הווידוי של אלכסנדר פן

וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם: הסיפור מאחורי השיר המצמרר והבית האחרון שאף אחד לא מעז לשיר

אלכסנדר פן בן השבע-עשרה. כל הזכויות לשירי ולצילומי אלכסנדר פן שמורים לסינילגה אייזנשרייבר-פן

ב-11 ביוני 1927 עגנה האנייה "נובורוסיסק" בנמל יפו. מבין שלל הנוסעים שירדו מהאנייה הרוסית היה צעיר גבוה ונאה למראה כבן 21, שהיה חסר כל למעט מטרה יחידה – להפוך למשורר גדול. שמו היה אלכסנדר פן, ומלבד כמה שירים בוסריים שחיבר עד אז, טרם הספיק לכתוב דבר מה שהרגיש שיוכל להתגאות בו.

משהו בלהט של הצעיר הילך קסם על מכריו החדשים. בארץ המשיך פן לכתוב שירה ברוסית, אך בזכות שנים של השקעה ומאמץ השתוותה שליטתו בעברית לאהבתו אליה. ודאי סייעה לו העובדה שאחד ממוריו המסורים לעברית היה לא אחר מחיים נחמן ביאליק, שאל ביתו היה סר פן בכל יום שישי אחר-הצהריים לשיעור בן שש שעות.

שנתיים מבואו ארצה חבר פן לחלוץ נוסף בשם נתן אקסלורד, ויחדיו עמלו השניים על הפקת סרטם הראשון, "חלוץ". פן חיבר את התסריט הכתוב כולו רוסית ואף שיחק בסרט. על אף שהסרט לא הושלם מעולם, פן זכר את החוויה לטובה – בעיקר כי זכה לנשק במהלך הצילומים את הגיבורה הראשית תמר חרל"פ.

גם את הפרסום הראשון שלו בעברית חב פן לסרט. היה זה מכתב ששלח למערכת עיתון דבר בניסיון להגן על הסרט שקיבל ביקורת קשה עקב האופן שבו מוצגים החלוצים. במכתב הקצר התרעם פן על הביקורת וטען כי "רק לפני 10-7 חודשים נלחמנו על ארץ ישראל בהיותנו נתונים בידי היבסקציה, עברנו את כל מדורי-הגיהנום הרוסי, והתענינו בגלות ס.ס.ס.ר בפינות הנידחות – ואותנו באים להאשים בתעמולה אנטי ארץ ישראלית?"

 

פרסומו הראשון של אלכסנדר פן בעברית

 

בכתבה ראשונה זו חשף פן מספר פרטים ביוגרפיים שמאוחר יותר יכחיש בתוקף. המשורר שדאג לטפח לימים את מיתוס המשורר-הגוי שהשתקע בארץ במקרה, מתגלה כפעיל ציוני נלהב כבר במולדתו.

פן לא תמיד שיקר ביודעין (למרות שגם את זה עשה מעת לעת). כל מי שהכיר אותו היה ער לכך שבכל פעם שפתח את פיו היו האמת והבדיה מתערבבים להם לסיפור שובה לב. זה קרה גם בתשובה לשאלה הבנאלית ביותר, כמו – מה עשית אתמול? חברו של פן, הסופר יוסף סערוני, סיפר לאחר מותו של המשורר כי אפילו "עדי ראייה, שהקשיבו לסיפוריו האמינו יותר לגרסת פן מאשר למעשים שראו במו עיניהם". בדומה לתיאור ילדותו הפנטסטית ברוסיה, סיפור שחזר וסיפר, ואז חזר ושינה לכל אורך חייו, כך גם הנסיבות שהסתתרו מאחורי רבים משיריו נותרו בגדר תעלומה.

 

הווידוי שמאחורי וידוי

 

וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם,
כִּי אֶהְיֶה בִּשְׁבִילְךָ כְּמוֹ לֶחֶם וּמַיִם
וּכְאֶל מַיִם וְלֶחֶם אֵלַי תַּחֲזֹר.

 

הרבה טיפות מרות, נשים ומילים חלפו בנהר חייו הסוערים. בשנת 1941, כמעט עשרים שנה לאחר התנסותו הכושלת כקולנוען, אנו מוצאים את אלכסנדר פן חולק דירה יחד עם אשתו רחל ובתם המשותפת סינילגה. אהבת האלכוהול התפתחה להתמכרות, אך גם הפגיעה הקשה שספגו הבריאות והחוסן האדירים שבהם ניחן בצעירותו לא גרמו לו להאט את הקצב.

תפקיד הבעל האוהב והאב המסור היה רק אחד משלל התפקידים שהסכים לשחק, ולא תמיד המועדף שבהם. בוהמיין רודף נשים והרפתקאות היה תפקיד נוסף.

 

אלכסנדר ורחל פן בקפה "קנקן", תמונה משנת 1949. התמונה לקוחה מתוך ספרה של חגית הלפרין, "צבע החיים: חייו ויצירתו של אלכסנדר פן"

 

לכבוד יום הולדה ה-29 של רחל אשתו, הקדיש לה את השיר "וידוי".

 

מְעִילִי הַפָּשׁוּט וּפָנָס עַל הַגֶּשֶׁר,
לֵיל הַסְּתָו וּשְׂפָתַי הַלַּחוֹת מִנִּי גֶּשֶׁם
כָּךְ רָאִיתָ אוֹתִי רִאשׁוֹנָה, הֲתִזְכֹּר?

 

מדובר באחד משיריו הכנים והמצמררים ביותר. קשה להפריד את האמת מן הבדיה שבשיר: ידוע למשל שפן ורחל נפגשו לראשונה בתאטרון "המטאטא" ולא, כפי שתואר בשיר, בליל סתיו גשום על גשר. אך אם נחבר יחדיו את מה שסיפרה לימים בתם המשותפת, עם תיאורים נוספים שסיפקו חבריהם של בני הזוג, המסירות העמוקה וארוכת השנים של אשתו אליו והיחס המחפיר שהעניק לה בתמורה בהחלט ניכרים לאורך השיר.

 

בְּעָנְיֵנוּ הַמַּר, בַּעֲבוֹר אוֹתְךָ זַעַם,
גַּם לַמָּוֶת אַתָּה קִלַּלְתַּנִי לֹא פַּעַם,
וּכְתֵפַי הַקָּרוֹת רָעֲדוּ מִשִּׂמְחָה.

 

היו שהעריכו כי פן מעולם לא הבין את רחל באמת, אך מילות השיר מוכיחות עד כמה הערכה זו שגויה. פן הבין את עוצמת הסבל שהסב לה (כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת), כמו גם את חוזק אהבתה אליו (וגם אז לבבי לא יסור מעמך). 36 שנה היו פן ורחל נשואים, ולמרות הסבל אותו עברה, דאגה וטיפלה בו עד מותו בשנת 1972.

 

כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁיּוֹבִילוּ אוֹתְךָ בִּגְלָלִי בִּנְחֻשְׁתַּיִם
וְגַם אָז לְבָבִי לֹא יָסוּר מֵעִמְּךָ.

 

השיר שנכתב בשנת 1941, התפרסם רק בשנת 1970. היה זה השיר האחרון של פן שהתפרסם בחייו. הוא התלבט בין שמות שונים לשיר, "הפגישה על הגשר" או "וידוי של אישה". "וידוי", השם הסופי שנבחר לשיר, מעורר את השאלה: של מי הווידוי בעצם? האם המתוודה היא דוברת השיר או שמא המשורר השם מילים של אהבה ושל ייאוש בפיה?

 

כֵּן הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת
אֲבָל עֵד לִי הָאֵל הַחוֹרֵץ גּוֹרָלוֹת
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת

 

הבית שנגנז: וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ

מאז שהתפרסם לראשונה בעיתון דבר הולחן "וידוי" בידיי סשה ארגוב, שמעון שגיא, משה וילנסקי ושלום חנוך. הלחן של ארגוב הוא המוכר ביותר. הוא בוצע לראשונה בשנת 1971 על ידי הזמרת מיכל טל, וברבות השנים זכה לביצועים רבים.

מרבית הביצועים של מרבית הלחנים נמנעו מלכלול את הבית האחרון בשיר, בו מתנבאת דוברת השיר כי מותה יבוא אליה מידיו של האהוב, אך גם עובדה זו לא מצליחה להפיג משהו מאהבתה אליו.

 

הֵן יָדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי אוֹהֵב מִלְּבַדֶּךָ
וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ
וַאֲנִי מְחַכָּה וּמְצַפָּה לְזִיווֹ
הוּא יָבוֹא פִּתְאֹמִי, כְּגַרְזֶן עַל עֵץ יַעַר
אוֹ יִקְרַב לְאִטּוֹ, בְּעִנּוּי וּבְצַעַר
אֲבָל לֹא מִידֵי זָר – מִיָּדֶיךָ יָבוֹא
וְגַם אָז לְבֵיתְךָ, בְּלֵיל שְׁכוֹל וְלֵיל עֹנִי
בַּחֲלוֹם עוֹד אָשׁוּבָה, כְּסִילָה שֶׁכָּמוֹנִי

 

 

 

עוד על וידוי:

הפרסום הראשון של השיר, התפרסם בעיתון דבר בתאריך 10 באפריל 1970:

 

 

התווים והמילים של השיר "וידוי", בכתב ידו של סשה ארגוב. מתוך ארכיון סשה ארגוב השמור בספרייה:

 

תמונה משפחתית אחת. ז'נבה, 1906

הטרגדיה המשפחתית של מנדלי מוכר ספרים והמזוודה הגנוזה ששרדה את הנאצים

פניהם הקפואות של בני המשפחה המביטים אל המצלמה, אינן מביעות אושר. האם היו אלה רק הוראותיו של הצלם הקפדן, שביקש מן המצולמים שלא לזוז, או שמא גם המתחים השונים שבין בני אותה משפחה באים לידי ביטוי בתצלום זה?

מבטו של אבי המשפחה, האוחז על ברכיו את אחד מנכדיו, ממוקד בעדשת המצלמה. רעייתו, היושבת משמאלו, מפנה את מבטה ממנו, ובוהה בנקודה רחוקה אי-שם – הרחק מנינהּ, שבזרועו היא אוחזת, כאילו אינה שייכת למשפחה הקטנה של נכדתה טטיאנה ובעלה, היושבים חבוקים לצדה. משפחה זו, אשר באה להצטלם למזכרת בסטודיו הידוע של הצלמת לואיז פוסלין ריגו (Louise Fueslin-Rigaud) בז'נבה היא משפחת אברמוביץ' מאודסה, ואבי המשפחה לבן הבלורית הוא לא אחר מאשר ה"סבא" – מנדלי מוכר ספרים, "יוצר הנוסח" כפי שכונה על ידי ביאליק וחבריו, ואבי הספרות העברית (והיידית) החדשה.

מנדלי מוכר ספרים הסתיר במשך שנים ארוכות את הטרגדיה המשפחתית שהתחוללה בביתו. התנצרותו של בנו היחיד והתרחקותן של שלוש בנותיו, סופיה, נדייז'דה וְאנה, מן היהדות, היו בעוכריו והוא מעולם לא התגבר על משבר משפחתי זה. יחסיו עם רעייתו התערערו אף הם. בין היתר, על רקע חוסר שביעות רצונה מעיסוקיו הספרותיים של בעלה. למרות כל זאת, לא פסק מנדלי, מגדולי הסופרים היהודים בכל הדורות, לשמור על קשרי משפחה הדוקים על כל ילדיו. אגב, גם מיכאיל (מאיר) אברמוביץ', בנו המומר של מנדלי (הנראה בתצלום עומד מעל אביו) משך בעט סופרים והוא נודע בזמנו כאחד מן המשוררים הרוסים המשפיעים. בנו של מיכאיל, נכדו הבכור של מנדלי מוכר ספרים – אשר איננו מופיע בתצלום – היה טייס הניסויים הראשי של האחים רייט, בונה כלי טיס ומחלוצי הטיסה ברוסיה. הוא נספה בתאונת טיסה בשנת 1913, שנים אחדות לאחר צילומה של תמונה משפחתית זו.

וסבולוד אברמוביץ'. נכדו של מנדלי ומחלוצי הטיסה

בשנותיו האחרונות, התגורר מנדלי בז'נווה, סמוך לבתו הצעירה. ד"ר אווה אברמוביץ' (עומדת בתצלום, שנייה משמאל) התגוררה בשוויץ ושם נודעה כאחת מן המומחיות הגדולות לריפוי מחלת השחפת. באותן שנים, סייעה אווה לאביה הקשיש בכינוס כל כתביו ובהוצאתם לאור. לאחר המהפיכה הבולשביקית, לא יכלה עוד אווה אברמוביץ' לשוב לרוסיה, שם חיו אחֵיה, והיא התיישבה בבירת צרפת.

עם כניסת הנאצים לפריס, הסתתרה אווה אברמוביץ' במנזר קתולי בדרום צרפת, לשם נמלטה עם מעט חפציה. למרות שעזבה בבהלה את ביתה בפריס, היא נטלה עימה מזכרות שונות מאביה האהוב, ובתוכן מכתבים שכתב לה, כתבי יד של יצירותיו בעברית וביידיש, וכן תצלומים, בעיקר מן התקופה שעבדה בקרבתו. אווה אברמוביץ' לא הצליחה לשרוד בתנאים הקשים במנזר, בימי המלחמה. היא מתה באותה עיירה נידחת, זמן קצר לאחר שהגיעה לשם.

לקראת תום המלחמה, נזדמן לאותה עיירה בצרפת חייל ארצישראלי מן הבריגדה היהודית. בדרך מקרה, נכנס אותו חייל לאחד מן הבתים שיושביו נטשו אותו. תוך כדי חיטוט בחפצים שהיו פזורים בבית, נתקל החייל במזוודה, ובה כתבי יד עבריים, תצלומים ומכתבים. החייל טילטל עמו את אותה מזוודה על פני יבשות וימים, עד אשר שב ארצה. כאן, לאחר שהראה את תכולת המזוודה לידידו המשורר נח שטרן, הסתבר לו כי היא מכילה בתוכה את שרידי ארכיונה של אווה אברמוביץ' – בתו הצעירה של מנדלי מוכר ספרים.

כאשר התגלה לאותו חייל משוחרר (ומובטל) שנתגלגל לידיו אוצר, הוא ביקש למוכרו בכסף רב. ראש עיריית תל אביב דאז, ישראל רוקח, שמע על האוסף וסידר במהירות לאותו חייל משרה באגף המים של העירייה. בתמורה, נמסרו תעודות אחדות מאותו אוסף לרשות בית ביאליק בתל אביב. המשרה באגף המים של העירייה לא תאמה את ציפיותיו של אותו צעיר, שביקש להתעשר. הוא נסע לארצות הברית, שם קיווה למכור את הארכיון שנותר, ברובו, ברשותו. בלוס-אנג'לס, שם התיישב, הוא הצליח בעסקיו ולא נזקק עוד למכור את התעודות יקרות הערך שמצא במזוודתה של אווה אברמוביץ'. בפרץ של פטריוטיות שאחז בו לאחר מלחמת ששת הימים, תרם אותו אדם את כל החומר שנותר ברשותו לספרייה הלאומית, באוגוסט 1967.

המצבה על קברו של מנדלי מוכר ספרים, אודסה

 

לקריאה נוספת

ספרים מקוונים של מנדלי מוכר ספרים בקטלוג הספרייה

פורטרטים של מנדלי מוכר ספרים מתוך אוסף אברהם שבדרון

 

 




בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

בזמן השואה חגגו היהודים את חג החנוכה בגטאות ואפילו במחנות בסתר. הקלטות נדירות מאוסף הספרייה מגלות את שירי החנוכה שנתנו תקווה לילדים בזמן המלחמה.

ילדי רייפלד-ולנר חוגגים את חג החנוכה, 1936, מוזיאון השואה בוושינגטון, ארה"ב

קיץ 1948. בן סטונהיל, יהודי אוהב יידיש ותרבות יהודית, סוחב ציוד הקלטה מקצועי וכבד ברכבת התחתית של ניו יורק. הגיעה אליו ידיעה שפליטים יהודים הובאו להשתכן במלון מרסי באפר ווסט סייד, והוא עושה את דרכו לשם. כשהוא מגיע למלון הוא מגלה לובי שנראה כמו תחנת רכבת אירופית עמוסה אחרי המלחמה: מבוגרים, צעירים וילדים ישבו שם על מזוודות, כולם ניצולי שואה. הוא מקים עמדה בלובי וקורא לפליטים מהתופת לשיר לו כל שיר שהם זוכרים ששרו לפני המלחמה. סטונהיל מקליט מפיהם יותר מ-40 שעות ויותר מ-1,000 שירים שכמעט אבדו לעולם.

נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, שרו לסטונהיל בעברית, ברוסית ובפולנית, אבל רובם שרו לו בשפת אמם – יידיש. ילדים וילדות הצטופפו סביב מכשיר ההקלטה והתחננו להזדמנות לשיר למיקרופון. הם רצו להקשיב לקולות של עצמם כשסטונהיל השמיע להם אחר כך את ההקלטה. הם היו מלאי התלהבות מפלאי הטכנולוגיה וגם נרגשים לשיר בידיעה שהשירים השמורים איתם מבית אמא ואבא, מבית הספר העברי, מהתנועה, מהגטו, מהמחנה או ממקום המחבוא – ישמרו, בקולות שלהם, לדורות הבאים. בהקלטות אפשר לשמוע לא רק את השירים אלא גם את הניצולים האחרים ברקע – בוכים, צוחקים ואפילו מצטרפים לשירה.

 

בן סטונהיל (במרכז) עם ילדיו, ניו יורק 1948

 

בין הילדים ששרו לסטונהיל היה גם ילד קטן בשם מאיר, ניצול שואה בן 9 שהגיע זה עתה לניו יורק. את השיר הראשון ששר על אדמת ארצות הברית הוא שר לסטונהיל והשיר היה שיר החנוכה "שימו שמן" שחיבר מרדכי בריסמן ושאת מילותיו העבריות כתב לוין קיפניס.

שִׂימוּ שֶׁמֶן, שֶׁמֶן זַיִת,
נֵרוֹת הַדְלִיקוּ, יְהִי אוֹר בַּבַּיִת!

אוֹר לָנוּ! דְּרוֹר לָנוּ!

 

 

לפני המלחמה חגגו את חג החנוכה בתנועות הנוער ובמשפחה, ובזמן המלחמה חגגו את החג בגטאות ואפילו במחנות בסתר. האמונה והתקווה שתקופת הסבל תיגמר והיהודים יצאו שוב לחופשי קיבלה חיזוקים מההיסטוריה של עם ישראל – וחנוכה הפך אחד הסמלים הבולטים בשואה.

 

חנוכה במחנה העקורים Fuerstenfeldbruck בגרמניה, 1945, ארכיון יד ושם 1486/582

 

השיר "אנטיוכוס" הוא אחד משירי החנוכה ששרו הילדים לפני וגם בזמן המלחמה. בהקלטה שר אותו ניצול מגטו לודז' בן 18 והוא מספר בשיר על כל הנסים שקרו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. את המילים כתב יצחק קצנלסון. לחן: אברהם צבי דוידוביץ'.

הָיֹה הָיָה
מֶלֶךְ רָשָׁע, מֶלֶךְ רָשָׁע,
חַרְבּוֹ חַדָּה
וּמְלֻטָּשָׁה, וּמְלֻטָּשָׁה –
אַנְטִיּוֹכָס!
אַנְטִיּוֹכָס!

 

האזנה להקלטות הנדירות של הילדים ניצולי השואה שהקליט בן סטונהיל, מרגשת ומגלה עולם ישן נשכח ודור שלם של אנשים, שכמעט ואבד.
למזלנו, בזכות בן סטונהיל, אנחנו יכולים לשמוע בזמן הזה מעט מהימים ההם.

 

הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל הלאומי בספרייה.
אוסף בן סטונהיל שנמצא בארכיון הצליל קוטלג כולו על ידי איימי סימון.

 

 

כתבות נוספות:

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

לביבה, סופגנין וראשו של הלופרנס

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

רגינה יונאס – סיפורה של הרבה הראשונה




סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

מיליוני ספרים גנבו הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, ספרים ששימשו את ה"מחקר" הנאצי אודות "הבעיה היהודית".

אנשי ERR מסדרים ספרים גנובים במזרח אירופה (צילום: יד ושם)

מליוני ספרים נגנבו בימי מלחמת העולם השנייה על ידי הגרמנים ברחבי אירופה. בזמן המלחמה, הוחרמו הספרים מאויבי המשטר הנאצי כגון הבולשביקים, הבונים החופשיים והיהודים. לפי אחת ההערכות בין ספרים אלו, כחמישה מיליון ספרים שנלקחו מספריות יהודיות או אוספים יהודיים במוסדות אחרים. רשימת הספרים הגנובים כללה ספרי קודש, ספרים במדעי היהדות, שירה וספרות עברית, כתבי יד וספרים כלליים במדע ותרבות בעברית, יידיש, פולנית, גרמנית ושפות נוספות.

מכון הרייך להיסטוריה החדשה של גרמניה (Reichinstituts für Geschichte des Neuen Deutschlands)  שנוסד ב-1935 היה אחד היעדים החשובים של הספרים הגנובים בכלל והספרים היהודים בפרט. לא מזמן נתגלה סידור תפילה שנלקח למוסד זה ולבסוף מצא את דרכו אל בית הכנסת של הספרייה הלאומית.

מנהל המכון היה ההיסטוריון הנאצי וולטר פרנק. חלק מכתביו שפירסם במסגרת המכון נמצאים אצלנו בספרייה.

 

Walter Frank, Deutsche Wissenschaft und Judenfrage, Hamburg 1937

 

שני המתחרים העיקריים על הספרים היהודיים היו המשרד הראשי לביטחון הרייך (Reichssicherheitshauptamt) ובית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית (Hohe Schule der NSDAP).

משרד הראשי לביטחון הרייך  מיסודו של היינריך הימלר נחשב לארגון החזק ביותר ברייך השלישי. המשרד כלל בתוכו את הגסטפו, כוחות המשטרה, האייזנצגרופן וארגונים נוספים. המשרד היה אחראי על בטחון המדינה מאויביה מבפנים, זה כלל גם את כל ארצות הכיבוש. המחלקה השביעית של המוסד  שבראשה עמד ד"ר פרנץ אלפרד סיקס אספה ספריות שלמות ממקומות שונים באירופה. מטרתם הייתה לחקור את אויביהם האידיאולוגיים של המשטר הנאצי. כבר בשנת עליית הנאצים לשלטון, היא שנת 1933, החלו החרמות ספרים: בשלב ראשון בעיקר ממרכזים של הבונים החופשיים. בהמשך החלו החרמות גם של ספריות יהודיות. עם סיפוח אוסטריה, גדל האוסף היהודי של המשרד הראשי לביטחון הרייך  ל-85 אלף כרכים. בין הספרים שנלקחו היה אוסף של 24 אלף ספרים שיועדו לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (לימים הספרייה הלאומית). כשנכבשו ארצות מזרח אירופה, המשיכו אוספים ספריות ציבוריות ופרטיות להישלח לספרייה המרכזית של הארגון בברלין.

אף על פי שכשני מיליון ספרים הצטברו בספרייה המרכזית של המשרד, את מירב תשומת הלב מיקד המשרד הראשי לביטחון הרייך דווקא  בחומר ארכיוני – מסמכים אישיים, פנקסי קהילות וכל מידע נוסף שיכל לעזור להם בחקר, תיעוד, זיהוי והשמדה של האויבים, ביניהם כמובן גם האויב היהודי.

ספרים ואוצרות שהוחרמו על ידי מטה רוזנברג, במחסן ברטיבור (רייכבורג), גרמניה. צילום: יד ושם

עם התחלת ההפצצות האמריקניות על ברלין ב-1943, הועבר חלק גדול מהאוסף למקומות בטוחים יותר בשלזיה ובוואריה. כ-60 אלף ספרים יהודיים נשלחו לגטו טרייזנשטאט, שם הם קוטלגו וטופלו בנפרד מספריית הגטו. ספרי טרייזנשטאט נמסרו לאחר המלחמה למוזיאון היהודי בפראג. ספרי המשרד הראשי לביטחון הרייך שנשארו בברלין התגלו על ידי הכוחות הסובייטים והאמריקאים (היו שני מבנים נפרדים לספרייה בברלין).

בסופו של דבר רוב אוסף המשרד ובו ספרים וארכיונים יהודיים רבים נפלו לידי הצבא הסובייטי. רק עם קריסת ברית המועצות החלה בדיקת ספרים אלו בידי שלטונות רוסיה. חלק קטן יחסית הוחזרו לבעליהם הקודמים. בין האוספים "ששבו הביתה" אפשר לציין את ארכיון האליאנס בפאריס. אך גורל מרבית החומר שהחרימו הרוסים טרם נודע.

הארגון השני שהתחרה מול ספריית מכון הרייך להיסטוריה החדשה של גרמניה ומול המשרד הראשי לביטחון הרייך בהשגת הספרים (על אף שמבחינת כמות החומר שנגנב, לא הייתה לארגון זה יכולת אמיתית להתחרות מול שירותי הביטחון הנאציים), היו יחידות החרמת הספרים שהקים אלפרד רוזנברג, ה-ERR.

בשנת 1939 החל האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית אלפרד רוזנברג להניח את היסודות להקמת בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית, ה-Hohe Schule der NSDAP. מוסד זה היה אמור להיות המרכז ללימודים אקדמיים נאציים. היטלר תכנן שבית הספר ייפתח לאחר ניצחונה של גרמניה במלחמה, אך ציווה על רוזנברג להמשיך בעבודת ההכנה – בעיקר בתחום המחקר והספרייה.

אלפרד רוזנברג במטה ה-ERR. (צילום: יד ושם)

בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית היה אמור להכיל 11 מכוני מחקר במספר מקומות שונים בגרמניה בתחומי דת, גזע, פולקלור, לימודים גרמניים ועוד. בפועל מכון המחקר היחיד שהוקם היה המכון לחקר הבעיה היהודית, Institut zur Erforschung der Judenfrage) IEJ). מכון זה פעל בפרנקפורט. כל מוסד אקדמי זקוק לספרייה מכובדת. בדרך כלל רוכשים ספרים או מקבלים כתרומות. לנאצים היו שיטות פשוטות יותר. רוזנברג הקים יחידות מיוחדות שנקראו על שמו, Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg) ERR). תפקידם היה לסייר בספריות הגדולות של ארצות הכיבוש ולארגן את משלוחם של הספרים החשובים לגרמניה. בתחילת המלחמה היה זה בעיקר מצרפת והולנד. שם נשדדו ספריות רבות ומפורסמות וביניהם אוספים ומוסדות יהודיים כמו אוסף הרוזנטיליאנה, אוסף עץ חיים באמשטרדם, ספריית בית המדרש לרבנים וארגון האליאנס בפאריס. את ארכיוני האליאנס הם נאלצו למסור להמשרד הראשי לביטחון הרייך.

אך כשגרמניה פלשה לרוסיה ורוזנברג התמנה כאחראי על שטחי הכיבוש במזרח, נפלו לחיקו ספריות יהודיות רבות עוד יותר. ה-ERR  החרימו כל אוסף שנראה לאנשיו כחשוב ואת השאר שלחו לגריסה או להשמדה. ספרים שהיו מיועדים למכון לחקר הבעיה היהודית נשלחו לפרנקפורט. ספרים שהיו מיועדים למכונים האחרים של בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית, לכשיקום, נשלחו לספרייה המרכזית בברלין כמו גם ספרים שיעדם לא היה ברור ונזקקו לבדיקה במרכז המיון של הארגון. ספרים שהגיעו לברלין ונתגלו כמיותרים לצרכי בית הספר, פוזרו בספריות של אוניברסיטאות ומוסדות אחרים בגרמניה. חלקם עדיין שם גם היום.

ספרי המכון בפרנקפורט נמצאו לאחר המלחמה על ידי הצבא האמריקאי. הצבא ולאחר מכן ארגון ה-Jewish Cultural Reconstruction פעלו רבות בהחזרת הספרים לבעליהם הקודמים או למוסדות שקיבלו אחראיות על הספרים "היתומים" כמו הספרייה הלאומית.

 

מפה המתארת את תחום הפעילות של הERR. מרכזי איסוף לספרים הגנובים הוקמו במספר ערים באירופה.

 

המכון לחקר הבעיה היהודית  פרסם כתב עת אקדמי בשם 'מאבק עולמי (Weltkampf), חלק מהחוקרים שפרסמו שם את מאמריהם נעזרו כנראה בספרייה הענקית שהצטברה אצלם.

בגיליון קיץ 1941 של כתב העת אנו מוצאים את שמותיהם של כותבי המאמרים. בראש הרשימה מופיע אלפרד רוזנברג בעצמו, אשר פרסם באותו גיליון מאמר על הקשר בין הנאציזם והמדע. בהמשך הגיליון התפרסמו שני מאמרים של מנהל המכון וויליאם גראו. גראו ניהל את המחלקה לחקר הבעיה היהודית במכון הרייך להיסטוריה של גרמניה חדשה (Reichsinstitut) אך מנהל המכון וולטר פרנק פיטרו לבסוף. בעקבות פיטורים אלה קיבל לידיו את ניהול המכון לחקר הבעיה היהודית.

 

Weltkampf die judenfrage in Geschichte und Gegenwart, Frankfurt am Main 1941

בסוף כל גיליון של כתב עת זה מופיעה רשימת ספרים חדשים שהתקבלו במערכת. מדהים לעבור על הרשימה ולראות כמה פרסומים (ספרים ומאמרים) בנושא יהודים נכתבו בעיצומה של המלחמה והשואה. בשנת 1944, בעוד הגרמנים נוחלים תבוסות כואבות במזרח ובעלות הברית מפציצות את ערי גרמניה ומתכוננות לפלוש ממערב, המשיכו אקדמאים אנטישמיים לשבת במגדל השן, לחקור ולפרסם אודות "הבעיה היהודית". מדהים עוד יותר לראות שחלק מהספרים שהגיעו בשנים אלו לספריית המכון לחקר הבעיה היהודית, מקורם בארצות הברית ואנגליה. כיצד הגיעו לגרמניה ממדינות אויב? אולי דרך מדינה ניטרלית?

 

 

גליונות כתב העת ה-Weltkampf הגיעו לספרייה הלאומית לאחר השואה דרך אוסטריה. לשם נשלח מברלין חלק גדול מאוספי הספרייה המרכזית של בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית. הם נאספו במנזר טנזנברג ונמצאו שם לאחר המלחמה על ידי הכוחות הבריטיים. בהמשך נמצאו ספרים רבים נוספים וחלק גדול מהם הוענקו לשרידי הקהילה היהודית בווינה. קהילת וינה החליטה לתרום מספרים אלו לספרייה הלאומית בירושלים. אלפים בודדים נשלחו בסוף שנות ה-40. כ-80 אלף ספרים נוספים הגיעו ב-1955. לכל הספרים  נוספה תווית המציינת את העובדה הזו.

 

 

בחלק מהספרים שהגיעו גם כן מאוסטריה לירושלים ניתן לראות את חותמת בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית – המוסד שדגל ב"חקר היהודים ללא יהודים" (Judenforschung ohne Juden), בצד חותמת הספרייה הלאומית של ישראל.

 

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות:

מעבר לתמונה – סיפור הצלתו של מכון ייווא בוילנה באתר "יד ושם"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

אל תוך הרוע: כך "גויס" התלמוד לתעמולה הנאצית