על דבש, ועל עוקץ

מסע בזמן בעקבות הדבורים בשירה העברית

.

כל מי שנעקץ על ידי דבורה בילדותו, זוכר ודאי את תחושת העלבון ואי הצדק שליוותה את צריבת העוקץ בבשר.

הדבורה היא אחד החרקים הידועים ביותר לשמצה בעולמם של הילדים אך ההיסטוריה האנושית דווקא נטתה לה חיבה.

בכל דור ובכל חברה התבוננו בני האדם בדבורים וראו בדיוק את עצמם:

ברומא תיאר אותן וירגיליוס כממלכה גדולה, בה ישנן ערים מבוצרות, וחוקים נוקשים מטעמם של חרקי ענק: דבורים אלילים, להן סוגדות הדבורים הפשוטות.

בעולם העתיק האמינו דבוראים וחוקרי חרקים שקבוצת הדבורים מתנהלת כמונרכיה המונהגת על ידי מלך רב עוצמה וכוח שאיננו יכול ללדת ילדים, אך יכול גם יכול לרדות בנתיניו.

בימי הביניים טענו חוקרי הדבורים שהדבורים נעלות מבחינה מוסרית משום שהן אינן מזדווגות, אלא נולדות מתוך הריקבון.

דבורים. מתוך אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית
דבורים. מתוך אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית

 

 

 

ואז בא המיקרוסקופ…

בשלהי שנת 1673 תיעד לראשונה חוקר טבע בשם סוואמרדם ניתוח שעשה תחת עדשת מיקרוסקופ ל'מלך' הדבורים וקבע בתדהמה:

למלך יש שחלות!!

       מערכת הרבייה של הדבורה על פי סוואמרדם.
מערכת הרבייה של הדבורה על פי סוואמרדם.

 

חוקר נוסף שהיה לאבי הדבוראות המודרנית הוא דז'רז'ון, ששימש ככומר פולני-גרמני במאה ה-19. בעקבות תצפיות רבות על הדבורים טען הכומר כי הדבורים מתרבות בלידת בתולין (פרתנוגנזה).

ונחשו מה?

בתגובה לטענותיו של דז'רז'ון קראו מוסדות הכנסייה להטיל עליו חרם בטענה שהוא מאיים על אחד מיסודות האמונה הנוצרית משום שהוא הופך את הנס החד פעמי של לידת המושיע מבתולי אמו, לתופעת טבע שכיחה.

העיקרון, אם כן, ברור. חברות שונות נטו להשליך את אמות המידה המוסריות, הערכיות, הדתיות והרגשיות שלהן על כתפי הדבורים הדלות.

 

דברי שירך, דבורה!

גם בספרות ובשירה זכתה הדבורה למעמד לא רע והיא משמשת כסמל שכיח. גם המשוררים נטו להשליך על הדבורה אידאות, תחושות ורגשות שעמדו ברומו של עולמם הם.

הנה למשל שירו המפורסם של משורר תור הזהב בספרד,  ר' שלמה אבן גבירול העוסק בהתבוננות בדבורה.

לְאִטֵּךְ דַּבְּרִי שִׁירֵךְ, דְּבוֹרָה, / אֲשֶׁר קִרְיַת "שְׁמַע" מִפִּיךְ יְקֹרָא,

מְיַחֶדֶת וּמַאְרֶכֶת בְּ"אֶחָד" / וּמַתֶּזֶת בְּזֵכֶר רָם וְנוֹרָא,

אֲשֶׁר נָתַן דְּבַשׁ תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ / וְשָׂם לָךְ לַהֲדֹף אוֹיְבֵךְ מְררָה.

הֲלֹא אִם אַתְּ בְּעֵינַיִךְ קְטַנָּה – / כְּבוּדָּה אַתְּ וְלָךְ מִשְׁפַּט בְּכוֹרָה.

חֲמוּדוֹת טִהֲרוּ אוֹתָךְ, וְאֵינֵךְ / כְּשֶׁרֶץ עוֹף אֲבָל צִפּוֹר טְהוֹרָה.

 

הדבורה של אבן גבירול, ממש כמוהו, היא דבורה דתיה. ולא סתם דבורה-לייט, היא דבורה-דוסית ממש. יש לה נטייה להקפדה יתרה בכל מה שקשור בהלכות קריאת שמע.

יהודי קורא 'שמע'. בודפשט. הונגריה. מתוך אתר מוזיאון בית התפוצות.
יהודי קורא 'שמע'. בודפשט. הונגריה. מתוך אתר מוזיאון בית התפוצות.

 

ולא זו בלבד, היא גם דבורה למדנית:

היא טרחה לעיין בסוגיה העוסקת בהלכות קריאת שמע, ומשם היא יודעת ש"כל המאריך באחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו, אמר רב אחא בר יעקב – ובדלית",

כלומר: יש הידור גדול להאריך בקריאת שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, דווקא באמירת המילה אחד, ובפרט באות ד' של המילה. הדבורה גם יודעת שעל פי ההלכה יש להתיז את האות ז' כאשר מגיעים לתיבת "תזכרו".

בדיוק בגלל זה, מקפידה הדבורה להשמיע את צליל הזמזום זזזזזזזזזז,  שנשמע בדיוק כמו זמזום דֿ רפויה (שבמקור נהגתה כמו th ונשמעה כמו ז') בבתי הכנסת הספרדים, בשעה שהמתפללים מאריכים: ה' אלוהינו ה' אחדדדדד, ולמען תזזזזזזזזכרו.

דף מתוך סדר קריאת שמע שעל המיטה. הועתק על ידי ברוך בנדיט סגל. ניקלשבורג. תקל"ה. 1775
דף מתוך סדר קריאת שמע שעל המיטה. הועתק על ידי ברוך בנדיט סגל. ניקלשבורג. תקל"ה. 1775

 

השיר של אבן גבירול אמנם משתייך לז'אנר ידוע של שירי התיאור, העוסקים בהתבוננות באובייקט של טבע מבויית (כמו בפרח מן הגן, או יצירת אמנות), אבל בקריאה שניה – הוא הרבה יותר מזה. הוא עוסק בהתבוננות של הדובר בבת דמותו, מתוך תחושת אמפטיה ושיתוף גורל.

הוא איננו מדבר על הדבורה, הוא מדבר אליה. הוא פונה לדבורה, כפי שפונה אדם לחבר קרוב כדי לתמוך בו:

הֲלֹא אִם אַתְּ בְּעֵינַיִךְ קְטַנָּה –  כְּבוּדָּה אַתְּ וְלָךְ מִשְׁפַּט בְּכוֹרָה.

המשורר מנחם את הדבורה שמרגישה קטנה ומתוסכלת, ואומר לה שהגודל לא קובע. ויש לזכור: שלמה אבן גבירול הוא אותו משורר ידוע חולי, חלש, וצעיר שמעיד על עצמו שהוא "שְׁפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה", אך מאידך גם טוען: "וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי – וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמֹנִים".

 

אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים

בקרב משוררי ההשכלה היהודית שחיו באירופה במאה ה-18 וה-19 פעלו מספר כותבים שכונו "בעלי מכתם".

על פי רוב היו אלה משוררים ואנשי רוח שאספו, תרגמו וכינסו להנאתם ולהנאת קוראיהם מכתמים שנונים.

המכתם הוא שיר קטן;  קצר בשורותיו, ומצומצם ברעיון אותו הוא מביע. על פי רוב עוסק המכתם באופן הומוריסטי או סרקסטי בביקורת של תופעה חברתית: שכרות, רדיפת כבוד, רדיפת כסף ונשים. הרשימה ארוכה. רבים מהמכתמים המשכיליים הם תרגום של אפיגרמות מהשירה היוונית והרומית, האנגלית, הצרפתית והגרמנית.

בעלי המכתמים המשכיליים הבינו שייחודו של המכתם קשור בשלושה מאפיינים שלו:

הוא קטנטן

ועוקץ את הראוי לעקיצה

ומהנה במתיקותו את הקורא.

ממש כמו דבורה.

מהמוכרים והחשובים שבין בעלי המכתמים המשכיליים היה יהודי ליטאי מבריק ומלא הומור בשם אייזק בן יעקב.

הוא הוציא ספר מכתמים מועתקים מלשונות אחרות, או פרי עטו שלו, והוסיף עליו מאמר בשם "מכתם ללמד" – העוסק בתורת המכתם.

לשער המכתמים בספרו קרא בן יעקב: עדת דבורים.

1

 

 

המכתם הראשון בספרו של בן יעקב הוא ארס פואטי: הוא מכתם העוסק באופיו של המכתם, תוך שהוא ממשיל את המכתם לדבורה:

1

בהמשך קובץ המכתמים מביא בן יעקב מכתם הכתוב בצורת דו-שיח בין הזבובים לדבורה.

מקוצר בינתם אין הזבובים מסוגלים להבין איך הדבורה מצליחה להיות מקור סבל מעוקצה וגם מקור עונג מדבשה. הם מאשימים אותה בגנבת הדבש, אך הדבורה לא מתרגשת מ"זבובי המוות" הקוהלתיים שכל תפקידם בעולם לעטות על הפגרים, ועונה בהתנשאות שבניגוד אליהם, הניזונים מריקבון הפגרים, הצוף שלה אסוף מפרחים ושושנים.

1

כמו מכתמים רבים, גם מהמכתם הזה ניתן ליהנות כפשוטו, אך אם נקרא אותו בהקשרו המשלי, על פיו המכתם משול לדבורה, הרי שיתכן שלפנינו ביקורת ספרותית של "זבובי מוות" מקומיים הלועגים לז'אנר המכתמים המשכילי השאול ברובו מלשונות זרות.

 

זום זום זום

הלאה. משירת ההשכלה לשירת התחייה, ואל אחד המצלולים היפים ביותר שידעה העברית:

מִזְמוֹר מִזְמוּטֵי מְזֻמָּנִים, נִזּוֹנִים מִזֶּרַע מִתְמַזְמֵז,

זִמְרַת זִמְזוּמֵי זַמֶּרֶת: הֲמָזוּג לִי יֵינִי וְזֻמַּן,

הוֹי מַזְמִינָתִי, לַזְּמַן?  מַזָּל טוֹב!  מַזָּל טוֹב!  זוּזִי!

 

מזהים את הזמיר המזמזם? מזהים את הזיקה הזאולוגית? מזהים את הזהות המוזיקלית?

מי אם לא טשרניחובסקי, בפואמה האדירה "עמא דדהבא" (עם הזהב) שנכתבה בשנת 1940 אך התפרסמה רק לאחר מותו.

רישום של טשרניחובסקי לפואמה "עמא דדהבא". באדיבות מכון גנזים.
רישום של טשרניחובסקי לפואמה "עמא דדהבא". באדיבות מכון גנזים.

בפואמה הזו מתאר טשרניחובסקי בדייקנות מדעית ממש את חיי הדבורים: תולדות המין שלהן, אופן התנחלותן בנחיל, כלי הכוורת, יצור הדבש ומעל לכל – המלכה שכידוע, מזדווגת עם הזכר פעם אחת בלבד במשך כל חייה.

תראו כמה יפה:

"הַמַּלְכָּה צְעִירָה, בְּכָל הוֹד יִפְעָתָהּ;

הַמַּלְכָּה מְחַכָּה לַחֲתַן-חֻפָּתָהּ;

"לַיָּחִיד מֵרְבָבָה הַמַּלְכָּה מְחַכָּה;

קְטִיפָה שֶׁל זָהָב פַּרְוָתָהּ הָרַכָּה.

"בַּכַּוֶּרֶת כֻּלָּהּ אֵין כָּמוֹהָ יָפָה,

הַכַּוֶּרֶת כְּחֻלָּה, רֵיחָנִית וּכְשׁוּפָה.

"הִיא אַךְ פַּעַם תֶּאֱהַב בְּנַפְשָׁהּ וּמְאֹדָהּ,

הִיא אַךְ פַּעַם דּוֹדֶיהָ תִּתֵּן לְדוֹדָהּ,

"אַהֲבָה צְעִירָה, אַהֲבָה נַעֲלָה;

אַךְ רַק פַּעַם יַחְבֹּק לָהּ חָבֹק בַּעֲלָה.

"כֵּן, רַק פַּעַם אֶחָת!  אַךְ גַּם הִיא בִּשְׁעָתָהּ

תַּגְמִיאֶנּוּ אֶת-כָּל אַהֲבַת חַיָּתָהּ

"אֵין בַּיְקוּם, אֵין דּוֹמֶה לְאוֹתָהּ אַהֲבָה!

אֵין יָפֶה, אֵין שֵׁנִי כַּדָּגוּל מֵרְבָבָה!

"הַלְּלוּ הַגִּבּוֹר שֶׁכָּכָה אָהָב,

כְּבוֹדוֹ גַּם נַגִּיד בְּשִׁירָה שֶׁל זָהָב".

באצטלה מדעית משליך טשרניחובסקי על המלכה את תפיסותיו הרומנטיות על אופייה החד פעמי של האהבה. על פי רבים מפרשניו של השיר, משליך טשרניחובסקי על עם הדבורים את תפיסותיו ביחס לציונות, כשהוא מתאר את דבש הכוורות כתוצרתו של עם הזהב היושב בציון, וטוען שמקורו בצוף הפרחים היפים ביפיפותו של יפת בין אומות העולם.

ממשיכים הלאה.

 

המלכה עירומה

עשרים שנה אחרי תיאוריו הוורדרדים והענוגים של טשרניחובסקי את מלכת הכוורת, צועקת לעברו לאה גולדברג "המלכה עירומה" !

השיר 'הסתכלות בדבורה' פורסם לראשונה ב"על המשמר" בשנת 1962.

7

פרסום ראשון של הסתכלות בדבורה. על המשמר. 18 באפריל 1962.מתוך ארכיון עיתונות יהודית היסטורית

 

8

שמו של השיר "הסתכלות בדבורה" עלול לבלבל את הקורא, ולשכנעו כי לפניו שיר תיאור אובייקטיבי העוסק בהסתכלות בדבורה.

אלא שכדרכה של השירה, ההתבוננות החוצה היא מסווה בלבד להתבוננות כואבת ואכזרית בעולמה הפנימי והשברירי של הכותבת עצמה, המלכה העירומה.

פרשנים רבים של שירת לאה גולדברג נטו לקרוא את השיר הזה בנשימה אחת עם השיר "דיוקן המשורר כאיש זקן" בו מתארת גולדברג בכאב את הפניית העורף של דור המשוררים הצעיר לשיריה:

"אל תנסה ללכת עם הדור. הדור אינו רוצה שתלך עם הדור. הדור הולך למקום אחר ולך אין הזמנה".

 

בניגוד לסיפורו של אנדרסן, "בגדי המלך החדשים", בו מייצג הילד את נקודת התום האמיתית ביותר, בשיר של גולדברג מייצגת קריאתו של הילד הקטן את קולו של הדור הצעיר שמתאכזר לשירתה ומאשים את שירתה בזיוף.

9
לאה גולדברג בהרצאה. באדיבות מכון גנזים

די לקרוא את מאמרו של נתן זך על שירתה בכתב העת "יוכני" שהתפרסם בחודש מרץ של שנת 1962, כחודש לפני פרסום השיר "הסתכלות בדבורה", כדי להבין שהעלבון היה מוצדק.

זך מתייחס לשירתה כ"אנדרלמוסיה גמורה", "סכמה צורמת בטכניות הקרה שלה", "פרוזה" "נאיביות של שירת ילדים", "שירה שמעוררת אי נוחות בחוסר ההתאמה שלה", וכמובן, האשמת ההאשמות: גולדברג מחקה את אלתרמן.

הנה כי כן, נותרת המשוררת הזקנה לבד, סביבה דור צעיר, שאפתני ואכזר שלא מהסס לפגוע בה. היא מפוחדת וחסרת אונים כפי שעולה מסיומו של השיר "הסתכלות בדבורה":

.

ומה קורה בטבע למלכת הכוורת הזקנה?

ממש כמו בשירה.

כאשר המלכה זקנה, הדבורים הצעירות מפנות לה עורף, היא מודחת ממלכותה, ונתינותיה בכוורת הורגות אותה.

מוריס מטרלינק, המשורר והנובליסט הבלגי, הקדיש ספר שלם לתיאור חיי הכוורת:  "מחיי הדבורים". וכך כותב מטרלינק על מלכת הכוורת הזקנה:

"המלכה הזקנה נבוכה. מרגשת היא כי גורל חדש נכון לה. היא מילאה באמונה את חובת היצירה. והנה פרי עבודתה הנאמנה: יגון ואסון. כח בלתי נמנע מדריך את מנוחתה; עוד מעט והצטרכה לעזוב את עיר ממלכתה. וממלכתה זו הלא היא יצרה. שוב אין היא נותנת פקודות, אלא נכנעת בעצמה כאחרון נתיניה לאותו הכח הטמיר והמלא תבונה, שנקרא לו "נשמת הכורת".

.
.

הספר "מחיי הדבורים"  שיצא בהוצאת אחיאסף בורשה הגיע לידנו בלי ציון שנת ההוצאה (תרפ"?), אך חמור מכך: ללא ציון מתרגם הספר.

כל הקורא בתרגום זה, חש כי זהו תרגום מופת מעשה אומן, אך אין כל זכר לשמו של המתרגם.

זוהי קריאה לקוראי הבלוג: האם תוכלו לחדש לנו דבר בעניין התרגום הנ"ל?

 

לקריאה נוספת:

אליצור, שולמית: הדבורה הקוראת שמע.

הרצאתו של ד"ר יהושע גרנט "שירה מסתכלת בדבורה" – בין שלמה אבן גבירול ללאה גולדברג.

שמיר, זיוה: "הסתכלות בדבורה", דיוקן המשורר כאיש זקן: לאה גולדברג משלחת עוקץ במקטרגיה

קדמי, יחיאל: "עמא דדהבא" לשאול טשרניחובסקי כבעיה אמנותית ‬

 

 

המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.

מי אתם חיילי מלחמת יום כיפור?

מאות צילומים נדירים מתוך קרבות מלחמת יום הכיפורים, נמסרו לאחרונה לספרייה. הצלם, נתן פנדריך, היה בביקור בארץ כשפרצה המלחמה. הוא לקח את המצלמה וירד לחזית. אבל מיהם חיילי צה"ל המופיעים בצילומים? אולי אתם תוכלו לזהות את אבא, את הבן, את האח או את הדוד?

כמה ימים לפני יום כיפור של שנת 2018 התקבל בספרייה הלאומית ארכיון צילומים עשיר, חשוב ומרגש במיוחד. מדובר במאות תמונות שצילם נתן פנדריך, יהודי אמריקאי, שנקלע למלחמת יום הכיפורים לגמרי במקרה.

בגיל 39 הגיע נתן פנדריך לישראל לצלם ולתעד אתרים היסטוריים וארכיאולוגים בארץ, אבל לאחר שבוע בלבד לשהייתו בישראל פרצה מלחמת יום כיפור. בתוך 24 שעות מתחילת המלחמה, כשהוא מצויד בתעודת צלם עיתונות, החל פנדריך לתעד את הלחימה העזה הן בחזית הצפון – הן ברמת הגולן והן בחזית הדרומית – בסיני.

הצילומים שלו מנציחים את הקרבות הקשים, את צליחת תעלת סואץ, את ההתקפות באוויר ובקרקע ויש באוסף גם כמה תמונות של שבויים וחללים. אבל האלמנט הבולט ביותר בצילומיו של פנדריך הם החיילים עצמם – צעירים ומבוגרים, חיילי סדיר ומילואימניקים – כולם התמסרו למצלמתו תוך כדי הקרב וגם ברגעי ההפוגה והמנוחה, במפגשים עם הפיקוד הבכיר ובהווי החיים של הלוחמים בין הקרבות.

צילומים אלו מתווספים למאות ארכיונים ואוספים חשובים הנמצאים בספרייה הלאומית, ובהם אוספי תצלומים רבים הכוללים מיליוני צילומים המתעדים את מדינת ישראל והחברה הישראלית זה מעל מאה שנים.

נתן פנדריך, כמו רבים מהיוצרים – סופרים, אנשי רוח, משוררים, מלחינים וצלמים – תרם את האוסף מיוזמתו ובידיעה שהוא יגיע למיליוני המשתמשים באתר הספרייה הלאומית בארץ ובעולם ללא תמורה.

"החוויה העזה של מלחמת יום כיפור, שבמקרה נפל בחלקי לתעד אותה במצלמתי, השפיעה על כל מהלך חיי עד היום", מספר פנדריך מביתו שבאורגון, ארה"ב. "במשך כל השנים אני מספר לקהלים שונים בארצות הברית על המלחמה, אך תמיד שאפתי שהתמונות שבהן תיעדתי את חיילי צה"ל במהלך הקרבות, ונותרו מאז בביתי בחוף המערבי של ארה"ב, יישמרו במוסד ישראלי שידאג לחשיפתן לציבור בישראל ובעולם כולו בטכנולוגיות המידע של המאה ה-21. הספרייה הלאומית היא המוסד המקצועי ביותר המתאים למטרה זו, ולכן שמחתי מאוד על ההזדמנות להעביר אליה את האוסף, וכך להשיבו למקומו הטבעי – בישראל, במקום שידאג לשמרו לדורות".

נתן פנדריך (מימין) מקבל טיפול רפואי במהלך המלחמה

 

בימים אלו מתחילה הספרייה הלאומית להעלות ולהנגיש את האוסף המרגש באתר הספרייה ואנו פונים אליכם – החיילים בתמונות ובני המשפחות של הלוחמים – לזהות את עצמכם ולספר לנו על הקרב, החזית, האירוע והסיטואציה שבה הייתם במלחמה בזמן הצילום.

ריכזנו כאן מקבץ ראשון של התמונות. האם אתם מזהים את עצמכם בתמונות? האם אתם מזהים מי מחברכם בתמונות, ויכולים לספק לנו קצת מידע? כל פיסת מידע תתקבל בברכה! כל מידע שיש לכם, נשמח שתכתבו בתגובות לכתבה זו, או לחילופין שלחו מייל למחלקת הארכיונים שלנו: archives@nli.org.il. שימו לב לציין על איזו תמונה אתם מספקים מידע. שימו לב שלחיצה על כל אחת מהתמונות תציג את התמונה בגודל מלא ובאיכות מקסימלית.

מכירים אנשים שיכולים לסייע לנו? נשמח שתשלחו/תשתפו איתם את הכתבה.

 

התמונות:

 

תמונה 1
תמונה 2
תמונה 3
תמונה 4
תמונה 5
תמונה 6
תמונה 7
תמונה 8
תמונה 9
תמונה 10
תמונה 11
תמונה 12
תמונה 13
תמונה 14
תמונה 15
תמונה 16
תמונה 17
תמונה 18
תמונה 19

 

כתבות נוספות

השיר שהיה לתפילה: "לו יהי"

דוש מצייר מהחזית את קרבות מלחמת יום הכיפורים

 




'תלתלי אוזניים' – פריט האופנה הלאומי שכמעט היה לנו

על פועלה של הכוריאוגרפית ורועת הצאן לאה ברגשטיין

לאה ברגשטיין רועת צאן בקיבוץ בית אלפא (1927). צלם לא ידוע

מאת: איריס לנה

"מזרקות יכולות להישאר בוינה", זו הייתה תשובתה של לאה ברגשטיין כשנשאלה אם אפשר להוסיף קישוטים ומזרקות לטקס חג המים שיצרה בקיבוץ רמת יוחנן, אשר מתקיים גם היום כמדי שנה בשנה בסוכות. את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, שמענו ממירי פיינשטיין, מנהלת 'מכון הווי ומועד' מייסודו של מתתיהו שלם בקיבוץ רמת יוחנן, שאיתה בילינו ימים ארוכים במיון ובזיהוי חומרי הארכיון המפתיע והמורכב של לאה ברגשטיין. זה ארכיון ייחודי של יוצרת, למעשה שני יוצרים שותפים – לאה ברגשטיין ומתתיהו שלם – שקיבוץ רמת יוחנן כולו הוא הגוף המבצע של יצירותיהם.

ברגשטיין למדה בוינה אצל אמני מחול מרכזיים של התקופה – היא הייתה תלמידה בשיטה של איזדורה דנקן ולמדה בבית הספר של רודולף לבן, אבל כשהגיעה בשנת 1925 לקיבוץ בית אלפא והחלה לעבוד כרועת צאן, ביקשה להשאיר מאחור את הקישוטיות ואת הטעם של הבורגנות האירופית. הבגד שלבשה כשיצאה למרעה ספוג בדימוי תנ"כי מדומיין ששאבה מבגדיהם של השכנים הבדואים של קיבוץ בית אלפא (הוקם בשנת 1922). הבגד הזה הוא הצהרה אידיאולוגית של מי שויתרה על תרבות ואומנות אירופית כדי ליצור בארץ ישראל תרבות ואומנות מקומית חדשה.

מתוך רשימות לאה ברגשטיין. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

וכך היא כותבת (ברגשטיין מעולם לא למדה עברית באופן מסודר):

"גם עצל הבדואים זה הכל היה סגור ומתאים לריקודים באוהלי כדר במתפחת השתמשתי לפעמים לחגורה.
התרבות של הרועים והחרבות ש[לא ברור] עצל הבדואים השכנים, נקרא [לא ברור] תרבות (הרועים, מחוק) מהווי הרועים היה זה היסוד לכל הרועים, יסוד לכל החגים.
גם התלבושת ספגה מכל זה מן הרעיונות האלה הרועה ההולך עם צאנו למרחקים שומע צלילים משמיע צלילים מתבודד עם הטבע עולה על הגלבוע מתרשם מן האביב הפורח זה הכל שומעים בשירים של מתתיהו כל ההווי הזה שגם אני עברתי בחלקו השפיע והיה יסוד ליתר היצירות".

מכלול יצירתה של ברגשטיין הוא עצום, ומקיף טקסי חג וריקודי עם רבים שחלקם נעשו נכסי צאן ברזל של תנועת ריקודי העם הישראליים, כמו "שיבולת בשדה" ו"הן ירונן". ארכיונים של יוצרי מחול כוללים מטיבם בעיקר את התיעוד של היצירה המחולית, אבל בתוך האוספים נחשפים חומרי לווין נדירים ומשמעותיים. התהליך הבלשי של גילוי ארכיוני מחול הוא תוצאה של פעולות שיטתיות, אבל היא נטוות בעיקר ממקריות מלאת הפתעות: מחפשים דבר אחד ו(אם שמים לב) מוצאים אחר שכלל לא ידענו על קיומו. כזה הוא אוסף התלבושות של ברגשטיין שהיא עצמה עיצבה לטקסי החג בקיבוץ רמת יוחנן. התלבושות נשמרות במחסן תלבושות בקיבוץ משנת 1945. האוספים יוצרים הזדמנות לא צפויה למבט על התרבות החומרית שנוצרת סביב המחול עצמו: תפאורה, אביזרים, כלי נגינה, קישוטים, ובעיקר התלבושות.

בין התלבושות מצויים 'תלתלי אוזניים', פריט לבוש ייחודי שעוצב על ידי ברגשטיין בשנות ה-40.
הוראות לבישה: מניחים אותו על הראש והוא יורד משני צדי הראש ליד האוזניים.
תלתלי אוזניים נלבשים גם היום במסגרת חג המים וחג העומר בקיבוץ רמת יוחנן.

הביטוי תלתלי אוזניים מופיע באחד משיריו המוקדמים של מתתיהו שלם "שה וגדי":
שֶׂה וּגְדִי, גְּדִי וָשֶׂה,
יַחְדָּיו יָצְאוּ אֶל הַשָּׂדֶה,
עִם צָהֳרַיִם לַמַּעְיָן
רָצוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם.
אֶחָד לָבָן שֵׁנִי שְׁחַרְחַר,
עִם תַּלְתַּלֵּי אָזְנַיִם
פַּעֲמוֹנִים מְצַלְצְלִים,
עַל צַוָּאר עֲדַיִים.

'תלתלי אוזניים' באוסף תלבושות ואביזרים של לאה ברגשטיין. תועד בפרויקט 'האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון'. צילום: אחיקם בן יוסף

תלתלי האוזניים הם פריט עיצובי יוצא דופן, אולם הוא רכיב בתוך מהלך גדול, פועל יוצא של תפיסת עולם של הישוב היהודי של לפני הקמת המדינה שלפיה עיצוב מכלול של התנהגויות ופרטים הוא חלק ממאמץ ליצור תרבות עברית מקומית, ששני מרכיביה האידיאולוגיים המרכזיים הם ציונות וסוציאליזם.

תהלוכת המחוללות הצועדות משטח ההתכנסות בקיבוץ אל השדה בחג העומר לבושות בתלבושות החג (שנות ה-70) מובילה: לאה ברגשטיין אוחזת בגונג. המחוללות עטורות בתלתלי אוזניים. צילום: אלקנה כרמון, ארכיון קיבוץ רמת יוחנן

מכלל המסמכים והתצלומים באוסף ניכר שברגשטיין ייחסה חשיבות גדולה לעיצוב התלבושות, ואף נטלה חלק פעיל בייסוד האגודה למען הבגד הלאומי היא "אגבל":

פרוטוקול ישיבת האגודה למען בגד לאומי 20.5.1957 אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

וכך היא מנסחת נייר עמדה בנושא נחיצות הבגד הלאומי, המופיע בין מסמכי תיעוד של סימפוזיונים בנושא הבגד הלאומי, שבהם היה לה חלק פעיל.
נייר העמדה שכתבה פונה אל  האזרח במדינת ישראל בהצהרה מלאת פאתוס:

"אין בגד לאומי לישראל – איש הישר בעיניו ילבש!"

ואחרי סקירה היסטורית היא מציעה ודורשת שמומחים ויודעי דבר יפעלו ויחתרו למען המטרה הנעלה (כך במקור) – "תיקנון אופנה של בגד לאומי ישראלי לאיש ולאשה".

בתוך חוברת סיכום של סימפוזיון על הנושא "בגד לאומי לעם". על הכריכה של פריט המקור כתוב: בחסותו האדיבה של ראש העיר מר חיים לבנון, ומופיע הלוגו של אגבל  AGBAL, האגודה לבגד לאומי (ללא תאריך. חיים לבנון היה ראש עירית תל אביב יפו בשנים 1959-1953) אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

ברגשטיין שייכת לקהילה שפועלת נמרצות בעניין הבגד הלאומי-הייצוגי-החדש. הנה דוגמה להקשר נוסף, הפעם לא סימפוזיון, אלא גזיר עיתון המדווח על תחרות לתלבושת של ריקודי עם ישראליים, שהיו אתר פעיל נוסף של יצירת תרבות עברית מקומית:

כתבת עיתון על תלבושת של אנטול גורביץ', שזכתה בתחרות תלבושות לריקודי עם. אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן. בתצלום: הרקדן דני דאסה וטובה (שם משפחה לא ידוע). גורביץ' עיצב תלבושות גם ללהקת גרטרוד קראוס, תיאטרון מחול ענבל ולהקת כרמון

לכתבה יש אג'נדה גלויה של פעולת הפצה נמרצת, והיא אף מציידת את הקוראים והקוראות בחישובים מדויקים של כמות הבד הנדרשת לתלבושת של בחור ולתלבושת של בחורה, וכן הנחיות מסודרות למי לפנות (לוועדת הריקודים) ומה מחיר הבד, בשתי איכויות שונות.

ובאשר למערכת ההפצה הממוסדת של התרבות העברית החדשה: באוסף נמצאה חוברת הדרכה של ריקודי עם, ובעמוד המוקדש לריקוד הרועים מופיע איור תקופתי של המאייר שמעון מקיבוץ מזרע, שמשרטט אף הוא את לבוש הרועות כמתכתב עם לבוש תנ"כי מדומיין, כולל הכד על הראש. וכך הריקוד, התלבושת והדימוי התנ"כי מתהדקים להם יחד.

איור לריקוד הרועים, בתוך חוברת הפצה לריקודי עם בכינוס הארצי השנתי הכ"ב של אגודת הנוקדים העבריים בישראל, תשי"ב (1952-1951) מאייר: שמעון, קיבוץ מזרע.

כך, האידיאולוגיה ניבטת מן הפריטים, מהאיורים ומהטקסטים, ולעיתים דווקא ממה שנעדר מהם: בהיותם חגי קהילה, המבצעים של טקסי החגים היו חברי קיבוץ רמת יוחנן. החל משלבי ההכנה: בוני במות, בעלי מלאכה, תופרות ורוקמות, ובשלב ביצוע הטקס: זמרים, נגנים, רקדנים – טקסי החג הם אומנות שקהילת הקיבוץ היא הגוף המבצע שלה. נשות הקיבוץ הן אלו שרקמו את עיטורי התלבושות ולכן כל רקמה שונה מעט מהאחרות, אך אין אפשרות לשייך את הרקמות לרוקמות. היעדר זיהוי הוא כאמור תוצאה של תפיסת אומנות כפעולה קהילתית ולא כאומנות יחידים.

רקמת יד בתלבושת חג העומר (פרט) צילום: אחיקם בן יוסף

הארכיון חושף מקורות השראה נוספים של ברגשטיין ואף את טכניקות העבודה שלה. כמה עשרות ספרי אומנות שימשו השראה לעיצוב התלבושות, מרביתם של תרבויות עתיקות, ובתוכם דפים גזורים או מסומנים. בין העמודים מודבקות פתקאות בכתב ידה של ברגשטיין ועליהן הערות ותזכורות של פרטים מתוך הצילומים והציורים. באוסף יש סקיצות של שלבים שונים בפיתוח הבגד ששרטטה לתופרות ולרוקמות:

ברגשטיין חיפשה השראה מתלבושות בתרבויות שונות וכניראה גם בתיאורי לבוש מקראי. כאן סקיצה בעקבות תיאור לבוש של הכהן הגדול. אלו אלמנטים מופיעים בתלבושת לטקסי החגים הוא נושא למחקר. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

וטקסטים מלווים לתופרות ולאחראית התלבושות:

"באותו הצבע ובאותו הרוחב חגורה הדוקה על הגוף, שאני סוגרת בשתי סיקות הדוק, לכל שמלה יש עוד צבע סרט צר.
שמים אותו בשורה שניה על החזה, במאוגל על הפס של שרבול את הסרט הנוסף (ורוד) בקצע השמלה שמים סרט רקום בצבע השני ורוד או אדום (של החצאית) או בצבע השני." (עמוד 19)

הנחיות לתופרות (מלמעלה), והוראות הלבשה (מלמטה) רשימות של לאה ברגשטיין על תלבושות החגים. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

מכלול ההשפעות, פרוצדורות היצירה, הנחיות לשותפיה והאינטרס ליצור תרבות חדשה מתגלמים בתלבושות מעוצבות ומלאות פרטים שיצרה לחג העומר. גם היום, מדי שנה בשנה, קהילת הקיבוץ לובשת אותם ומבצעת את הריקודים ואת הטקס כולו בדיוק מירבי.

לאה ברגשטיין בחג העומר 1970. צילום: אלקנה כרמון, אוסף פרטי יואב כרמון

ולסיום. ארכיון מחול הוא אתר רב הקשרים בעל זיקות לתחומי ידע מגוונים, אבל מהותו היא לשמר את המחול עצמו, את התנועה והגוף המאורגנים במרחב. הנה תצלום כמעט פולחני של ריקוד בחג העומר ובו ניכרת תנועת הבגד על הגופים הרוקדים, בצילום של טרודי שוורץ, צלמת ששהתה בקיבוץ רמת יוחנן רק יומיים, בפסח 1946, אך יצרה כמה מן האימג'ים האיקוניים של ריקודי חג העומר.

חג העומר (1946) צילום: טרודי שוורץ, פוטו שוורץ. מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

 

כתבות נוספות

מסע בלשי בעקבות המחול הנעלם

עיניים שושנים: מדוע פניך מכוסות פרחים?

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

 

תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית

חינוך, בית חם וגם עברית. כך נולד המודל המוכר של גן הילדים

ילדי הגן של קיבוץ גניגר,עומדות מימין הגננות מינה בנאי וברוריה בוגרד. שנה לא ידועה. מתוך אוספי ביתמונה

אל שתי המהפכות האדירות שנהוג לייחס לגני הילדים הראשונים בעברית בארץ ישראל – גיבוש חינוך חילוני מודרני הפועל בדפוסים שונים מאלו של "החדר" המסורתי ובתוך כך, העברת סמכות החינוך לגיל הרך מהמלמד (הגבר) לגננת (האישה) – יש לצרף מהפכה נוספת לה הרימו גני הילדים והגננות תרומה חשובה ומהותית לא פחות – פרויקט החייאת העברית.

כיום נראה לנו הדבר מובן מאליו, אך מדובר למעשה בתגלית חשובה שנגלתה לבני התקופה בתום שורה ארוכה של ניסיונות: ככל שיקדימו להנחיל עברית לילדות ולילדי היישוב החדש, כך יעמיק ויופץ הדיבור העברי בארץ ישראל.

תקופת ההתבססות של גני הילדים בארץ הייתה גם המאתגרת ביותר. גבולותיה של תקופת ראשית זו מסומנים בין שנת 1898, שבה הוקם גן הילדים העברי הראשון במושבה ראשון-לציון, לבין שנת 1914, שבה עברה הבעלות על גני הילדים בארץ מידי נדבנים וארגוני סעד לידי ההסתדרות העולמית הציונית.

גני ילדים היו בגדר המצאה חדשה יחסית, המצאה בת מעט יותר מ-40 שנה. וגני ילדים בעברית – חידוש של ממש. תחילה תוכנן הגן העברי בארץ ישראל לשמש מכינה לעברית בטרם עולים הילדים לכיתה א' מתוך האמונה כי ראוי שלא לקפח שנת לימודים שלמה על לימוד השפה. כך התנהל גן הילדים בראשון-לציון בשנותיו הראשונות. עד מהרה שונה המודל.

גן הילדים הראשון בראשון-לציון
גן הילדים הראשון בראשון-לציון

חברת עזרה היהודית-גרמנית, שמימנה את פעילות חלק מגני הילדים הראשונים, דרשה לבססם על פי המודל החינוכי שנקבע בסמינר פסטלוצי-פרובל האוס בברלין, אותו הקימה המחנכת הגרמנייה הנרייטה שרדר-בריימן בשנת 1873. שרדר-בריימן הייתה אחיינתו של פרידריך פרובל – מייסד גני הילדים הראשונים בעולם (כשהראשון נחנך בשנת 1840).

פרידריך וילהלם אוגוסט פרבל, סביבות שנת 1897

המודל החינוכי החדש שהנחה את הניסוי העברי היה זה של מוסד נפרד מבית הספר המהווה בית חם ותומך לילדי הגן. על מנת שהדגש על משחק ושירה יישמר מן המודל הגרמני (שהותאם לצרכי היישוב העברי המתחדש), עמלו מחנכים עבריים בארץ ובתפוצות על תרגום וחיבור רפרטואר של ספרות עברית לילדים. היַלְדוּת בעברית הומצאה.

העדויות להצלחת גני הילדים העבריים רבות מספור: שירים ופזמונים שחוברו בהמוניהם קובצו במקראות שהופצו בגני הארץ. בתחילת המאה העשרים אנו כבר מוצאים מקראות עבריות שהודפסו והופצו בתפוצות – מוורשה ועד סלוניקי. עוד ועוד ילדים התחנכו בגני הארץ (שצצו עתה בכל יישוב עברי חדש) עד שנעשה מודל זה למודל החינוכי השליט בארץ ישראל המתחדשת. בתקופה זו גם פותחה שיטת ההוראה המכונה "עברית בעברית", שהדיחה את שיטת "החדר" המסורתי מגדולתה.

אלפון מצויר משלוניקי שביוון. "השיטה הטבעית" הינה שיטת "העברית בעברית" המוכרת לנו. שנת פרסום מדויקת לא ידועה (סביבות שנות העשרה של המאה העשרים)

בלתי ניתן להפריד בין פעילותן המסורה של הגננות העבריות לבין הצלחת הניסוי החלוצי. עד הקמת סמינר הגננות בירושלים של שנת 1909, הכשירו הגננות את עצמן באמצעות התבוננות בעבודת חברותיהן הגננות המנוסות יותר. הדור השני של הגננות בארץ זכו להכשרה פורמלית בסמינר בירושלים, או בסמינרים עבריים מקבילים בחו"ל.

ההצלחה הביאה עמה גם קשיים ותהיות רבות: בשנת 1912 נפגשה משלחת של גננות היישוב עם ראש ועד הלשון העברי, אליעזר בן-יהודה מיודענו. בקשת הגננות: התקנת מילים נחוצות בעברית לילדי הגנים, ובייחוד לשמות המשחקים השונים שהועתקו מגני הילדים בגרמניה. ועד הלשון נענה בחיוב.

כתבה משבחת על גן הילדים החדש ביפו מאת הילד העברי הראשון איתמר בן-אב"י. הכתבה התפרסמה בעיתון השקפה ב-18 באפריל 1902

קושי נוסף עוררו קברניטי היישוב החרדי הישן, שסירבו לשתף פעולה עם המיזם החדש. כרוז שנתלה ברחבי ירושלים בשנת 1902 הבהיר את גודל התהום הפעורה בין היישוב החדש לישן. בכרוז התבקשו אנשי שלומנו להימנע מלרשום את ילדיהם לגני הילדים העבריים: "ולא יהינו למוסרם לידי מנהיגי הגן הילדים הנז'. ולא ימוש התורה מפינו ומפי זרעינו ומפי זרע זרעינו עד עולם".

הכרוז שנתלה ברחבי ירושלים. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

עם השנים הצליח גן הילדים לקנות אחיזה גם בחלקים של הציבור היהודי-דתי בארץ, ונוצרו שילובים מעניינים בין החדר לגן.

"הננו מודיעים בזה שהצלחנו לפתוח גן ילדים", מודעה שהתפרסמה בספטמבר 1944. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

בספרם המשותף, 'מאה שנות גן ילדים בארץ ישראל', ציינו המחברות מרים סנפיר, שוש סיטון וגילה רוסו-צימט כי היוזמה להקמת גן הילדים הראשון בראשון-לציון שייכת למורה דוד יודילביץ. "יודילביץ פנה לממונה על מושבות הברון, וקיבל את הסכמתו לפתוח גן ילדים בראשון-לציון ולשלוח את בת המושבה אסתר שפירא לירושלים להשתלם בשיטות העבודה בגן הילדים האנגלי שבבית הספר על שם אלווינה דה רוטשילד. ואכן, באותה שנה נפתח גן הילדים הראשון בארץ ישראל: בעיר ראשון לציון. לאחר מכן, בתרס"ב (1901), נפתח גן ילדים ביפו, ושנה לאחר מכן, בתרס"ג (1902), נפתח עוד גן בירושלים ביזמת 'לשכת בני ברית'. זו פתחה בשנת 1905 גן ילדים גם בצפת." בספרו של חוקר החינוך שלמה הרמתי נמצא כרונולוגיה מעט שונה, אך הדבר פחות מהותי לענייננו. מה שחשוב לזכור הוא שהמוסד הניסיוני נפוץ ברחבי היישוב, ומשם כבש חלקים נרחבים בעולם היהודי.

 

העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד

 

כתבות נוספות

"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר"

סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית

כשהילד העברי הראשון פגש את אבי הטורקים