להתבודד ולכתוב: על פינות עבודה ספרותיות

שולחנותיהם של סופרים ומשוררים רבים גדושים במקורות השראה ובאביזרי כתיבה. אך עד כמה היצירה תלויה באמת בפינת העבודה האישית?

לאה גולדברג בחדר עבודתה. צילום: אנה ריבקין-בריק. באדיבות מכון גנזים.

"אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן!" כתב טשרניחובסקי בשיר שנועד להצביע על קשרו העז לארץ ולמורשת רוחנית של דורות רבים בניגוד לקשר הרופף שלו לעולם החומר. ואולם הצהרה זו הייתה הפלגה פואטית בלבד; במציאות היו למשורר האהוב שולחן מסודר שהשקיף אל נוף נאה ותנאים טובים לכתיבה (וטוב שכך).

"וְלִי לוּ אַךְ שֻׁלְחָן! אוֹתָהּ פִּנָּה קְטַנָּה,

שֶׁבָּהּ אָדָם רָגִיל לְהִתְיַחֵד עִם אוֹר

עוֹלַם-כָּל-עוֹלְמוֹתָיו, מִתּוֹךְ נִיצוֹץ חַיִּים

שֶׁטֻּשְׁטְשׁוּ בְּאֵין-סוֹף, הֶגְיוֹן יְדִיד מִכְּבָר,

חֲזוֹן מוּרָם מֵעָם, פְּלִיט אֶבֶן אוֹ פְּלִיט גְּוִיל;

אוֹ בְשָׁעָה בְרוּכָה בְּשֶׁפַע שֶׁל שִׁירָה

תָּקֵר-תְּפַךְ כַּגַּל מִתּוֹךְ נִגּוּן אִלֵּם

הַמְּנַסֵּר בַּלֵּב, דּוֹרֵשׁ לוֹ הַמּוֹצָא,

וּבַעֲתֶרֶת אוֹן כְּדֵי לֵרָשֵׁם בְּיָד

קוֹדַחַת בְּגִילָה עַל-גַּב פִּסּוֹת נְיָר".

חדר העבודה של טשרניחובסקי. באדיבות ארכיון גנזים.

טשרניחובסקי היטיב לנסח את הכמיהה לפינה אישית שבה ואליה יתנקזו מעיינות ההשראה של היוצר. עם זאת השיר טוען שהיצירה תלויה במורשת היסטורית ובמקורות השראה, ולא בסוג העט או בצבע השולחן.

ההקצאה של מקום בלתי מופרע לכתיבה וליצירה מעוררת גם ציפיות שהחוץ לא יפלוש אל מרחבו של הכותב. לא לשווא קבעה וירג'יניה וולף ש"חדר משלך" (כשם מאמרה הנודע) הוא תנאי ראשון במעלה לכתיבה אוטונומית של סופרת. בדיוק מסיבה זו שמרו סופרים ומשוררים רבים בקנאות על חדר העבודה שלהם. אחת מהם הייתה יהודית הנדל, שאמרה בריאיון ל"מעריב" (1988) את הדברים האלה:

"מה שנוגע לי – אני יודעת לכתוב רק בפינה שלי, במקום קבוע, מעולם לא נסעתי לשום מקום בשביל מה שקוראים 'להתבודד ולכתוב', אינני מאמינה בזה, ואני יודעת לכתוב רק ליד השולחן שלי. אני אדם מאוד קונסרווטיבי בהרגלים של החיים. יש לי כיסא שאני כותבת רק עליו, אפילו שהוא כבר שבור, וגם את מיקומו של השולחן אינני מחליפה."

גם עגנון, שנהג לכתוב בעמידה, היה מן הקנאים לפינת העבודה שלהם והקפיד על סביבת כתיבה נעימה, נאה ומעוררת חושים. נחום גוטמן ביקר בחדרו של עגנון הצעיר בנווה צדק ופרסם ב-1948 תיאור של המקום לצד איור מרובה פרטים:

"כזה, בערך, היה חדרו. נרקיסים בכוסות ופחיות סביב כל הקירות. החדר נקי וכמעט ריק. הקוים שציירתי על הקירות – כוונתם לסמן את ריח הבושם. את האווירה. הייתי מצייר ברצון גם את החצר המרוצפת, ובה פיילות נחושת ממורטות, נשים בשמלות צבעוניות מהלכות בה על כבקבים. מדרגות עולות בצמידות עם פחי פרחים, המוצבים על גבי הגדר המדורגת ועולים בה עד לפתח החדר הזה".

חדר עבודתו של ש"י עגנון, איור של נחום גוטמן מתוך מאמר ב"דבר", 12.10.48.

היו גם סופרים ומשוררים שלא הצליחו לקנות לעצמם פינת עבודה בלתי מופרעת ולמדו להסתגל לתנאי כתיבה משתנים, שכן פעמים רבות, מתוקף נסיבות פיזיות או משפחתיות, החוץ הופך עיקר, והכתיבה נדחית מפניו. כך, למשל, סיפרה הסופרת עמליה כהנא-כרמון באותו ריאיון:

"אתחיל בכך שכל השנים עד לאחרונה היו בבית חמישה שולחנות-כתיבה לחמש נפשות: האחד משותף. כך שמכולנו, רק לי לא היה שולחן-כתיבה משלי. וכל השנים כתבתי בחדר השינה, עם האטלס על הברכיים, בעט כדורי. גם בשנים האחרונות, כשזכיתי לחדר עבודה, שכולל גם שולחן כתיבה, כוחו של הרגל: אני עדיין כותבת על האטלס שעל הברכיים, בעט כדורי, כאשר אינני כותבת ישר לתוך מעבד התמלילים, שזה אצלי חידוש…"

עמליה כהנא-כרמון בביתה. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990040320770205171

עמוס עוז נמנה גם הוא עם ה"מאלתרים," שבלית ברירה ובאין שולחן ראוי גילו ריכוז בַּמקומות הבלתי צפויים ביותר. את ספרו "מיכאל שלי" כתב כולו בבית השימוש:

"גרנו אז בדירה של חדר וחצי עם שירותים בגודל של שירותים במטוס. ואני לא הייתי ישן חצאי לילות. הייתי כותב בשירותים ומעשן עד שעה שתים־עשרה, אחת, כל כמה שהחזקתי מעמד. הייתי יושב על המכסה הסגור של האסלה, אלבום של ואן גוך שקיבלנו מתנה לחתונה על הברכיים, בלוק מכתבים על האלבום, עט כדורי 'גלובוס' ביד אחת, סיגריה בוערת ביד השנייה, וככה נכתב 'מיכאל שלי'. לפחות ככה נכתב רוב הספר.

לא פעם, כשאנשים אומרים לי שהם נוסעים לאיזה מקום שייתן להם השראה לכתוב ספר, מקום של הרים או אגמים או יערות או על שפת האוקיינוס, אני נזכר בבית השימוש הזעיר שלנו בשיכון בחולדה."

לפעמים, בנסיבות ברוכות, ההפרעה שהכותב חוֹוֶה בפינת העבודה האישית דווקא מיטיבה עם הכתיבה; החיים הפולשים אל הסיפור מפרים אותו ומאפשרים לו חיים. ב"ידידַי מרחוב ארנון" תיארה לאה גולדברג מקרה כזה:

"[…] על-כן חזרתי אל חדרי, ישבתי אל שלחן-הכתיבה ורציתי להתחיל בעבודה.

עבודתי מהי? הרי יודעים אתם: כותבת אני ספורים לילדים. אותו יום רציתי לכתוב ספור על כלב גדול, שברח מן הבית. הוצאתי מן המגרה ניר ועט וכתבתי פסוק כזה:

'הכלב היה גדול ושעיר. היו לו אזנים זקופות וחדות, על כן נקרא שמו…'

'מה היה שמו של אותו כלב?' – חשבתי – ובאמת, מה היה שמו?

אך לא הספקתי להמציא שם נאה לגבור ספורי, והנה עלה באזני קול נביחה דקה, נביחה מבוהלת וטרדנית, שעלתה ובאה מן החצר. מעבר לדלת-הזכוכית שמימיני…

'לא, לא אוכל לעבוד ברעש כזה!' – אמרתי בלבי – 'לא אוכל להמשיך בכתיבה. ודאי נגזר עלי מן השמים להוציא את היום הזה לבטלה. עוד מעט ואהיה גם אני עצבנית כאותו כלבלב נובח. שמא אצא ואגרש אותו'".

אם כך, כלב ממשי הפריע לסיפור על כלב לא-ממשי, ומתוך ההפרעה הזו נולד הסיפור על הכלבה שדה, שהוא פרק מרכזי בספרה של גולדברג.

אצל ט. כרמי מתואר אופן אחר שבו "החיים עצמם" מתערבבים בחיי הכתיבה עד כדי פעפוע הדדי – המשורר מפיג את חרדות הלילה, שבמהלכו חלם על התכווצות שולחן הכתיבה, באמצעות סיבוב בוקר בין חדרי הבית. רק לאחר התחברות מחודשת אל ביתו ומשפחתו הוא מרגיש חופשי לשוב אל שולחנו וליצור.

ט. כרמי, מתוך "שירים מן העזובה", הוצאת דביר, 1988.

הגישה המצדדת בהזמנת החוץ לפלוש אל שגרת עבודתו של הכותב מגיעה, כמובן, לשיא אצל משוררי בתי הקפה. "כסית" התל-אביבי ודומיו שימשו פינות עבודה לכל דבר, ושולחן קבוע היה נשמר בכל ערב בעבור משוררים כאלתרמן, שלונסקי, חלפי ורבים אחרים. שם, על משקאות חריפים ותוך כדי שיחה ערה, היו נכתבים הידועים שבשיריהם.

שלונסקי ואלתרמן בקפה "כסית". באדיבות ארכיון גנזים.

אבל מכיוון שפינת עבודה מסודרת ונאה אינה מובנת מאליה, היא משמשת לעיתים גם נושא להקנטה – מצד אחד, לא לכל אחד יש יכולת לתחזק תנאים נאותים לכתיבה או לשגרת עבודה יומיומית במקום אחד; יש שכותבים על אף קשיים מהותיים בתחום הזה וחשים סיפוק מעצם ההישג שבכך. מצד אחר, יש המתהדרים בהשראה הנוחתת עליהם במקומות ובזמנים לא צפויים, באופן לא מתוכנן, ותוצרי הכתיבה שלהם נחווים כפרץ יצירה מרהיב, ולא כִּפרי עבודה מאומצת. שתי הגישות הללו לתהליך היצירה ממשיכות להפרות יוצרים וכותבים נפלאים, ואך מזל הוא שהקוראים אינם נאלצים להכריע בין שתיהן.

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

גרפיטי בבודפשט: תעלומת רנה נדלר

טרגדיה הנחשפת מתוך כתב ידה של ילדה קטנה ומנציחה את קורבנות השואה, עשויה להיות תיעוד נדיר שיימחק בחלוף השנים

ביוני 2018 השקתי את הפרויקט "הלִבְנים של בודפשט" (Budapest Téglái) מתוך כוונה לתעד את כתובות הגרפיטי הישנות הפזורות על קירותיה של בירת הונגריה. כמו היום, כך גם בעבר, אנשים נהגו לכתוב את שמותיהם על גבי הבניינים שבהם התגוררו, עבדו או סתם ביקרו. השמות לפעמים לוו בתאריכים ואף באנקדוטות קצרות – שברי אינפורמציה שפתחו צוהר לסיפורי חייהם של אותם אנשים.

בראשית 1900, עסקים יהודיים רבים נפתחו באזור כיכר ברלין, שמוכרת כיום ככיכר המערב

אני אוהב במיוחד לאתר כתובות גרפיטי המתוארכות לפני מלחמת העולם השנייה. אחד מאתרי הגרפיטי החביבים עליי הוא ארמון אנקר (Anker-palota), מבנה אדיר מימדים הממוקם בטרזווארוס (Terézváros), הרובע השישי של בודפשט. ארמון אנקר תוכנן ב-1908 על ידי האדריכל איגנאץ אלפר. יהודים רבים קנו או שכרו דירה בבניין זה, הממוקם במרכז העיר. מבין האנשים שהתגוררו בו בשנים שלפני המלחמה, המפורסם ביותר היה קרוב לוודאי לאופולד סונדי, הפסיכיאטר היהודי המוכר בעיקר בזכות מבחן סונדי ואנליזת הגורל.

ארמון אנקר בבודפשט (צילום: וינסנט ויצקלטי)

 

מבט מלמעלה על ארמון אנקר (צילום: וינסנט ויצקלטי)

כשאני מתבונן בכתובת גרפיטי ישנה, אני תוהה לגבי זהותם וגורלם של האנשים שמאחוריה. בביקורי האחרון בארמון אנקר, מצאתי כתובת גרפיטי שנכתבה על ידי ילדה שהתגוררה שם, בשם רנה נדלר.

כתובת ה"גרפיטי" של רנה נדלר בארמון אנקר בבודפשט (צילום: וינסנט ויצקלטי)

אחרי שערכתי עבודת מחקר מסוימת, תוך שנעזרתי במאגרי מידע שונים, הצלחתי לחלץ מעט מידע על אותה ילדה. כמו רוב דיירי אנקר, הנדלרים היו יהודים. אביה של רנה, יצחק, עבד בייצור ומכירת מזוודות, ונפטר ב-1935. אימה, רוזה אכט, הייתה בתו של לזאר אכט, חייט מלֶמבֶּרג (כיום לבוב שבאוקראינה), שהיגר לבודפשט ב-1902. לרנה היו שישה אחים ואחיות: גיזלה, אמה, רוזליה, הנריק, אילש וברטלן.

מצאתי תמונה של רנה מ-1932, שפורסמה במגזין הונגרי ישן בשם "חיי התיאטרון" Szinházi Élet)). לתמונה זו צרפה רנה ברכות חמות מהעיירה הוויז לחבריה שבעיר פשט.

רנה נדלר שולחת ברכות לחבריה
רנה נדלר שולחת ברכות לחבריה

לרנה היה אח בשם הנריק. כינויו היה "פובי" והוא היה שחקן כדורגל מפורסם במועדון הכדורגל מ.ט.ק. בודפשט, שזכה באליפות הונגריה שבע פעמים. המ.ט.ק. נחשב בעבר ל"מועדון כדורגל יהודי", שכן רוב חבריו היו יהודים. הקבוצה קיימת עד היום.

כוכב הכדורגל הנריק נדלר

הנריק נהרג במאי 1944 בעבודות כפייה באוסטריה או במחנה הריכוז בוכנוואלד. הוא לא היה היחיד מבין חברי המ.ט.ק. שנספה בשואה. יוז'ף בראון, אנטל ואגו ואימרה טאוסיג היו גם הם קורבנות.

רנה התעניינה מאוד בכדורגל והייתה אוהדת נלהבת של מ.ט.ק., קבוצתו של אחיה. עיתון הספורטירלאפ (The Sporthirlap), שהתמחה בספורט, דיווח על כך שהנריק, אשתו ואחותו רנה, ניהלו פעם ויכוח סוער בדבר יכולותיהם של שחקני כדורגל מסוימים, בעת נסיעה משותפת ביוני 1933, בקו החשמלית מס' 38.

מותו של הנרי לא היה הטרגדיה היחידה במשפחת נדלר. רנה איבדה אח נוסף, אילש נדלר, שנספה גם הוא בשואה. אחותה של רנה, גיזלה, כתבה ב-1945 לעיתונים המובילים בהונגריה במטרה להשיג מידע נוסף על נסיבות מותם של הנריק ואילש.

למרבה הצער, לא הצלחתי לאתר הרבה מידע נוסף על גורלה של רנה. כפי הנראה שרדה את השואה ונישאה לגבר בשם ארפד וייס, סוחר עור ששינה את שמו ל"ורגה". השניים ככל הנראה עזבו את הונגריה והתיישבו בישראל או בארה"ב.

מדהים לראות כיצד כתובת גרפיטי פשוטה שנכתבה בידי ילדה ב-1920, מובילה אותנו במסדרונות ההיסטוריה ומאפשרת לנו ללמוד על קורבנות השואה ולהנציחם. למרבה הצער, חתימת ידה של רנה אינה חסינה מפגעי הזמן. כתובות רבות כאלה נעלמות מקירות הונגריה בגלל שיפוצים. כל עוד הן כאן, אני עושה את מיטב יכולתי כדי לתעד אותן, ומשתף את תוצאות המחקר שלי בעמודי הפייסבוק שלי, Budapest téglái (העמוד ההונגרי), ו-Buildings Tell Tales (העמוד באנגלית).

 

אם יש לכם מידע על רנה או משפחת נדלר, אתם מוזמנים לשלוח מייל (באנגלית או הונגרית) לכתובת: [email protected].

חנה סנש חוזה את מותה

חנה סנש – גיבורה, משוררת – לא רצתה למות צעירה. שיר שכתבה עוד לפני גיל 20 חושף את רגש החובה שבער בה

1

חנה סנש. מתוך ארכיון בית חנה, שדות-ים

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את השם חנה סנש? מן הסתם על צניחה נועזת, נאצים, פרטיזנים, ועל שני שירים במיוחד: "הליכה לקיסריה" ו"אשרי הגפרור". שניהם שירים מוכרים מאוד שאף הולחנו, ונעשו נכסי צאן ברזל ופריטי חובה בכל פלייליסט ביום השואה. ובצדק. יכולות הכתיבה של חנה סנש (בעברית! שלא הייתה שפת אימה), ראויות לכבוד ולהנצחה. מותה הטראגי -–המוקדם, מוקדם מדי – הותיר אותנו עם מעט מדי משיריה. אבל עדיין, מספרם גדול משניים, וכמה כתבי יד שלה התגלגלו אל הספרייה הלאומית. על אחד מהם נספר כאן.

1
אחד משיריה של חנה סנש בכתב ידה, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

ראשית, חשוב להזכיר בקצרה את הביוגרפיה הקצרה של חנה (אניקו) סנש. היא נולדה בבודפשט לאבא בֶּלָה שהיה עיתונאי, סופר ומחזאי לא בלתי ידוע, ולאימא קתרינה, שנאלצה לגדל את חנה ואחיה גיורא (ג'וּרי) לבדה בעקבות מות האב שנפטר כשחנה הייתה רק בת שש. כמו יהודיה-הונגרית מן המעמד הבינוני הלכה חנה לגימנסיה כללית, אך נתקלה גם באנטישמיות שהפכה אותה לציונית נלהבת.

בגיל 18 עלתה לבדה לארץ ישראל והחלה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. בסיום לימודיה שם, עברה לקיבוץ שדות־ים הסמוך לקיסריה. שם כתבה את שירה המוכר ביותר. בסוף 1943 הצטרפה לאימוניהם של צנחני היישוב, ובמחצית מארס 1944 צנחה (עם עוד כמה מבני הקבוצה) ביוגוסלביה. כשלושה חודשים סבבה ביערות קרואטיה, מחכה להזדמנות לחצות את הגבול להונגריה שהייתה היעד שלה. בקרואטיה כתבה את "אשרי הגפרור", שאת הפתק שעליו נכתב נתנה לעמיתה, הצנחן ראובן דפני.

1

בשבעה ביוני 1944 הצליחה לחצות את הגבול להונגריה, אך נתפסה עוד באותו היום בידי ההונגרים. היא הועברה לבית כלא בבודפשט, שבו שהתה כחמישה חודשים (!), עד להוצאתה להורג בשבעה בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה. אימה, קתרינה, הייתה זו שהביאה לארץ את כתביה, מכתביה ויומניה, למשמורת בספרייה הלאומית.

אם את "אשרי הגפרור" אפשר להציג בתור שיר שחוזה את סופם העגום של כמה מצנחני היישוב, שצנחו בשירות "ההגנה" והצבא הבריטי אל אירופה הכבושה במטרה "להצית להבות", לאסוף מודיעין ולחדש את הקשר עם יהודים מקומיים – אז "למות?" הוא ודאי שיר כזה.

1
השיר "למות?" בכתב ידה של סנש, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

השיר קצר, ובו שני בתים בלבד. חוקרי הספרות יכולים ודאי לשים לב לטביעת אצבעה של חנה סנש המשוררת גם כאן. על הדף הוסיפה סנש בכתב ידה הנאה גם את תאריך ומקום הכתיבה: נהלל, 5 במאי 1941, ככל הנראה סמוך לסיום לימודיה בבית הספר החקלאי שם, ולפני שעברה לשדות־ים. וכך היא כותבת:

"לָמוּת… צְעִירָה… לָמוּת… לֹא, לֹא רָצִיתִי…

אָהַבְתִּי אֶת הַשֶׁמֶשׁ הַחַמָּה,

הָאוֹר, הַשִּׁיר, נִיצוֹץ שֶׁל זוּג עֵינַיִם,

וְלֹא רָצִיתִי הֶרֶס, מִלְחָמָה.

לֹא. לֹא רָצִיתִי".

מה הביא את סנש לכתוב ב-1941, עוד לפני גיל 20, ויותר משלוש שנים לפני מותה, שיר אהבה כזה לחיים? מה גרם לה, אולי, לחשוב שיום מותה קרב?

"אַךְ אִם נִגְזַר עָלַי לִחְיוֹת הַיּוֹם

בְּשֶׁפֶךְ דָּם, בַּהֶרֶס הָאָיֹם,

אַגִּיד: בָּרוּךְ הַשֵּׁם בְּעַד הַזְּכוּת

לִחְיוֹת, וּבוֹא תָבוֹא שָעָה לָמוּת

עַל אַדְמָתֵךְ אַרְצִי, מוֹלַדְתִּי".

האם אלו אימי המלחמה שהשתוללה כבר בעולם? בתקופה שבה נכתב השיר דהר הגנרל הגרמני ארווין רומל בחולות צפון אפריקה עד לשערי מצרים. בארץ ישראל הוכנו תוכניות פינוי והגנה במקרה שתיכבש בידי הגרמנים, חשש שהיה קיים בהחלט בקרב היישוב היהודי.

מה עבר בראשה של סנש הצעירה, לא נדע. אך השורות היפות הללו כורעות תחת רבדי המשמעות שנטענו עליהן בעקבות גורלה העצוב. נוכל למשל להעלות עוד תהיה אחת: מיהי ארצה ומולדתה של סנש? האם קיוותה למות בהגנה על ארץ־ישראל? האם חזתה שתמות לבסוף על אדמת מולדתה הונגריה? כל זה נתון כבר לפרשנות הקוראים.

כמו השירים המפורסמים יותר, גם השיר הזה הולחן, וכנראה שאפילו כמה פעמים. בקישור המצורף תוכלו להאזין לשיר בביצועה של רבקה זֹהר ללחן של שולמית ליפשיץ.

 

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

חנה סנש כותבת לאמא

"שלא ייגמר לעולם" – התוספת הקטנה שיצרה לחן גדול

עולמה הקסום של תמר בורנשטיין-לזר

הסיפורים המוקדמים מארכיונה חושפים פנים חדשות לסופרת שהביאה לנו את קופיקו

גם לסופרת אהובה ומצליחה כתמר בורנשטיין-לזר יש רגע של הולדת. אנחנו לא מדברים על השנה שבאה לעולם (1927), על השכונה שבה גדלה ועליה כתבה יצירות רבות ואהובות (עין גנים), או אפילו על איך נולדה הדמות המזוהה ביותר שלה (על זה כתבנו כאן). אנחנו מדברים על ניסיונות הכתיבה הראשונים של הסופרת.

בתחילת 2020 תרמה משפחתה של תמר את ארכיונה הפרטי לספרייה. אחד התיקים שצד את עינינו הוא התיק "סיפורים מוקדמים: תחילת שנות ה-50".

ביקורת רבה הוטחה בחלוף השנים על המסרים האנטי-חינוכיים שביצירתה של תמר בורנשטיין-לזר. קוף שמקדיש את כולו לתעלולים ילדותיים? ספרים בשפה עממית? תמר בורנשטיין-לזר כתבה בסגנונה הייחודי, ולמבקרים לא חסרו סיבות להתקפה. בטיוטות ראשונות שבתיק אנחנו נתקלים דווקא בנימה הדידקטית של הסופרת, שהביאה לנו, חשוב להזכיר למי ששכח, את קופיקו.

שמות כמו "מעשה בפרפר קטן שלא שמע לדברי הפרפר הגדול" או "מעשה בצב אשר גבה לבו" עוזרים לקבוע את הטון. בסיפור על שני הפרפרים, מזהיר הפרפר הגדול את הקטן שלא ייתקרב אל הילדים המשחקים למטה: "חלילה לך פרפר קטן לעוף אל הילדים, אל נא תעזוב את מקומך אשר מתחת לעלים. כי אם יראוך הילדים מרה תהיה אחריתך. רעים הם הילדים. מכוונים מקלעים אל הצפ(ו)רים וזורקים כובעיהם על פרפרים".

הפרפר הקטן לא נשמע לאזהרה, וכתוצאה מכך, כמעט ומצא את מותו. בסוף הסיפור הוא מודה לחברו ואומר: "קטן ושוטה הייתי ולא שמעתי בקולך הפרפר הגדול.

לכן באתי על ענשי.

אולם מהיום והלאה תמיד אשמע בקול המבוגרים ממני".

הסיפור "מעשה בפרפר קטן שלא שמע לדברי הפרפר הגדול"

 

אלו מאיתנו שזוכרים את סיפור הגעתו של קופיקו לשכונת עין גנים יימצאו קווי דמיון לסיפור מוקדם בהרבה, "מעשה בבובה". בסיפור הפותח את סדרת קופיקו, בספר "קופיקו האורח", מביא אברהם המלח – המוצג בסיפור כחבר של אבא של נגה, קוף צעצוע לנגה. הקוף, מסביר אברהם, מגיע ממדינת חונטזה שבאפריקה. "מעשה בבובה" מתחיל בצורה דומה.

תחילה מקדימה הסופרת לתאר את הבובה של מיכל הקטנה: "למיכל הקטנה בובה יפהיפיה, לבושה הבובה שמלת משי ורודה ותלתליה הצהובים הארוכים קשורים בסרט ורוד".

בדומה לקופיקו, הגיעה גם הבובה מארץ רחוקה – אומנם אקזוטית פחות, וגם אותה הביא קרוב משפחה של הגיבורה: "דרך רחוקה עברה הבובה עד אשר הגיעה אל ביתה של מיכל. דודה של מיכל הביא אותה מתנה מאמריקה".

בניגוד לציפיות – גם קוף הצעצוע שהביא אברהם לנגה, וגם הבובה שהביא הדוד מאמריקה למיכל מתנהגים בצורה משונה. בובת הקוף מתגלה כקוף חי ואפילו מדבר. במקרה של מיכל הבובה היא אומנם בובה, אבל יכולותיה מפליאות: "שמחה מיכל לקראת הבובה. כי לא סתם בובה היתה אותה בובה. כאשר השכיבה אותה מיכל עצמה את עיניה. כאשר העמידה אותה על רגליה, התחילה ללכת. וכאשר לחצה לה מיכל בבטנה קראה הבובה, "אמא".

מיד כאשר חזרה מיכל מהגן לקחה את הבבה ושחקה עמה. ואף בשכבה לישון היתה משכיבה את הבובה לצידה וכך היתה נרדמת.

ככל שמתקדמים בסיפור נראה שלא רק את קופיקו חזתה הסופרת, אלא סיפקה לכולנו גרסה ראשונית לצעצוע של סיפור: "בלילה כאשר מיכל נרדמה היתה הבובה עוזבת את מיטת מיכל אל הצעצועים אשר על האצטבא. והשמחה שם הלכה וגדלה. כל הצעצועים יושבים במעגל והבובה מראה להם איך רוקדים באמריקה הרחוקה".

חשוב לא להיסחף בהשערה הזו. את ההשראה לסיפורה שאבה תמר ככל הנראה מסיפוריו של הנס כריסטיאן אנדרסן, ובהם סיפור בשם "פרחיה של אידה" (בדנית: Idas blomst). שם מסופר על פרחים המתעוררים לתחייה עם שקיעת השמש, וחוגגים יחד עם הצעצועים של אידה לאורך הלילה.

חזרה לסיפור של תמר. הצעצועים שקיבלו תחילה בסבר פנים יפות את הבובה מאמריקה מפנים לה עורף כשהם מגלים – בעידודו של הכלב – שמיכל שכחה מהם לגמרי מאז שהכירה חברה חדשה. כנקמה מחליטים הצעצועים לפצוע את הבובה החדשה, וכשהיא מנסה להצטרף אליהם על האצטבא הם לועגים לה וקוראים לה בובה פיסחת. הסיפור נגמר בסוף עצוב:

"אף אחד לא ראה את דמעותיה.

רק הבמבי הטוב אשר עמד על הארון, הסתכל בעיניו הגדולות הטובות, אל הבובה אשר בהיותה יפה כלם אבוה ועתה הכל שכחוה, ועיניו אף הן התמלאו דמעות והוא אמר:

בששון יש מאה חברים, ובאסון רק אחד מעשרים".

הסיפור "מעשה בבובה"

מעניין לנסות ולשרטט את הדרך שהובילה את הסופרת הצעירה מכתיבת משלים חינוכיים על חיות שונות (שועל, פרפר, אריה וצב) ועד להמצאת קופיקו, הקוף השובב שהרגיז מבקרים ואנשי חינוך רבים. עם פתיחת ארכיונה של הסופרת אולי נזכה לצעוד בה.

 

כתבות נוספות

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

רובינזון קרוזו בלשונות היהודים

נפשו האפלה של פיטר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה