כוכב נולד
השנה היא שנת 1938 ובעולם השירה העברית נפל דבר. ואולי, ליתר דיוק: נולד דבר. ספר השירה הראשון של נתן אלתרמן, ספר שכה רבים ציפו לו, יצא לאור בהוצאת "יחדיו". הספר ענה לשם "כוכבים בחוץ".
חבורת "יחדיו" במרפסת קפה אררט,1938. מימין לשמאל:יוכבד בת מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה לפשיץ.
מתוך: עתונות יהודית היסטורית. עיתון דבר 18 בפברואר 1938
בשנה זו כבר היה נתן אלתרמן בן ה-28 דמות מוכרת בעולם הספרות העברי.
רבים קראו את שיריו שפורסמו בעיתון דבר במדור האקטואליה "סקיצות תל-אביביות" (בשם העט "האלוף נון") ואת טוריו במדור "רגעים" (בשם העט "אגב"). בנוסף היה אלתרמן הצעיר פזמונאי בכיר של תיאטרון "המטאטא". כמה משיריו כבר הספיקו לראות אור בכתב העת "כתובים" ובכתב העת "גזית" וגם במוסף הספרות של הארץ.
בניגוד למשוררים צעירים רבים המחכים להצטברות כמות של שירים על מנת לאוספם יחד לספר ביכורים, בחר אלתרמן לגנוז את רוב רובם של שיריו הראשונים שכבר פרסם עד אמצע שנות השלושים, ולהביא אל העולם את ספרו הראשון כיצירה חדשה, שלמה ומקורית:
הוא חלם את "כוכבים בחוץ" כספר שיפתח מהלך חדש, ספר שכל שיריו יתכתבו זה עם זה, ויצרו ביניהם הרמוניה: כעין סיפור מתמשך. ספר ששיריו יהיו אחוזים זה בזה ושלובים זה בזה, וישרטטו מהלך גדול – מהלכו של ההלך, בעל הניגון, האמן, שנכסף ונחשף לפלאיה של התבל.
הספר "כוכבים בחוץ" על ארבעת פרקיו, ערוך כסימפוניה גדולה – עמוסת מצלולים ומראות יפים.
נושא מרכזי אחד חורז את שירי הספר כולם: ההלך, או המשורר – האמן – בעל הניגון, העומד במרכז הקובץ, מצליח לעורר במראות התבל הנושנים כולם את "רגע ההולדת", את אותה נקודת ראשוניוּת שטמונה בהם. כך מציג המשורר את התופעות השונות לעיני הקורא "מחדש": את הדרך, את אילות השדה, את העיר על מגדליה וצריחיה, הרוח והשדות, הפונדק על יושביו ועוד ועוד.
השיר המנסח בצורה הטובה ביותר את נושא הקובץ, הוא השיר "ירח" בו הציג אלתרמן באופן מכליל את הפרויקט הגדול של ספרו "כוכבים בחוץ", ואולי, את הפרויקט הגדול של הספרות כולה: היכולת לשוב באמצעות המילים אל רגע הראשית של כל דבר שגור ורגיל בעולמנו, היכולת לערוך "הזרה" במציאות הקרובה, ליצור אותה מחדש כמציאות שונה ואחרת בעזרת התיאור, ובעקבותיו – לחוות את המציאות מחדש מעט אחרת.
ממש כשם שהירח הרוטיני, שזורח מעל לראשנו לילה לילה, זוכה לרגע של מולד – כך כל מראה ומראה בעולם. (ביהדות נתפס הרגע המדויק שבו מתרחש מולד הירח כרגע חגיגי ביותר, וההכרזה על המולד בבית הכנסת אחת לחודש היא אחד המנהגים הקדומים בעולם היהודי).
גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.
וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר – אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?
מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ
בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.
ירח על כידון הביקורת
השיר "ירח" זכה לאהדה רבה בקרב קוראיו של אלתרמן, והיה לאחד מסמליו המובהקים של ספרו "כוכבים בחוץ". בזכות המוסיקליות המודגשת שלו הוא זכה למספר הלחנות ועיבודים והפך לאחד השירים המוכרים ביותר מקובץ שירי כוכבים בחוץ.
אולם, בשנות השישים הפך השיר "ירח", למוקד של מתקפה על כותבו.
את המרד של משוררי דור המדינה במשוררי דור שלונסקי ואלתרמן דומה שאין צורך להציג. היה זה רגע מכונן בהיסטוריה של השירה העברית: בהנהגתו של זך, החלה חבורת המשוררים הצעירים בני דור המדינה, לסמן את שינוי הטעם בשירה העברית. למרד הפואטי הזה היו היבטים רבים. חלקם מתחומה של הצורה (כמו המעבר לחרוז החופשי, וביטול המשקל הסדיר) וחלקם היבטים מתחומם של התוכן והמהות (לדוגמא: מעבר לנושאי כתיבה קונקרטיים יותר ופחות סימבוליים). אולם ברור היה שכדי להשליט את הטעם החדש, יש לצאת כנגד מי שסימל את הנורמה השלטת יותר מכל: נתן אלתרמן.
בשנת 1959, עשרים שנה אחרי פרסום "כוכבים בחוץ", כתב נתן זך את מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן" ופרסם אותו בכתב העת "עכשיו". המאמר פעל את פעולתו וגרם לתהודה רבה בקרב קוראים ומשוררים בני התקופה. כגיבוי והרחבה למאמר זה, פרסם זך בשנת 1966 מסה גדולה בשם "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", ובה תקף באופן שיטתי את שירתו של אלתרמן, תוך שהוא משרטט גבולות גזרה חדשים לשירה העברית.
זך ראה בשירת אלתרמן מוגבלות רגשית, ואובססיה מוזיקלית חסרת טעם. כאשר נפנה להדגים את טיעוניו על שירתו של אלתרמן, הוא בחר דווקא את השיר "ירח" ששימש כסמל ומופת של שירה "אלתרמנית" מובהקת.
וכך כותב זך על השיר 'ירח':
"על מלודיוּת שירו של נתן אלתרמן, לא נמצאו, כמדומה, עוררים רבים. יתר על כן, מלודיות זו היא גם שקסמה כל כך לאותם צעירים ששירתם של ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור, שטיינברג ואחרים צלצלה באוזניהם, לעתים כה קרובות, כפרוזה, מאחר שלא שמעו עוד את הנגינה האשכנזית בה נכתבה. ניגוניות מובהקת זו של השיר האלתרמני נוצרת, בדרך-כלל, על-ידי הפעלה נמרצת של סכימה משקלית (בשיר שלפנינו – היאמב), שאינה מסתפקת במעמד של מנגינת רקע, כי אם חותרת להיות סדרה חזיתית של נקישות-הטעמה חזקות…"
בהמשך יאשים זך את אלתרמן כי המוסיקליות של שיריו היא בסך הכל "היפנוזה" של הקוראים, המביאה אותם למצב של היענות גמורה לשיר, תוך שהיא מרדימה לגמרי את חושיהם הבריאים ביחס לשירה ולאפשרות לבקר אותה. הוא יטען כי ההנאה ששואבים קוראיו של אלתרמן מן המשקל והמוסיקליות של השיר היא ההנאה הפרימיטיבת ביותר שיכול השיר להעניק לקוראיו, ומכאן יסיק על כישלונה של שירתו של אלתרמן.
זך בחן את "ירח" באופן מדוקדק, והדגים כיצד חרוזיו מייצרים רושם מכאניסטי על הקורא. בניסיונו לעצב את טעמו של דור הקוראים החדש הוא ביטל את הישגיו של השיר בזה אחר זה.
מאמציו של זך נשאו פרי והובילו למהפכה בכל הנוגע לשינוי הטעם הספרותי ומנגנוני היצירה השירית, אך נדמה שאת השיר "ירח" של אלתרמן לא הצליח זך להוריד ממעמדו. השיר נותר פופולרי ואהוד, וזכה בשמונים שנות קיומו להקראות, הלחנות וביצועים רבים, כיאה לשיר המנסח תובנה של אמת על החיים, האומנות, וכל מה שבין שני אלה.
