מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

הצצה אל ימי האוניברסיטה העליזים של המשורר יהודה עמיחי

יהודה עמיחי

יהודה עמיחי, המשורר, המספר והמחזאי (2000-1924) היה דמות חריגה משהו בקרב הסטודנטים באוניברסיטה בשנות החמישים הראשונות. הוא היה מבוגר מעט מאחרים וגם נשוי. כפי שסיפר דן מירון, שלמד איתו באותן שנים, היו אז עוד סטודנטים מבוגרים יחסית, בהם המשורר חיים גורי שחבש איתם את ספסל הלימודים (למד ספרות עברית וצרפתית), אבל גורי היה 'צעיר נצחי' במראהו ובנוהגו.

בעמיחי ניכר הבוגר, ה'מיושב', והוא עורר חיבה רבה באישיותו הרכה, הנוחה. כמה שנים לאחר סיום לימודיו, לרגל מלאת שישים למורו המובהק בחוג לספרות עברית, המשורר, המספר והחוקר שמעון הלקין, תיאר עמיחי את לבטי כניסתו לאוניברסיטה. השיבה לספסל הלימודים נראתה לו כמין חזרה לילדות אחרי שכבר עבר ניסיונות בוגרים, ובכלל זה השתתפות בשתי מלחמות: 'כלום תכין לי אשתי פרוסות ותלווה אותי עד שער טרה-סנטה', כאימו בילדותו? 'אולם הכרחתי את עצמי לבסוף. […] כך קרה שבגיל בו אחרים כבר מתחילים להתקלף מן הפיגומים, התחלתי להקים עלי פיגומים ומאחוריהם קיוויתי לשנות את המבנה שהייתי רגיל לו' – קרוב לוודאי במחשבה ללמד בתיכון במקום ביסודי.

חצי יובל שנים אחר כך, כשסייר עמיחי בירושלים לצורך הקלטת התוכנית 'משורר בעירו' לגלי צה"ל, הוא הציג את לימודיו באוניברסיטה באור ענייני מאוד: 'כשאדם בגיל 27-26 הולך ללמוד – והייתי כבר נשוי – אז כמובן אין כבר העניין של סתם לשבת וליהנות. אתה בא ללמוד, לעשות בחינות וזהו'. אולם מהדברים שכתב לכבוד הלקין אפשר להבין שהתקופה הזאת צפנה בשבילו הרבה יותר מאשר ריצה לבחינות בדרך לתעודה. 'אני, שכבר רציתי להתבצר בתחום הישגי המעטים, ראיתי כי עולמי מתרחב והולך. לפעמים אף הגעתי לתחושת אושר'.

המפגש עם שני מרצים לפחות היה בשבילו מקור חוויה – וכנראה גם מקור השראה והשפעה. האחד היה היכרותו עם ראש החוג לספרות עברית, שמעון הלקין, יליד עיירה ברוסיה הלבנה, שהיגר עם הוריו בגיל 15 לארצות הברית ושם השלים את לימודיו האקדמיים, אך, כאופייני ל'ליטווקים' רבים, שמר אמונים לעברית וכתב בה את שיריו וסיפוריו. ב-1949 הוא נקרא לעמוד בראש החוג לספרות עברית במקומו של פרופ' יוסף קלאוזנר שפרש. על פי עדות תלמידיו, הוא חולל מהפך בשיטות הלימוד והמחקר המיושנות שהיו מקובלות עד אז.

 

שמעון הלקין

 

כיוצר היה להלקין עניין לקרב תלמידים ששלחו ידם בכתיבת ספרות. לאחר שהחל  לשמוע את הרצאותיו של הלקין, בהמרצת חברים, ניגש אליו עמיחי יום אחד בסוף השיעור, 'אחרי שכל "המנדנדים" הסתלקו'. הלקין הכיר בו, לדבריו, שהוא טומן בכיסו 'טקסטים מנוקדים […]'. מאז נוצר ביניהם קשר קרוב, ובהמלצת הפרופסור התקבל שירו 'ערבים אחרים' לפרסום בכתב העת גיליונות בעריכת המשורר יצחק למדן. 'הרבה עידוד שאבתי מן השיחות שבחדרו, הדומה למערת ספרים מופלאה'. הלקין היה, לדידו של עמיחי, 'היוצר, אשר בשבילו הספרות היא עניין של חיים ומוות'. תשע עשרה שנים אחר כך, בדברי ברכה לקוניים של עמיחי להלקין בן השמונים, הוא אף תיאר את פרסום השיר בגיליונות השמרני כתאריך דרמטי בחייו: ' לא מקרה הוא ש[הלקין] עורר אותי ליצירתיות מודעת יותר, ואחד השירים הראשונים שלי פורסם באמצעותו ב"גיליונות" של למדן. היום שבו קיבלתי משמעון הלקין אישור להיותי משורר אמיתי, היה יום חג גדול'. אולי התלהב עמיחי מעצם קבלתו על ידי סופרים ותיקים אל חיק ה-mainstream.

המרצה השני המשמעותי, שהשפעתו חלחלה וניכרה אולי בשנים מאוחרות יותר, היה  חיים (יֶפים) שירמן. לשירמן, יליד קייב (1904) שהשלים את לימודיו התיכוניים והאקדמיים בגרמניה, חייבת התרבות העברית תודה על מבחר השירה העברית בספרד ובפרובנס (1954), שאליו הוא כינס בטעם רב ובלוויית הערות פרשנות בהירות, את מבחר השירה העברית בספרד המוסלמית והנוצרית ובפרובנס במאות העשירית עד החמש עשרה. שירמן היה 'יבש' בהרצאתו – כך מתאר אותו תלמידו באותן שנים וחברו של עמיחי לספסל הלימודים, הפרופסור לעתיד בנימין הורושובסקי-הרשב;  בגישתו המחקרית היה 'תיאורי'. עם זאת, למפגש עם משוררי ספרד הקלסיים ששירמן הציג בפני תלמידיו הצעירים והמרדניים הייתה משמעות רבה לשירת עמיחי ולהבנתו ולהבנת חבריו את רציפות השירה העברית לאורך הדורות. הם העדיפו את אבן גבירול ה'פרוטו-אקזיסטנציאליסטי' ואת שמואל הנגיד על פני יהודה הלוי ה'ציוני'. ובכל זאת, כשכתב עמיחי בתקופתו המוקדמת שני שירים על משוררי ימי הביניים, 'גיבוריהם' הם גבירול וגם יהודה הלוי – אולי משום שכבר ידע שהלוי היה אוהב-ציון שלא 'הגשים'.

 

חייים שירמן

 

כשהיה עמיחי תלמיד השנה השלישית באוניברסיטה העברית (1954) הוא הגיש עבודה סמינריונית לשירמן, 'שירי המלחמה של שמואל הנגיד'. העבודה זיכתה אותו בציון 'טוב מאוד', על אף שהמרצה-הבודק מצא שהיא 'לא נכתבה לפי שיטה אחידה […] ברם, ניתוחיו הספרותיים והפסיכולוגיים של המחבר מעידים על גישה עצמאית'. למרבה המזל, שמר עמיחי את העבודה בארכיונו, ואפשר ללמוד ממנה הרבה על עולמו שלו ובעיקר על מה ש'תפס אותו' בשירת הנגיד, בעל הסגנון הכבד והלשון העמומה עדיין ביחס למשוררים הגדולים שבאו אחריו – גבירול, הלוי, משה ואברהם אבן עזרא, אך שגורלו, אישיותו ותוכני שירתו המקוריים דיברו אל ליבו במיוחד.

ההדגשה התכופה של עמיחי, בראיונות שונים שנתן, על השפעת שירת ימי הביניים עליו – בדרך כלל הזכיר את שמואל הנגיד ולעיתים הוסיף גם 'אבן עזרא' כשכוונתו כנראה לאברהם אבן עזרא  – עוררה חוקרים ופרשנים של עמיחי לתהות האומנם משמעותית כל כך נוכחותה של שירה זו ביצירתו, ואם כן – באילו אופנים ודרכים היא מתגלה? אפשר לחלק את היבטי הנוכחות או ההשפעה הזאת לארבעה: צורני-פורמלי; מבני-הגותי; שירים שדמויות משוררים מימי הביניים  הם 'נושאיהם' ממש או המזכירים משוררים אלה; שימוש במושגים שכיחים בשירת ימי הביניים כ'נְדוֹד', 'זמן' ובשיר מסוים, על יהודה הלוי, גם 'נעורים'.

זיכרונות, רשמים ומסמכים מימי האוניברסיטה של עמיחי נמצאים ודאי בארכיון יהודה עמיחי ששמור בספריית ביינקה שבאוניברסיטת ייל, קונטיקט, ארצות הברית. הספרייה הלאומית נמצאת במגעים עם אוניברסיטת ייל לשיתוף פעולה בהנגשת הארכיון.

***

לאתר של עידו בסוק

 

מדינה לאומית או דו-לאומית? האספן הנודע ונשיא האוניברסיטה העברית מתווכחים

ועל מי משניהם כתב עגנון כי "אילו הייתי איש מעשה הייתי מחזר עמו בעיירות וקורא אותו לפני כל הציונים"?

מימין: גדול האספנים היהודים, אברהם שבדרון. משמאל: נשיא האוניברסיטה העברית, הרב והפרופ' יהודה לייב מאנגס

גלו עוד על היישוב הישן: סיפורים, תמונות של אישים נבחרים, מסמכים נדירים ועוד

 

היישכל עם המתעורר משנתו ויוצא לזכות בעצמאות מדינית זקוק לשורה של אישים פורצי דרך שיסייעו לו להכווין את עתידו, גם אם מדובר בעם עתיק כעם ישראל. במסגרת חלוקת התפקידים כבדי המשקל הללו לוהק הרצל בתור חוזה המדינה, בן-גוריון בתור המייסד, ז'בוטינסקי כמוכיח וטרומפלדור – הגיבור הטראגי.

מבלי לגרוע מגדולתם של ה"אישים הגדולים" של הציונות – התמקדות בלעדית בפועלם תסתיר מאתנו את תרומתם של רבבות פעילות ופעילים מכל הגילאים והרקעים שנטלו חלק משמעותי בתהליך. אחד מהם היה אברהם (שרון) שבדרון. כבר בגיל 16 הבין הנער מגליציה שלא רק שרירים ונאומים נחוצים לעם המתעורר, אלא גם כתבי יד מקוריים של גדולי ישראל, יחד עם דיוקנאותיהם.

אל העיסוק יוצא הדופן שהשתלט על חייו הגיע שבדרון במקרה. בספרו של ההיסטוריון משה (מוריץ) גודמן נתקל שבדרון בפרשנות שגויה לתעודה היסטורית, והחליט לשלוח את פירושו שלו. פרשנותו התקבלה על ידי גודמן, ומכתב התגובה ששלח לו ההיסטוריון עודד אותו להמשיך ולשגר מכתבים אל מלומדים וסופרים יהודיים אחרים. כאשר נודע לו שכל ספרייה או מוזיאון מכובד באירופה מחזיקים אוסף של כתבי יד ודיוקנאות, השתכנע שהוא האיש שנבחר להקים אוסף לאומי שכזה לעם ישראל. הוא הקדיש את חייו למטרה זו. בשנת 1927 עלה לארץ ישראל.

שבדרון הדעתן לא הסתפק רק במלאכת האספנות, וכיאה לציוני אדוק ונלהב – חיבר לאורך חייו שורה ארוכה של מאמרים פובליציסטיים בהם ניסה לשרטט את כיווני ההתפתחות הרצויים לתנועה שקשר את גורלו בגורלה. אפשר שאחד המאמרים שהייתה לו ההשפעה הגדולה ביותר היה דווקא מאמר תגובה שבו ביקש שבדרון להפריך את דעותיו של אדם שהעריך עמוקות – הרב והפרופ' יהודה לייב מאגנס.

 

העותק הפרטי של שבדרון, מתוך ארכיון אברהם שבדרון השמור בספרייה הלאומית

 

מעמדה של הגלות עבור עם ישראל

 

בשנת 1930 פרסם נשיא האוניברסיטה העברית ואחד ממקימי ברית שלום, פרופ' יהודה לייב מאגנס, ספרון בשם "כמו כל הגויים?". בספרון זה קיבץ מאגנס הרצאות, שיחות ומאמרים שנשא במהלך השנים בנוגע לאופייה המתגבש של הציונות, והיחס של אותה ציונות מתגבשת לשאלה הערבית.

בפתיחת הקטע הראשון בספרון – הקטע שהעניק לספרון את שמו, קובע מאגנס כי שלוש מטרות מוטלות על התנועה הציונית: עלייה, התיישבות על הקרקע וחיים עבריים ותרבות עברית. "אם תוכל להבטיח לי את אלה, הנני מוכן לותר על כל השאר: מדינה יהודית, ורוב יהודי". היות שהשגת רוב יהודי בארץ ישראל לא נחשבה למטרה בת קיימא, והקמת ממשלה ערבית תביא להפחתת מעמדה של העברית, מאגנס האמין שרק הקמת מדינה דו-לאומית תבטיח את הגשמת מטרותיה של הציונות.

 

על שלושה דברים עמדה הציונות. דברי הפתיחה של מאגנס בחוברת.מתוך ארכיון אברהם שבדרון השמור בספרייה הלאומית

 

חוסר ההסכמה הבסיסי של שבדרון למקרא הרעיונות של מאגנס מוצא ביטוי בעותק הפרטי של "כמו כל הגויים?" השמור בארכיונו בספרייה הלאומית. בעמוד 11, למשל, דן מאגנס "בשחיטות בחברון ובצפת" שאירעו במהלך הפרעות, וטוען שגם עוולות אלו לא גורעות מזכותם של ערביי הארץ לדרוש את זכויותיהם הצודקות על הארץ. בתגובה, הוסיף שבדרון הערה בעפרון בצד מילותיו של מאגנס: "אין לו זכות לבקש (…) וכשהוא עושה עוול, צריך לגרוע מזכויותיו עד שיתעדן אבל אין לנו הכוח לזה".

 

"אין לו הזכות לכך", הערותיו של שבדרון בצד המאמר. מתוך ארכיון אברהם שבדרון השמור בספרייה הלאומית

 

בהמשך המאמר, כשמביע מאגנס את התנגדותו לאמונה "שבלי ארץ-ישראל עם ישראל ילך וימות", הופך שבדרון את הקערה על פיה ומעיר בצד הדף – "אולי מכאן להתחיל?". לאורך מאמר זה מסמן שבדרון משפטים שיש להניח שעוררו בו תרעומת – בעיקר כאלו המתייחסים אל הגלות והגולה בתור גורם חיובי בחייו של עם ישראל.

שבדרון לא שמר את דעותיו לעצמו ושלח לשבועון הספרותי 'מאזנים' מאמר תגובה בן תשעה עמודים ובו הפיץ, ולא בפעם הראשונה בחייו, את רעיונו הרדיקלי בדבר שלילת הגולה. שבדרון טוען כי בניגוד לדעה הרווחת, "היהודי הפשוט והמסורת שלנו רואים, ראשית, את הגלות כאסון נורא, שקרה לאומתנו, ואת הגולה בבחינת הצריף הארעי והמזוהם, המלא דמים ופורענויות ושפלות, שנזכה לעזבו מתוך תרועות שמחה". אך גם בלעדי המסורת "יש להתנגד הרבה לדברי המחברת". מה עם "מיליונינו הנמקים בארצות שונות", בייחוד יהודי מזרח אירופה "ושערי כל ארצות ההגירה סגורים בפניהם?"

 

"כמתוקנים שבגוים!", מאמר התגובה של אברהם שבדרון הופיע בשבועון הספרותי מאזנים, גליון מט'/נ', שנת תר"ץ, עמ' 9

 

לדעת שבדרון, התמקדותו המוגזמת של מאגנס בהישגי היהודים בתפוצות סנוורו אותו מלראות את מצבם נכוחה. מרוב "ההפשטה והתבוננות ביער אין אנו רואים את הריאליות שלפנינו: את נפש היחיד הדואבת חרש ומבקשת גאולה וחרות" שיושגו בארץ ישראל, ורק במסגרת מדינה עצמאית וחופשית לעם היהודי. היכן ש"מצטער המחבר על אותה ציונות אשר נולדה ולא מתוך יחס חיובי, מלא תקווה, כי-אם מתוך יאוש" לעתידה של היהדות בגולה, מכריז שבדרון "שאני עבד לציונות זו".

אנו לא יודעים מה הייתה תגובת מאגנס לטיעוניו של שבדרון, אך מילותיו של האספן הגיעו אל אוזניו הקשובות של הסופר ש"י עגנון, ששהה באותה תקופה בלייפציג ועמל על הוצאת כל סיפוריו בדפוס. במכתב ששלח הסופר לעורך מאזנים ר' בנימין, יידע עגנון כי "שתי פעמים קראתי את המאמר ואי"ה (אם ירצה השם) מחר, ביום השבת, אקרא בו פעם שלישית. ראויים הם דבריו של שבדרון לחקוק אותם על הלב. תמה אני, אם נכתב בימים אלו מאמר חשוב כזה. אילו הייתי איש מעשה הייתי מחזר עמו בעיירות וקורא אותו לפני כל הציונים". מכתב ששלח ר' בנימין אל עגנון מלמד כי הערותיו של עגנון על המאמר שימחו את שבדרון. ובהתאמה עם האספן שהיה, סיים שבדרון בבקשה "לתת על ידו עשרה אכזמפלרים מגליון ג'", בו פורסם מאמרו.

 

מכתבו של ר' בנימין אל ש"י עגנון. ר' בנימין הוא שמו הספרותי של העורך והסופר יהושע רדלר-פלדמן. המכתב לקוח מתוך ארכיון עגנון השמור בספרייה הלאומית

 

"ציון הטרופית" נחשפת

אלבום תמונות נדיר: הפליטים מגרמניה הנאצית מפריחים את השממה בקריביים

מהירות הבזק בה בוצע האנשלוס, הכיבוש והסיפוח של אוסטריה בידי גרמניה הנאצית במרץ 1938, הדהים אפילו את הפיהרר עצמו. ההמונים הצוהלים שקיבלו את פניו של אדולף היטלר הסתירו מאחוריהם אמת נוראה: מתנגדי המשטר הנאצי, אנשי שמאל ומעל הכל – יהודי אוסטריה – החלו מרגישים את נחת זרועה של הרודנות הנאצית מיד עם כניסת כוחות הכיבוש. אלפי יהודים הידפקו על דלתות השגרירות האמריקנית בווינה במטרה לזכות באשרת יציאה מהמדינה שסופחה זה עתה לרייך השלישי.

11 ימים לאחר ביצוע האנשלוס, הציע נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט את הקמתה של ועידת פליטים מיוחדת שתסייע בהגירתם של פליטים מגרמניה ומאוסטריה. על פניו נראה הנשיא כמי שמעוניין בפתרונה המהיר והמלא של בעיית הפליטים משטחי הרייך השלישי המתרחב, אך רוזוולט מיהר להבהיר שאין לצפות מאף מדינה – כולל ארה"ב – לשנות את מדיניות ההגירה שלה בצורה רדיקלית. הטון המסויג הזה הכתים את ישיבות הוועידה מתחילתה ועד לניסוח מסקנותיה הסופיות.

 

דיונים בוועידת אוויאן, יולי 1938. מקור: ENCYCLOPEDIA OF AMERICA'S RESPONSE TO THE HOLOCAUST

 

במשך תשעה ימים, מה-9 ועד ה-15 ביולי 1938, התכנסו נציגי 32 מדינות בהוטל רויאל בעיר אוויאן שלחוף אגם ז'נבה בצרפת. טענות מטענות שונות העלו נציגי המדינות המשתתפות כנגד העלאת מכסות אשרות הכניסה לפליטים: ארה"ב עמדה במילתה ולא הסכימה להגדיל את מכסות הקליטה הקיימות (שעמדו על 27,370 מהגרים מגרמניה ואוסטריה בשנה), אך הבטיחה לנצל אותם במלואן – דבר שלא עשתה בשנים קודמות. נציגי הממלכה המאוחדת סירבו בתוקף לדון באפשרות יישוב הפליטים בארץ ישראל. צרפת השמיעה טענה דומה, והוסיפה שמצבה הכלכלי לא מאפשר קליטה של פליטים נוספים.

בלגיה הסכימה עם רוח הדברים וסירבה אף היא להעלות את מכסות הקליטה. הולנד הציעה לקלוט פליטים נוספים, אך צירפה את התנאי הדרקוני: הולנד תשמש נמל מעבר של הפליטים בדרכם ליעד אחר. מעל כל חברי הועידה התעלה נציג אוסטרליה בטענו ש"עד כאן לא הייתה אצלנו בעיית גזע, ואין אנחנו מוכנים להסתכן בשינוי מצב זה עם בואם של יהודים".

 

"האם ועידת אוויאן תוביל אותו לחירות?", קריקטורה שהתפרסמה לפני פתיחת דיוני ועידת אוויאן ב-3 ביולי 1938

 

המדינה היחידה שהסכימה לקלוט כמות משמעותית של פליטים הייתה הרפובליקה הדומיניקנית. נציג הרפובליקה, מאחרוני הדוברים בוועידה, הבטיח שמדינתו תקצה שטחים נרחבים להתיישבות חקלאים של פליטים מאירופה. המדינה הזעירה אכן עמדה במילתה. כך נולדה שנתיים לאחר מכן, ההתיישבות הידועה בשם "התיישבות סוסואה".

בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שמור אוסף המתעד את ההתיישבות היהודית במקום, הכולל גם אלבום תמונות המציג את חייה של הקהילה היהודית בסוסואה ממאי 1940 – החודש בו הגיעו ראשוני הפליטים היהודיים מאירופה – ועד יולי 1947. הטקסט היחיד באלבום הוא הכיתוב המתווסף לתמונות השונות, אך למעיין באלבום אין ספק בחשיבות התיעוד.

 

עמוד הפתיחה של אלבום התיישבות סוסואה

 

אלבום התיישבות סוסואה

 

העיר "סוסואה", מילה שמשמעותה תולעת בפי ילידי האי המקוריים, קיבלה את שמה מנהר סוסואה הנמצא בקרבת העיר. לפני הגעת הפליטים היהודיים לאזור וצמיחתה של סוסואה לממדים של עיר, הייתה סוסואה בגדר יישוב קטנטן – תחילה כמקום מושבם של עובדי מטעי הבננות, ומשעה שמטעים אלו נזנחו – שימש היישוב את עשירי האי כיעד לחופשת הקיץ שלהם.

 

בול שהנפיקה ממשלת הרפובליקה הדומיניקנית לציון יום הולדתו ה-42 של הנשיא והדיקטטור רפאל טרוחיו

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה העביר שליטה הדיקטטורי והרצחני של הרפובליקה הדומיניקנית, רפאל טרוחיו, את השטח שבאזור סוסואה לניהולו של ג'ימס רוזנברג, אחד מראשי "איגוד ההתיישבות של הרפובליקה הדומיניקנית".

 

יוזם ההתיישבות סוסואה, ג'ימס רוזנברג

 

חתימת החוזה עם הרפובליקה הדומיניקנית

 

המכסה הראשונה שהנפיקה הרפובליקה הדומיניקנית לפליטים הסתכמה בחמשת אלפים ויזות. רק 757 יהודים הצליחו לנצלם. המתיישבים הראשונים הגיעו ב-7 במאי 1940 ממדינות הגובלות בגרמניה.

 

הגעת המתיישבים הראשונים

 

חוף ימה של סוסואה

 

למרות שמדובר באלבום תדמית שהפיקה החברה המיישבת, התמונות באלבום תואמות את הידוע לנו על התפתחות הקהילה החדשה. רבים מהפליטים הפנימו את הצורך בזניחת משלח ידם הקודם כרופאים, עורכי דין ושאר מקצועות חופשיים, ומיהרו לאמץ את מקצוע החקלאות. כל מהגר קיבל 80 אקרים של אדמה, יחד עם פרדה, סוס ועשר פרות. קואופרטיב בשם Productos Sosua הוקם במטרה לשווק את התוצרת החקלאית, החלב והבשר שהפיקו המתיישבים.

הילדים זוכים בשיעורים בחקלאות

 

בית וגינה

 

המוצר המרכזי של סוסואה

 

חולבים פרות

 

האכלת העופות

 

האלבום מציג בניית תשתיות נרחבת: הקמת בניינים, סלילת כבישים וטיפול מסור בגידולים החקלאיים.

 

עבודות בגן הירק

 

המודד

 

עבודות בנייה

 

תשתיות מים

 

סלילת כבישים

 

זניחת המקצועות שעסקו בהם הפליטים באירופה לא הובילה להתנערות מהמסורת והתרבות אותה הביאו עמם המתיישבים החדשים: הם הקימו גנים ובתי ספר בהם למדו הילדות והילדים הצעירים ספרדית, השתלמו בחקלאות וחגגו את חגי ישראל.

 

חוגגים חנוכה

 

מתחפשים בפורים

 

שיעור גיאוגרפיה

 

גן הילדים של סוסואה

 

הגירה טבעית בסוסואה

 

גם בתי כנסת ובית עלמין יהודי הוקמו בעיר. כמו גם חדרי קריאה וחנות כללית במודל האירופאי.

 

בית הכנסת

 

חדר קריאה

 

לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו לסוסואה עוד כמה אלפי פליטים יהודיים מאירופה ומשנגחאי. גם עולים אלה מקבלים ביטויי באלבום.

 

ילדים משנגחאי

 

משפחת שטראוס משנגחאי

 

מתיישבים חדשים משנגחאי מגיעים לסוסואה

 

בשנות החמישים והששים היגרו מרבית בני הקהילה לארצות הברית – רובם התיישבו בניו יורק ובמיאמי. ההערכות הקיימות לגבי מספר היהודים החיים כיום בסוסואה נעות בין עשרות יהודים לכמאה. ראשת העיר כיום היא אילנה נוימן, בעצמה צאצאית של פליטים יהודיים שהגיעו לסוסואה בזמן מלחמת העולם השנייה.

***

כתבות נוספות:

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

בתחפושות, באומץ ומתחת לעיני הבריטים: סיפור גבורתם של המעפילים מלוב

***

 

חמש גרסאות לשני דגים: לחנים שונים ל'אהבה' של דליה רביקוביץ

וְֹלֹא עוֹד עָלוּ אֶל הַחוֹף / אוֹהֲבֵי-מְצוּלוֹת-הַיָּם. / יֵלֶא הַפֶּה מִסַּפֵּר /מָה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

צילום: יעל רוזן

בגרסה הוותיקה והידועה של עדנה גורן, בלחן שלמה ארצי

https://www.youtube.com/watch?v=xuSN7Ywfzbs

 

מתוך דיסק הביכורים של חגי נחתומי, לפני שהקים את הרכב האינדי הפואטי 'כריכה רכה'

 

בגרסה עדינה של מיכל גולן

 

לחן, שירה, נגינה וציור של טל נאה

 

ויש גם ביצוע ישן-נושן של צוות הווי הנדסה קרבית (!) בלחן של מתי כספי

 

בונוס: שיחה שערך ב-1968 צבי ינאי, עורך כתב העת 'מחשבות', עם דליה רביקוביץ בעקבות הספר 'מיכאל שלי':

"הכתיבה לא משחררת מהרגשת שיממון. כתיבת שירים לא הופכת את החיים לחג, פרט לרגע הכתיבה עצמו. לפעמים היא נותנת לי הרגשת טעם בחיים. לא תמיד."

 

דליה רביקוביץ

אהבה

אהבה
שְׁנֵי דָגִים נֶּחְפְּזוּ,
וְיָרְדוּ לִמְצוּלוֹת הַיָּם
לְסַפֵּר אִישׁ לִרְעוּתוֹ
מַה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.
שְׁנֵי דָגִים צָלְלוּ
וְשְׁהוּ בִּמְצוּלוֹת הַיָּם
וּכְכָל שֶׁהִרְחִיקוּ הָלוֹךְ
כֵּן גָּדְלָה אַהֲבָתָם.
וְֹלֹא עוֹד עָלוּ אֶל הַחוֹף
אוֹהֲבֵי-מְצוּלוֹת-הַיָּם.
יֵלֶא הַפֶּה מִסַּפֵּר
מָה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

 

מתוך: אהבת תפוח-הזהב

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3