דמותה של חנה, נערה ירושלמית חורפית ורעועה, שיש בה יותר משמץ טירוף, ויש בה נטייה לפנטסיות ולשאיפות גדולה שחייה המשמימים אינם מספקים לה. היא נשואה למיכאל, סטודנט לגיאולוגיה שמשעמם אותה. היא מעידה עליו  כי אביו מוציא את רוב משכורותו על הלימודים האוניברסיטאיים. "מיכאל בן יחיד. אביו מטפח בו תקוות גדולות, אינו מוכן להכיר בכך שבנו הוא בחור בינוני", ובמקום אחר, היא מטיחה בו: "מיכאל, אתה בנאלי". לחנה ומיכאל נולד בן, והמשפחה הקטנה מיטלטלת יחד עם טלטלותיה הנפשיות של חנה.

אפשר לדון על יחסי אם מעורערת ובנה הקטן ברומן "מיכאל שלי" כראי ליחסי עוז ואימו, וזאת עשו חוקרים אחדים, אך ודאי שזה לא מוקד הרומן. במרכזו של "מיכאל שלי" עומדת מערכת יחסים זוגית מורכבת ודרמטית בין חנה למיכאל.

מהם מקורות ההשראה שמהם שאב עוז בשרטוט מערכת היחסים העומדת במרכז הרומן "מיכאל שלי"? הנה לפנינו שני התנאים הדרושים ליצירה: חומרי חיים טעונים, והשראה אמנותית גדולה.

יחסי חנה ומיכאל, יש בהם מזיגה של חומרי חייו של עוז שגדל לזוג הוריו, ויחד עמה, נמזגים חומרים מתוך דגם זוגי קודם שעגנון שרטט במספר יצירות שלו, אך הבולטת בהן, לדעתי, היא דווקא זו שמתוארת ב"סיפור פשוט".  

מתוך הסרט "מיכאל שלי" 1974
מתוך הסרט "מיכאל שלי" 1974
 

על הקורא עמוס עוז

סיפור פשוט, הוא סיפורו של הירשל, בן למשפחה מן המעמד הבינוני בתוך קהילה יהודית בעיר מזרח אירופית. הירשל נתון בקונפליקט בין שתי נשים: האחת, מינה, היא השידוך המוצלח שרקחה אימו, והשניה, בלומה, בה הוא מאוהב ואליה הוא משתוקק.

כדי להבין את הקשר האמיץ בין "מיכאל שלי" לסיפור פשוט כדאי להטות אוזן תחילה לעמוס עוז כקורא, שחושיו המחודדים ומבטו הבוחן הפיקו את אחת הקריאות הפנימיות והעמוקות ביותר ל"סיפור פשוט".

עמוס עוז. מתוך אוסף דן הדני. הספריה הלאומית
עמוס עוז. מתוך אוסף דן הדני. הספריה הלאומית
 

במסה מאירת עיניים שכתב עוז על "סיפור פשוט" הוא עוקר את התפיסה המקובלת הרואה בסיפור העגנוני סיפור על אהבה מוחמצת, ועל התוצאות הרות האסון הבאות מחמת דיכוי האהבה.

תפיסה זו נוסחה בין השאר בידי גרשון שקד שאמר שהירשל, המאהב המיוסר, בסיום הסיפור "התברגן ומכר את המכאוב הנאצל ואת 'בת המלך המופלאה' בנזיד עדשים של נחת חנוונית ושל סעודת האם המדושנת למגינת לב המספר הרואה בכך כשלון".

ולא רק המספר. גם הקוראים הרבים חשו, כאשר נכנס הירשל לחיי נישואין עם מינה צימליך, כי הוריו של הירשל והחברה הזעיר-בורגנית של העיירה היהודית ניצחו במאבק כנגד הירשל והכניעו את נפשו הרומנטית. הם כלאו אותו בעל כורחו בנישואין קטנים ללא אהבה, התואמים את תפיסותיהם החברתיות, ולא ריחמו על נפשו הסוערת והרומנטית של הגיבור.

עוז חולק בחריפות על קריאה כזו של סיפור פשוט. הוא טוען שעגנון אינו כותב "סיפור פשוט" לקוראיו:

לו הייתה מינה מתפקדת במערכת הזוגית כאישה גסה ונטולת כל רגישות אנושית לבן זוגה, הייתה אהדתו המוחלטת של הקורא, כמו גם רחמיו, נתונים להירשל, ואילו התנגדותו הנפשית הייתה מופנית אל כל שאר הדמויות החשובות כולל מינה. אך מינה היא אישה טובה ורגישה שאהבתה הכנה נתונה להירשל שאינו מחזיר לה אהבה.

האמפטיה של הקורא נתונה דווקא למינה שנקלעה לסיטואציה טראגית שאיננה אשמה בה. דמותה המסתורית של בלומה נאכטאהבת חייו של הירשל – מרחפת מעל הנובלה, אך הקורא אינו זוכה להיכרות של ממש עמה, ואם תמצי לומר – אף הירשל איננו זוכה לכך.

לדעתו של עוז, משיכתו של הירשל לבלומה הייתה ילדותית-רומנטית, מחמת שראה בה תחליף לאמו צירל אשר לא תפקדה בחייו כאם אמיתית, אולם "זיווגו האמיתי" של הירשל הוא מינה.

עוז מציין כי בתהליך הדרגתי מוצא הירשל כי משיכתו האמיתית נתונה למינה – אישה שמיניותה הרתיעה אותו בתחילה, אך ככל שהוא משתחרר מאשלייתו האינפנטילית ביחס לבלומה – האישה ה"בלומה" הקרירה, וחסרת היכולת לאהוב – כך הוא מגלה את משיכתו למינה כמשיכת גבר בוגר לאישה אוהבת, ולא כמשיכת ילד לאישה שכל כולה אינה אלא געגוע לאם שלא הייתה לו.

כך קורא עמוס עוז את סיפור פשוט, ואנו הקוראים את אבחנותיו של עוז איננו יכולים שלא לחוש כי עוז יודע היטב על מה הוא מדבר…

מה בקריאה ייחודית זו אימץ עוז ביחס ל"מיכאל שלי"?    

בשתי היצירות מתוארת מערכת זוגית שבה האחד מבני הזוג נוטה לשיגעון, ואילו בן הזוג האחר סובל את משוגותיו של חברו בגבורה ובסבלנות. בכך מהווה בן הזוג השפוי עוגן יציב למערכת המשפחתית ומונע את פירוקה. יתרה מכך, בן הזוג  היציב הוא זה המחזיק אף את חברו המעורער ומונע את התפרקותו הנפשית.

חנה היא אם כן בת דמותו של הירשל. שניהם מתפקדים כדמות המעורערת במערכת הזוגית.

מיכאל הוא מקבילה של מינה – שניהם בני זוג שפויים ויציבים, הנושאים על גבם את משא התנהלותה הנורמלית של המשפחה עד כמה שהדבר אפשרי.

ההיפוך המגדרי בין חנה והירשל ובין מינה ומיכאל אפשר שהוא עדות לניסיונו העז של עוז להימלט מההתדמות לסיפורו של עגנון, אך עם פרסומו של סיפור על אהבה וחושך מתברר השורש האמיתי להיפוך המגדרי הזה.

עוז שקרא בנערותו את "סיפור פשוט" זיהה בדגם ששרטט עגנון, ובמערכת המשפחתית אותה תיאר, את הדגם המוכר לו ממשפחתו שלו. הניסיון המשפחתי שלו וחווית חייו העגומה השתקפו בסיפור העגנוני, והעניקו לו יתרון כקורא רגיש במיוחד. עם התפתחותו של עוז כסופר בנה קומה נוספת, וכתב בעצמו גרסה משלו לאותו "סיפור פשוט", מסובך וכואב כל כך של בית הוריו.

היסודות האוטוביוגרפיים בעיצוב הדמויות במיכאל שלי ברורים: טירופה של חנה שאוב משיגעונה הקטלני של אמו של עוז, ודמותו של מיכאל המעוצב כאקדמאי זוטר עולה בקנה אחד עם דמותו של אריה קלוזנר – מלומד ירושלמי המתוסכל ממעמדו הבינוני.  

משפחת קלוזנר. אריה, פאניה ועמוס
משפחת קלוזנר. אריה, פניה ועמוס
 

עוז מתאר את חנה, כהירשל ב"סיפור פשוט", כמי ששוקעת בטירופה משום שהיא יודעת כי בן זוגה יקבל אותה גם בשקיעתה זו. שקיעתה של חנה, כמו זו של הירשל, מאופיינת כמעשה ילדותי, אנוכי ובלתי מוסרי, אולם סבלנותם של בני הזוג השפויים משתלמת בסופו של דבר: בן הזוג ה"מטורף" יודע בתוך תוכו את יתרונותיה של השפיות שאותה מקרין בן זוגו, ושב אליו. המשפחה איננה מתפרקת בזכות יכולת ההכלה של בן הזוג השפוי והמגונן. עיסוקו הבלתי נלאה של עוז בשפיות ובטירוף הוא חתרני במידת מה. הספרות הרומנטית וגם הפוסט מודרנית עוסקת בחולי הנפש כחלק מן העיסוק האוהד ב"אחר" המקופח, והקריאה הנערית הרומנטית "מהסרטים" שופטת את האנשים  המרובעים כבינוניים, מוגבלים ומשעממים. אולם עוז חותר תחת מוסכמות אלה: אהדתו החשאית נתונה לאלה הנאבקים על שפיותם ומצליחים להישאר בה .יצירתו של עוז מובילה את הקורא לעמדה מוסרית של הערכה והשתאות כלפי אותן דמויות שהן התגלמות הנורמליות.

חיבור מופלא, בין מציאות חייו של עוז ובין עלילת מיכאל שלי, חיבור החושף לרגע כי אכן קיים חוט נסתר הקושר בין פאניה ואריה קלויזנר הוריו של עוז לחנה ומיכאל גונן, נמסר לנו ב"סיפור על אהבה וחושך".

עוז מתאר כיצד ביקר עם  אמו את אביו באוניברסיטה העברית. עוז מאריך לתאר את התרגשותו הרבה של אביו מהביקור המשפחתי, ואת המבוכה הגדולה שנוצרה סביב ביקור זה. התרחשות זו דומה להפליא לתיאור ביקורה של חנה במחלקה לגיאולוגיה בה עובד מיכאל, אף שם מתוארת התרגשותו של מיכאל מחשיבותו המשפחתית של הביקור.

וכך מתאר עוז את כניסתו לבניין:

כשנכנסנו לבניין טרה סנטה אשר בו שוכנו כמה ממחלקות האוניברסיטה העברית שאלנו היכן מחלקת העיתונות ועלינו במדרגות לקומה השלישית. ביום חורף כזה מעדה חנה מ"מיכאל שלי" באותן מדרגות עצמן ואולי נקעה קרסול, והסטודנט מיכאל גונן אחז במרפקה ואמר לה פתאום שהמילה קרסול יפה בעיניו. אולי עברנו אני ואמי על פני מיכאל וחנה במדרגות ההן ואפילו לא שמנו לב.  

תמונת בנין טרה סנטה מתוך ארכיון הספריה הלאומית
תמונת בנין טרה סנטה מתוך ארכיון הספריה הלאומית
 

כמה מפתיע ומוזר למצוא בין שורות אוטוביוגרפיות שבהן מספר עוז על מעשה שהיה, עדות לפגישה שלא תיתכן לעולם בין עוז הילד לדמויותיו אשר בדה מלבו שנים רבות אחר כך.  

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

כתבות נוספות

הדיבר האחד-עשר: עמוס עוז חושף את דתו המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?  
.
.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.  בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.  בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן  

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation