שמים, בקשו רחמים עליו

מסעו של ביאליק ל'עיר ההרגה' בקישינב.

.

 

השירים שחוללו את הפוגרום

'על השחיטה' ו'בעיר ההרגה', שני שיריו של ביאליק על פוגרום קישינב זכו למעמד מרכזי ובלתי מעורער. השירים התפרסמו, נודעו ונחקקו בתודעה הציבורית, עד כדי כך שלפעמים נדמה שלא פוגרום קישינב חולל את שני השירים הללו, אלא השירים הם שחוללו את הפוגרום. ואין הכוונה כמובן שהשירים חוללו את מהומות הדמים, אלא שבעקבות תגובתו השירית המטלטלת של ביאליק, נותרו פצעי קישינב המדממת פתוחים עוד זמן רב אחרי הפוגרום, והפכו את שנת 1903, ואת מותם של 49 הרוגי קישינב, לאירוע מכונן שחרג בהרבה מסך הרוגיו ופצועיו, והיה לסמל שמעל לזמנו ולמקומו.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים עוד נכונו ליהודי מזרח אירופה פרעות אכזריות ואיומות: פוגרום צ'רניגוב, 1905 – 800 הרוגים; פוגרום אודסה, 1906 כאלף הרוגים; בפוגרומים הגדולים ב-1919 נשחטו בהערכה מתונה למעלה מחמישים אלף יהודים; הטבח בפינסק, בלבוב, בז'יטומיר, בטוריאנוב, ובעצם, כמעט בכל מקום שבו קיוו יהודים למצוא מעט שלווה ופרנסה, נמצא מי שביקש את נפשם.

את שמן של העיירות הרבות שהסער עבר עליהן, ספק אם שמענו. ואם שמענו, ספק אם זכרנו את יהודיהן השחוטים. אך גורלה של קישינב נחקק בזכרון עם ישראל.

האם אכן היו אלה שיריו של ביאליק שהעניקו לפוגרום קישינב את מעמדו?

ח.נ ביאליק. בשנת 1903

פוגרום הפתיחה של המאה העשרים

"פוגרום הפתיחה של המאה העשרים", כך כינה אותו המורה ישראל ברמן, שותפו של ביאליק לתיעוד הפוגרום.

הימים, ימי פסח של שנת תרס"ג. 1903.

יהודי מזרח אירופה זוכרים במעומעם את הפרעות שהתרגשו עליהם לפני עשרים ושתיים שנים. למעלה ממחצית שנות דור שלא טעמו טעם פרעות של ממש. גזרות והתנכלויות מקומיות היו גם היו, אולם כדרכם של יהודים, הם כפפו את ראשם לאלו עד יעבור זעם.

עתה, בפתח המאה החדשה, האמינו רבים מהיהודים בערכי התרבות החדשים. הקִדְּמָה, ודיבורים גדולים על צדק ונאורות יצרו גם בעם היהודי תקווה כי אירופה הולכת לקראת עידן חדש. דיבורים על שיוויון מלא בין כל בני האדם נשמעו באוויר.

ואלוהים קרא לאביב ולטבח גם יחד.

קישינב היתה אפוא סמל לניפוץ האשליה.

הפוגרום שהתרגש על יהודי קישינב הדהים והפתיע את העולם היהודי כולו שכבר חשב שבא הקץ לימי הרעה. קישינב בירת חבל בסרביה, שבמפנה המאות היו היהודים ממלאים את רחובותיה, עד כי היו כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר, הפנתה עורף ליהודיה.

האכזריות הנוראה של הפוגרום הייתה בלתי נתפסת: המיתות המשונות, עינויי הנפש והגוף שעברו היהודים, ההתעללות בנשים ורצח ילדים וזקנים לעין השמש. קישינב הפכה סמל לבגידת האנושות בערכיה החדשים, ונסיגתה חזרה לחשכתם של ימי הביניים.

.
חצר בית משפחת חצקלביץ בקישינב לאחר הפוגרום. באדיבות ארכיון בית ביאליק.

כדי ללמוד על מידת ההשפעה של הפוגרום המצולם הראשון בהיסטוריה בקרב יהודים בעולם, אני יוצאת למסע בעיתונות היהודית שהתפרסמה בחודשים הספורים שלאחר הפוגרום. ישנן אלפי התייחסויות לפוגרום ביידיש ובעברית: מידיעות קצרות ותמציתיות שהתפרסמו יום-יומיים לאחר הפוגרום ותיארו בקצרה את הידוע, דרך כתבות המתארות לפרטי פרטים את הזוועות. עם הצטברות העדויות התפרסמו פאשקווילים ביידיש ובעברית הזועקים את זעקת חללי קישינוב, וקריאות חוזרות ונשנות לאיסוף תרומות עבור היתומים והאלמנות.

הנה, למשל, קריאה לעזרה שהתפרסמה בארצות הברית:

דיא אידישע וועלט, ניו יורק, 3 במאי 1903. מתוך ארכיון "עתונות יהודית היסטורית"

אני מגלה לא מעט התייחסויות של אנשי רוח ומשוררים שהגיבו על מוראות קישינב על דרך השיר. מתברר ששיריו של ביאליק הם חלק מתופעה רחבה: שירים בעקבות פוגרומים, ובפרט – שירים בעקבות פוגרום קישינב.

 

השירים שבעקבות הפוגרום

ראשון המשוררים שמיהר לפרסם תגובה שירית למאורעות קישינב היה המשורר היידי שמעון פרוג. בא' באייר תרס"ג, כשבועיים לאחר הפוגרום, פרסם פרוג בעיתון היידי "פריינד" את שירו 'האט רחמנות', . הוא נדפס כעין הקדמה ל'קולות קוראים' שנדפסו מיד אחריו באותו הגליון, המבקשים תרומות ונדבות ליתומי קישינב.

.
בתיו הראשונים של שירו של פרוג. מתוך: עתונות יהודית היסטורית.

ימים ספורים לאחר פרסומו של השיר ביידיש הוא תורגם לעברית, והתפרסם ב"המגיד", ביום י' באייר תרס"ג, תחת הכותרת העברית "רחמו":

.

.

שירו של פרוג נפוץ בכל קהילות ישראל. השיר הפך לזמר עם ופזמונו החוזר, בתרגומו העממי:  "הבו לחיים פת לחם/תכריכים בשביל מתים" שב להתנגן בפי יהודים עוד שנים ארוכות לאחר מכן, בכל עת שהתרגשה עליהם פורענות, והפך להמנון יהודי נודע. בימי מלחמת העולם הראשונה השתמשו גבאי צדקה במילות 'האט רחמנות' של פרוג כדי לעורר את ליבותם של יהודים לתרומה.

שמעון פרוג מתוך: אוסף שבדרון

גם נפתלי הרץ אימבר, בעל התקווה, הגיב ממקום מושבו באמריקה על חורבן קישינב בכמה שירים שכתב. הנה חלק משיר שהתפרסם בעתון דיא אידישע וועלט, ב-15 במאי, כחודש לאחר הפוגרום:

נפתלי הרץ אימבר. מתוך: אוסף שבדרון

שירים רבים נוספים התפרסמו כתגובה לפרעות קישינב.

בין השירים – שירים שנזכרו לדורות, כשירו של דוד פרישמאן "דניאל בגוב האריות" שהותיר רושם כביר על קוראיו, וביניהם גם שירים מוכרים לשעתם בלבד, כמו שירו של המשורר היהודי-אמריקאי ישראל פיין, "על הפרעות בישראל".

הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט! – גלגולה של גנבה ספרותית

מכל השירים שהתפרסמו מיד לאחר הפוגרום בקישינב, מזדהר באיכותו ובעוצמתו שירו של ביאליק "על השחיטה", שהתפרסם לראשונה ב"השילוח".

 עדות מרתקת למידת ההתערבות של עורך השילוח, יוסף קלוזנר, בשירו של ביאליק, ניתן למצוא בתכתובת בינו ובין ביאליק:

 "…כדי לצאת ידי חובתי להצנזור שהתעקש מאד גמרתי לקרא לשירך כדברי החרוז הראשון: שמים! בקשו רחמים עלי – כי שיר בלי שם אינו עושה על קוראינו רושם עז כל כך… במקום "דמי מותר" בחרתי "בהנף גרזן". רטש בטן נראה לי אפקטי יותר מדי".

יוסף קלוזנר. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית

השיר "על השחיטה" היה מועמד מושלם לדחיית הצנזורה של ממשלת הצאר. הוא מפנה בסרקזם איום אצבע מאשימה כלפי 'התלין' – מחולל הפוגרום.  קלוזנר שלח את השיר "המשופץ" לצנזור הפטרבורגי, היהודי המומר ישראל לנדאו, בתוספת 25 רובלים, למילוי הכיס ולריכוך הגישה הכללית.

וכך מעיד קלוזנר על תהליך פרסומו של "על השחיטה":

"אני הייתי מסופק שיוּתָר שיר חריף כזה אצל הצנזור, ועל כן העתקתי אותו בכמה העתקות והראתי אותן לסופרים שונים, ובינהם גם לפרישמאן וי.ל. פרץ [הדגשה שלי]".

מה רבה הייתה תדהמתו של ביאליק שגילה כי בזמן ששירו הענק והחד פעמי ממתין לאישורו של הצנזור הראשי, פרסם  י.ל. פרץ, בעיתון הוורשאי "הצופה" שיר בשם "אל טיטוס" שנראה ממש כהעתק גמור של בית משירו של ביאליק. על מנת שיוכל לפרסמו בלי דרישות מיוחדות של הצנזורה נכתב השיר כחיקוי לשיריו של ביירון "מנגינות עבריות". בשיר עוסק י.ל. פרץ בפרעות, אך מרחיק את עדותו לימי טיטוס וגזרותיו, ואף מוסיף הערת "התנערות" מהקשרו של השיר לקישינב.

שירו של פרץ מופנה, ממש כמו הבית השני בשיר "על השחיטה", לתליין, ומציע, ממש כמו הצעתו המזעזעת של ביאליק, את צווארו היהודי לשחיטה.

הנה הבית משירו של ביאליק, ולאחריו הבית משירו של פרץ, בתוספת הסבריו על חוסר הקשר, כביכול, בין השיר ובין מאורעות קישינב.

 

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

מתוך שירו של י.ל פרץ "אל טיטוס"

 

ביאליק קרא בשירו של י.ל. פרץ וזעם. הוא חש שגנבו ממנו את זעקתו האישית. לצידו התייצב דוד פרישמן ששנא את י.ל פרץ שנאה גדולה, ופרסם ברבים את דבר "הגנבה הספרותית" של פרץ על מנת להשפילו, וזאת בשעה שפרץ שכב במיטת חוליו לאחר התקף לב והיה חשש כבד לחייו. (פרשת האיבה בין פרישמן לפרץ היא פרשה ארוכת שנים, מצחיקה ומכוערת כאחד, והיא מתוארת, מעשה אמן, באוטוביוגרפיה של קלוזנר "דרכי לקראת התחיה והגאולה").

במכתב בהול לביאליק ניסה קלוזנר להרגיע את הרוחות ולפשר בין הניצים, אך התחמק מהאחריות לכך שהעביר את שירו של ביאליק לפרץ:

 

"יכול אני להבטיחך שאני לא הראיתי לפרץ את שירך ודעתי נוטה לחשוב שכל זה הוא דבר שבמקרה: מצב רוח אחד בשני אנשים נוחים להתרגש ומרגישים בלבם קצף-אין-אונים הוליד שני שירים דומים זה לזה".

ובהמשך הוא מסייג: "מיד כשנתקבל שירך נשלח לפטרבורג אל הצנזור. יתכן ששמע פרץ מפי או מפי אחר את תכנו, ואפשר שזה השפיע עליו שלא מדעת"…

קיצורם של דברים:  י.ל פרץ קם ממיטת חוליו ונטר טינה לדוד פרישמן עד אחרון ימיו על הביזוי שביזה אותו ברבים. פרישמן הוסיף להתאכזר לפרץ ברשימות הבקורת שלו, והוסיף לחשוף לעין הציבור את כל גנבותיו הספרותיות, ושב השקט לשכון.

י.ל פרץ מתוך: אוסף שבדרון. הספריה הלאומית

 בין אם היה זה פלגיאט גמור, ובין אם הייתה זו השפעה שלא מדעת, את פרץ ושירו על שחיטת יהודי קישינב אין איש זוכר עוד, ובקושי רב אפשר למצוא את שירו הנשכח "אל טיטוס". אולם שירו של ביאליק "על השחיטה" הפך להיות טקסט בלתי נשכח.

 

קוּם לֵךְ לְךָ – תהליך לידתה של "בעיר ההרגה"

פרשת השיר "בעיר ההרגה" שכתב ביאליק לאחר מינויו כשליח הועדה ההיסטורית, היא  מהפרשיות המורכבות והרגישות ביותר בתולדותיה של השירה העברית.

ביאליק הגיב בשנית למוראות הפוגרום בקישינב (לאחר התגובה הספונטנית בשיר "על השחיטה"), אך הפעם הייתה התגובה שונה בתכלית:

ראשיתה של  הפרשה בפנייתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב לביאליק, על מנת שיעמוד בראש משלחת היסטורית שתפקידה לתעד את כל הניתן לתיעוד בקישינב שלאחר הפוגרום.

שמעון דובנוב. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית

הנה מכתבו של דובנוב לביאליק בו הוא מורה לו את תפקידיו במשלחת:

מכתבו של דובנוב לביאליק באדיבות ארכיון בית ביאליק.

"אתה תעבד את החומר שאספת בעצמך וע"י אחרים ותתאר על יסודו תמונה היסתורית מסודרת של כל המאורע מתחילתו ועד היום שאנו עומדים בו. אתה ועוזרך תסדרו את כל התעודות, התמונות הפוטוגרפיות, הסטאטיסטיקא והידיעות של הקאמיטט, ואנחנו נדפיסן אחרי סיפורך בתור מילואים"…

את שליחותו בדבר תיעוד תוצאות הפוגרום מילא ביאליק, ושב לאודסה כשבידו מחברות של סיכומי ראיונות עם עדים וניצולים מהפוגרום.

דף ממחברת העדויות של ביאליק. באדיבות ארכיון בית ביאליק

אך את עיבוד החומרים לכדי תעודה היסטורית מסודרת, שהייתה אמורה להיקרא "ספר קישינב", המיר ביאליק בכתיבת הפואמה האדירה, שמחזיקה למעלה ממאתיים שורות שיר, "בעיר ההרגה". נותרו ממנה שורות אחדות בלבד בכתב ידו של ביאליק, והן מצויות בארכיון המשורר בבית ביאליק:

הפואמה התפרסמה לראשונה תחת הכותרת "משא נמירוב", על פי דרישות הצנזור הפטרבורגי העליון לנדאו. אותו צנזור, שהיה יהודי מומר ממוצא חב"די, דרש לשנות את הכותרת מ"בעיר ההרגה" ל"משא נמירוב". נמירוב הייתה עיר שנפגעה קשות בגזרות ת"ח ות"ט. דרישה זו נועדה להרחיק את הפואמה של ביאליק מאירועי קישינב אותם ניסה הממשל להשתיק, ולשוות לפואמה גוון של שיר היסטורי (מה שעשה י.ל פרץ מעצמו בשיר 'אל טיטוס'). בהתאם לכך דרש הצנזור לציין בהערה את התאריך כ' בסיון ת"ח, יום הטבח בנמירוב אשר נקבע לדורות כיום אבל על חורבן הקהילות היהודיות בפרעות חמלניצקי.

הדפסה ראשונה של 'בעיר ההרגה', ע"פ דרישת הצנזור. מתוך: "הזמן – מאסף לספרות ולמדע" יאנואר -אפריל. פטרבורג תרס"ג.

לְאָן נוֹלִיךְ אֶת הַחֶרְפָּה

"בעיר ההרגה" הוא ניסוח שירי עצום בממדיו, ומרעיש בעוצמתו הרגשית. דוברו הוא נביא זעם, המסתובב בין הריסות הפוגרום בשקט שאחרי הסערה. בדומה ליחזקאל הנביא עובר הדובר, שנצטווה בציווי "קום לך לך אל עיר ההרגה", מסע גאוגרפי הכולל מקומות שונים בעיר: החצרות, עליות הבתים והמרתפים, האורוות, בית הקברות, ובית הכנסת, ולבסוף – הוא בורח למדבר.

על הפואמה בעיר ההרגה נכתב כבר הכל:

נכתב על הנסיבות המעשיות לכתיבתה – שליחותו הציבורית של ביאליק לקישינב; על אופן ההתקבלות של 'בעיר ההרגה' בקרב הקוראים בני התקופה, אנשי הרוח וניצולי פרעות קישינב עצמם; על חשיבותה בכינון ארגוני הגנה עצמית; ועל האופן שבו נתפסה בחלוף הזמן כ"טקסט משנה היסטוריה".

אולם פרסום הפואמה גרם גם לביטויי הסתייגות עזים.  'בעיר ההרגה' הפכה תחת עטו של ביאליק לכתב אשמה נורא, לא כלפי הגויים מבצעי הפוגרום, ולא כלפי הממשל מחולל הפוגרום. ללא חמלה וללא כל הצעה לכיוון קונסטרוקטיבי –  הפנה ביאליק את האצבע המאשימה כלפי יהודי קישינב הטבוחים, המדממים, הנבזזים והמעונים.

טעימה קטנה מהפער הבלתי נתפס שבין אוהדי הפואמה, לבין המתקוממים כנגדה, אפשר למצוא בשתי תגובות מפורסמות לפואמה.

הראשונה, מכתבו של קלוזנר לביאליק שנכתב מיד אחרי פרסום הפואמה, בו הוא מעיד על עצמו:

"כמעט שיצאתי מדעתי מרוב שברות-לב…  זוהי מגילת איכה, חזקה, עמוקה, נמרצה ממגילת איכה… נורא הוא ועמוק כתהום מארץ ומדכא הוא. מעולם לא קראתי שיר כזה בשום ספרות שבעולם".

הוא מסיים את מכתבו במילים: "מצגת קלון הצגת להמאורע היותר נורא שבחיינו ומצגת תפארת לעצמך. מכבדך ומעריצך היותר עמוק. ד"ר יוסף קלוזנר "

התגובה הנוספת, ידועה ומפורסמת גם היא, היא תגובתו המפתיעה של ש"י אברמוביץ, הלא הוא מנדלי מוכר ספרים.

את השיר "משא נמירוב" קרא מנדלי ודאי ב'הזמן' תכף עם פרסומו. כעבור שנתיים, שיגר ביאליק למנדלי ספרון קטן – "משירי הזעם", המאגד שלושה שירים שכתב ביאליק בעקבות מאורעות הדמים, ובתוכם גם "בעיר ההרגה". את החוברת שנשלחה למנדלי ואת ההקדשה עליה מצאתי בתוך חומרי ארכיון שהפקידה בתו של אברמוביץ בספריה הלאומית:

 

והנה תגובתו של מנדלי לפואמה כפי שנרשמה בידי י"ד ברקוביץ:

סביר להניח שבעת שביאליק שלח למנדלי את החוברת הזו ב-1906 (את איור השער שלה איירה הציירת אירה יאן, שפגשה את ביאליק לראשונה בעת שליחותו בקישינב), הוא לא ידע כיצד מנדלי הגיב על קריאתה של הפואמה בעת פרסומה הראשון. ייתכן שסבר ש"הסבא" מנדלי עשוי היה לראות בגישתו ליהודים הגלותיים המשך ישיר של הטון הביקורתי שהכתיב הוא עצמו ביחס ליהודי הגולה. בוודאי לא שיער ביאליק כי "בעיר ההרגה" נתפסה בעיני מנדלי כמפגן של חוסר טעם וערלות לב!

האם בחלוף השנים נותרה "בעיר ההרגה" ביטוי של חרפת האומה, או שמא האפקט העצום שיצרה ואשר התפרש בחלוף הדורות כהכרח בל יגונה, הפך להיות "ניתוח קשה, עירוי דם ומרץ אל תוך העורקים של חולה מסוכן" כדברי ישראל ברמן, שותפו של ביאליק למשלחת?


ובפינת המציאות:

"אֲנִי –  לִבִּי מֵת" – משהו על ביאליק הלא מצונזר

מציאה ארכיונית קטנה, זוטה ממש, עוררה בי מחשבות רבות על תהליך יצירתה של "בעיר ההרגה", ועל שליחותו של ביאליק המשורר לקישינב. במקום למלא את שליחותו של דובנוב העמיד ביאליק שיר שהוא ממש ההפך הגמור מהתעודה ההיסטורית המיוחלת: מטרתו של ההיסטוריון לשאוף לדיוק מדעי היסטורי, בעוד שתפקיד המשורר – ליצור זעזוע בקרב השומעים.

כידוע, התקין לחובר את מכתביו של ביאליק והוציאם לאור, בבחינת "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד".

בין שאר המכתבים של ביאליק העוסקים בתיעוד פוגרום קישינב, נמצא גם מכתב לפסח אוירבוך שהתלווה אליו לקישינב והופקד על מלאכת איסוף כל העדויות שנצטברו.

ביאליק מפציר בו שיזדרז לשלוח לו חומרים. מכתב סטנדרטי.

אלא שאז נתקלתי בכתב היד ונתגלה בו משפט שנשמט מהמכתב המודפס אצל לחובר, משפט שללא ספק צונזר על ידי לחובר (כצנזורים רבים אחרים שלו, לחובר 'נהג היתר' בהוצאת כתביו של ביאליק) במטרה להגן על שמו הטוב של משורר האומה – ביאליק.

אינני יודעת אם נכון היה לגלות את מה שטרח לכסות לחובר, אך המשפט הנשמט מעורר מחדש שאלה ביחס לגישתו של ביאליק לתיעוד בקישינב.

הנה המשפט המצונזר בחלקו הראשון של המכתב:

  "אולי החומר החדש הריהו של הבתולות? אם כך – טוב מאד! חומר של בתולות, הריהו, שומע אתה, יכול להעשות כלי"…

מכתבו של ביאליק לאוירבוך. באדיבות ארכיון בית ביאליק

הנה כי כן, ביאליק, בתורת משורר, איננו מחפש דיוק היסטורי. הוא מבקש לזעזע את העולם בתיאורי הפוגרום. חומר על בתולות שנאנסו מוגדר בעיניו, בשורה שלעניות דעתי יש בה טעם רע,  כחומר "טוב מאד". ואף למעלה מזה: ביאליק לא יכול לכבוש את יצר ההתחכמות שלו ומוסיף בהתייחסותו לאנוסות קישינב התחכמות תפלה על דברי הגמרא במסכת סנהדרין כב ע"ב: "אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" כלומר, למי שסיים את תקופת בתוליה.

במקום אחר מצאתי עדות לעמדה נפשית דומה. זוהי עדותו של יוסף קלוזנר על ביאליק. ספרו האוטוביוגרפי של קלוזנר מכיל עדויות מרתקות על מערכת היחסים בינו ובין ביאליק. מובן שיש לקרוא את כלל דבריו של קלוזנר בחשדנות (על ספר זכרונותיו העידו סופרים בני דורו כי הוא מלא בהטיות וגוזמאות) ובפרט כאשר מדובר בעדויות הקשורות בביאליק, שיחסיו  עם קלוזנר ידעו עליות ומורדות.

קלוזנר שהגיע לבקר את ביאליק שלא היה בביתו. באותו יום הגיעו לאודסה השמועות על פוגרום שהתחולל בז'יטומיר בו נהרגו ונפצעו למעלה ממאה יהודים, וקלוזנר שמע על החדשות הנוראות מפיה של מאניה ביאליק.

כעבור זמן מה נכנס ביאליק הביתה ואת ההתרחשות בבית ביאליק נמסור מפיו של קלוזנר ששהה שם באותה העת:

שתי האנקדוטות הקטנות האלה מעוררות תמהון. דורות רבים עמלו להפוך את ביאליק ל'אייקון' גדול מהחיים. במסות נרגשות, תוך הסתרה מכוונת של פרשיות ומכתבים מחיי האיש ביאליק, העלו את דמותו של "מצפון" העם למדרגה שמעל הטבע. אולי משהו מהמגמה הזו מסביר את ההתקבלות הנרחבת של כתב האשמה "בעיר ההרגה", ואפילו בקרב יהודי קישינב עצמם. משהו ביכולתו של הדור לראות את גדולתו הרוחנית והמצפונית של ביאליק המנהיג, ולעצום עיניים כלפי החולשות באישיותו של ביאליק האדם.

קריאה בשיריו הלאומיים של ביאליק, ומכל שכן קריאה בשיריו הליריים האישיים, מחייבת הבטה סלחנית על מכלול אישיותו של ביאליק, שהיה נביא זעם ודובר האומה, ובאותה נשימה ממש: איש קצת מחוספס וחסר עכבות.

והיא, אולי, תהילתו.

 

אני מודה לשמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, על הסיוע הלבבי הרב בהכנת הרשימה.

 

להרחבה על מכתבו של צבי הירש מאסליאנסקי באתר הספריה:  פנייה ליהודי ארצות הברית לתמוך בניצולי קישינב

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

כתבות נוספות:

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

 

 

 

ביאליק

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

 

תגיות

יהושבע סמט-שינברג

קוראת, כותבת ובעלת דוקטורט בספרות עברית.

לכתבות נוספות של יהושבע סמט-שינברג >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו