כל מי שנעקץ על ידי דבורה בילדותו, זוכר ודאי את תחושת העלבון ואי הצדק שליוותה את צריבת העוקץ בבשר.
הדבורה היא אחד החרקים הידועים ביותר לשמצה בעולמם של הילדים אך ההיסטוריה האנושית דווקא נטתה לה חיבה.
בכל דור ובכל חברה התבוננו בני האדם בדבורים וראו בדיוק את עצמם:
ברומא תיאר אותן וירגיליוס כממלכה גדולה, בה ישנן ערים מבוצרות, וחוקים נוקשים מטעמם של חרקי ענק: דבורים אלילים, להן סוגדות הדבורים הפשוטות.
בעולם העתיק האמינו דבוראים וחוקרי חרקים שקבוצת הדבורים מתנהלת כמונרכיה המונהגת על ידי מלך רב עוצמה וכוח שאיננו יכול ללדת ילדים, אך יכול גם יכול לרדות בנתיניו.
בימי הביניים טענו חוקרי הדבורים שהדבורים נעלות מבחינה מוסרית משום שהן אינן מזדווגות, אלא נולדות מתוך הריקבון.
ואז בא המיקרוסקופ…
בשלהי שנת 1673 תיעד לראשונה חוקר טבע בשם סוואמרדם ניתוח שעשה תחת עדשת מיקרוסקופ ל'מלך' הדבורים וקבע בתדהמה:
למלך יש שחלות!!
חוקר נוסף שהיה לאבי הדבוראות המודרנית הוא דז'רז'ון, ששימש ככומר פולני-גרמני במאה ה-19. בעקבות תצפיות רבות על הדבורים טען הכומר כי הדבורים מתרבות בלידת בתולין (פרתנוגנזה).
ונחשו מה?
בתגובה לטענותיו של דז'רז'ון קראו מוסדות הכנסייה להטיל עליו חרם בטענה שהוא מאיים על אחד מיסודות האמונה הנוצרית משום שהוא הופך את הנס החד פעמי של לידת המושיע מבתולי אמו, לתופעת טבע שכיחה.
העיקרון, אם כן, ברור. חברות שונות נטו להשליך את אמות המידה המוסריות, הערכיות, הדתיות והרגשיות שלהן על כתפי הדבורים הדלות.
דברי שירך, דבורה!
גם בספרות ובשירה זכתה הדבורה למעמד לא רע והיא משמשת כסמל שכיח. גם המשוררים נטו להשליך על הדבורה אידאות, תחושות ורגשות שעמדו ברומו של עולמם הם.
הנה למשל שירו המפורסם של משורר תור הזהב בספרד, ר' שלמה אבן גבירול העוסק בהתבוננות בדבורה.
לְאִטֵּךְ דַּבְּרִי שִׁירֵךְ, דְּבוֹרָה, / אֲשֶׁר קִרְיַת "שְׁמַע" מִפִּיךְ יְקֹרָא,
מְיַחֶדֶת וּמַאְרֶכֶת בְּ"אֶחָד" / וּמַתֶּזֶת בְּזֵכֶר רָם וְנוֹרָא,
אֲשֶׁר נָתַן דְּבַשׁ תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ / וְשָׂם לָךְ לַהֲדֹף אוֹיְבֵךְ מְררָה.
הֲלֹא אִם אַתְּ בְּעֵינַיִךְ קְטַנָּה – / כְּבוּדָּה אַתְּ וְלָךְ מִשְׁפַּט בְּכוֹרָה.
חֲמוּדוֹת טִהֲרוּ אוֹתָךְ, וְאֵינֵךְ / כְּשֶׁרֶץ עוֹף אֲבָל צִפּוֹר טְהוֹרָה.
הדבורה של אבן גבירול, ממש כמוהו, היא דבורה דתיה. ולא סתם דבורה-לייט, היא דבורה-דוסית ממש. יש לה נטייה להקפדה יתרה בכל מה שקשור בהלכות קריאת שמע.
ולא זו בלבד, היא גם דבורה למדנית:
היא טרחה לעיין בסוגיה העוסקת בהלכות קריאת שמע, ומשם היא יודעת ש"כל המאריך באחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו, אמר רב אחא בר יעקב – ובדלית",
כלומר: יש הידור גדול להאריך בקריאת שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, דווקא באמירת המילה אחד, ובפרט באות ד' של המילה. הדבורה גם יודעת שעל פי ההלכה יש להתיז את האות ז' כאשר מגיעים לתיבת "תזכרו".
בדיוק בגלל זה, מקפידה הדבורה להשמיע את צליל הזמזום זזזזזזזזזז, שנשמע בדיוק כמו זמזום דֿ רפויה (שבמקור נהגתה כמו th ונשמעה כמו ז') בבתי הכנסת הספרדים, בשעה שהמתפללים מאריכים: ה' אלוהינו ה' אחדדדדד, ולמען תזזזזזזזזכרו.
השיר של אבן גבירול אמנם משתייך לז'אנר ידוע של שירי התיאור, העוסקים בהתבוננות באובייקט של טבע מבויית (כמו בפרח מן הגן, או יצירת אמנות), אבל בקריאה שניה – הוא הרבה יותר מזה. הוא עוסק בהתבוננות של הדובר בבת דמותו, מתוך תחושת אמפטיה ושיתוף גורל.
הוא איננו מדבר על הדבורה, הוא מדבר אליה. הוא פונה לדבורה, כפי שפונה אדם לחבר קרוב כדי לתמוך בו:
הֲלֹא אִם אַתְּ בְּעֵינַיִךְ קְטַנָּה – כְּבוּדָּה אַתְּ וְלָךְ מִשְׁפַּט בְּכוֹרָה.
המשורר מנחם את הדבורה שמרגישה קטנה ומתוסכלת, ואומר לה שהגודל לא קובע. ויש לזכור: שלמה אבן גבירול הוא אותו משורר ידוע חולי, חלש, וצעיר שמעיד על עצמו שהוא "שְׁפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה", אך מאידך גם טוען: "וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי – וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמֹנִים".
אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים
בקרב משוררי ההשכלה היהודית שחיו באירופה במאה ה-18 וה-19 פעלו מספר כותבים שכונו "בעלי מכתם".
על פי רוב היו אלה משוררים ואנשי רוח שאספו, תרגמו וכינסו להנאתם ולהנאת קוראיהם מכתמים שנונים.
המכתם הוא שיר קטן; קצר בשורותיו, ומצומצם ברעיון אותו הוא מביע. על פי רוב עוסק המכתם באופן הומוריסטי או סרקסטי בביקורת של תופעה חברתית: שכרות, רדיפת כבוד, רדיפת כסף ונשים. הרשימה ארוכה. רבים מהמכתמים המשכיליים הם תרגום של אפיגרמות מהשירה היוונית והרומית, האנגלית, הצרפתית והגרמנית.
בעלי המכתמים המשכיליים הבינו שייחודו של המכתם קשור בשלושה מאפיינים שלו:
הוא קטנטן
ועוקץ את הראוי לעקיצה
ומהנה במתיקותו את הקורא.
ממש כמו דבורה.
מהמוכרים והחשובים שבין בעלי המכתמים המשכיליים היה יהודי ליטאי מבריק ומלא הומור בשם אייזק בן יעקב.
הוא הוציא ספר מכתמים מועתקים מלשונות אחרות, או פרי עטו שלו, והוסיף עליו מאמר בשם "מכתם ללמד" – העוסק בתורת המכתם.
לשער המכתמים בספרו קרא בן יעקב: עדת דבורים.
המכתם הראשון בספרו של בן יעקב הוא ארס פואטי: הוא מכתם העוסק באופיו של המכתם, תוך שהוא ממשיל את המכתם לדבורה:
בהמשך קובץ המכתמים מביא בן יעקב מכתם הכתוב בצורת דו-שיח בין הזבובים לדבורה.
מקוצר בינתם אין הזבובים מסוגלים להבין איך הדבורה מצליחה להיות מקור סבל מעוקצה וגם מקור עונג מדבשה. הם מאשימים אותה בגנבת הדבש, אך הדבורה לא מתרגשת מ"זבובי המוות" הקוהלתיים שכל תפקידם בעולם לעטות על הפגרים, ועונה בהתנשאות שבניגוד אליהם, הניזונים מריקבון הפגרים, הצוף שלה אסוף מפרחים ושושנים.
כמו מכתמים רבים, גם מהמכתם הזה ניתן ליהנות כפשוטו, אך אם נקרא אותו בהקשרו המשלי, על פיו המכתם משול לדבורה, הרי שיתכן שלפנינו ביקורת ספרותית של "זבובי מוות" מקומיים הלועגים לז'אנר המכתמים המשכילי השאול ברובו מלשונות זרות.
זום זום זום
הלאה. משירת ההשכלה לשירת התחייה, ואל אחד המצלולים היפים ביותר שידעה העברית:
מִזְמוֹר מִזְמוּטֵי מְזֻמָּנִים, נִזּוֹנִים מִזֶּרַע מִתְמַזְמֵז,
זִמְרַת זִמְזוּמֵי זַמֶּרֶת: הֲמָזוּג לִי יֵינִי וְזֻמַּן,
הוֹי מַזְמִינָתִי, לַזְּמַן? מַזָּל טוֹב! מַזָּל טוֹב! זוּזִי!
מזהים את הזמיר המזמזם? מזהים את הזיקה הזאולוגית? מזהים את הזהות המוזיקלית?
מי אם לא טשרניחובסקי, בפואמה האדירה "עמא דדהבא" (עם הזהב) שנכתבה בשנת 1940 אך התפרסמה רק לאחר מותו.
בפואמה הזו מתאר טשרניחובסקי בדייקנות מדעית ממש את חיי הדבורים: תולדות המין שלהן, אופן התנחלותן בנחיל, כלי הכוורת, יצור הדבש ומעל לכל – המלכה שכידוע, מזדווגת עם הזכר פעם אחת בלבד במשך כל חייה.
תראו כמה יפה:
"הַמַּלְכָּה צְעִירָה, בְּכָל הוֹד יִפְעָתָהּ;
הַמַּלְכָּה מְחַכָּה לַחֲתַן-חֻפָּתָהּ;
"לַיָּחִיד מֵרְבָבָה הַמַּלְכָּה מְחַכָּה;
קְטִיפָה שֶׁל זָהָב פַּרְוָתָהּ הָרַכָּה.
"בַּכַּוֶּרֶת כֻּלָּהּ אֵין כָּמוֹהָ יָפָה,
הַכַּוֶּרֶת כְּחֻלָּה, רֵיחָנִית וּכְשׁוּפָה.
"הִיא אַךְ פַּעַם תֶּאֱהַב בְּנַפְשָׁהּ וּמְאֹדָהּ,
הִיא אַךְ פַּעַם דּוֹדֶיהָ תִּתֵּן לְדוֹדָהּ,
"אַהֲבָה צְעִירָה, אַהֲבָה נַעֲלָה;
אַךְ רַק פַּעַם יַחְבֹּק לָהּ חָבֹק בַּעֲלָה.
"כֵּן, רַק פַּעַם אֶחָת! אַךְ גַּם הִיא בִּשְׁעָתָהּ
תַּגְמִיאֶנּוּ אֶת-כָּל אַהֲבַת חַיָּתָהּ
"אֵין בַּיְקוּם, אֵין דּוֹמֶה לְאוֹתָהּ אַהֲבָה!
אֵין יָפֶה, אֵין שֵׁנִי כַּדָּגוּל מֵרְבָבָה!
"הַלְּלוּ הַגִּבּוֹר שֶׁכָּכָה אָהָב,
כְּבוֹדוֹ גַּם נַגִּיד בְּשִׁירָה שֶׁל זָהָב".
באצטלה מדעית משליך טשרניחובסקי על המלכה את תפיסותיו הרומנטיות על אופייה החד פעמי של האהבה. על פי רבים מפרשניו של השיר, משליך טשרניחובסקי על עם הדבורים את תפיסותיו ביחס לציונות, כשהוא מתאר את דבש הכוורות כתוצרתו של עם הזהב היושב בציון, וטוען שמקורו בצוף הפרחים היפים ביפיפותו של יפת בין אומות העולם.
ממשיכים הלאה.
המלכה עירומה
עשרים שנה אחרי תיאוריו הוורדרדים והענוגים של טשרניחובסקי את מלכת הכוורת, צועקת לעברו לאה גולדברג "המלכה עירומה" !
השיר 'הסתכלות בדבורה' פורסם לראשונה ב"על המשמר" בשנת 1962.
פרסום ראשון של הסתכלות בדבורה. על המשמר. 18 באפריל 1962.מתוך ארכיון עיתונות יהודית היסטורית
שמו של השיר "הסתכלות בדבורה" עלול לבלבל את הקורא, ולשכנעו כי לפניו שיר תיאור אובייקטיבי העוסק בהסתכלות בדבורה.
אלא שכדרכה של השירה, ההתבוננות החוצה היא מסווה בלבד להתבוננות כואבת ואכזרית בעולמה הפנימי והשברירי של הכותבת עצמה, המלכה העירומה.
פרשנים רבים של שירת לאה גולדברג נטו לקרוא את השיר הזה בנשימה אחת עם השיר "דיוקן המשורר כאיש זקן" בו מתארת גולדברג בכאב את הפניית העורף של דור המשוררים הצעיר לשיריה:
"אל תנסה ללכת עם הדור. הדור אינו רוצה שתלך עם הדור. הדור הולך למקום אחר ולך אין הזמנה".
בניגוד לסיפורו של אנדרסן, "בגדי המלך החדשים", בו מייצג הילד את נקודת התום האמיתית ביותר, בשיר של גולדברג מייצגת קריאתו של הילד הקטן את קולו של הדור הצעיר שמתאכזר לשירתה ומאשים את שירתה בזיוף.
די לקרוא את מאמרו של נתן זך על שירתה בכתב העת "יוכני" שהתפרסם בחודש מרץ של שנת 1962, כחודש לפני פרסום השיר "הסתכלות בדבורה", כדי להבין שהעלבון היה מוצדק.
זך מתייחס לשירתה כ"אנדרלמוסיה גמורה", "סכמה צורמת בטכניות הקרה שלה", "פרוזה" "נאיביות של שירת ילדים", "שירה שמעוררת אי נוחות בחוסר ההתאמה שלה", וכמובן, האשמת ההאשמות: גולדברג מחקה את אלתרמן.
הנה כי כן, נותרת המשוררת הזקנה לבד, סביבה דור צעיר, שאפתני ואכזר שלא מהסס לפגוע בה. היא מפוחדת וחסרת אונים כפי שעולה מסיומו של השיר "הסתכלות בדבורה":
ומה קורה בטבע למלכת הכוורת הזקנה?
ממש כמו בשירה.
כאשר המלכה זקנה, הדבורים הצעירות מפנות לה עורף, היא מודחת ממלכותה, ונתינותיה בכוורת הורגות אותה.
מוריס מטרלינק, המשורר והנובליסט הבלגי, הקדיש ספר שלם לתיאור חיי הכוורת: "מחיי הדבורים". וכך כותב מטרלינק על מלכת הכוורת הזקנה:
"המלכה הזקנה נבוכה. מרגשת היא כי גורל חדש נכון לה. היא מילאה באמונה את חובת היצירה. והנה פרי עבודתה הנאמנה: יגון ואסון. כח בלתי נמנע מדריך את מנוחתה; עוד מעט והצטרכה לעזוב את עיר ממלכתה. וממלכתה זו הלא היא יצרה. שוב אין היא נותנת פקודות, אלא נכנעת בעצמה כאחרון נתיניה לאותו הכח הטמיר והמלא תבונה, שנקרא לו "נשמת הכורת".
הספר "מחיי הדבורים" שיצא בהוצאת אחיאסף בורשה הגיע לידנו בלי ציון שנת ההוצאה (תרפ"?), אך חמור מכך: ללא ציון מתרגם הספר.
כל הקורא בתרגום זה, חש כי זהו תרגום מופת מעשה אומן, אך אין כל זכר לשמו של המתרגם.
זוהי קריאה לקוראי הבלוג: האם תוכלו לחדש לנו דבר בעניין התרגום הנ"ל?
לקריאה נוספת:
אליצור, שולמית: הדבורה הקוראת שמע.
הרצאתו של ד"ר יהושע גרנט "שירה מסתכלת בדבורה" – בין שלמה אבן גבירול ללאה גולדברג.
שמיר, זיוה: "הסתכלות בדבורה", דיוקן המשורר כאיש זקן: לאה גולדברג משלחת עוקץ במקטרגיה
קדמי, יחיאל: "עמא דדהבא" לשאול טשרניחובסקי כבעיה אמנותית
המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.
