המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

שמונה שנים העביר ד"ר ארמטה פיירוטי בארץ ישראל באמצע המאה ה-19. הוא התרשם מהנופים - אבל קצת פחות מה"ילידים"

מאז ימי מסעות הצלב הרחוקים, התקיימה באירופה מסורת אמנותית מפוארת שטופחה על ידי אנשים שכף רגלם לא דרכה מעולם בארץ ישראל – ציירי מפות, סופרים ומשוררים – שיצרו ביד אמונה דימויים אמנותיים של ארץ הקודש וירושלים במרכזה. הם הסתמכו לרוב על כתבי הקודש, מקורות יהודיים ונוצרים שונים, ספרי מסעות, שמועות מפה לאוזן או מראות שייצר דמיונם הקודח. אחרים ציירו את העיר על פי מראה עיניים, לעתים קרובות כפי שניבטה מתצפית הר הזיתים. גם ציורים ומראות אלו שהתבססו על המציאות נעשו בטכניקה של ציור חופשי.

רק במהלך המאה ה-19, החלו להופיע מפות של העיר שהתבססו על מדידה. אחד מראשוני משרטטי המפות של ירושלים על בסיס שיטות מדידה מדויקות היה ד"ר ארמטה פיירוטי. שמונה שנים (1861-1854) עשה החוקר, האדריכל והסופר האיטלקי בארץ הקודש, שנים אותם העביר בעבודה מתמשכת בתפקיד האדריכל האזרחי והצבאי של ירושלים בהזמנת מושל המחוז, סוראיה פחה. בזכות מעמדו כפקיד בכיר של המושל, זכה פיירוטי בחופש תנועה נדיר. הוא ניצל אותו כדי להיכנס למקומות קדושים דוגמת הר הבית ומערת המכפלה, מקומות האסורים בכניסה ל"בלתי-מאמינים" – כינויים של כל מי שאינם בני דת האסלאם.

 

מפת חברון, שכם והים התיכון, מתוך אטלס בן שש מפות שפרסם פיירוטי בשנת 1888

 

פיירוטי ביצע חקירות וחפירות במקומות קדושים ברחבי ירושלים ומחוצה לה, ערך תכניות לשיקום העיר ופיקח על מספר מרשים של יוזמות בנייה. בעודו בירושלים פרסם את הספר "ירושלים נחקרת" בשני כרכים ובו ביצע השוואה בין ירושלים התנ"כית ובין ירושלים של זמנו: פרסום המהדורה הראשונה, ובעיקר תרגומה האנגלי, עורר סערה בבריטניה. פיירוטי נתבע על ידי ג'יימס גראהם בתואנה שגנב מהצלם הסקוטי את התמונות המופיעות בספרו. הוא טען בתגובה שאלו תמונות שרכש מידי הצלם היהודי-רוסי מנדל ג'ון דינס. כך או כך, מיהר להסתלק מירושלים.

 

תושבי הארץ בעיניי איטלקי מעודן

גם כשיצא מארץ הקודש, המשיכו המראות והאנשים שפגש להעסיק אותו. הוא המשיך לפרסם את ממצאיו בשורה של ספרים, וגם באירופה ראה עצמו מומחה גדול ולא רק לנופיה ולבניינה של הארץ. את אחד מספריו המוכרים ביותר, והיחיד שתורגם עד כה לעברית, הקדיש לחקר "מנהגים ומסורות בארץ-ישראל". שמו המלא של החיבור מלמד על המוטיבציה של פיירוטי בכתיבתו: "מנהגים ומסורות בארץ-ישראל אצל תושבי הארץ עתה, המדגימים את אורחות-חייהם של העברים הקדמונים".

 

תכנית מערת המכפלה בחברון. התכנית כוללת חתך רוחבי וחתך אורכי של המערה ומלווה מסביב בפרטים אינפורמטיבים רבים על המקום. התכנית יצאה גם היא כחלק מהאטלס שפרסם פיירוטי בשנת 1888

 

חתך רוחבי של מערת המכפלה מתוך "תכנית מערת המכפלה בחברון"

 

"כל מי שנוטה לייחס לבעלי-חיים בינה, ולא אינסטינקטים בלבד, אילו סייר בארץ-ישראל לאורכה ולרוחבה, חזקה עליו שהיה מוצא טיעונים למכביר לחיזוק התיאוריה שלו, ואפשר אפילו שהיה מגיע לכלל מסקנה (שאינה רחוקה הרבה מן האמת) כי יצורים אלה נבונים המה מבני-אדם רבים. אנוכי, לפחות, לא הייתי יכול להפריך את דבריו, שהרי גם אני כמעט שהגעתי לדעה דומה לאחר היכרות מקרוב, במשך שנים אחדות, עם אלה גם אלה."

(מתוך: מנהגים ומסורות בארץ-ישראל, ארמטה פיירוטי)

בעוד שמבניה הרבים של ירושלים הותירו עליו רושם עמוק וחיובי, תושבי הארץ בה העביר שנים כה רבות נחרטו בזיכרונו לרעה. כיאה לאירופאי בן המאה ה-19, פיירוטי לא חשש להכליל ולזלזל בקבוצות אתניות שלמות: את הערבים, מי שהועיד כצאצאי העברים הקדמונים, ראה כחבורה של אנשים מהירי חמה, רמאים ועצלנים המוכנים לסייע לזר רק תמורת ל"בַּקְשִיש" – שוחד. והרי "איזה הוא התייר בארצות המזרח, ובמיוחד בסוריה, שאינו מכיר את המילה "בַּקְשִיש"? פעמים כה הרבה חזרה והושמעה באזניו, עד שאפילו אחרי שובו לארצו הוא ממשיך להשתמש בה, ובדרך זו כמעט שנתאזרחה גם באירופה."

 

בריכות שלמה, דרומית לבית לחם

 

כדי לאתר את שורשו של מנהג ה"בַּקְשִיש", טען פיירוטי שיש לחפשו בתנ"ך. כיוון שגם אצל העברים הקדמונים היה מנהג ה"בַּקְשִיש" מקובל. מאברהם ועד אלישע, קיבלו גיבורי התנ"ך (האבות הקדמונים של הערבים בני זמנו) שורה של תשורות, מתנות ומנחות פיוס מכל מי שסייע או הרגיז אותם. אהבת השוחד של הגברים הערבים התאימה היטב לאופי הסכסכני של נשותיהם: "מתחת לקפלי הצעיף אפשר להתחסד, לרקום תככים וליזום כל מזימה שניתן להעלות על הדעת".

יחסו של פיירוטי ליהודים היה אמביוולנטי יותר: הוא יצא נגד הדעות הקדומות ועלילות הדם עתיקות היומין שטופלים על בני ה"עם הנבחר", אך לא שכח לבטא את עליונותו האירופאית עליהם: "בעוד שהעברים הקדמונים הקפידו על רחצה וטהרה, הרי צאצאיהם-שלהם נטשו את דרך אבותיהם הקדמונים. בשבתות היהודים לובשים מחלצות, אבל כשאתה מתקרב אליהם מתחוור לך כי ההיטהרות היתה מלבר בלבד, וזאת מפני שקימצו לשלם את דמי הכניסה לבית המרחץ."

ד"ר ארמטה פיירוטי סייע בהבאת מודרניזציה לארץ העתיקה, אך לא שכח לסחוב עמו מארץ האם גם את בת זוגתה: ההתנשאות האירופאית.

 

מפת הר המוריה והר הבית. ככל הנראה המפה בעלת הערך הגבוה ביותר מכל ששת המפות, פיירוטי הורשה להיכנס אל הר הבית, מקום אליו לא הורשו להיכנס יהודים ונוצרים כלל

 

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

עם עליית הנאצים באירופה, נחשף הישוב היהודי לזוועות ההולכות והמתגברות, שהותירו אותו חסר-אונים מול ההשתוללות הנאצית. עיתוני התקופה חושפים את ההתמודדות ההומריסטית של אנשי הישוב עם המצב בתחילת המלחמה, במהלכה ולאחריה.

הימים הם ימי עליית הנאצים באירופה, והפיהרר החדש של גרמניה מקדיש נאום אחר נאום לתקיפת היהודים. אלו גם הימים בהם העם היהודי נמצא בפתחה – ובחלק מהמקרים אף במהלכה – של הטרגדיה הגדולה מכולן. היישוב העברי הנאבק להתבסס בארץ אמנם עקב באובססיביות אחר הידיעות הזורמות מהיבשת, אך בהיותו חסר אונים מול ההשתוללות הנאצית – התמודד עם הזוועות ההולכות והמתגברות בין היתר באמצעות הומור.

באמצעות אתר עיתונות יהודית היסטורית, שמאפשר חיפוש קטעי עיתונות מזמנים עברו, אספנו שורה של בדיחות על "המצב". חלק מהבדיחות הומצאו פה בארץ ישראל, וחלק "יובאו" מאירופה. חלק מהבדיחות פורסמו בשנים של עליית הנאציזם, וחלק פורסמו במהלך המלחמה ולאחריה.

מעולם ההומור והטרגדיה לא שולבו​ כך. אנחנו מזמינים אתכם לעיין גם בעיתונים המלאים עצמם ששופכים אור על הדרך שבה ראה הישוב העברי בארץ ישראל את הסכנות שבאירופה.

לחיצה על הבדיחה תפתח את העיתון המלא בו היא מופיעה.

 

בדיחה שפורסמה בטור ההומור "בבת-צחוק" בעיתון "דבר" של ה-10 באוקטובר, 1934:

 

השפם של היטלר והשפם של צ'רלי צ'פלין – בדיחה שפורסמה ב-22 בנובמבר 1934:

היהודי בעל הפיאות הארוכות שם ללעג את קבוצת הנאצים הנלהבים בבדיחה שפורסמה ב-26 בדצמבר 1934 ב"דואר היום":

 

מייחלים לסופו של היטלר שנה וחצי לפני פרוץ המלחמה. בדיחות שפורסמו ב"דבר" ב-30 במרץ 1938:

 

"המשקיף" של התנועה הרוויזיוניסיטית מביא "צרור בדיחות" מגרמניה ב-14 באפריל 1939:

 

אלו הם כבר ימי המלחמה, ו"המשקיף" מייבא מלונדון בדיחה על ברית היטלר-מוסוליני ב-24 בנובמבר 1940:

בדיחה מיובאת נוספת, הפעם מצרפת, שפורסמה גם היא ב"המשקיף" ב-19 ביוני 1944:

 

וזהו כבר צרור של בדיחות שפורסם אחרי המלחמה ב"דבר" ב-28 בפרואר 1947:


אתם מוזמנים לקרוא גם את הכתבות הבאות:

1. היישוב העברי מדווח על תעלומת מותו של היטלר

2. איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

3. מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

למבוגרים בלבד: סיפורו של שיר הסקס מהמאה ה-18

יש שיקראו לזה ארוטיקה, ויש שיחמירו ויטענו שמדובר בלא פחות מפורנוגרפיה, אבל מה שבטוח הוא שהבטן היהודית-עברית של סוף המאה ה-18, התקשתה מאוד "לעכל" את "שיר עגבים" של המשכיל חובב השפה העברית יהודה ליב בן-זאב.

​ותאמר: "הנה אוצרי לך פתחתי
וכל אשר לי לפניך ערכתי;
השוק והחזה לך יהיו למנה,
דוש כהידוש תבן במדמנה;
הרק חנית, קרב ושלח,
על במתי רכב וצלח".

 

יש שיקראו לזה ארוטיקה, ויש שיחמירו ויטענו שמדובר בלא פחות מפורנוגרפיה, אבל מה שבטוח הוא שהבטן היהודית-עברית של סוף המאה ה-18, התקשתה מאוד "לעכל" את "שיר עגבים" של המשכיל חובב השפה העברית יהודה ליב בן-זאב.

ואז יום אחד, עבר שיר הזימה מהעתקה ומקריאה מחתרתית בחדרי חדרים – לספר מודפס.

בשנת 1977 נפל דבר בישראל. אחרי שנים רבות שהשיר עבר והועתק מכתב יד לכתב יד, החליט ההיסטוריון והביבליוגרף הישראלי גצל קרסל, שארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית, להעביר לדפוס את אחד השירים הפרועים והנועזים ביותר שנכתבו בעברית, "שיר עגבים". למען האמת, קרסל חשב על כך כבר ב-1971, אבל נראה שהעדיף לחכות כמה שנים עד שהקהל הישראלי יהיה בשל לשיר זימה עברי ישן נושן.

 

העמוד הראשון של "שיר עגבים" מתוך הספר החתרני

 

לשיר הנועז אחראי איש ההשכלה יהודה ליב בן-זאב (1811-1764). בן-זאב נולד בלבוב, אך לאחר חתונתו עבר לקראקא (היא קרקוב), ועל חלק מחיבוריו באותה תקופה חתם בראשי תיבות י-ל-ק (יהודה ליב קראקא). הפרשן, הבלשן והלקסיקוגרף בן-זאב רצה להוכיח לסובבים אותו שאפשר לעשות הכול בלשון העברית – ואפילו לחבר שיר זימה בעברית צחה.

כיאה לשיר שיש בו אלמנטים מחתרתיים, הודפס השיר באופן מחתרתי, וקרסל הסתפק בהוצאה פרטית של 300 עותקים בלבד. עותק אחד נמצא כמובן בספרייה הלאומית. עותקים אחרים שנשארו נמכרים כיום במכירות פומביות תמורת מאות ואלפי שקלים.

 

הרחיקו את הילדים! טעימה נוספת מהספר המחתרתי

 

"שירו של בן-זאב זכה לתפוצה, שקשה למצוא דוגמתה, בעודו בכתב יד", כתב קרסל בהקדמה לספר. "היו מעתיקים אותו בכל העולם היהודי, כל הקוראים הזדעזעו במירכאות ובלעדיהן, אולם קראוהו והעתיקוהו, עד היום הזה… הפעם אנו מדפיסים אותו סוף סוף, ושמים קץ לנדודיו מיד אל יד בכתב-יד במשך 170-160 שנה".

פרסום השיר היה מסעיר עד כדי כך שעיתוני התקופה דיווחו על כך בהרחבה:

 

 

מה חשבו על השיר גדולי האומה

 

"שיר עגבים": הגרסה המלאה

בָּעֶרֶב הָלֹךְ הָלַכְתִּי פַּעַם,
בְּנֶשֶׁף חִשְׁקִי לִטְעֹם טַעַם.
בָּאתִי אֶל עֵמֶק הַשָּׁוֶה
וְהִנֵּה הוּא כְּגַן רָוֶה;
עֲלָמוֹת וּבְתוּלוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה
בְּכָל עֵבֶר וּבְכָל פִּנָּה.
וָאֶגַּשׁ וָאֶקְרַב אֶל הָאַחַת,
וָאֶתְפְּשָׂהּ בְּבִגְדָהּ מִתַּחַת,
וָאֹמַר: „הָבָה נָא, אָבוֹא אֵלַיִךְ,
עִבְרִי לְפָנַי וְאָנֹכִי אַחֲרַיִךְ”.
וַתַּעֲבֹר לְפָנַי דֶּרֶךְ לְהוֹרוֹת
לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי הַתַּחֲנוֹת.

הָעַלְמָה הֱבִיאַתְנִי חַדְרָהּ,
וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל יָפְיָהּ וַהֲדָרָהּ,
וְהִנֵּה רַעְיָתִי מְלֵאָה חֵן וְיֹפִי.
בָּרָה כַּחַמָּה זַכָּה מִדֹּפִי;
עֵינֶיהָ זִיקֵי אֵשׁ יִתְלֶהָטוּ,
עַפְעַפֶּיהָ גַּחֲלֵי־אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ.

מִהַרְתִּי וַהֲסִירוֹתִי הַמִּטְפַּחַת
לִטְמֹן יָדִי בַּצַּלַּחַת,
והִנֵּה בְּנוֹת הַחֵשֶׁק גִּבְעוֹת הַתַּאֲוָה
כְּהָרִים גַּבְנוּנִים עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה;
בְּיָד וְיָד חִפַּשְׂתִּי אַחַת וְאַחַת
וְרָוִיתִי מְלוֹא כַּף נַחַת.

לְאַט לְאַט צָעֲדָה הַמִּטָּה,
בִּגְדָהּ וּכְסוּתָהּ מֵעָלֶיהָ הִפְשִׁיטָה,
וַתַּעַל וַתִּשְׁכַּב עַל גַּבָּהּ.
וָאֶקְרַב לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ:
„אַיֶּלֶת־אֲהָבִים, יַעֲלַת־מַחֲמַדִּים,
נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים, נִרְוֶה דּוֹדִים”.
וַתֹּאמֶר: „הִנֵּה אוֹצָרִי לְךָ פָּתַחְתִּי
וְכָל אֲשֶׁר לִי לְפָנֶיךָ עָרַכְתִּי;
הַשּׁוֹק וְהֶחָזֶה לְךָ יִהְיוּ לְמָנָה,
דּוּשׁ כְּהִדּוֹשׁ תֶּבֶן בַּמַּדְמֵנָה;
הָרֵק חֲנִית, קְרַב וּשְׁלַח,
עַל בָּמָתִי רְכַב וּצְלַח”.

אָז מִהַרְתִּי, יְצוּעָהּ עָלִיתִי,
שׁוּלֵי כְּסוּתָהּ בְּנַחַת גִּלִּיתִי,
וְהִנֵּה עַמּוּדֵי שֵׁשׁ שׁוֹקֶיהָ,
גְּלִילִים כַּדּוּרִים שְׁתֵּי בִּרְכֶּיהָ,
וּבְנוֹת שֵׁת כְּאַגַּן־הַסַּהַר,
כְּלִבְנַת־סַפִּיר לָטֹהַר.

תּוֹכָן סָפוּן הֵיכַל הָעֹנֶג,
רַךְ מִשֶּׁמֶן חָלָק מִדּוֹנַג;
חֹרֶשׁ מֵצַל סְבִיב הַקֻּבָּה,
וְהוּא בַּסֵּתֶר טָמוּן בְּחֻבָּהּ,
לֹא הִתְמַהְמַהְתִּי וְלֹא בוֹשַׁשְׁתִּי,
אֶת כָּל כֵּלֶיהָ מִשַּׁשְׁתִּי.

אָחַזְתִּי בָּזֶה וְגַם בָּזֶה,
פַּעַם הַשּׁוֹק וּפַעַם הֶחָזֶה;
כֻּלָּמוֹ יַחַד הִרְוַנִי נַחַת,
הַשָּׁדַיִם מִמַּעַל וְהַתְּהוֹם מִתַּחַת.
וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לְהִתְאַפֵּק
לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וְהוּא מִתְרַפֵּק.

כִּי הֵחֵל לְפַעֲמוֹ רוּחַ הַחֵשֶׁק,
וַיָּרֵק חֲנִיכָיו בְּרֹמַח וָנֶשֶׁק;
הִתְאַזֵּר כְּגִבּוֹר לִפְרֹץ פָּרֶץ,
לָבוֹא עָלֶיהָ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.
וַיִּתְחַזֵּק וַיֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ;
וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לָצֵאת כִּי הִכְבִּיד נְחֻשְׁתּוֹ,

כִּמְעַט פָּתַחְתִּי מוֹסְרוֹת הַמִּכְנָסַיִם
וַיָּקָם וַיְעוֹרֵר אִישׁ־הַבֵּינַיִם;
וְהִנֵּה הוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ,
כְּעֵץ אֶרֶז רַעֲנָן כִּפָּתוֹ.
תֹּאמֶר: „לָמָּה זֶה תַּעֲמֹד בַּחוּצָה?
וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, רוּצָה!
„רְדָה עָלַי אַל תַּעֲמֹד;
עוּשִׁי, גֹּשִׁי, חוּשִׁי, כִּי אֶחֱמֹד;
אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת, כִּי טָהַרְתִּי,
וְאַל תַּעֲצֹר לִרְכֹּב, כִּי אָז אָמַרְתִּי”.
וָאֹמַר: „שִׂימִי נָא יָדֵךְ תַּחַת יְרֵכִי,
אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה הוֹלִיכִי;

„וַעֲשִׂי כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי;
שִׁלְחִי יָדֵךְ וְאֶחֳזִי בִזְנָבִי;
הַחֲזִיקִי יָדֵךְ בּוֹ לְנַסּוֹתוֹ,
אוּלַי מִקְשָׁה תַּעֲשִׂי אוֹתוֹ”.
וַתֹּאחֶז בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפָּהּ;
וַתִּשְׂמַח בּוֹ וַתְּכַסֵּהוּ בְּגַפָּהּ.

וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה,
בָּחוּר כַּאֲרָזִים דָּגוּל מֵרְבָבָה.
וַתֹּאמֶר: „עָלַץ לִבִּי רָמָה קַרְנִי,
אַתָּה בֶּן מְדוּשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי”.
דּוֹדִי צַח וְאָדֹם חוֹצֵב לֶהָבָה,
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז רָצוּף אַהֲבָה.

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ מְנָת כּוֹסִי,
עַד שֶׁהֲבִיאוֹתִיו אֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.
כְּבִכּוּרָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפָּהּ תִּבְלָעֶנָּה
אֶל מְקוֹם שָׁם דֶּרֶךְ תַּנְחֶנָּה;
ותִּתְקָעֵהוּ יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן,
בַּחֲמוּקֵי יְרֵכָהּ מַעֲשֵׂי־יְדֵי אָמָּן.

אָז פַּצְתִּי אֶת פִּיהָ לְמוּלִי
לִבְלֹעַ אֶת כָּל הַיְּקוּם בְּרַגְלִי.
כְּצִפּוֹר יוֹרֵד אֶל קִנּוֹ,
כֵּן יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ;
וְהוּא מִתְעַדֵּן וּמִתְפַּנֵּק
כְּאֶרֶז מִבָּשָׁן יְזַנֵּק.

מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ כְּצִפּוֹר בָּרֶשֶׁת,
שָׁחוּק וְכָתוּת כֶּעֱלִי בַּמַּכְתֶּשֶׁת.
אָז פָּרַץ כְּנַחַל שׁוֹטֵף מְקוֹרָהּ,
וְקַשְׁתִּי חִצֵּי חִשְׁקָהּ הֶעֱרָה.
וְהוּא הוֹלֵךְ וְחָזָק
רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

זֶרֶם־חֶמֶד עָלָיו הִרְעִיפָה
כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה,
וַיִּמֶץ טַל מְלוֹא סֵפֶל.
אָז גָּבְרָה תַּאֲוָתָהּ כֶּפֶל,
וַתִּסְגֹּר בַּעֲדִי יָדֶיהָ וְלָחֲצָה
לְבִלְתִּי נְתוֹן דּוֹדִי צֵאת הַחוּצָה.

תָּקְעָה יְרֵכָהּ, הִשְׁפִּילָה הֵרִימָה;
דַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת סוּס מִלְחַמְתָּהּ.
כִּי סָעַר בְּלִבָּהּ שַׁלְהֶבֶת אַהֲבָתָהּ,
חִזְּקָה דְּבָרֶיהָ וְהֵעִיזָה:
„עָמֹק עָמֹק” – הָיוּ דְּבָרֶיהָ,
כְּשַׁעֲטַת הַסּוּס נָחֲרָה

כִּי רָפְתָה מְעַט וְחָלְשָׁה
מֵעֹצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה;
פִּתְאוֹם גִּלְּתָה מְקוֹרָהּ וְהֶעֶרְתָה,
חָרְקָה שֵׁן וְעִקְּמָה שְׂפָתָהּ
לֵאמֹר: „עוֹד מְעַט; עַתָּה, עַתָּה”.
בַּהֲגִיגָהּ בָּעֲרָה אֵשׁ וּלְשׁוֹנָהּ לָהֲטָה:
„אוֹי, אוֹי, חַיֶּיךָ כִּי הִתְאַוֵּיתִי,
הָ, הָ, הָ, הֶרֶף, אוֹיָה כִּי נִדְמֵיתִי!”

וַיִּשְׁקֹט הַזַּעַף וַתָּקָם סְעָרָה לִדְמָמָה,
תִּתְעַלָּף וַתִּשְׁכַּב בְּפֶה נֶאֱלָמָה.
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר,
מֵעַי חֳמַרְמְרוּ, נָסוֹגוּ אָחוֹר,
כְּבֹשֶׁת רַכֵּי־הַלֵּב בְּנוּסָם מֵהַמַּעֲרָכָה
כֵּן פָּנָיו זוֹעֲפִים וַחֲמָתוֹ שָׁכָכָה.

הלצות לחג פורים ושיר שבח לנפוליאון

יהודה ליב בן-זאב היה טיפוס מעניין מאוד, שגם חיבר כמה וכמה ספרי מליצה ושיר. בין יצירותיו האחרות:

שיר מיוחד שנכתב לכבוד חתונתם של נפוליאון ומארי לואיז, בו מופיעים הבתים הבאים:

אַך יוֹם כְּלוּלוֹת הוּא יוֹם בּוֹ עַמִּים אֻשָּׁרוּ
בָּשָׂר וְדַם עָרְבוּ הַבְּרִית קִשְׁרוֹ חִזֵּקוּ
שָׁלוֹם אֱמוּנָה עִם אַהֲבָה יַחְדָּו נִקְשָׁרוּ
חוּטִים מְשֻׁלָשִׁים לֹא מַהֵר יִנָּתֵקוּ

נַפּוֹלְאָן מֵאָז נוֹדַע שִׁמְךָ בָּאָרֶץ
תָּמִיד גְּדוֹלוֹת עָשִׂיתָ רַבּוֹת פָּעַלְתָּ
כָּל מַעֲשֵׂה אַחֲרוֹן פָּרַץ עַל רִאשׁוֹן פָּרַץ
אַף אֵין בְּכֻלָּם חַד לֹא בוֹ שֵם עַד נָחָלְתָ

שיר שכולו בדיחות והלצות לכבוד חג הפורים, עם חיקויים שונים לתפילות מוכרות, שחלק מהמבקרים מצאו משעשע במידה טעונת שיפור, והשיר "מעוז צור לפורים", שמייחסים לו גם כן, שיר שכולל כמה שורות מחץ כמו "תיכון בית אכילתי ושם יעלה הריח".

 

 

 

נוסף לשירי ההלצה והעגבים, חיבר יהודה ליב בן-זאב גם ספרי עזר ללשון העברית, מילונים לעברית מקראית, ספרי מחקר ותרגומים חשובים, כך שגם מתנגדיו הודו כי למרות "רוחו החופשית", תרם רבות להגות ולשפה העברית.

כאן בקטלוג הספרייה תמצאו עוד ספרים וכתבים, חלקם מקוונים, של יהודה ליב בן-זאב.

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

המצאת האופנה בעברית: הצצה לטורי האופנה השבועיים של חמדה בן-יהודה, אשתו של מחייה השפה העברית, מראשית המאה ה-20

חמדה בן-יהודה

"זו הפעם הראשונה בימי חייה תבוא האפנה בשערי העתונות העברית. בפחד ובחרדה אמתית אני כותבת השורות האלה, מי לא ילגלג? מי לא יצחק לי? מי לא ידינני לחובה? ומי יודע, אם גם לא יחרימוני"

(השקפה, 14/6/1904)

 

חמדה בן-יהודה

האופנה עתיקה היא מאוד, אבל בעברית זו המצאה של תחילת המאה ה-20. האישה שהמציאה את המילה אופנה בעברית (או בכתיב חסר 'אָפְנָה'), ואפילו כתבה טור שבועי בנושא היא חמדה בן יהודה. וכן, לא במקרה היא אחראית על התחדשות השפה העברית, שהרי היא הייתה אשתו (השנייה) של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה.

אי שם ביוני 1904, החלה חמדה לכתוב טור שבועי, בעיתון "השקפה" אותו ערך בעלה (ולתקופה קצרה, גם היא). היא החליטה שגם לבנות ישראל מגיע לדעת מה חדש בעולם הביגוד העולמי, והתקינה את המילה 'אָפְנָה' אותה היא גזרה מהמילה הלועזית Modaa.

וכך, כאשר הז'ורנלים הכי נחשבים מפריז נמצאים מול עיניה היא ישבה וכתבה את טוריה, אותם חתמה בשם "שושנה לבנה". חלק מהטורים הם טורי אופנה דומים למה שאנחנו מכירים, בהם היא מציגה את הטרנדים החמים מצרפת וממדינות אחרות באירופה בכל תחומי ההלבשה. אך בחלק מהטורים גם מסתתרים מסרים חברתיים על מעמד האישה, והאמונה שלה בחוסנה ובחשיבותה של האישה העבריה:

"מה ינעם לראות ארץ-ישראלית יפה, בעלת העיניים השחורות, שזופת השמש ומברכה בחן, לבושה איזה לבוש ממין החדש הנושם רעננות גם מתוך הישן, מתוך העבר."

(השקפה, 14/6/1904)

 

מצאנו באתר עיתונות יהודית היסטורית כמה טיפים של "שושנה לבנה", שבמפתיע (או אולי לא ממש) – רלוונטיים גם היום.

 


נעליים: מה הולך עם מה?

"הנעלים היותר מקבלים כיום הם הירוקים והאדומים. אבל לובשים גם כן נעלים שחורים ללבוש לבן או גון אחר פתוח, ולהפך נעלים לבנים ללבוש שחור.

גם נעלים אפורים מעור או מארג מקשטים בשפת שנים עמוקים מעור שחור או מבריק עושים רשם יפה. ולהם יתרון בזה כי אפשר ללבשם לכל השמלות מכל הגונים. הם יפים מאוד על הרגל שנראה בם דקה ושפירה מאוד.

גם נעלי תכלת – עמוקה לובשים הרבה גם שחופים, וכל הנעלים תופרים עתה גבוהים מאוד. נעלים חצאים ופתוחים ילבשו רק לנשף לחתונה לרקודים. "

(השקפה, 14/6/1904)

השורה התחתונה:

ירוק ואדום זה מעולה
נעליים אפורות מעור או עם קישוטים – מתאימות לכל ומשוות גזרה רזה
נעליים שחורות הולכות עם לבוש לבן
נעליים לבנות הולכות עם לבוש שחור
נעלי חצי או סנדלים – רק לאירועים חגיגיים!

 

כובעי נוצות? תנו לחיות לחיות!

"זה שנתים שהחלה בעולם מלחמה על ה נ ו צ ו ת, החלו לצעוק ככרוכיה כי זה מעשה פראים להתקשט בנוצות, כי זה לא נאה למין היפה של זמננו, שזו אכזריות. סוף סוף, לגזול מהצפרים ומהעופות את נוצותיהם, כנפיהם וזנביהם ותדיר ימרטון בעודם בחיים וזה מסב להאמללות יסורים וענויים קשים…

אך לגמרה להגמל בפעם אחת מהנוצות לא היה להנשים היפוות אמץ לב וע"כ החלו לשאת הנוצות מאחורי הכובע, מתחת לשפת הכובע, ובשנה זו צעדה הקדמה עוד צעד אחד ויסירו כליל הנוצות מהכובים ובמקומן ישימו פרחים עשויים ברוב אומנות כפרחים טבעים ממש או רמונים ממשי קל, מגז – סמרטוט (לא "ספונג'דרור" חלילה)… ובאמת יש בזה יתר טעם מאשר לשאת סל-קש על הראש אפילו אם הסל יפה וקל.

אך מי יודע כמה זמן יארך נצחון וזה ואם לא תשובה היפהפיות לשאת שנית נוצות… מפני שזה נאה לפניהםן ומפני שזה בינינו, יפה, יפה מאוד."

(השקפה 21/6/1904)

 

השורה התחתונה

נוצות הכי יפה, אבל מסכנות הציפורים, אז עדיף לוותר.
קישוטים אחרים כמו פרחים, או קישוטים מבדים (לא ספונג'דרור חלילה) – תחליף ראוי.

 

מחוך? את הכי יפה כשנוח לך!

"מזה כמה שנים שקצת נשים החלו מלחמה נגד תלבשת האשה, המתנגדת כלה לפי דעתן להתפתחות הטבעית של האשה, כמו המחוך הלוחץ באופן נורא את המעים ודוחה את חלקיהם ממקומם הרגיל…

'התלבשת המתוקנה' היום נלחמה בכל תקף ועוז עם התלבשת הקדמת וכמעט שנוכל לאמר כי התלבשת הזאת היתה לאפנת היום."

ואלה שלושה עקרי ה'תלבשת המתוקנה':

א) חבור החלוק והמכנסים למין לבוש חדש אחד הנקרא 'צרוף'.

ב) בית החזה, או מחוך מתוקן, המחזיק ואינו לוחץ רק את החלק העליון של הגוף ואינו מגיע גם להמתן.

ג) השמלה שלמה, ולא מחלקה לחליקה ועצם השמלה כאשר לבשו לפנים, אך אינה נופלת כמו שק מלמעלה למטה, אלא תפושה על הירכים.

(השקפה 5/7/1904)

 

השורה התחתונה:

חדשות מעולות לנשים באשר הן! את יפה שנוח לך! אבל… זה לא אומר שאת יכולה ללבוש פיג'מה.

 

שחור זה נחמה

"באותו יום שהגיעתנו השמועה המחרידה, כי הרצל איננו – נשים ועלמות צעירות לבשו אבלות עמוקה…

כשהלב נשבר ושתת דם יאות כי יהיה הגוף עטוף שחור, אז נדמה כאלו העולם חשך כלו – והוקל לנו."

(השקפה 15/7/1904)

 

השורה התחתונה:

ללבש שחור בצער ובאבל, זה משהו שהוא נכון ואפילו עוזר.​

 

אביב הגיע, בגד קל ובהיר בא!

"אביב, אביב! מה רבה השמחה אשר תביא אתך. לא את הטבע בלבד תלביש בגונים עליזים, אלא גם אותנו המושלים, או יתר נכון המושלות, תזמין לאסוף את החרף לתוך ארגזינו ומגדלינו ולקבל פני האביב בשמלות וכובעים קלים מהגונים היותר בהירים היתר פתוחים…

השנה נלבש הארגים היתר קלים מצמר או מצמר גפן, בד קל בטיסט, תול, לינון, מוסלין, צעיף, הגונים של האפנה האחרונה הם: ערמוני – פתוח, אגוזי ורזרה (כגון הפרח רודה) אך יש עוד גון אחד אשר מעולם ועד עולם היה ויהיה לפי האפנה – זה הגון הלבן, וזה הוא גון היתר נאה ויאות לתושבי ארצנו."

(השקפה 28/3/1905)

 

השורה התחתונה:

אביב היא עונה כיפית! אז אנא לבשו רק בגדים מבדים קלילים. בגדים כהים OUT, בגדים בהירים (וכמובן לבנים) INN!

 

בגדי ילדים: תנו לילדה לנשום!

"מאמר מענין קראתי על דבר תלבשת הילדים. המחבר מבקר את האמהות המוציאות הרבה כסף על שמלות בנותיהן הקטנות.

הילד, או יותר נכון הילדה, לא תבין מה זה ענוי ההלבשים. יכולים לשים עליה השמלה היותר יפה, תפורה ברוב פאר, באמר לה היום כי תשמר על שמלתה זאת היפה, תבטיח, אך תצא נא החוצה, תבא בין חברותיה, אזי בעבר רק רגעי הגאוה, תשכח כל הבטחותיה, ותרוץ אל בריכת מים או תשב לה על הארץ או מתוך התלהבות המשחק תפל ארצה ותלכלכך או תקרע את שמלתה היקרה וכל הכסף והעמל לשוא.

ועל כן העצה היותר טובה לאמהות היא להלביש את הילדים באופן היותר פשוט, לא לענות אותם בכל רגע בצעקות וגם לפעמים במכות על השתבבותם. שמלותיהם צריכות להפך להיות פשוטות ונוחות להתכבס כדי להרשות להם לשחק לרוץ ולהשתובב כאות נפשם."

(השקפה 11/7/1905)

 

השורה התחתונה:

די לעינוי! תעשו טובה, תנו לילדים להיות ילדים! הם לא צריכים כל מיני בגדים יקרים ומפוארים, תנו להם משהו פשוט שקל לכבס.​

 

בתי זרוע? לא בבית ספרנו!

"בעתונים הרבים המונחים לפני, שהם המלה החדשה של האפנה, אני רואה: בתי זרוע מקבצים מלמעלה עד למטה התופסים את הזרוע ועוטפים איתו כאלו נדבקו או נתפרו יחדיו…

לא תאמיננה לי קוראותי, מה רחבות מאד מלמעלה מקבצות אל הכתף, ולמטה צרים לגמרה לפי היד, ממש כמו שלבשו לפני עשר, שמנה שנים!

איזה ריח זקנה נוסף מבתי זרוע אלה, ונדמה לי: לא, לא נקבלם! בשום אופן!".

(השקפה 27/12/1904)

 

שורה תחתונה

בתי זרוע? אז זהו שלא. ​