אש המרד של זלדה

שלווה מתמשכת וכנגדה תשוקת הרס אפיינו כמה וכמה שירים של המשוררת האהובה

המילה "מרד" מוגדרת כ"התקוממות, פריקת עול, התפרצות נגד שלטונו של מישהו". מרד מתקיים מול מערכת שכבר התייצבה, ולכן טומן בחובו הגדרה ברורה של הניגוד בין המצב הקיים לבין ההתרסה נגדו והניסיון לשנותו.

בשיר "שני יסודות" הגדירה זלדה ניגוד כזה בין גורם יציב – הברוש – לגורם מתסיס – האש, שניהם מופיעים בו כצמד שתכונותיו מנוגדות ומשלימות כאחד.

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹש שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

השיר, שנדפס לראשונה בספר "שנבדלו מכל מרחק", קָסם ליוצרים רבים וזכה לכמה לחנים וביצועים שונים זה מזה, בהם של רפי פרסקי, אסתר ראדא והצמד מאיה בלזיצמן ומתן אפרת.

ברושים בכניסה לבית. צילום: אליעזר סקלרץ. מתוך אוספי ביתמונה. מס' מערכת: 997005825200405171

מה מרגיז את הלהבה? השאננות והגאון של הברוש, היותו נשוא פנים, סבלני ושקט. תכונות אלה מתפרשות אצלה כחולשה, והיא מבקשת לסכסך אותן, להטיל בהן מהומה. היא מעלה טענות שונות נגד הברוש, ביניהן עניין ה"תלות הארורה" – תלות ביסודות מחזוריים ונצחיים, בכל מה שמאפשר לצמחים פריחה ושגשוג, הזנה של האדמה, של הברואים ושל האדם.

אִזכור הטל והמטר מהדהד את קינת דוד:

"הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם–וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים–מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן". (שמואל ב א, כא)

דוד, שחברו אהובו יהונתן נהרג בשדה הקרב, מקלל את הרי הגלבוע ומקווה שלא ייהנו עוד מהטל, מהמטר ומלבלוב ירוק לאחר שנשפך עליהם דם לוחמים. כאבו גורם לו להתקומם נגד סדרי הטבע הנינוחים, שלהבדיל מבני האדם, אינם זקוקים לאיש ונותרים תמיד בעינם.

על הר הגלבוע. צילום: אדגר הירשביין. מתוך אוספי ביתמונה. מס' מערכת: 997001479960405171

גם ב"ברכת השנים" מוזכרים טל ומטר כחלק מסדרי הטבע האחראים להזנתם של האדמה ושל האדם:

"וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשַׂבְּעֵנוּ מִטוּבָהּ".

(הקלטה של השיר המולחן ניתן למצוא בארכיון הספרייה הלאומית)

השֹוֹבַע, ההודיה על גשמי הברכה, הנחת משפע היבול – כל אלה מופיעים כמשאת נפש, אך מנקודת מבטה של השלהבת הם נטל. התלות המחזורית בהם יוצרת שעבוד, כך טוענת האש, ואולי משום כך היא מכנה את תקופות השנה "ממסד". להבדיל ממחזור המים בטבע או מסדרן של עונות השנה, ממסד הוא פרי החלטה אנושית, לכן המרידה בו אפשרית ובעלת משמעות.

הברוש אינו עונה לשלהבת ונראה בתחילה פסיבי וכנוע, אלא שתגובתו נגזרת מאופיו ומתאימה לשקט הפנימי שלו. לא סתם בחרה המשוררת בברוש, עץ זקוף ועיקש, ולא בעץ רחב צמרת ועתיר פוארות. סגפנותו של הברוש שונה מאוד מהמוחצנות המתלהבת של האש. הוא אינו רואה טעם בשיחה, שהרי כבר נצבעה בצבעי ההתרסה והדווקאיות. יתרה מכך: הברוש הסבלני אינו יכול להתקיים לצד הלהבה ההרסנית. גאוותו עתיקה וקבועה באופן שהלהבה לא תוכל להיות לעולם, שכן אש – טבעה להתפשט במהירות ואז לדעוך או לכבות במוקדם או במאוחר; היא זמנית ואינה מסוגלת להאריך ימים.

ניסוי בכיבוי שריפות יער, 1988. מתוך אוסף דן הדני. מס' מערכת 990040275590205171

נראה כי זלדה חשה את עוצמתם של שני הגורמים הללו – האש והעץ, ההשתלהבות והשלווה –  והיטיבה לתת להם ביטוי. בכתובים אחרים שלה מופיעה הסערה הפנימית או החיצונית ומולה השקט העמוק של הנפש והרצון להישאר יציבה ובוטחת.

בקטע "ליבי יוצא אל שבת המלכה" (מתוך "גני האַיִן") כתבה זלדה כך:

"יסוד האש מעורר את קולות האבדון שבנפש ובדם. אם אתפתה לו, אם ארוץ לשלהבת (שאין שיעור ליופיָה), אמות באמצע הדרך ולא אגיע למקדש האורות.

רק נרות השבת אינם שרים להרס. המנונים המנונים שפריחתם לבנה על אף לידתם באש, שפונים לנקודה הפנימית שבי, לנקודה הזכה מכול, והדלקתם היא ריצה נסתרת אל בורא העולמות, ריצה במעמקים בתוך סופות נוראות".

"יסוד האש מעורר את קולות האבדון", זלדה. מתוך ארכיון גנזים

לדברי זלדה, האש הרסנית מטבעה, וגם אם יופייה מפתה, אך אין להיענות לו. על פיה, הדרך היחידה שבה ניתן לשלוט באש ללא הרס היא מִשטוּרה והכפפתה לזמן קצוב, לקצב העולם והאדם, ובמקרה הזה – לשבת, שהיא זמן מוגדר הקורא למיקוד פנימי ולשיחה רוחנית. יסודות השקט והעוצמה הפנימית מאפשרים לשלוט באש ולכוון אותה אל מקום חיובי. ללא שני אלה הלהבה תביא לידי הרס בלבד ותגרום מוות.

אם כך, המרד אצל זלדה הוא קריאת תיגר לא רק על תכונות ספציפיות, כמו שלווה ויציבות, אלא על מהלך הזמן עצמו, על המחזוריות ועל הבנייה האיטית של תהליכים. המנוסה מפני האש מאלצת להשלים עם מחיקת ההיסטוריה ולמצוא מקומות חדשים להתיישב בהם. לצד זה תשוקה, עזות וחריפות הן תכונות חיוניות שהאש מביאה, והן נותנות לזמן את טעמו ומצילות אותו משיממון נצחי.

בגלל הסתירה החזקה ביניהם, בלתי אפשרי למצוא דרך אמצע בין ההשתוללות קצרת המועד ובין הזמן המתמשך, אלא יש ללמוד להתנהל ביניהם ולמַצות את יתרונו של כל אחד לפי הצורך ובעת המתאימה. בהקשר הזה, הדלקת נרות לכבוד מועד מיוחד היא טקס המאפשר למזג באופן מדויק את האש והזמן.

"חי חי הוא יודך", זלדה. מתוך "שירי זלדה", תשמ"ה, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

וריאציה נוספת של זלדה על מרד מופיעה בשיר "חי חי הוא יודֶךָּ", שבו את תפקיד המורדת מגלמת "הציפור הפרועה", ואילו בתפקיד היציב והשלֵו משמש פֶּסל נחושת. הציפור, ששירתה עקשנית, נזכרת לצד טירוף, יופי, חום ודם, ואילו הפסל קר, מעוצב באופן מלאכותי, חסר חיים ומקובע. שלא כמו הברוש, הדָבק בדרכו ובשלוותו אל מול האש, הפסל אינו מצליח לתת מענה ראוי להתרסה של הציפור ונותר דומם, מוגן ולא תקשורתי.

גם בשיר "ליבי דומה לתינוק אווילי" מתקיים מאבק בין ניגודים: זלדה מנסחת בו מחדש את הניגוד העומד בבסיסו של המרד בסדר הקיים, והפעם בצורת הניגוד הבסיסי שבין פזיזות לשיקול דעת:

לִבִּי דּוֹמֶה לְתִינוֹק אֱוִילִי

שֶׁאֶל יָם תְּהוֹמִי יָרוּץ כְּאֶל דּוֹד.

וְאֶל שַׁלְהֶבֶת יִגַּשׁ כְּאֶל אָח נוֹצֵץ

כְּאֶל אָח פִּלְאִי..

"לבי דומה לתינוק אווילי", זלדה. מתוך ארכיון גנזים

התינוק מוקסם מכל דבר חדש ונמשך לגעת בכל חפץ למרות הסכנה האפשרית. מולו ניצב המבוגר, המנוסה והרגוע יותר, שהתינוק אמור ללמוד ממנו, אך לא תמיד משתף פעולה.

הניגוד הזה בין תינוק למבוגר מקביל לניגוד בין האש ובין העץ: עץ צריך להתבגר, וצריכות לעבור שנים אחדות לפני שיעמיק שורשים וייתן פירות. האש, לעומתו, נשארת צעירה תמיד.

המאבקים בין הלהבה לברוש, בין האש לנר השבת, בין התינוק למבוגר – כל אלה הם צורות שונות של פריעת סדר. המרד יכול להיות מאבק בין שני מזגים הפוכים של אנשים שונים או מאבק פנימי בנפשו של אדם אחד. על כל פנים, בגרסאות שהעניקה להם זלדה יש טעם וחן גם בצורות השונות של ההתקוממות וקריאת התיגר כמו גם בשלווה הנינוחה של העולם היציב, שאינו נענה לכל גחמה ונותר עומד על תילו.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

האיחוד המרגש עם המחברת של חנה סנש

בשנות החמישים נתנה אימה של חנה סנש במתנה לספרייה הלאומית ארבעה כתבי יד של שירים שכתבה בתה הצנחנית. כעת, עם הפקדת אוסף חנה סנש בספרייה הלאומית, יתאחדו השירים האלו עם מחברת השירים בכתב יד ממנה נלקחו

1

חנה סנש על רקע השיר הראשון מתוך מחברת השירים של חנה סנש. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

בראשית שנות החמישים מסרה קטרינה סנש, אימה של הצנחנית והמשוררת חנה סנש, כמה מסמכים מעזבונה של בתה לספרייה הלאומית. היו שם למשל כמה ממכתביה: כאלה ששלחה לאימה בעת שלמדה בבית הספר החקלאי בנהלל, מכתב ששלחה לאחיה בזמן ששהתה בקרב הפרטיזנים בבלקן, ומכתב ששלחה לחברתה. היו שם גם אסופת שירים שכתבה בהונגרית והדפיסה במכונת כתיבה, וגם ארבעה שירים עבריים בכתב יד.

ארבעת השירים בכתב יד זמינים לצפייה באתר הספרייה הלאומית, כאן. כולם נכתבו במהלך שנת 1941 במקומות שונים שנקשרו לביוגרפיה של סנש: חלקם בנהלל, אחד בקיבוץ שהייתה ממקימיו, שדות-ים, ואחד בגנוסר. מכשנמסרו לידי הספרייה הלאומית צורפו לאוסף שבדרון, המלקט דיוקנאות ודוגמאות כתב יד של אישים רבים.

פינותיהם העליונות של אותם כתבי יד ממוספרות, והם נראים כדפים תלושים ממחברת. הם באמת כאלה. כעת, אנו יכולים לספר כאן את סיפורם המלא של אותם דפים.

1
שירה של חנה סנש "למות" בכתב ידה, כפי שנמסר לספרייה הלאומית על ידי אימה, קטרינה. עוד על השיר הזה תוכלו לקרוא בכתבה כאן. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

חנה סנש כתבה כל הזמן. היא נולדה לתוך בית שהכתיבה הייתה נוכחת בו, וכתבה בעצמה מגיל צעיר מאוד. תחילה בשפת אמה, הונגרית, ולאחר שהגיעה לארץ ישראל החלה ללמוד עברית ומהר מאוד השתלטה גם על הכתיבה בשפה זו. במהלך שנותיה בארץ כתבה כמעט כל הזמן. היא כתבה יומן לאורך שנים, וכידוע, כתבה בסתר את שיריה, שכולם התפרסמו לאחר מותה.

רגע לפני יציאתה למשימת הצניחה שממנה לא שבה, העתיקה סנש את שיריה למחברת אחת, מסודרת, בעלת דפים ממוספרים. היא קראה למחברת – שרובה ככולה שירים עבריים – "ללא שפה", וחתמה עליה בשמה המחתרתי, הגר. את המחברת הזו נתנה לחברתה הקרובה מרים יצחק, שלמדה איתה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. בעמוד הראשון הוסיפה הקדשה: "למרים יצחק, לקוראת ומבקרת הראשונה והחביבה שלי, בידידות אמיתית, חנה".

1
ההקדשה שכתבה סנש על המחברת לחברתה מרים יצחק. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

מרים יצחק שמרה על המחברת, אך כשהגיעה קטרינה סנש לארץ והחלה לאסוף שירים ומכתבים לטובת הנצחת בתה, היא פנתה גם אל מרים בבקשה שתשלח לה כמה שירים בכתב ידה של חנה. במכתב שכתבה קטרינה לאברהם שבדרון סיפרה על הלבטים העצומים של מרים, שלא בקלות החליטה לתלוש אותם מן המחברת: "הפעם אני שולחת את השירים שהבטחתי, אלה שחברתה של חנה הייתה מוכנה לקרוע מהמחברת, אחרי היסוסים ארוכים", עדכנה את שבדרון. כך הגיעו הדפים אל ארכיוני הספרייה הלאומית. כעת, עשרות שנים לאחר מכן, מתאחדים כאן בספרייה הלאומית הדפים התלושים עם המחברת כולה.

לאחר מותה של מרים יצחק הגיעה המחברת לבני משפחתה של סנש, ובפרט לידיו של איתן סנש, אחיינה של חנה, שניהל, קיטלג ושימר את אוסף חנה סנש במשך שנים. בנובמבר 2020, כאשר החליטה המשפחה להפקיד את האוסף המלא של חנה סנש בספרייה הלאומית, התוודה איתן שבמשך שנים שאל את עצמו מה עלה בגורל אותם דפים חסרים מתוך המחברת, דפים ממוספרים בכתב ידה של חנה: 7, 8, 11, 12. איתן לא ידע שסבתו, קטרינה, מסרה כבר לפני 70 שנה את הדפים לספרייה הלאומית, והפקידה אותם בידיו הנאמנות של אברהם שבדרון. כעת מתאחדים סוף כל סוף העמודים האבודים עם המחברת המקורית שממנה נתלשו. יחד עם המחברת הופקדו עוד עשרות פריטים מעזבונה של סנש. מתוכם נזכיר את מכונת הכתיבה שלה, מצלמתה, תעודות, מסמכים מהונגריה, כתבי יד, מכתבים ותצלומים.

1
שני שירים מתוך המחברת בכתב ידה של חנה סנש. ניתן להבחין בפער: מצד ימין עמ' מספר 10 ובצד שמאל עמ' מספר 13. העמודים 12-11 הם מהעמודים שנתלשו והועברו בשנות החמישים לספרייה הלאומית. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

ולמרות הכול, בפני הארכיונאים של הספרייה הלאומית ניצבת כעת דילמה מקצועית, האם לאחד את הדפים התלושים ששלחה קטרינה עם המחברת המקורית של חנה סנש, או להשאיר אותם מחוץ למחברת באוסף האוטוגרפים של אברהם שבדרון. מתן ברזלי, מנהל מח' ארכיונים, היסס אבל קיבל לבסוף החלטה לא שגרתית: "למרות שאין ספק שהדפים נתלשו, ושתפקידנו לשקף את היצירה כפי שהיא במקור, במקרה הזה אני נוטה להשאיר את הדברים כפי שהם. הסיפור של חנה סנש לא נגמר ב 1944, הארכיון משקף גם את תהליך ההנצחה ויצירת המורשת סביב דמותה. ההתלבטות הכנה של קטרינה, הקשר שנוצר עם שבדרון ותלישת השירים לדוגמה – כל אלה נותנים לנו הצצה אותנטית לתרבות עיצוב הזיכרון בשנים הראשונות למדינה, למעורבות של קטרינה בהנצחת חנה בתה, וגם ליחס של הספרנים באותם הימים לשימור היצירה המקורית. לכן, למרות הדילמה, אני חושב שנשאיר את הדפים מחוץ למחברת, במקום שבו הם חיכו כבר 70 שנה".

הפתק האחרון של חנה סנש

"אמא יקרה, איני יודעת מה לומר לך. אגיד רק זאת: אלפי תודות, וסלחי לי, אם תוכלי"

1

ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

כל מי שעוקב מעט אחר מסלול חייה של חנה סנש מגלה מהר מאוד את החוט ששזור לאורך הביוגרפיה שלה: חנה סנש לא הפסיקה לכתוב. היא כתבה בילדותה, וחיברה שירים וסיפורים אפילו עוד לפני שלמדה לכתוב בעצמה. היא כתבה בשנות נערותה, והתקבלה למועצה הספרותית של בית הספר היוקרתי שבו למדה (אך נאלצה לוותר על כך מסיבות אנטישמיות). היא כתבה מרגע שהגיעה לארץ ישראל – בתחילה בהונגרית ומהר מאוד גם בעברית – והיא כתבה גם על אדמת אירופה, לאחר שיצאה למשימת הצניחה שממנה לא שבה.

סנש כתבה עד הרגע האחרון ממש. היא כתבה למשל שיר אפילו בין כתלי הכלא. אך אוסף חנה סנש אוצר גם את השורות האחרונות שכתבה בחייה. לאחר שהוצאה להורג נמצא על שמלתה פתק קטן, קצרצר, כתוב הונגרית. הנמענת היא אמה של חנה, קטרינה, ובפתק מעריכה דווקא סנש – שכתבה כל חייה – את ערכה של השתיקה. בפתק כתוב כך: "אמא יקרה, איני יודעת מה לומר לך. אגיד רק זאת: אלפי תודות, וסלחי לי, אם תוכלי. הרי אין כמוך מבינה שמילים לא נחוצות כאן. באהבה גדולה, בתך". הפתק הזה שמור כעת באוסף חנה סנש בספרייה הלאומית.

1
הפתק האחרון שכתבה חנה סנש. נמצא על שמלתה לאחר הוצאתה להורג. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

זה לא היה הפתק או המכתב היחיד שכתבה סנש בזמן שהותה באירופה. כידוע, עזבה סנש את הארץ בינואר 1944. במרץ הוטסה לאיטליה, וזמן קצר אחר כך כבר צנחה ביוגוסלביה, בלב כוחות האויב. היא הסתובבה בין כוחות הפרטיזנים במשך כשלושה חודשים, מחכה לשעת כושר להמשיך במשימה ולהסתנן להונגריה, ארץ מולדתה. בתחילת חודש יוני 1944 סברו כנראה כי הגיעה השעה – אך סנש נלכדה עוד באותו היום, שעות אחדות לאחר שחצתה את הגבול. היא הואשמה בריגול ונכלאה במשך כחמישה חודשים, עד ליום הוצאתה להורג.

1
חנה סנש בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

לאורך השנים נודעו הסיפורים על מה שהספיקה לכתוב במהלך החודשים בקרב הפרטיזנים ואפילו במהלך תקופת מאסרה. כך למשל סיפורו של אחד מהשירים הידועים ביותר שכתבה סנש, "אשרי הגפרור". פעמים רבות סופר כיצד העבירה את הפתק שבו כתבה את ארבע השורות הבודדות של השיר לחברה הצנחן ראובן דפני, רגע לפני שעברה את הגבול להונגריה, שבה נלכדה. דפני סיפר כיצד ביקשה ממנו להחזיר את הפתק במקרה שהיא לא תחזור מן המשימה, וכיצד הוא השליך אותו באומרו שאין סיכוי שהיא לא תחזור. למרבה המזל, שב לחפש את הפתק ומצא אותו. כיצד בדיוק התגלגל לארץ ישראל – זאת לא יודעים – אך מדובר באחד מהשירים האחרונים שכתבה. הפתק המקורי בכתב ידה של סנש שמור כיום בקיבוץ לוחמי הגטאות.

1
"אשרי הגפרור" בכתב ידה של חנה סנש. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

בנובמבר 2020 החליטה משפחת סנש להפקיד את אוסף חנה סנש בספרייה הלאומית, ואיתו הגיעו אל הספרייה עוד כמה פתקים ומכתבים שאותם כתבה סנש לאחר שעזבה את הארץ לטובת משימתה המסוכנת. בין עשרות הפריטים אפשר למצוא שני פתקים ששלחה סנש לאמה קטרינה ולאחיה גיורא ב-13 במרץ 1944, יומיים לפני צניחתה. שני פתקים קטנים, כתובים בעיפרון בשפה ההונגרית. סנש כתבה לאימה, שעוד שהתה אז בבודפשט: "אמי יקירתי, בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אליך, אך רחוקה כאחד. אנא סלחי לי ונסי להבין אותי. מיליון חיבוקים. אנה". בתחתית הפתק כתבה את התאריך. מאחור כתבה בעברית "לאמא" וחתמה בשמה המחתרתי, הגר.

1
הפתק ששלחה חנה סנש לאמה קטרינה, ימים ספורים לפני צניחתה באירופה. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

הפתקים הללו ועוד מכתבים נוספים ששלחה סנש בעת ששהתה באירופה הם מעין שביל בו אפשר לצעוד בעקבותיה של סנש במהלך המשימה המסוכנת באירופה. דרישות שלום, בקשת סליחה, ואפילו כמה שירים: את כל אלה הספיקה סנש לכתוב בחודשים האחרונים לחייה, עד הרגע האחרון.

 

שקרן של מחר

בעיני שלום עליכם, הייתה יותר מנקודת דמיון אחת בין השקרן לבין הסופר

שקרים, סוגי שקרים והאנשים הממציאים אותם היו נושא שהעסיק את שלום עליכם לא מעט. במכתב ששלח אל ביאליק ב-1904 הוא פירט את חשדו כי אחד המוציאים לאור הטוען שהוא מוכן לשלם מקדמה על עבודות תרגום, אינו דובר אמת:

"…יש ויש לי חומר הרבה, מן המוכן ומן שאין מוכן, אלא שאני מוכן ומזומן לתרגם לשפת עבר, ובפרט שהאיש הזה עומד לשלם בכסף מלא ולמפרע – אלה מן הדברים היותר חשובים בימים האלה בזמן הזה! אבל, רשע, למה תדבר עמדי בחידות וברמזים? פתח את פיך ודבר אלי כלאחד האדם, כאשר ידבר איש אל אשת רעהו; מי הוא זה ואיזה הוא? אשר ישלם בכסף מלא ולמפרע? אולי יהיה ה"למפרע הזה" לא יאוחר מיום מחר?! יש לי ידיד אחד ושמו מרדכי ספעקסער, והוא איש ממוצע, היינו: איננו חכם גדול אבל גם לא שוטה קטן. ואוהב האיש הזה לפרנסני במחרתים: מחר אשמיעך חדשות! מחר אשמיעך נצורות! אתה בעצמך אומר עלי שמצייר אני את חיים ההווים ולפיכך אני אוהב את חיים ההווים; אני אוהב את ה"הווה" ולא את ה"מחר". אני שונא את יום המחר עוד מימי ילדותי; היום אני חי בוודאי ומחר אפשר אני מת. זוהי הפילוסופיה שלי בחיים".

איגרת שלום עליכם אל ביאליק. מס' מערכת: 990001780800205171

 

גם ברבים מסיפוריו התעמק שלום עליכם בשקר, בסיבות המצאתו ובאופני השכלול שלו. כך, למשל, הסיפור "הרומן הראשון שלי" מגולל מסכת שקרים ענֵפה שפיתח מורה צעיר כדי לשמור על משרתו. מכיוון שתלמידו הפרטי היה עצל, מפונק וללא חיבה למילה הכתובה, לוקח על עצמו המורה לנסח בעבורו מכתבים עשירים ומלאי להט אל ארוסתו.

הסיפור (כאן בתרגום של אריה אהרוני, מתוך "כתבים – שלום עליכם", ספרית פועלים / ידיעות ספרים) תורגם מיידיש גם בידי גניה בן-שלום מבית שלום עליכם תחת השם "אהבתי הראשונה". בן-שלום התבקשה לתרגם את הסיפור במיוחד לשֵׁם הפקה בימתית – תוכנית יחיד של השחקן גדעון שמר בסיפורי אהבה של שלום עליכם. "אהבתי הראשונה" בביצועו של שמר גם צולם לטלוויזיה.

כתבה על המופע "אהבה" של גדעון שמר, לפי סיפורי שלום עליכם. "מעריב", 18.2.1977. מתוך ארכיון עיתונות יהודית היסטורית, הספרייה הלאומית.

הסיפור מתחיל בכזביו ובהגזמותיו של המעסיק, אבי התלמיד, בכל האמור בעושרו המופלג ובגודל אחוזתו. השקרים מוגזמים בתכלית ומאופיינים בירידה לפרטי פרטים ובתיאורים המגרים את החושים:

"והגן שלי – את זה צריך לראות! זה יער, לא גן! התפוחים שלי, והאגסים שלי, והשזיפים שלי! והענבים? הכול, ברוך השם, יש לי משלי: ליקר מעץ הדובדבנים שלי, ויין מהענבים שלי, וצימוקים משלי, ואפילו הדגים באים לי מהנחל שלי, ועוד איזה דגים! שיבוטים וקרפיונים, וטינקות ואַבְרומות – אברומות כאלה…" הפטרון שלי פורש לרווחה את שתי ידיו, עד שאני נוטה מעט הצידה, כדי לפנות מקום לאברומות שלו…"

בולי שלום עליכם, דאור ישראל, 1959. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 997003297720405171

כמובן, בהגיעו אל בית המשפחה המספר נוכח לדעת כי "הגן היה רגיל לגמרי", וכי גם כל שאר הפרטים בתיאור אינם קשורים למציאות, אך לפני שהוא מציין זאת, הוא מונה את סוגי השקרנים הקיימים:

"מינים שונים של שקרנים יש בעולם. יש שקרנים שאיש לא דוחק בהם, שאיש לא מושך אותם בלשונם, אלא סתם כך – פה להם והם מדברים. בין השקרנים האלה יש שלושה מינים: שקרן של אתמול, שקרן של היום ושקרן של מחר. השקרן של אתמול יספר לכם מעשיות ובדיות שפרחו במוחו; הוא יישבע לכם שהיה וראה במו עיניו – ולכו לחקור ולדרוש, לחפש עדויות ולנסות להכחיש!… השקרן של היום אינו בעצם שקרן, אלא סתם רברבן; הוא יספר לכם שיש לו, שהוא יודע, שהוא יכול – ולכו להתווכח איתו!… השקרן של מחר אינו אלא איש הגון שמבטיח לכם הררי זהב: הוא ילך, הוא ידבר, הוא יעשה למענכם – ועליכם להאמין לו באמונה שלמה. כל שלושת מיני השקרנים הללו יודעים שהם אומרים דבר שקר, אך נדמה להם שהזולת מאמין לזה. אך יש גם מין שקרן כזה, שבשעה שהוא מוציא מפיו דבר שקר, הרי הוא מאמין בעצמו שאמר אמת, והוא משוכנע שגם הזולת מאמין שזו אמת, ואותה שעה הוא נהנה באמת. זה הוא אדם שחי בעולם הדמיון, זה הוא בעל חלומות. אפשר לומר שזה מעין סופר, שממציא בכל יום סיפור חדש, שוכח את סיפורו מאמש, ושוב ושוב מעלה בדמיונו זיכרון רענן ורעיון חדש להפליא.

הנה ממין השקרן האחרון קורץ המנהל שלי."

אם כך, המעסיק הגוזמאי נמנה עם הסוג השלישי – זה הדומה ל"שקרן של מחר", שתואר במכתב שכתב אל ביאליק, החוזר ומבטיח: "מחר אשמיעך חדשות! מחר אשמיעך נצורות!" שקרנים אלו מאמינים לשקריהם ונהנים מהם ואף גורמים לאחרים להאמין בהם כמותם וליהנות מסיפור טוב ולוּ לשעה קלה. "אפשר לומר שזה מעין סופר", כותב שלום עליכם ובכך מקביל בְּפירוש את עולם הבדיות והגוזמאות שבו חיה המשפחה הכפרית לעולמו של הסופר, הבודה עלילות ודמויות.

ואכן, אין ספק בכישרונו היצירתי של אבי המשפחה, שמצליח להעמיד תיאור חי ומעורר חושים של הבית וסביבתו. הרצון הכן להאמין בדברים הוא שמבדיל את השקרן הציני, שהשקר משמש לו כלי להונאה בלבד ("השקרן של אתמול"), מן השקרן של מחר, שהוא אומן אמיתי הגורם גם לזולת להיסחף עמו.

הבית שבו לומדים לשקר כראוי

לכל אורכו של ה"רומן הראשון שלי" השקר הוא דרך חיים למשפחה, והמורה משתלב בה בכישרון ניכר. אם בתחילה שיקר כדי לחפות על תלמידו – בהמשך, למרות סלידתו, הוא מתחיל לשקר לשם השקר:

"'מתי יש לנו זמן ללכת, כשיש לנו כל־כך הרבה עבודה?' התערב תלמידי בשיחה והעמיד פנים תמימות ומיתממות, עד שהתחשק לי לירוק בפניו ולצעוק בקול:
'הצילו, ילדים יהודים, אילו שקרנים אתם! שקרן על גבי שקרן, וכל שקרן גדול מחברו!'…
אלא שלא כך אמרתי; במקום לומר את האמת העדפתי לשקר:
"התגעגעתי הביתה…"

את הבעיה המוסרית שבהתנהגותו פוטר המורה בנימוק פשוט – הידבקות בשקרנות הכללית השוררת בבית:

"בבית הזה, שכל אחד בו הוליך שולל את חברו, שהכול זייפו, שיקרו, שהשקר היה תלוי בו בראש חוצות, מרחף ונשמע באוויר – בבית הזה אפשר היה ללמוד לשקר כראוי".

מרגע שנכנס בסוד השקר ומתחיל "להתאמן" בכתיבת מכתבים יומיומית, המורה לא רק הולך ומשתפר באומנות זו, אלא גם מזהה שקרים של אחרים כבקי ורגיל. כך, למשל, כשתלמידו מבטיח לו שיתגעגע אליו, הוא מציין: "ואני ידעתי היטב שזה שקר גדול. מי שנולד, גדל והתחנך על שקר ושווא, שיקר גם עכשיו".

השלב השלישי של תהליך ההתמחות בשקר הוא היבלעות המורה בתוך כזביו-שלו עד אשר הם מתחילים לשלוט בו, ולא להפך. ככל שחליפת המכתבים מתפתחת, הוא מתאהב בארוסה, נמענת המכתבים. העולם שברא נבנה בכישרון רב כל כך, עד שבסופו של תהליך הוא מאמין שהסיפור שבדה הוא אמת לאמיתה.

שלום עליכם, תמונתו וחתימתו. אוספי ביתמונה. מס' מערכת: 997001497960405171

בסיפורים נוספים של שלום עליכם מככבים שקרנים, גוזמאים או, בפשטות, אנשים המספרים סיפורים חסרי בסיס ונשבעים שהם אמת. ואף על פי כן שוב ושוב מבקש קהל המאזינים להקשיב להם.

"אנחנו הסוכנים־הנוסעים, כשאנחנו נתקלים במין עושה־נפלאות ובעל־גוזמאות מן הסוג הזה, יש לנו בשבילו כינוי משלנו: 'אַנְגרוֹסיסט'; כלומר, אדם שהכול הולך אצלו בגדול, 'אַנְגרוֹ'…* וביידיש פשוטה פירושו יהודי שקרן, מקשקש בקומקום…" (מתוך "איש מבואנוס איירס").

לברוא עולם חדש

ההקבלה שעושה שלום עליכם בין שקרן לסופר ב"רומן הראשון שלי" אינה מקרית. כמו השקרן של מחר, אשר "חי בעולם הדמיון… שממציא בכל יום סיפור חדש", גם הסופר עמל מדי יום על כתיבה שתיצור עולם ותגרום לאחרים ליהנות, להתרגש ולהאמין ולוּ לרגע.

טיוטת איגרת שלום עליכם אל ביאליק, 1904. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990001780800205171

כך, במכתב אחר אל ביאליק (1904) מפרט שלום עליכם עולם חדש שברא בסיפור (המיועד להתפרסם בכתב עת בעריכת ביאליק), גם כאן בלא מעט הגזמות:

"דבר גדול אני עושה למענך. עולם חדש אני בורא לכבודך. כותב אני כעת סיפור גדול… מחיי היהודים בכתריליאווקע (העיירה כתריאליבקה), מאלה 'האנשים הקטנים' – מטעמים כאשר אהבת… יכול אתה להיות שמח, משוררי ביאליק, כי זה שנים רבות לא כתב שלום עליכם שלך דבר כזה, ואפשר לא פלטה קולמוסו דבר כזה מיום שהיה לסופר כביכול".

כך, אף שנראה כי שלום עליכם דחה מכול וכול את "השקרנים של מחר", אין לשכוח כי כסופר היה הוא עצמו "שקרן של מחר" לא קטן, שהיטיב לברוא עולמות באופן ששבה את קהל הקוראים.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן